מעמקים - 'האור הלבן' לאיתמר יעוז קסט
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

'האור הלבן' לאיתמר יעוז קסט

חלי אברהם-איתן 1

גיליון מס' 30 - אדר תש"ע * 2/10

כקוראת וותיקה של שירת איתמר יעוז-קסט וכחוקרת שירתו רבת ההיקף והגוונים לא הופתעתי למצוא חדש בצד ישן ב"ספר האור הלבן" של איתמר. אמנם החלק של החדש הוא קטן בספר, אך החידוש הוא לא רק במספר השירים החדשים, אלא בַּעריכה שמארגנת את השירים בסדר חדש, סדר שמעניק מבט מחודש בְּשירים מוכרים. גם המבוא המעמיק של חנה יעוז-קסט מוסיף ממד של עומק לַהתבוננות בשירים.

שם הספר קשור לְמושג "האור הלבן" המופיע בספר הזוהר, כהתגלמות של להבה עליונה, זַכָּה מכל מימד של חומר בַּ"אני" הפנימי של המשורר. תפיסת האל בשירתו של איתמר, העולה במעלות הקדושה כעולה בהר, היא תפיסה אישית, או כפי שהוא מגדיר "אינדיבידואליסט אמוני". משפע השירים האמוניים בחרתי להתמקד בז'נר הסונֵטות בספר בשל הייחודיות בשילוב שבין תכנים מטאפיסיים פתוחים ובין הצורה הסגורה של הסונטה. שירי אהבה וְנוף רבים מצאו את משכנם בַּז'נר של הסונֵטה, וּבִמיוחד בִּתקופת דור התחייה, שבה הרבו משוררים להשתמש בצורת זו: טשרניחובסקי, יעקב כהן, יעקב פיכמן, יעקב שטיינברג, לאה גולדברג הצעירה מהם ורבים אחרים, אך שירה אמונית בְּז'נר זה נדירה ביותר, אם בכלל. איתמר הפתיע בשילוב של הז'נר של הסונֵטה לַשירה האמונית ובשורותיו הארוכות, שלא כַּמצוי בסונֵטה, אך הן מתבקשות מן התוכן המטאפיסי המופשט. יחד עם זאת איתמר שומר על המבנה הקלאסי של חלוקת ארבע-עשרה השורות לִקוורטטים וּלְססטטים ועל כל כללי הסונטה הקלאסית.2 כך למשל בסונֵטה הראשונה "רגע האור". המוטו של השיר שמקורו חסידי: "הרגע הוא מקום גילוּיוֹ של האלוהים". זהו למעשה, לא רק המוטו של השיר, אלא המוטו של המשורר בדרכו העולָה במעלה הר הקדושה והאמונה:

הָרוּחַ הַזָּעִיר בֵּין שְׁנֵי הַמְּחוֹגִים שֶׁל שָׁעוֹן הַיָּד
הוּא מְקוֹם הָרֶגַע בּוֹ שׁוֹכֵן הָאֵל בְּהַגִּיעַ זְמַן הַהִתְגַּלּוּת.
רַק בֹּהַק זַרְחָנִי וְקוֹל טִקְטוּק עָמוּם, אָבוּד
בַּחֶדֶר בּוֹ נִתַּק חֲלוֹם מִן הָעֵינַיִם - מַרְחִיף וְנָס מִיָּד.

אַתָּה שׁוּב עֵר. צְלָלִית נוֹדֶדֶת עַל הַקִּיר בְּחֹסֶר-מְנוּחָה.
כָּךְ גַּם בְּמַעֲלוֹת-אָחַז, וַדַּאי, נָסוֹג הַצֵּל שֶׁבַּשָּׁעוֹן, וְכָךְ
נָתַן הָאוֹת הָאֱלֹהִי - כְּפִי שֶׁמְּתֹאַר בְּסֵפֶר הַתָּנָ"ךְ.
אוּלָם גַּם בְּלִבְּךָ

חַי רֶגַע-שֶׁל-קְדֻשָּׁה. הֲרֵי אַתָּה הוּא הַשָּׁעוֹן. הַבֵּט!
בְּךָ הַזְּמַן שׁוֹהֶה: עוֹד יֶלֶד קָט נֻצַּב עַל חוֹף נָהָר
וּלְנִיעַ אֶצְבָּעוֹ - כְּמֶלֶךְ הַפּוֹקֵד עַל עֲבָדָיו - כּוֹרְעִים רְתֵת

מַרְאוֹת הַנּוֹף. שָׁעוֹן מַרְחִישׁ. זוֹרֵחַ קַיִץ מִשֶּׁכְּבָר.
אֶל הַיַּלְדוּת קוֹרֵא לְשֶׁמֶשׁ דֹּם. הָרֶגַע מִתְלַהֵט,
- וְאַתָּה עוֹנֶה מִקֵּץ שָׁנִים: "אֲדֹנָי לִי וְלֹא אֶחְסַר!"


בַּעבודת הדוקטורט וּבַמאמרים שפרסמתי על יצירתו הספרותית דנתי בְּקווים פואטיים בולטים בשירתו. אחד מהם כיניתי בשם "פואטיקת החפצים". איתמר עושה שימוש נרחב בְּלייט-מוטיבים שאפיינו את שירתו למן ראשיתה: עצים וְציפורים, אבנים ועפר, אלבום תמונות, שעון וַחפצים אינספור, הטעונים משמעויות כפולות בַּהווייתו הדו-שורשית והאמונית. איתמר מתחיל מן הריאלי הקונקרטי ומטעין את המושא המתואר בְּמטענים מטאפיסיים.

בַּקוורטט שבשיר המצוטט כאן, איתמר משרטט את תמונת השעון, כמתבקש מכלל בסיסי של הסונטה - הצגת תמונה בקוורטט. כבר בַּתיאור הריאליסטי זורע המשורר רמזים מטרימים לַמשמעות המטאפיסית שתוצג בַּססטטים. המשורר מקבל רמזים מהכוחות הטמירים בַּמראות היומיומיים, במקרה זה השעון. רגע האור, רגע ההתגלות אינו מתרחש בַּמקומות המקובלים של התגלות השם לַנביאים: מדבריות וְהרים, נופים פתוחים, אלא בַּחפצים. הרגע הזעיר בין שני המחוגים הוא מְקום הרגע בו שוכן האל. יש כאן תפיסה אינדיבידואלית של האלוקות. אותו בֹּהַק זרחני של המחוגים מאיר את עולמו הפנימי של המשורר באור נגוהות. השעון הופך להיות לסימבול של הזמן האינסופי, של האלוקות עצמה. בַּקוורטט השני מתאר איתמר את הֶסתר הפנים, את הצל המופיע על הקיר דווקא עם היקיצה מן החלום. אולם גם במצבים של הֶסתר פנים רואה המשורר אות אלוהי. כך גם ביחס לאירועים על פני הציר ההיסטורי בתולדות עם ישראל, כמו נושא השואה, שגם בה רואה המשורר אות אלוהי ולא הסתר-פנים כפי ההשקפה הרווחת.3 ממד הזמן עומד במרכז שירתו של איתמר יעוז-קסט. תיאורי המקום מעבירים אותנו דרך ציר הזמן אל התיאורים המטאפיזיים המאחדים את הניגודים. מדענים מבחינים בין זמן גיאולוגי וּזמן מקומי. פִילוסופים וּמבקרי ספרות לעומתם נזקקים לְמושגים "זמן פנימי" וּ"זמן חיצוני". "הזמן הפנימי" כולל בתוכו את הזמן הסוציולוגי, הפיוטי, האוניברסלי והנצחי. שני האלמנטים של פְּנים וחוץ מצטלבים וּמפרידים בין הזמן ההיסטורי וּבֵין הזמן הכרונולוגי.

איתמר מפליג על ציר הזמן אל מחוזות הילדות, אל הבית הישן וּמצליב אירוע המתרחש בַּהווה עם אירועי הֶעבר הצרובים בְּדיסק הזיכרון. בַּססטט הראשון שָׁב המשורר אל תמונת הילדות, אל הילד הקטן הניצב על חוף הנהר בעיר הולדתו בהוּנגריה. זמן ההתרחשות מצטלב בשירתו עם הזמן הפיוטי בְּעיצוב התמונות, בְּצירופי-הלשון הייחודיים, בַּמשפטים וּבַמלים.

עיקר המוטיבים ממוקדים בִּמחוזות הילדות, האהבה, המשפחה, וּמתערבְּבִים עם תמונות מהסיטואציה העכשווית, בְּמקרה זה תמונת השעון בִּשעת היקיצה מן השינה.

החוויה נקשרת בְּזיקה קוסמית וּבִיסודות אמוניים. השיר מסתיים בִּתחושה אקסטטית: "זורח קיץ מִשׁכְּבָר... הרגע מתלהט, ואתה עונה מִקֵּץ שנים "אֲדֹנָי לי וְלא אחסַר"!

ניטשה טען, שקיים הבדל בין מדע לְשירה: דרכו של המדע היא להוכיח, בעוד ששירה חייבת לעורר רֶטֶט. שירתו של המשורר, איתמר יעוז-קסט מעוררת רֶטֶט וּמפתיעה כל פעם מחדש. אחת מסגולות שירתו היא לשלב את החוויה האישית-הפרטית עם המטען הרגשי התרבותי הקולקטיבי, ואולי בְּעובדה זו טמון סוד קסמהּ של שירתו וְהקומוניקציה המיידית שהיא יוצרת עם הקורא.

סגולה נוספת בשירתו טמונה בַּייחודיותו של המבע, המשלב בין המוחש וּבֵין המופשט, בֵּין ממד המקום וּבֵין ממד הזמן. הריאלי והמופשט מופיעים בוריאציות שונות תוך זיקה אל המוחלט. מרכיבי שירתו מעוגנים בַּחוויה של נוכחות הבורא, והחוויה העֶרכּית מגיעה אל סיטואציות היסטוריות של העם היהודי בֶּעבר הרחוק והקרוב.

אותו "מלאך ללא כנפים" (שם קובץ שיריו הראשון) מְלַווה את המשורר מֵעֲברו כְּילד בַּשואה על כל שלבֶּיה: מהרגעים שחווה על בשרו את האנטישמיות בִּמחוזות ילדותו, בְּמחנה ברגן-בלזן, ההצלה שבאה עם ניצחון בעלות הברית ושחרור הפליטים, הַשׁיבה אל עיר הולדתו, ועד עלייתו ארצה עם משפחתו. דומה, כי "מלאך ללא כנפים" ממשיך ללוות את המשורר לאורך ציר הזמן בהווה.


הערות
1 הכותבת היא משוררת ומבקרת ספרותית, ד"ר לספרות מאוניברסיטת בר-אילן. עבודת הדוקטורט עסקה בשירתו של איתמר יעוז-קסט.

2 בְּעברית סונֵטה = "שיר-זהב" (זה"ב בגימטריה 14 = כמנין שורות הסונֵטה). שני הבתים הראשונים נקראים קוורטט בשל היותם בני ארבע שורות ושני הבתים האחרונים נקראים ססטט בשל היותם בני שלוש שורות - יחדיו 14 שורות. בַּסונטה חייבת להיות חריזה קבועה, אורך שורות קבוע וְריתמוס זהה בִּשני הקווארטטים וּבִשני הססטטים. גם מצד התוכן הסונֵטה מַציבה כללים ברורים וּמוגדרים. בַּקווארטט (=בשני הבתים המרובעים בסונטה) המשורר אמור לתאר תמונה, מצב, נוף, דמות, הֲלַך נפש וּבַססטט המשורר אמור לתאר תוצאה, מסקנה, או מחשבה מסכמת של הדברים המתוארים בַּקווארטט.

3 על ממד הזמן בשירתו של איתמר דנתי בהרחבה במחקריי על שירתו ובְּמאמרי "הזמן בין בתי העיר" שהתפרסם במקור ראשון (28.12.07) עם צאת הפואמה "תאונה ונס בערב" לאור.