מעמקים - הצעה להצלת הספרות הישראלית
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

הצעה להצלת הספרות הישראלית

יוסף אורן

גיליון מס' 31 - אייר תש"ע * 4/10

בראיון שהתפרסם ב-22.1.10 במוסף "שישבת" של העיתון "ישראל שלנו" אמרה עינת יקיר, מהמבטיחות בין סופרי המשמרת החמישית בסיפורת הישראלית, את המשפט הבא: "אני חושבת שהייתי מחליפה את התארים והפרסים שקיבלתי עבור דירה בתל-אביב". מובן מאליו שלא התכוונה לומר במשפט זה ששכר-הסופרים על רומאן אמור להיות בגובה ערכה של דירה בתל-אביב, אלא ביקשה להבליט באופן אירוני את אכזבתה מאי-יכולתה מסיבות כלכליות להתמסר לכתיבה רצופה בהיקף הדרוש להשלמת יצירה. עובדי ענפים אחרים, המאורגנים טוב יותר מהסופרים לנהל מאבקים להעלאת שכרם, היו ודאי מתרגמים את דברי הסופרת הצעירה באופן הבא: עם שבחי הביקורת והקוראים אי-אפשר לקנות במכולת.

ראיון זה – מהנדירים שהעיתונות שלנו מקיימת כיום עם סופר עברי – מפריך את האשליה של ציבור הקוראים, כי מעולם לא היה מצבה של הספרות הישראלית כה טוב וכה יציב כמו בעשור הראשון של המאה הנוכחית, שזה מקרוב נחתם. לכן ודאי נדהם הציבור הזה לקרוא את המידע, שהובלט במשבצת לצד הראיון עם עינת יקיר, לפיו צריך סופר ישראלי לקוות שיימכרו 50,000 עותקים מספרו כדי שתכוסה ההשקעה בכתיבתו – 3 שנים לפחות. אך כיוון שלתפוצה כזו מספריהם מגיעים רק קומץ סופרים, אלה מוגדרים כ"כוכבים", הם בלבד זוכים לקבל 12 שקלים ממחירו של עותק. לסופר מהשורה משלם המו"ל רק 6-3 שקלים מהמחיר הממוצע של ספר שהוא כיום 90 שקל, ולכן לעולם לא יכסו הכנסותיו מהכתיבה את השנים שהשקיע בהשלמת יצירותיו.

לעומת זאת כלל המידע במשבצת גם שתי עובדות מרנינות לכאורה: מדי יום נדפסים בישראל כ-20 ספרים חדשים, ומחזור ההכנסות ממכירת ספרים בישראל מסתכם ב-1,5 מיליארד שקלים בשנה. אך את שתי העובדות הסטטיסטיות האלה צריך לפרש נכון. רוב הספרים מתוך ה-20 המופיעים מדי יום הינם ספרים מתורגמים, ובעיקר ממכירתם מצליחה תעשיית הספר שלנו להגיע למחזור הכנסות שנתי כה מרשים. חלקה של ספרות המקור בהכנסה הזו הוא מועט, והסופר העברי לא רק שאיננו נהנה כמעט ממחזור המכירות הזה, אלא שבדרך כלל הוא נדרש גם לשלם למו"ל כדי שיאות להדפיס את יצירתו.

העובדות על מצבה של הספרות העברית הינן, כמובן, עגומות אפילו יותר. כל שנה מופיעים 100-50 כרכים של כותבים חדשים, אך רק מיעוטם שורד בספרות אחרי הופעת הספר הראשון. אחת לפרק זמן גם צצות הוצאת ספרים חדשות, ושלא במקרה הן מבטיחות לטפח את "ספרות המקור" בעזרת סדרת סיפורת חדשה – כי כבר ידועה להם העובדה המרה, שהסיפורת היא סוגת הספרות היחידה שיש לה עדיין ביקוש אצל הקוראים. מו"לים חדשים אלה, שהם לרוב תקוותם היחידה של הכותבים בארץ בעודם אלמונים, שורדים רק אם הם זונחים הבטחה זו ועוברים במועד להדפיס ספרים מתורגמים.

וישנן עוד עובדות שמפרשים אותן באופן מוטעה. אמנם במקום חנויות הספרים המקומיות וצנועות הגודל והמראה, צמחו רשתות ארציות למכירת ספרים, שלהן חנויות גדולות ומפוארות בכל הערים וברוב הקניונים, אך הן מתחרות זו בזו במבצעים – ואלה שוחקים את שכרו המגוחך של הסופר וגם רומסים את הכבוד לספריו. ואחת לשנה גם מתקיים שבוע הספר העברי, אך הוא הפך זה מכבר לחגם של המו"לים, המותחים את החג הרבה מעבר לשבוע שהוקצב לו, כדי לשפר את תזרים המזומנים לעסק המקרטע שלהם.

באופן מפוכח כזה צריך לפרש גם את מצב העיתונות הספרותית. אמת היא, ששום עיתון טרם החליט לבטל לחלוטין את המוסף הספרותי, שכמעט ואיננו מביא לעיתון רווחים מפרסומות, אך הנפוצים מביניהם ביטאו באופנים אחרים את היות המוסף הזה מיותר בעיניהם. תחילה צומצם היקפו ואחר-כך הודח לחלק המוקדש ל"תרבות", שתבניתו מוקטנת וצביונו הוא מגזיני-ז'ורנליסטי ורובו עוסק בבידור, שהיא פעילות הפוכה מזו שעליה שוקדת הספרות. שני השינויים הכתיבו בעשור שהסתיים את מראהו ואת תוכנו של המוסף הספרותי בעיתוני סוף השבוע. מירב שטחו מנוצל ל"פינות" מידע ורכילות, המובלטות בתוך משבצות, וביניהן נדפס משהו דמוי-ביקורת על ספרים – מעין מכתמי-תגובה של סוקרי-ספרים על כל מה שנדפס באות העברית, ולאו דווקא על מה שמשתייך לספרות העברית.

ואין, כמובן, לשכוח, שעדיין מחולקים פרסים ספרותיים אחדים, אך גם הם העכירו את שמיה של הספרות הישראלית בעשור שנחתם, שכן בהגיע מועד חלוקתם לאחד הספרים או לאחד הסופרים, מתחוללת סביבם איזו שערורייה המשביתה לזוכה את שמחת הזכייה וממאיסה על הציבור את סופריו.

ההשקה והשיווק
תיאור פרטני יותר של מסע התלאות המצפה לספר מקור חדש בספרות הישראלית, ימחיש עוד יותר את מצבה העגום והמביך של הספרות העברית כעת, בתקופה הישראלית שלה.

זה מכבר ממעטים המו"לים לדבר על הספרות כאגף הבונה את התרבות הלאומית בדור הזה, אלא בעיקר כפעילות האמורה להניב הכנסות גבוהות ל"תעשיית הספר" המקומית. ולכן הם משקיעים יותר בחיצוניותו המושכת של הספר מאשר בבדיקה קפדנית של תוכנו. מעידים על כך העטיפות המכוערות והשמות הצעקניים, שנבחרו להרבה מהכותרים אשר נוספו למדף ספרי המקור בעשור שהסתיים, כדי להגביר את סיכוייהם להימכר.

כמו כן שינו המו"לים בעשור שנחתם את הסדר ההגיוני בהשקת יצירה חדשה של הסופר העברי. אין הם ממתינים עוד לפסקי-הטעם של מבקרי-הספרות ולשיפוטם של הקוראים, אלא מקדימים להפעיל מערך שיווק אגרסיבי שמְיַתֵר לחלוטין את ההערכה הבלתי-משוחדת של אלה. משום כך, גם ספר בינוני ואפילו דל-ערך המופיע אצלנו בשנים האחרונות איננו צריך לחשוש שמא יידחה בשל איכותו הספרותית הירודה, כי גורלו לא נקבע לפי טיבו העצמי, אלא על-ידי המאמץ השיווקי שמשקיע בו בית-ההוצאה שלו.

מאמץ זה כולל הבטחת הבלטתו ברשתות להפצת ספרים, על-ידי הגדלת אחוזיה של הרשת ממחיר הספר, גיוס המוכרים בסניפי אותן רשתות להמליץ עליו, בתמורה לבּוֹנוּסים המובטחים להם על מכירה כמותית ממנו, והכללתו החפוזה במבצעים שונים. כל הפעולות הללו נוגסות, כמובן, משכרם של הסופרים. מול תעלולי שיווק אלה וההפרזה בכמות הספרים חסרי-הערך והמיותרים שנדפסים אצלנו תחת המותג "ספרות מקור", שום ספר מקור איכותי לא יצליח לשרוד בחנויות הספרים.

יתר על כן: כבר ביום הופעתו מרופד ומוגן הספר, שהתמזל מזלו להופיע במסגרת סדרת פרוזה של בית-הוצאה גדול, כמו אתרוג. לקורא הוא מגיע כשהוא מאובזר עם הרשימה המגוננת של כל מכריו וידידיו של המחבר, שקראו-העירו-יעצו-עודדו-תמכו-עזרו ובכך לא רק תרמו להבקעתו לאוויר העולם, אלא גם סייעו לו להפוך כבר ביום הופעתו ל"מאורע" המתרחש רק אחת לעשור בספרות הישראלית. כמו-כן מלווה הספר בהמלצה חמה של עורכו ובדברי-הלל של סופרי-הבית האחרים של ההוצאה. ולבסוף תושלם מעטפת ההגנה עליו בעזרת רצנזיה מתפעלת על העמוד האחורי של העטיפה מטעם בית-ההוצאה.

ולכן, החל מיום ההופעה מובטח לספר המסלול המצפה לכל "ספר מקור" ב"רפובליקה של הספרות הישראלית", שאין מקפידה ממנה על ערך השוויוניות. ההוצאה תקיים לספר ערבי-השקה בשלוש הערים הגדולות, בעיר-מגוריו של המחבר (או לחלופין באוניברסיטה או במכללה שבה הוא עובד) ובמספר רשויות מרוחקות שעדיין מתאמצות לקיים ערבי ספרות אחדים במשך השנה בתקציבים הדלים שלהן. לערבי-השקה אלה תטרח, כמובן, לגייס מאנשיה או ממקורביו של הסופר את הדוברים בשבח ספרו, וגם המחבר יתאמץ להבטיח שכל בני משפחתו, ידידיו ומכריו יוזמנו וגם יתייצבו לערבים אלה, כדי למנוע מעצמו את חרפת מיעוט המשתתפים. ושם יתברר לסופר שהשחית את זמנו בחברת אנשים שלא קראו את ספרו וספק אם יקראו בו גם אחרי שהאזינו לדבריו.

במקביל תפזר ההוצאה עותקי-חינם לבעלי ההשפעה באמצעי התקשורת כדי להבטיח שמוספי הספרות ומדורי התרבות שלהם יציינו את הופעת הספר. ספר שסיכוייו מעטים להגיע לתפוצה סבירה כבר בשבועות הראשונים להופעתו גם ייתמך מיום הופעתו בתשדירי רדיו במימון המו"ל שלו. ואל התשדירים יתווספו מודעות אחדות במוסף "ספרים" של העיתון לאנשים חושבים, ובהם משפטי שבח שנתלשו-נלקטו מתוך רצנזיות קצרצרות, שרובן התפרסמו עליו במדורים זניחים של מקומונים או באתרי אינטרנט פטפטניים.

בפעולות אלה תמצה ההוצאה את ההשקה של הספר בחודשים הראשונים, שהם המכריעים, כי בהם יתברר גורלו, אם עותקיו יימכרו או שרוב כרכיו יישארו במחסני ההוצאה עד שיישלחו לגריסה. ורק הסופר יגיע מדי פעם בצנעה אל המחסנים של המו"ל – כל עוד לא הועברו ספריו לגריסה – לרכוש שם בהנחה עותקים מספרו כדי להעניקם כמתנות לקרוביו ולידידיו.

אחרי כל מסע התלאות הזה, אם ישלים הסופר כרך סיפורת נוסף ואם תסכים ההוצאה להסתכן בהוצאתו לאור – כבר תקטין את שכרו ממכירת כל עותק וגם תתעקש להגדיל את דמי השתתפותו בהוצאות ההפקה. אך בה-בעת תדפיס על העטיפה בהבלטה, שהספר החדש ממשיך את ההצלחה שרשם לזכותו הספר הקודם של המחבר, אשר מיד עם הופעתו נחקק כאירוע בתולדות הספרות הישראלית, זכה להערכת הקוראים והיה רב-מכר בולט בשנת הופעתו.

תכונות היצירה הממוסחרת
התיאור הזה מסכם את ההחמרה בתהליך המיסחור ששטף את הספרות הישראלית בעשור שהסתיים. רבים צפו את ההחמרה הזו כאשר התהליך היה עדיין בתחילתו, אי-שם במחצית הראשונה של שנות השמונים של המאה הקודמת, אך אז לא היטו אוזן לאזהרתם. ובעשור שהסתיים כבר אי-אפשר היה למנוע את הצטרפותם של טקסטים ממוסחרים ונחותים, שבעבר היו נפסלים על-ידי המו"לים, למדף ספרי המקור. ולמעשה טקסטים אלה השתלטו על המדף הזה באמצעות שיטות השיווק האגרסיביות שתוארו קודם.

נסתפק בציון שלוש התכונות הבולטות ביותר של הטקסט הממוסחר:

1) הטקסט הממוסחר יעדיף עלילה טריוויאלית, עלילה "מן החיים" המוכרים היטב לקוראים, על פני עלילה תובענית, שמחייבת את הקורא להתמודד עם "עולם" זר. אין מדובר דווקא בגיבורים מארצות זרות, אלא בישראלים שחוו חוויות גופניות, רגשיות, מוסריות ומחשבתיות שהן זרות לקורא, כי לא התנסה בשכמותן.

2) הטקסט הממוסחר יעדיף דרך סיפר פשוטה וידידותית ועלילה המסופרת באופן ליניארי וכרונולוגי, על פני עלילה המערבת זמנים, מקיימת פערים, מסתייעת במספר "מספרים" ומזרימה נקודות-תצפית ותודעות של הגיבורים. ואלה רק אחדות מהאפשרויות היותר מתוחכמות.

3) הטקסט הממוסחר יעדיף שפה דיבורית, מילים מוכרות ומשפטי חיווי קצרים וברורים על לשון עשירה שמבעיה הם אירוניים, מטפוריים ורב-משמעיים.

ולכן, אין להשתומם, שאחרי הפצה של כרכים כאלה – ובמיוחד אם סופרים הנחשבים ל"בכירים" או ל"מצליחים" חתומים על הכתוב בהם – מרגיש כל מי שהמחשב בביתו, שכדי לכתוב ספר פרוזה לא צריך כישרון מיוחד, ניסיון חיים מספיק עשיר וחוכמה טבעית, ואפילו לא נדרשת שליטה מספקת בשפה או התמצאות מספקת באפשרויות הכתיבה – בנושאי "המספר", "הדמות", "העלילה", "המבנה" וכדומה – שכל ספר בסיסי העוסק בתיאוריה של הסיפור מפרט ומדגים.

רוב "כותבי המחשב" האלה בוחרים משום-מה דווקא בתבנית הרומאן – סוגה בעלת היקף גדול, שצריך בשלות מיוחדת ומיומנות ניכרת כדי להתמודד עם אתגריה – ודוחסים לתוך "הרומאן" סיפור-מעשה חסר-דמיון, הזרוע באירועים "מדהימים", רובם סנטימנטליים או מלודרמטיים – סיפור-מעשה שהוא לרוב העתקה פשטנית מהביוגרפיה של עצמם תחת שמות "גיבורים" מומצאים. בסיפורי-מעשה מגושמים כאלה כמעט תמיד מתפענחים "תעלומות" מעברם של הגיבורים או "סודות" מעברה של המשפחה. וכל זה טובע בנופים מ"כאן" ו"משם", מתובל בפירורי "פנטסיה", מנומר בתיאורי-מין "רכים" או ממש פורנוגרפיים ומקושר חזק ל"מצב" – לסכסוך עם הפלסטינים, ל"כיבוש" ולשאר התוספות ברוח השאננות לציון.

כיוון ש"סופרי המחשב" הם למעשה חקיינים ברמות שונות, השואבים את השראתם מספריהם של סופרים מוכרים ומצליחים – מתאים מיפרט-התוכן הזה גם לספרים שמהם הסיקו, מה אמור לכלול רומאן מצליח. ולכן, האסון שפקד את הספרות הישראלית בעשור שזה עתה נחתם מתבטא בכך, שגם הסופרים האמיתיים, שבעבר הקפידו על רמת יצירותיהם, נכנעו ל"רוח הזמן" והתאימו את ספריהם המאוחרים לדרישות השוק, שהמיסחור כילה בו כל חלקה בריאה.

במצב דברים זה אין להלין על הקוראים, אם רבים מהם איבדו עניין בספר המקור, זנחו את הסופרים הוותיקים והפסיקו לצפות להצטרפותם של סופרים חדשים. אחרי שאבד להם האמון ב"תעשיית הספר העברי", הם מעדיפים לקרוא את ספריהם המתורגמים של כותבים מהניכר על ספריהם של הסופרים מישראל. עובדה זו מתבטאת במספר העותקים המתורגמים שנוספים מדי שנה למדף הקריאה של הקורא העברי, העולה זה מכבר על מספר ספרי המקור החדשים המוצעים לקורא בארץ בפרק זמן כזה. כך ירד לטמיון מאמץ של שנים, מאמץ שהצליח, לשכנע את הקורא בארץ להעדיף את ספר המקור על הספרים המתורגמים.

כניעת הסופרים למיסחור
צורת הפירמידה, שבמעלותיה מוצב כול סופר בהתאם להישגיו, משקפת באופן קולע את מצבה התקין של ספרות לאומית. חוקיות זו משתבשת בחיי ספרות ממוסחרת, כי בה מוצבים הסופרים במעלות הפירמידה לא לפי ההישגים המוכחים שהשיגו ביצירותיהם, אלא על-פי תפוצת ספריהם. יתר על כן : בחיי ספרות ממוסחרת הופכים סופרים ל"כוכבים" לא רק בזכות התפוצה של ספריהם, אלא גם בזכות יתרונות חוץ-ספרותיים נוספים: חזותם החיצונית המרשימה, כישרון הנאום שלהם, יכולתם לרתק קהל באולמות ונכונותם לספק סיפורים עסיסיים למדורי הרכילות במוספי התרבות של העיתונים. מרגע שהפכו ל"כוכבים" (ולא כל שכן אם הוכתרו כ"מגה-כוכבים"), ספריהם נדפסים ברצון ונמכרים היטב לא בזכות ערכם הספרותי, אלא עקב פרסומם.

כאשר תופעת הכּוֹכָבוּת משתלטת על ספרות לאומית, היא סוחפת בהדרגה את הסופרים לפעול על-פי חוקיה כדי לשרוד. בכניעה זו של סופרים למיסחור ניתן להסביר תופעות אחדות שנחשפו בטקסטים אשר הופיעו בעשור שהסתיים. כגון: מתיחה מלאכותית של עלילה, המספיקה לאחת מתבניות הסיפורת הקצרות, לממדיו המרשימים של רומאן בן מאות עמודים, דחיסת אנקדוטות משעשעות, דמויות מוזרות-חריגות והתנהגויות סוטות-חולניות לתוך עלילות כדי לעשותן מושכות יותר, ומיחזור "שטיקים" של כתיבה שמרשימים קוראים המחפשים ביצירות הספרות בעיקר את היסודות המבדרים.

בחיי ספרות שהפכה לממוסחרת יתרבו המקרים שבהם סופרים יתאמצו לצמצם את הפרש הזמן בין פרסום יצירה ליצירה כדי להישאר בתודעת הקוראים. בכך ניתן להסביר את הנפילות ברמת הספרים של סופר אחרי שספר שלו הוכר כבעל-ערך והפך לרב-מכר, כי הוא יתאמץ לסיים מהר רומאן נוסף כדי למצות את ההצלחה שהיתה לו בספרו הקודם. ואם סופר ותיק ומנוסה מועד בכך – לא כל שכן שלפיתוי הזה ייכנע סופר בתחילת דרכו, ובמיוחד אם גם המו"ל לוחש על אוזנו, ולפעמים גם לוחץ עליו ממש, לזרז את השלמת הספר הבא, כדי לא יחמיץ את ההזדמנות שהעניק לו ספרו הראשון.

במאמץ הזה להישאר בתודעת הקוראים ניתן להסביר את הופעתם החפוזה של הרבה כרכי פרוזה בעשור שנחתם, שמוטב היה אילולי שיחררו אותם מחבריהם להדפסה בטרם "נאפו" מספיק בתנורם, גם אם העורך, שהצמידה ההוצאה לכתב-היד שלהם, גמר עליו את ההלל, אחרי שבחש בפרקיו ועשה בהם כבתוך שלו. בעבר עיכבו סופרים את כתבי-היד ברשותם עד שהניחו את דעתם, וגם נאבקו במו"ל אם העז לדרוש שינויים בהם. כיום גם סופרים ותיקים ומנוסים משחררים להדפסה יצירות שטעונות עדיין ליטוש רב ומתירים לידו הזרה של עורך להתערב באופן נמרץ בטקסטים שלהם. תופעה זו חוטאת למהותה של היצירה הספרותית, שאמורה לשקף את דמיונו, את עולמו הרוחני ואת כישרונו הייחודי של מי ששמו מתנוסס על הספר.

ואלה הרומאנים שעל-פי שיפוטי מוטב היה אילו מחבריהם לא היו משחררים אתם לפירסום. כולם הופיעו במהלך העשור שנחתם ורובם גם רבי-מכר של סופרי-אמת, שכתבו כרכים טובים מהם קודם לכן: "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2004) של א.ב. יהושע, "חרוזי החיים והמוות" (2007) של עמוס עוז, "עאידה" (2008) של סמי מיכאל, "יסמין" (2005) של אלי עמיר, "בגוף אני מבינה" (2002) של דוד גרוסמן, "הדבר היה ככה" (2009) של מאיר שלו, "פרפרים בגשם" (2005) של מירה מגן, "הנשים של אבא" (2005) של סביון ליברכט. כמו כן: אשכול נבו נחפז מדי לשחזר את ההצלחה של הרומאן "ארבעה בתים וגעגוע" (2004) על-ידי תאומו דל-הערך "משאלה אחת ימינה" (2007), וחבל שגם אמיר גוטפרוינד לא עיכב פרסום רומאן פטפטני כמו "בשבילה גיבורים עפים" (2008) אחרי שני ספריו הראשונים.

הטלטלה ההכרחית
אם תימשך כניעת הסופרים למגמת המיסחור, ולא כל שכן שיתוף הפעולה עם מגמה זו מעבר לעשור שנחתם, עלולה ספרות התקופה הישראלית להימחק מתולדות הספרות העברית לדורותיה, כי בזיכרון הקולקטיבי אין משמרים תקופות נחשלות בספרות הלאומית ובוודאי לא סופרים שהסתפקו בכתיבת יצירות בינוניות. ליחס דומה יזכה דור הסופרים הנוכחי אם בנוסף לכך גם יחמיץ את ההזדמנות המיוחדת שהוענקה לו לבטא בכלים אמנותיים את האירוע החשוב ביותר בתולדות העם היהודי בעידן הנוכחי – חידוש הריבונות של העם היהודי בציון.

סופרי חמש המשמרות הפועלות כיום בספרות הישראלית יכולים למנוע מעצמם את הביזיון הזה על-ידי התפכחות במועד מהשאננות לציון. לשם כך עליהם להתחבר מחדש אל סופרי תקופת התחייה ואל סופרי תקופת העליות ולחזור למסלול הטבעי והמקורי של הספרות העברית לדורותיה, שהיתה תמיד ספרות לאומית – הוא המסלול היהודי-ציוני שענקי הספרות העברית כבשו אותו במחצית הראשונה של המאה הקודמת בתנאים הרבה יותר קשים מאלה שמעניקה הריבונות לסופרי הדור הנוכחי. ואז לא יוכל כל כותב אשר מתבייש ביהדותו ובציונותו או מתכחש להן, ויהיה מוכשר ככל שיהיה, לעטר את עצמו בתואר סופר עברי ולהביא אל תחומה של הספרות הישראלית, ששעריה נפרצו וגדרותיה הופלו, את בוסרי-דמיונו ואת באושי-רוחו.

במילים אחרות: בספרות הישראלית שולטת המגמה המסוכנת של השאננות לציון – מגמה הנוטה לפוסט-ציונות, ולכן חייבת הספרות הישראלית לעבור טלטלה בהקדם האפשרי ולהחזיר לעצמה את המאפיינים המיוחדים של הספרות העברית לדורותיה, והם:

1) ההמשכיות – התחברות כל דור כותבים מאוחר ליצירת הדורות הקודמים בספרות העברית, שתמיד שיקפה את תולדותיו של העם היהודי ואת גורלו המיוחד במשפחת העמים.

2) הערכיות – החשבת הערכים הלאומיים והאנושיים ומתן הביטוי להם בהבלטה לא פחותה מזו שהספרות כאמנות שואפת להבליט כהישגיה האסתטיים.

3) החזוניות – שהיא השאיפה הבלתי-מתפשרת להגשים בעתיד עולם מתוקן יותר מזה המתקיים בהווה.

4) האופטימיות – שהיא האמונה שניתן לשפר את היחיד ואת האנושות באמצעות מילים ורעיונות.

מאפיינים כלליים אלה (ונוספים שפירטתי בספרי "ספרות וריבונות", 2006) ניתן לתרגם לדרישות מפורשות שהכותבים חייבים להציב לעצמם בעת הזאת, כדי למנוע הידרדרות נוספת מספרות הדור.

בראש ובראשונה חובה להחזיר לשפה שבה נכתבת הספרות הישראלית את הרמה המבדילה אותה משפת התקשורת הממוצעת ואשר גם מגביהה אותה משפת הדיבור המשובשת. הספרות היא אמנות המילים והמשמעויות ולכן חובה להחזיר לה את כושרה לבטא דקויות של רגש ועומק של מחשבה. מוטות כנפיה של השפה העברית הן רחבות מספיק כדי להעניק לכותב את היכולת לבטא כל מחשבה, רעיון, בשורה וחזון. ואם לאלה ייתן הסופר העברי ביטוי באמצעות לבושי השפה המתאימים – ישיב אליו מחדש את הקוראים שהתרגלו בעשור שהסתיים להשקיט את רעבונם הרוחני כמעט רק בספריהם של נוכרים.

אשר לדרישות נוספות – אלה נוסחו זה מכבר במניפסט שחיבר משה שמיר בתחילת התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית. בחוברת השלישית של "ילקוט רֵעים", שהופיעה בסתיו תש"ו (1946), פירסם משה שמיר את המניפסט "עם בני דורי", שבו כתב בין היתר: "אין מחבוא ואין זווית אפלה בחיי האדם שאינם תובעים ביטוי. אין טיפה בדמנו שאינה חלק של הווייתנו כולה. - - - הרֵעים כולם, אלה ששמותיהם מופיעים מפעם לפעם על עטיפותיו הצנועות של 'ילקוט הרעים', בני דורי הם. - - - יוצרים צעירים שהעמידו להם למטרה לבקש ללא לֵאות, בכול, את עקבותיו של האנושי, האנושי מאוד, שאינם רוצים להירתע גם מאימי האכזבה, ממערומי האור, שאינם כותבים רק על שושנים, כוכבים, ים-תכלת, זריחות ושקיעות ורודות, אלא על החיים הממשיים של היהודים הממשיים בארץ-ישראל הממשית, המתעוותת בחבלי-לידה – אלה מוכרחים להעמיד עצמם לדינו של הדור לדין האחריות של בני-הדור. - - - דורנו אולי לא יחולל מהפכות בספרות. - - - אך הוא ייצמד, הוא מוכרח להיצמד, אל מהפכת המציאות" (ההדגשה בציטוט זה מופיעה במקור).

לדבריו אלה של משה שמיר צריך להוסיף כיום השְלָמות אחדות, כי מאז שכתב את המניפסט התרחקה הספרות שלנו מאוד מנקודת-המוצא שהיתה בה בשנת 1946. ואסתפק בשתי ההשלמות החשובות יותר, כי בכוחן להשיב את הספרות הישראלית למסלול שממנו סטתה מאז. ושתיהן ברוח המטרה שמשה שמיר הגדיר כהיצמדות הספרות של הדור אל "מהפכת המציאות".

ההשלמה הראשונה – סופרי הדור חייבים להחזיר לספרות הישראלית את דמות הגיבור. כל תקופה בספרות העברית גילפה את דמות המופת שלה: הנביא בתקופה המקראית, החכם בתקופת התנאים והאמוראים, הרב בספרות ימי-הביניים, הצדיק בתקופה החסידית, המשכיל בתקופת ההשכלה, התלוש בתקופת התחייה, החלוץ בתקופת העליות והצבר בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה. כולם דמויות שהתמודדו עם הסכנות ועם האסונות שפקדו את העם היהודי בתקופתן כדי להבטיח את הישרדותו בהיסטוריה – דמויות שלא נכנעו לייאוש, אלא תרמו לניצחון "מהפכת המציאות" בדורן.

שלשלת זו של דמויות המופת נותקה כאשר סופרים מישראל, ששהו בשנות השישים בצרפת ובארצות מערב אירופה אחרות והושפעו שם מהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, ייבאו אז לארץ יחד עם הייאוש הכלל-עולמי את נספחיו – את הנושאים הקיומיים ואת דמות האנטי-גיבור. אחרי שדמות ספרותית זו – הנוטה לחוסר-אונים, לרחמים עצמיים ולהימנעות ממאבק מול אתגרי החיים – שלטה בספרות במשך יותר מארבעה עשורים, הגיע הזמן לחדש את שושלת דמויות המופת בספרות העברית ולהשיב את הבכורה לדמות הגיבור הנצמד ל"מהפכת המציאות" בדור הנוכחי.

דמות גיבור מופתי כזו נחוצה כיום לספרות העברית כדי למקד באמצעותה את הקורא היהודי בארץ ובפזורה ב"מהפכת המציאות" הציונית – מהפכה שטרם השלימה את כל מטרותיה. אך דמות זו נחוצה גם לקורא הנוכרי המבקש להבין את הישראלים ואת המהפכה שהם מגשימים בציון. לנו וגם להם תמחיש וגם תבהיר דמות הגיבור המופתי את שלוש המטרות של "מהפכת המציאות" הציונית בעת הזאת:

1) המשך המאבק על הקיום הריבוני של מדינת-ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

2) החתירה להגשים מטרות אפשריות נוספות מחזונה הגדול של הציונות – והחשובה שבהן: המשך המאמץ לכנס בהדרגה בציון את כל העם היהודי מפיזורו בעולם.

ו-3) התעוזה לעדכן את רכיביה של הזהות הלאומית כדי שכל פלגיו ורסיסיו של העם היהודי, שהגלות ריסקה את אחדותו, יוכלו להתלכד מחדש בחסותה.

וההשלמה השנייה – במסגרת הטלטלה הזו חייבים הסופרים להחזיר את הספרות העברית אל המסלול המרכזי שלה כספרות המלווה את הרנסנס של העם היהודי בהיקפו המלא ולכלול בתפישת הממשות שלהם את המרחב השלם של העם היהודי בעולם, בדיוק כפי שהסופרים שלנו עשו בעבר. כלומר: הספרות צריכה לא רק לפרוץ מתוך תל-אביב אל פינות נידחות יותר בארץ – כדרישת משה שמיר במניפסט משנת 1946 – אלא להגיח גם אל הקהילות היהודיות בעולם ולספר את האמת על חייהם בתקופה הזו. בעשותה כך תחזור הספרות העברית לאחריותה כספרות המבינה ציונות מהי – אוטופיה החוזה גאולה שלמה מהגלות ואשר תוגשם רק כאשר יושלם כינוסו של אחרון היהודים מהגלות בציון.

אף שהמסה הזו איננה מספידה את הספרות העברית שנכתבת כיום וגם איננה קובעת כאחרים שהספרות העברית גוססת מזה שנים וסופה קרוב – אני יכול להניח שיקדמוה בלגלוג במוקדי הכוח השונים של הספרות הישראלית. יהיו שיטענו כי המסה הגזימה בתיאור מצבה העגום של הספרות בעשור שנחתם. יהיו אחרים שיפקפקו אם העבר של הספרות העברית לדורותיה, ואפילו המטרות שהציב משה שמיר ב-1946 לספרות הדור הנוכחי, אמורים לחייב את הסופרים כיום. יצוצו גם כאלה שיתמהו אם רשאי מישהו לתבוע מסופרים מה ואיך לכתוב. ויזנבו בכולם גם המגדפים הקבועים, שידברו על "פאשיזם רוחני", על "זדנוביזם תרבותי" ועל "אנכרוניזם רעיוני", כי כך נהוג במקומותינו להגיב על מסה כזו.

אלא שהמסה הזו לא כופה דבר על איש. כל סופר רשאי לבחור לעצמו באופן חופשי את המקום שהוא מייעד לעצמו במעלות הפירמידה הספרותית של הדור, ולהעמיד משם את עצמו למשפט ההיסטוריה, שהיא זו שתקבע את ערך יצירותיו. המסה זורקת גלגל-הצלה, וכל סופר חופשי להחליט אם הוא זקוק לו או שהוא מעדיף להתעלם ממנו.