מעמקים - ארבע לשונות סליחה
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

ארבע לשונות סליחה

יעקב עציון

גיליון מס' 31 - אייר תש"ע * 4/10

אם רוצה יהודי בן ימינו לרצות את חברו, הוא יכול לבחור דרכי ביטוי מגוונות. הוא יכול לומר סליחה, או לבקש מחילה. לחילופין, יכול הוא להתנצל או להביע צער. ארבע דרכי ביטוי, מתקופותיה השונות של העברית.

השורש סל"ח מופיע לראשונה בתורה בפרשתנו. בעלייתו השנייה להר סיני, לאחר התגלות כבוד ה' אליו, פונה משה ואומר: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲ-דֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲ-דֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ". כמעט חמישים פעמים מופיעה הסליחה במקרא, ובכולם היא מיוחסת לקב"ה. רק ה' הוא הסולח, ורק ממנו מבקשים סליחה (אולי כך מובן טוב יותר הפסוק בתהילים "כי עמך הסליחה למען תורא"; רק עמך הסליחה). ביטוי מקביל לסליחה הינו נשיאת עוון (או בלשון קצרה נשיאה לבדה), כמו בפסוק: "סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ, וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה" (במדבר י"ד). אונקלוס מתרגם הן את הסליחה והן את הנשיאה באותו שורש: שב"ק, שמובנו עזיבה וויתור על העונש.

בלשון חז"ל המחילה מחליפה את הסליחה. המילה מחילה קשורה אולי למְחִייה - מחיקה של החטא. שלא כסליחה – המחילה שייכת הן ליחסים שבין האדם לחברו (מחילת חוב, או מחילה של המלך על כבודו), והן ליחסי שבין האדם לקונו.

הסליחה המשיכה לשמש בלשון חכמים, אך בעיקר כחיזוק למחילה (למשל במדרש אגדה לפרשתנו: "ביום הכפורים ניתנו לוחות האחרונות, וקבעו הקב"ה יום מחילה וסליחה בכל שנה ושנה"). בשימוש חופשי בחרו חכמינו את המילה המחודשת מחילה ולא את הסליחה.

מתנצל, אך לא מבקש סליחה
ועכשיו התנצלות: ההתנצלות היחידה במקרא מובאת בפרשתנו, אך אין לה כל קשר לסליחה ולמחילה. לאחר שיורד משה ומשבר את הלוחות כשרואה הוא את העם בחטאו, ולאחר שנופלים מן העם 3,000 איש בחרב בני לוי, אומר ה' למשה: "אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ, וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ". מיד אחר כך מביא הכתוב שבני ישראל נענו לבקשת משה והורידו את עדים: "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב". ההתנצלות היא אפוא הסרה או הורדה של דבר מה. ניעזר שוב בתרגום אונקלוס: המילה הורד מתורגמת: "אָעַד", והמילה ויתנצלו מתורגמת: "ואַעְדִּיוּ".

מילים מן השורש נצ"ל מופיעות רבות במקראות, בעיקר בבניין הִפעיל (כבדברי יעקב: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו"). וכשם שמי שמציל מישהו אַחֵר הריהו מוציא אותו ממצוקתו – כך מי שמתנצל, בבניין התפעֵל, מוציא ומסיר מעצמו דבר מה.

וכשם שאפשר להסיר פריטי לבוש או תכשיטים, כך אפשר להסיר ולדחות האשמות ותלונות. ההתנצלות כפי שאנו מכירים אותה, במובן הקרוב לבקשת סליחה, נולדה בימי הביניים במשמעות זו – הצלה עצמית של האדם, והצדקתו את עצמו על ידי הדיפת הטענות נגדו. נדגים את הדברים באמצעות פירושו של הרמב"ן, שבו הוא מסביר את כוונת העם ברצותם לעשות להם עגל מסכה: "אבל הענין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה... אבל (= אלא) ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם. וזהו התנצלותו של אהרן, טען כי לא אמרו לי רק שאעשה להם אלהים אשר ילכו לפניהם במקומך אדני, שלא ידעו מה היה לך, ואם תשוב אם לא".

דובר עברית-ימינו שיקרא את דברי רמב"ן כאן יחשוב מן הסתם כי ההתנצלות שבדבריו היא היא ההתנצלות שלנו, אך לא כך הוא. התנצלות אינה הודאה באשמה ובקשת מחילה, אלא להפך: ניסיון הצלה עצמית של מי שמוטחת בו אשמה. הדברים מובהרים בפירושו של רמב"ן לפרשת קדושים, על הפסוק "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". כך לשונו: "בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם... ויאמר הכתוב אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אבל (= אלא) תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי... כי בהוכיחך אותו יתנצל לך, או ישוב ויתוודה על חטאו ותכפר לו". שתי האפשרויות ערוכות זו מול זו. או שיתנצל לך, כלומר ידחה את התוכחה ויציל עצמו, או שיודה באשמה.

משפט כמו "אני מתנצל. באמת הייתי לא בסדר" הינו אפשרי רק בעברית החדשה. בדורות קודמים היו שואלים אותך – במה אתה מתנצל? מה יש לך לטעון להגנתך?

מצטער, אך לא מתנצל
הדרך הרביעית, הרווחת כמדומה כיום, היא להצטער. מצטער, מצטערת, מצטערים (ויש מהדרים: 'צטער). מקור הבעת הצער בהקשר הזה הוא באנגלית – I'm sorry, ובקיצור: sorry.

אף שכאמור ההתנצלות במקורה היא ההפך מקבלת אחריות – בשיח הישראלי נתפסת ההתנצלות כמחייבת יותר מהבעת הצער. כשאומר מישהו "אני מצטער" הוא בדרך כלל אמנם מבקש סליחה, אך הוא גם יכול להתכוון שהוא משתתף בצער מבלי להיות אשם במאומה. לעומת זאת, ההתנצלות נתפסת כלקיחת אחריות וכבקשת סליחה.

זוהר קמפף, חוקר תקשורת מהאוניברסיטה העברית, פרסם לפני מספר שנים מאמר שבו הוא מנתח את "הדרך שבה אישי ציבור, ארגונים ומוסדות נוטלים אחריות למעשה לא הולם שביצעו". בין השאר הוא מתייחס להבדל הנזכר בין "להצטער" ובין "להתנצל", ומדגים את הדברים באמצעות ציטוט מכתב שכתב בשנת 2001 ראש הממשלה דאז אריאל שרון לשר החוץ האמריקני קולין פאוול, לאחר חילופי אש שפרצו במחסום ארז בין חיילינו לבין מאבטחים פלשתיניים. שרון כתב במכתבו בין השאר כי הוא "מביע צער בשם ממשלת ישראל על תקרית הירי המצערת". בעיתון מעריב באותו יום דווח: "ראש הממשלה אריאל שרון שלח מכתב לשר החוץ האמריקני, ובו התנצל על ירי חיילי צה"ל".

לאחר ביקורת מימין שנמתחה על רה"מ בשל העובדה שהוא מתנצל על שחיילי צה"ל עשו את מלאכתם – פרסם למחרת עוזרו של שרון הבהרה: "ראש הממשלה לא התנצל ולא מתכוון להתנצל, אלא רק מביע את צערו על שהתקרית התרחשה...".

***

כפי שהובא בראש, הסליחה בתנ"ך מיוחדת לבורא עולם. אולי ניתן להסביר זאת בכך שהביטויים המילוליים לעולם לא יוכלו לשקף בשלמות את כוונת הלב - ולפיכך לסלוח באמת יכול רק מי שמחשבות הלב וצפונותיו פרושות לפניו. וכפי שאמר שלמה בתפילתו עם חנוכת הבית: "כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה - וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ, וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ, כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת לְבַב כָּל בְּנֵי הָאָדָם".