מעמקים - אזכרה בשלוש מערכות
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

אזכרה בשלוש מערכות

יעקב עציון

גיליון מס' 31 - אייר תש"ע * 4/10

וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה (ויקרא ב, ב)

מהי אזכרה?
אם נשאל את מי ששפתו העברית המקראית – הוא יענה שמדובר בחלק העולה מן המנחה כקרבן לה'.
אם נשאל את מי שאמון על לשון חכמים – הוא ישיב שהאזכרה היא כתיבת שם ה' על הקלף.
ואם נשאל את דובר העברית החדשה – הוא יאמר שאזכרה היא טקס לזכרו של מי שנפטר מן העולם.
שלוש משמעויות הנגזרות כולן מהשורש זכ"ר – אף שהן רחוקות למדי זו מזו.

הריח והזיכרון
בלשון המקרא האזכרה היא החלק שקומץ הכהן מן המנחה ומקטיר המזבחה. בפעם הראשונה נזכרת האזכרה בפרשתנו, בפרק המוקדש לעבודת המנחה. בכל הופעותיה בתורה קשורה האזכרה למנָחות, מלבד יוצא מהכלל אחד: לחם הפנים. גם בעניינו נזכרת האזכרה, והיא הלבונה המוקטרת אל המזבח מדי שבת, עם החלפת שתים עשרה החלות. כך נאמר: "וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה, וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַה'".

מה פירושה של המילה אזכרה? יש שהסבירו שיש לבארה מלשון זיכרון, בהיותה החלק העולה לגבוה ומזכיר את מקריב הקרבן לפני ה'. ברם, העובדה שהאזכרה מוזכרת בצמידות ללבונה הביאה חלק מהמפרשים ומהמדקדקים להסביר שהמילה קשורה לריח הערב של החלק המוקטר.

לדבריהם, לשורש זכ"ר ישנה משמעות של ריח והרחה, כבפסוק בסיום נבואת הושע: "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל... יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן, זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן". המילה זִכְרוֹ יכולה להתפרש "ריחוֹ", ומסתברים הדברים שכן בפסוק הקודם נאמר (לגבי הזית) "וריח לו כלבנון". כך, יש גם שפירשו שדברי הרעיה בפתח שיר השירים, "נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ", מתפרשים על עניין הריח, ואף במקרה זה יש סייעתא מהפסוק הקודם, שבו נאמר: "לריח שמניך טובים וכו'".

יתרה מזאת, יש הסוברים שפירושה המקורי של הזכירה הוא הרחה, ורק כמשמעות שנייה התפתחה המשמעות של חריתה בזיכרון. כך כותב שמואל דוד לוצאטו בפירושו למילה אזכרה: "וכל לשון זכירה תחילת הוראתו הריח ריח, והושאל על הזכירה, כי זכירת מה שהיה הוא כאדם המרגיש ריח הדבר אחרי עברו מנגד עיניו".

שד"ל מביא את דעת משה מנדלסון (רמבמ"ן) שכתב להפך – שהזכירה במובן הרחה התפתחה מהזכירה כזיכרון - וחולק עליו: "והוא לא זכר כי כל המילות המורות על פעולות הנפש ועל כל מה שאינו מורגש בחוש, כולן מילות מושאלות והונחו מתחילתן על עניינים מורגשים, והמילה המורה על הריח קדמה בהכרח למילה המורה על הזיכרון".

כלומר, לשיטת שד"ל לזכור משהו פירושו לספוג את רישומו אל תוכך, כשם שההרחה היא התרשמות פנימית של האדם מהחולף בסביבתו (כזכר לדמיון שמציב שד"ל בין ההרחה והזיכרון, ניתן לציין את העובדה ששתי הפעולות נעשות לעתים קרובות תוך עצימת עיניים, והתרכזות פנימה).

קודר את האזכרות
נעבור לאזכרה השנייה – בלשון חכמים האזכרה היא אזכור בכתב או בעל פה של שם ה'. במקרא יש קשר אמיץ בין השֵׁם לבין הזכר. כך למשל בדברי ה' למשה במעמד הסנה: "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר". השם הוא מקביל לזכר ככלל, ובפרט התייחדה הזכירה ככינוי לקריאה בשם ה' (או חלילה בשם אלוהים אחרים, כפי שנאמר: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו, לא ישמע על פיך").

בתהילים משורר דוד: "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר". בשם ה' נזכיר – היינו נקרא בשמו, נתפלל אליו (ואולי הכוונה לסיסמת התפילה המוזכרת בסוף המזמור, "ה' הושיעה", שהייתה נאמרת ביציאה לקרב).

כיוון שהקריאה בשם ה' נקראה "הזכרת שמו", השם עצמו נקרא בדברי חז"ל "אזכרה". במסכת שבת, בפרק העוסק בהצלת כתבי קודש מדליקה, נאמר שאת ספרי הנוצרים אין להציל מן האש: "רבי יוסי אומר: בחול קודר את האזכרות שבהן וגונזן, והשאר שורפן. אמר רבי טרפון: אקפח את בני, שאם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן - שאפילו אדם רודף אחריו להורגו, ונחש רץ להכישו - נכנס לבית עבודה זרה, ואין נכנס לבתיהן של אלו. שהללו מכירין וכופרין, והללו אין מכירין וכופרין".

האזכרות שמדובר בהן הן שמות ה' הכתובים על הקלף. לדעת ר' יוסי יש לקדור את האזכרות – היינו לחתוך את אזכורי שם ה' – לפני שמשליכים את הגיליון כולו לאש, ואילו לדעת ר' טרפון אף האזכרות נידונות לשריפה.

יארציי"ט - אזכרת
האזכרה השלישית, הרגילה בלשוננו, עניינה עשיית זכר לנפטר. יסוד המילה אזכרה הוא במנהג להזכיר את נשמות הנפטרים, כפי שמובא למשל במדרש תנחומא: "...לכך רגילין להזכיר המתים בשבת שלא ישובו לגיהנם.... לכך אנו נוהגין להזכיר את המתים ביום הכפורים". נראה שמהזכרה זו שבתפילה נולדה האזכרה כשם כללי להעלאת זכרם של הנפטרים, וכן ליום הפטירה, שבו מזכיר האדם את נשמות קרוביו.

השם הרגיל ליום הזיכרון בישראל היה יארצייט (מיידיש: יאר – שנה; צייט – זמן). השם יארצייט, שזכה לתפוצה רבה, יצא את גבולות אשכנז והגיע גם אל קהילות המזרח - אך שם לא תמיד הכירו את משמעותו המקורית (והיו אף שייחסוהו לחז"ל). יתרה מזאת, כיוון שנכתב עם גרשיים (כפי שנהגו לסמן מילה זרה), היו שחשבו שמדובר בראשי תיבות.

כך למשל כותב בעל "בן איש חי" לשואל שתמה מה פירוש המילה יארצייט: "דע כי מתחילה הייתי חושב כי אותיות אלו הם ראשי תיבות ועשיתי להם נוטריקון, אך אחר כך ראיתי להגאון מנשה בן ישראל בספרו נשמת חיים שהוא ספר קדמון קצת שכתב שם 'העירוני רעיוני לתרץ על חכמי ישראל שמרננים על המנהג שיש בארצותינו לומר קדיש ביום שמת בו אב ואם שקורין בלשון אשכנז יארצייט'... נמצא תיבות אלו של יארצייט הם בלשון אשכנז".

ר' יוסף חיים לא הודיענו מה הנוטריקון שגזר מן המילה יארצייט, אך בתימן מצאנו שפתחו את המילה בין השאר כך: "יום אסיפת רגל צדיק יהיה יום טוב" (כך הביא בספר "בית האבן", על הליכות יהודי צפון תימן).

הרב יהודה אבידע, שעסק רבות בחקר מנהגי ישראל, כתב בביטאון סיני בשנת תשי"א מאמר על תולדות היארצייט, והכתירו בשם "פרקים בענייני האַזְכֶּרֶת". בהערת שוליים הוא כותב כך: "עדיין לא מצאנו שם מתאים למנהג זה (היארצייט) אף בעברית החדשה. אני משתמש בשם אזכרת, מלשון אזכרה שבתורה".

***

הזכרנו שהיארצייט עשה את דרכו לכלל תפוצות ישראל, אך לא בכל הקהילות קיבלוהו. מספרים שפעם שאל יהודי את הרב יוסף קאפח כיצד יש לנהוג ביום האזכרה - אילו פרקי תהילים לומר וכדומה. ענה הרב קאפח שהוא נוהג בזה בדיוק כפי שמופיע ברמב"ם. הלך אותו יהודי, בדק ובדק, וחזר לרב קאפח – הלא הרמב"ם כלל לא מזכיר עניין זה בכל הלכותיו? חייך הרב וענה – אכן, בדיוק כך.


חצי מילה
הפקידה האחראית על ניהול ענייני המשרד נקראת בעברית "מזכירה", ואילו באנגלית היא נקראת בשם secretary. שני המושגים מקורם בתפקידים שנהגו בחצרות המלכים.

אצלנו, בין השרים שעמדו לצד המלך מנוי המזכיר, שכנראה אחראי היה על הרישום בספר הזיכרונות או על הקראת דברים בפני המלך (כך למשל נאמר ברשימת שרי דוד: "וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא, וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד מַזְכִּיר").

אצל מלכי אומות העולם – בתקופה מאוחרת יותר - היה מקובל למנות יועץ, איש סוד, ושמו בלטינית היה secretaries, מלשון secret, ושם זה התגלגל גם למי שמסייע (או מסייעת) למנהל בסידור ענייניו.

אף שבמקור שני המושגים מדובר על מישהו שכפוף לבכיר ממנו, בחלוף השנים ניתנה לעתים למזכיר סמכות חשובה בפני עצמו. כך למשל, בארה"ב מכונים שרי הקבינט בתואר secretary (מזכיר ההגנה, מזכירת המדינה); ואף בארץ מזכיר יכול להיות מי שעומד בראש הפירמידה, כמו "מזכיר תנועת המושבים", שלא לדבר על מזכ"ל בני עקיבא, שבעיני החניכים הריהו כר' עקיבא בכבודו ובעצמו...