מעמקים - אצבעות לי יש
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

אצבעות לי יש

יעקב עציון

גיליון מס' 31 - אייר תש"ע * 4/10

"וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ט ט)
כל בר בי גן יודע לדקלם את שמות האצבעות בכף היד – זרת, קמיצה, אמה, אצבע ואגודל. ברם, לא בכל השפות ישנם שמות מיוחדים לכל אצבע ואצבע – וגם בעברית במשך שנים ארוכות נראה שזה היה המצב.

בתנ"ך רק אצבע אחת זוכה לשם משלה – הבוהן. בטהרת המצורע, ניתן שמן על בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית. שאר האצבעות, בין ביד ובין ברגל, נקראות פשוט בשם אצבעות, ולא מצאנו להן שמות ייחודיים (אולי נקראה הזרת, הקטנה שבאצבעות, בשם קוטֶן, על משקל בוהֶן – כבמובא בעצת חבריו הצעירים של המלך רחבעם (מלכים א פרק יב): "כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם - קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי").

ייעוד לכל אצבע
מנין אפוא יודעות הגננות את שמות האצבעות? מקור הדברים במימרא המופיעה בגמרא במסכת כתובות (וכן במסכת מנחות), וכדי להבין את הדברים בהקשרם נאריך מעט. התלמוד שם מביא את הדרכת האמורא בר קפרא, שלפיה אם שומע אדם דבר שאינו הגון - "יניח אצבעו באוזניו". על זאת מובאים דברי ר' אלעזר, השואל: מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתדות? כאן קוטעת הגמרא את דברי ר' אלעזר, ולפני שמובאת תשובתו מופיעה שאלה: "מאי טעמא? אילימא משום דמחלקן? כל חדא וחדא למילתיה עבידא, דאמר מר: זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זה גודל". נבאר: הגמרא תמֵהה מה כוונת ר' אלעזר – אם התכוון לשאול מדוע האצבעות מחולקות ונפרדות, הרי כל אחת מהן נצרכת לעניין מיוחד, וכאן מביאה הגמרא את המימרא שבשלה נתכנסנו: "זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זה גודל" (כשקוראים משפט מעין זה יש לזכור שעוסקים אנו בדברי תורה שבעל פה, שמלכתחילה נאמרו כמסורות שעברו מפה לאוזן ולא נועדו להעלאה על הכתב – ולפיכך יש לדמיין את הרב מראה אצבע אצבע, ואומר: זו – זרת, זו – קמיצה וכו').

ההבנה הפשוטה – וכך כתבו מחברים רבים וחשובים – היא שכוונת המימרא היא למסור את שמותיהן של האצבעות השונות, אך לאמיתם של דברים נראה שאין זו המשמעות. הגמרא כלל לא עוסקת בשמות האצבעות, אלא מבארת שלכל אחת מהן תפקיד ושימוש בעולם ההלכתי.

כשנאמר "זו – זרת" אין הכוונה ששמה של האצבע הקטנה הוא זרת, אלא שלאצבע זו ישנה ייחודיות שכן באמצעותה מודדים את מידת הזרת. הזרת היא מידה קטנה הנזכרת במקרא, למשל לגבי גודל החושן: "רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ" (שמות כ"ח). מידת הזרת על פי המפרשים היא המרחק שבין האגודל לאצבע הקטנה כשהיד מתוחה ('שיבר' בלשון המדוברת, על פי הערבית), ולכן נצרכת האצבע הקטנה, הזרת בלשוננו, לשם מדידת הזרת.

נמשיך במסענו על פני כף היד. "זו – קמיצה" – פירושו: זו, האצבע הסמוכה לקטנה, נדרשת לשם מצוות הקמיצה של המנחה, שהרי הקמיצה נעשית בשלוש האצבעות המרכזיות שביד וממילא מתחילים את הקמיצה מאצבע זו (ונזכיר את דברי חכמים שאמרו שנדרשת לעבודה זו מיומנות רבה, והיא בכלל המלאכות הקשות שבמקדש).

גם המשך המימרא, "זו – אמה", אין כוונתו ששמה של האצבע האמצעית הינה אמה, אלא שבאמצעות אצבע זו מודדים את האמה, המידה הנפוצה בתורה שאורכה כמחצית המטר. האמה היא החלק של היד מן המרפק עד סוף כף היד, וכיוון שהאצבע האמצעית היא הבולטת ביותר – המדידה המדויקת של האמה מסתיימת בה.

"זו – אצבע", פירושו שבאצבע הסמוכה לאגודל (הקרויה כיום לעתים "האצבע המורה", על פי הלועזית, index finger) מקיים הכהן את מצוות הזאת הדם באצבע, כפי שנזכר למשל בפרשתנו: "וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (ונציין שכל הופעותיה של המילה אצבע בתורה, מלבד בביטויים כמו "אצבע א-לוהים", הן בקשר לעבודת הקודש של הכוהנים). חז"ל למדו שכל ההזאות צריכות להיעשות דווקא באצבע זו, וכפי שלמדנו במסכת זבחים (נג ע"א): "וטובל באצבעו הימנית, המיומנת שבימין, מן הדם שבמזרק..." – המיומנת היינו הימנית ביותר (מלבד האגודל) כשכף היד מופנית כלפי מעלה (בין סוגריים נעיר, אגב אזכורו של פסוק זה, שבתרגום הארמי הארצישראלי (ניאופיטי) מתורגמות המילים "ויטבול אצבעו" כך: "וצבע אצבעיה". לשון צביעה בארמית מובנה טבילה, השריה במים, וכיוון שמלאכת צביעת הבדים הייתה נעשית באמצעות השרייתם בצבע – קיבלה המילה את משמעותה הצבעונית, וזו נספגה אף בעברית).

נחזור למימרא שבגמרא: "זו גודל". "גודל" או "אגודל" הוא אמנם שמו של הבוהן בלשון חז"ל (הן ביד והן ברגל), אך בהקשר זה נראה שכוונת הגמרא לנתינת הדם והשמן על הבהונות הנזכרת בתורה (כך מבאר רש"י), או לדין שיש להסיר את שאריות המנחה שנקמצה דווקא באמצעות האגודל (כך מבארים בעלי התוספות).

אצבע צרדה
על כל פנים, בלשון חכמים לא השתמשו כלל בשמות האצבעות הנהוגים בינינו, מלבד באגודל (כשם שבמקרא אין שם לשאר האצבעות מלבד הבוהן). כשרצו חכמים לומר זרת, תמיד השתמשו בביטוי "אצבע קטנה" (לדוגמה: "בשעת פטירתו של רבי, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה"; כתובות קד ע"א). בדומה לזה, לאמה קראו "אצבע גדולה" או "אצבע אמצעית" (וגם "אצבע צרדה" לפי כמה דעות).

רק בתקופת הראשונים אימצו את המימרא הנזכרת מהתלמוד כצורתה והחלו לקרוא לאצבעות על פיה, וכך עד היום שרים ילדי הגן על הזרת, האגודל, הקמיצה והאמה – אצבע אצבע בשמה.

חצי מילה
האצבע הקרויה בפינו קמיצה, על שם שימושה במלאכת קמיצת המנחה, נקראת גם באנגלית על שם ייעודה: ring finger – היינו אצבע הטבעת, האצבע שעליה רגילים לענוד את טבעת הנישואין. שם זה הינו עתיק למדי, וכבר לפני 2,000 שנה קראו לה כך הרומים (digitus annularis בלטינית; המילה digit בלטינית הינה אצבע. כיוון שהספירה הבסיסית הינה באמצעות האצבעות קיבלה המילה את המשמעות "סִפרה" - וכבשה את העולם הדיגיטלי).

ברם, בעברית לא התקבל כלל שם זה לקמיצה, שכן לא הייתה רגילות לענוד את הטבעת על אצבע זו. לדוגמה, נביא מדברי בעל 'בן איש חי', הדן באריכות בספר השו"ת שלו (רב פעלים חלק ב) בשאלה על איזו אצבע יש להניח את טבעת הקידושין. כך מסקנתו: "אף על פי שלפי סודן של דברים נראה להניח הטבעת באצבע הנקרא אמה, מאחר שהרבה גדולים העידו על המנהג שהוא באצבע הסמוך לגודל הנקרא אצבע בסתם, כן ראוי לנהוג, ובפרט כי עד עתה המנהג בעיר הקודש ירושלם כן הוא".