מעמקים - אור בסגי נהור
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

אור בסגי נהור

יעקב עציון

גיליון מס' 30 - אדר תש"ע * 2/10

וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה (שמות יד, יט)
המשנה הראשונה במסכת פסחים פותחת: "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר". פעמיים נזכרה המילה אור במשפט זה, אך בשני משמעים מנוגדים. אור הנר הריהו אור של ממש, בעוד אור לארבעה עשר – פירושו בליל ארבעה עשר.

הרמב"ם בפירושו למשנה מבאר מדוע נקט התנא לשון אור כשכוונתו דווקא לזמן החושך: "נקרא הלילה אור כדרך שנקראין כמה דברים בהפכן. ועשה כן כדי לדבר בלשון נאה ומעולה, ולא תהא פתיחת הספר בשם העדר מן ההעדרים, כלומר החושך". הרמב"ם נסמך על סוגיית הגמרא בפסחים, הדנה האם האור המדובר כאן הוא זמן האור או החושך (אורתא בארמית), ומסיקה שהכוונה לזמן החושך ונקט התנא לשון נקייה (אמנם, יש להעיר על פירוש הרמב"ם שאף במקומות אחרים במשנה מצינו "אור ל-" במשמעות הלילה הקודם, הגם שלא מדובר בפתיחת מסכת).

לפי פירוש זה, השימוש במילה "אור" במשנה דומה למקרים אחרים שבהם נבחרה מילה שמשמעה חיובי להחליף מילה שלילית שאין רוצים להעלותה על דל שפתיים. דוגמה לדרך זו במקרא היא השימוש בפועל "בֵּרֵך" במשמעות קִלֵּל, כבדברי איזבל במזימתה נגד נבות: "וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת" (מל"א כ"א).

אף בלשון חכמים השתמשו בדרך זו, וקראו לנידוי למשל בשם ברכה. בסיפור המפורסם על ר' אליעזר שטיהר את 'תנורו של עכנאי' בניגוד לדעת חבריו, מובא: "אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו" (בבא מציעא נט).

אמנם, לא תמיד נהגו בדרך זו. לעתים העדיפו חכמינו לומר את הדברים כהווייתם, ללא כינוי, אולי כדי להרתיע ולהעביר מסר חד. דוגמה להבדל בין שני סגנונות בעניין זה ניתן לראות בדברי התלמוד במסכת בבא מציעא ביחס למלווים בריבית. בתלמוד הבבלי מובאים דבריו של ר' שמעון בן אלעזר כנגד מלווים אלו בגרסה מרוככת: "רבי שמעון אומר: מלוי רבית יותר ממה שמרוויחים - מפסידים, ולא עוד אלא שמשימים משה רבנו חכם ותורתו אמת, ואומרין: אילו היה יודע משה רבנו שיהיה ריווח בדבר לא היה כותבו". ברם, בתלמוד הירושלמי מובע אותו המסר ללא כחל וסרק: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: יותר ממה שכופרין בעיקר כופרין שעושין התורה פלסטרן [פלסטר – זיוף. מקור המילה ביוונית, במשמעות העתקה, יצירה, ומכאן: פלסטיק ופלסטלינה] ואת משה טיפש, ואומר אילו היה יודע משה שכך היינו מרויחין לא היה כותבו".

רמיזות לדעת מה בלב המדבר
עד כאן התייחסנו לחילוף מכוון כדי להתנסח בלשון נקייה. שם הקוד המקובל לחילוף זה קשור גם הוא לאור - העיוור נקרא בארמית בשם סגי נהור, אור גדול, ופעמים רבות כשרוצים חז"ל לומר משהו בלשון נקייה, מביאים הם: "כהדין סמיא דקריין ליה סגי נהורא" – כְּזֶה הסומא שקורין אותו סגי נהור. בעברית תורגם הסגי נהור בשם "מאור עיניים". כך למשל מביא הרא"ש: "רב יהודאי גאון בעל ההלכות מאור עינים היה, ופעמים שהיו תלמידיו כותבין בשמו את אשר לא ציווה". גם הערבית הילכה בדרך זו, ובה קרוי העיוור "אלבציר", היינו הרואֶה.

אך האם יש בעברית מילים שמעיקרן משמשות בהוראה כפולה, במשמעים הפוכים זה מזה? שאלה זו נתונה במחלוקת בין ראשוני המדקדקים. ר' יהודה אבן קורייש מפֵס שבמרוקו כותב בחיבור האגרת שלו (רִסַאלה בערבית) שפירוש הפסוק "ויאר את הלילה" בפרשתנו הינו: "חָשְׁכָה הלילה, כיסתה אותו החשכה". כדבריו סבור גם ר' יונה בן ג'נאח, המפריד בספר השורשים שלו בין שני המשמעים של האור – האור הרגיל, והאור שמשמעו חושך. לאחר שהוא מביא את המשמע הראשי של האור, מוסיף ר' יונה: "'ויאר את הלילה', 'ולילה אור בעדני' – שניהם הפך העניין הראשון, רצה לומר שהם מעניין החושך, כמו שאמרו במשנה 'אור לארבעה עשר'". בדרך זו הלך גם מנחם בן סרוק במילונו 'מחברת מנחם'.

על דברים אלו מגיב בחריפות ר' אברהם בן עזרא בפירושו לתורה: "ואמר ר' מרינוס [ר' יונה] כי פירוש ויאר את הלילה ויחשיך, וכמוהו ולילה אור בעדני, ובדברי חז"ל אור לארבעה עשר. והמפרש כזה השים חשך לאור ואור לחשך, כי לא ייתכן בכל לשון שיהיה פירוש מילה אחת דבר והפכו, אם לא היה על דרך כנוי, כמו ברך נבות אלהים". לדברי ראב"ע אי אפשר לומר ש"ויאר את הלילה" פירושו החשיך את הלילה, ולכן מפרש הוא שהפסוק נדרש לחצאין – "ויהי הענן והחשך [למצרים], ויאר את הלילה [לישראל]".

אמנם, גם ראב"ע מודה שישנה תופעה של שורש אחד שמוליד שתי משמעויות מנוגדות, אך לדבריו שינוי זה ייתכן רק בהחלפת בניין. כך דבריו בספר 'צחות': "יש אומרים כי יימצא בלשון הקודש פעלים שהם לדבר אחד ולהפך, וזה לא ייתכן כלל... רק יהיה לעולם הפרש בין הפעלים להית מבניינים משונים". ראב"ע מדגים דבריו בעזרת הפעלים "השריש" מול "שירש" ו"סָקַל" (באבנים) מול "סיקֵל", וניתן להוסיף לרשימה זו גם את הפועל חָטָא מול חִטֵּא, ועוד.

במקום אחר בכתביו מוסיף אבן עזרא נימוק לשיטתו: "ובעבור חסר דעת דקדוק הלשון לא הלכו רבים בדרך הנכונה, כמנחם בן סרוק שאמר שיש מילים בלשון הקודש שפירושם לטעם ולהיפך, וזה לא ייתכן בכל לשון, כי המילים הם כרמיזות לדעת מה בלב המדבר ואם המלה תהיה כאשר אמר הנה לא יבין השומע".

לא נוכל להאריך כאן בקושיות ובפירוקים שבין השיטות השונות, אך רק נעיר כי בלשון הדיבור מקובל מאוד לומר מילים כשהכוונה האמיתית היא להפכן. המילים הן אמנם "רמיזות לדעת מה בלב המדבר", אך כשהן נאמרות בנגינה שונה ובהקשרים שונים משמעותן יכולה להתהפך מחיוב לשלילה ולהיפך, והשומע מבין היטב את הרמז ("איך היה הביקור? נפלא. ממש נפלא"). לדוגמה, ביטוי הסלנג 'חבל על הזמן' משמש בפי החבר'ה הן לחיוב והן לשלילה, ורק ה'מעטפת' שסביב המילים מבהירה את הכוונה.

לעתים, לאחר שמשתמשים במילה זמן רב היא עלולה לאבד את האירוניה שבה ולהפוך למילה מן המניין. כך למשל, יש המסבירים שמקור השם גרינלנד לארץ הקפואה שליד הקוטב הצפוני מקורו בלשון סגי נהור, שהפכה את הלבן לירוק.

שעשועיי - הפכייך
הסופר אברהם רגלסון כתב בשנת 1946 המנון-הערצה לעברית, בשם 'חקוקות אותיותייך'. בשיר רחב היריעה ורב הרושם פורט המחבר את מעלותיה ואת תכונותיה של השפה, ברמזים נסתרים ובאהבה גלויה. לימים תיאר רגלסון את מה שהביאו לכתיבת השיר, בהיותו בארה"ב טרם שב ועלה ארצה: "הימים ימי ערב-מדינה בארץ-ישראל; והגיגי ועריגתי על המילה העברית נתעצמו על ידי לפיפה את הארץ ברגש ועל ידי תפיסה מחודשת את הגיון-חייה של האומה הישראלית, חזון מסעה דרך הדורות, היעקרוּיוֹתיה והינטעוּיוֹתיה הנשנות, עד הנטיעה שאין אחריה עקירה. ומאליהם צפו ועלו אלה כחומר ללישה שירית".

את הפרק התשיעי במחרוזת הוא מקדיש להפכי המשמעות שבעברית (וכן לתכונת חילופי העיצורים, שבה לא עסקנו כאן; הרוצה לעיין בשאר חלקי היצירה, וכן לקרוא את הביאור שכתבה בת המחבר מפיו, יוכל למצוא מבוקשו באתר 'בן יהודה'):
"שַׁעֲשׁוּעַי – הֲפָכַיִךְ עוֹלִים בְּקָנֶה אֶחָד.
עֵת קִלְּסוּךְ שׂוֹנְאַיִךְ, עָלָה קִלּוּסֵךְ מֵאֵשׁ וּמִמָּים.
אִם חָטָאת, הֵן חִטֵּאת נַפְשֵׁךְ בְּאֵזוֹב-מִצְווֹת וּבִסְפוֹג-הַסִּגּוּף הִסְתַּפַּגְתְּ.
אָמְנָה, שֹׁרַשְׁתְּ מֵאָרֶץ, אַךְ שַׁבְתְּ וְהִשְׁרַשְׁתּ!
תֵּלְכִי מִתָּהֳלָה אֶל תְּהִלָּה, מִבְּקִיעָה לִקְבִיעָה;
תַּחַת אֲשֶׁר נֶעֱקַרְתְּ וְנִקְרַעַתְּ,
תֵּרָקְעִי בְעֵקֶר אָדָם וְתַרְקִיעִי בְעִקָּרֵי הָגוּת!
בֵּרַךְ אֵ-ל בְּרִיאוֹת-יִזְעֵךְ, הִתְעָרוֹתֵךְ עָרִים בַּצָיוֹן, יְעָרוֹת בַּיְּשִׁימוֹן,
וְלֹא תָגוּרִי עָר מְבָרֵךְ: "עָרֵה וּבָרֵא!"
אַף מִמְּגָאֲלַיִך קִרְבֵּךְ תִּגָּאֵלִי.
יִרְחֲקוּ מִמֵּך קְדֵשִׁים חוֹתְרֵי תַּחְתָּיִךְ,
וְיִתְקַּבְּצוּ אֵלַיִךְ קְדוֹשִׁים חוֹרְתֵי חֵרוּתֵךְ!"