מעמקים - ספרות כחשבון נפש - האומנם?
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

ספרות כחשבון נפש - האומנם?

ד"ר גתית שמעון

גיליון מס' 31 - אייר תש"ע * 4/10

תחת מטרייתה הכמעט אינסופית של הספרות, על שלל זרמיה, סוגיה, תפיסותיה והז'אנרים הרווחים בחובה, נולדת ההבנה בדבר חשיבות ראייתו של הסיפור ככלי בוחן מוסרי וערכי לחייו של אדם. תפיסה זו צומחת הודות ובשילוב קרוב עם אותם ביטויים ספרותיים - אומנותיים, ואינה נכפית באופן חיצוני זר, כתמה פילוסופית רעיונית ועקרה מרגש.

מובן כי לא כל יצירה ספרותית, מעצם הגדרתה, מכוננת רצון לבחינה מוסרית או מתפרשת ככזו בעין הקורא. אך בספרות המקיימת מערך ערכי ומעורר מחשבה שכזה, מתקיים גם ההכרח לחשיפה ולהתמודדות עם הרובד המוסרי הספון בלב ליבה של העלילה.

לצורך המחשת הרעיון יש להידרש תחילה להבדל בין ספרות המציגה כביכול התבוננות בעלת ביקורת ערכית, לספרות המבחינה ויוצרת התבוננות ערכית של ממש.

"הקפיצה מהמזח" לאן פאקר
עניינו של הספר "הקפיצה מהמזח"1, הוא בהעמדת שאלות קיומיות מצד הגיבורה, קארי, צעירה בשנות העשרים לחייה, המאורסת למייק, חברה מימי התיכון. כבר בראשית הסיפור מטילה קארי ספק בטיב רגשותיה ובכנות אהבתה ומחויבותה. השינוי שחל בה אינו נעלם ממייק, המנסה - באקט הרואי משהו - לצוד מחדש את תשומת לבה של קארי באמצעות מפגן ראווה של קפיצה ממזח. מפגן זה מסתיים בטרגדיה כאשר מייק נוחת במים רדודים ושובר את גבו.

קארי, הארוסה המבולבלת, מוצאת עצמה לפתע כלואה בתפקיד חדש ובמחויבות שכמו נכפתה עליה: אחות רחמנית וסיעודית לגבר אשר טיב רגשותיה כלפיו כלל אינו ברור לה. כעבור תקופה טעונה ומורכבת רגשית, במה שנדמה כהחלטה של רגע, עוזבת קארי באישון לילה את ביתה ויוצאת אל ניו יורק. בעיר החדשה היא מתחילה במערכת יחסים עם גבר אניגמאטי, מוצאת ביטוי מעשי לתחביב התפירה שטיפחה עד כה בחשאי ומנסה להתמודד עם מציאות ההווה ועם העבר שהשאירה מאחור. אסון הפוקד את משפחתה של חברת ילדות, מאלץ את קארי לשוב חזרה אל וויסקונסין, כמעט באותה הפתאומיות שבה עזבה. כאן, חזרה בכור מחצבתה, מנסה קארי לארגן מחדש את חייה ולמצב את עצמה בנקודה אמינה וקרובה יותר אל "העצמי" אשר גילתה במסעה.

על פניו נדמה כי מהותו של "הקפיצה מהמזח" הוא בשאלות ובחיבוטים הנובעים מתוך התבוננות פנימית אמיצה וכואבת; קארי נראית כמי שעסוקה ללא הרף בחקירות עצמיות, בניסיון להבין את צעדיה, את סיבות מעשיה ולבחור בדרכים אחרות, אמיתיות וכנות יותר לה עצמה. אולם, עיון קרוב ובוחן בהתנהלותה, מגלה כי קארי משוללת למעשה כל יסוד של ביקורת ובחינה עצמית. האופן גחמני שבו היא פועלת מעיד על כך; קארי נוטשת את ביתה, את עבודתה, את אימה ואת כל מי שהיה אי פעם קרוב אליה, מבלי להודיע, מבלי להחליט, מבלי להתכונן. היא עוזבת את ניו יורק ואינה טורחת לשוב כדי להיפרד, או כדי לאסוף את חפציה. התנהלותה במערכת יחסיה עם קילורי, הגבר האניגמאטי שאינו מסגיר דבר אודות עצמו והאופן שבו היא מתניידת בין אדישות וכהות חושים לצער והתפרצויות של עשייה או זעם - שום דבר אינו מאורגן או נובע ממקור של מחשבה והתבוננות אמיתית בחייה של קארי. היא פועלת מתוך סערת רגשות, מתוך שאיפה להימלט מכאב אשר היא יוצרת ומביאה שוב ושוב על עצמה. כל עיסוקה הוא בשאלת מהות קיומה שלה; התנהגותה עם האחר או האופן שבו היא נתפסת על ידו מקבל בעיניה מקום של משנה חשיבות, וגם זאת רק לאחר שהיא נדרשת לכך על ידי "טלטול חיצוני" - אירוע מזעזע כגון אונס אחותה הצעירה של חברתה או ביקורתה הנוקבת והלא שגרתית של אימה.

קארי אולי מצרה על חוסר יכולתה לתפקד ולנהוג כהלכה או כמצופה ממנה, אך בה בשעה היא גם אינה משתדלת לעשות כן, אלא כאשר הנסיבות מחויבות אותה לכך, באופן בלתי נמנע.

קריאה בסיפורה של קארי תעורר ודאי אצל הקורא קשת רגשות ואולי תוליד גם מנער רחב של תובנות והזדהות רגשית, אך כיצירה ספרותית - אומנותית היא נעצרת קודם, או ללא רצון בביצוע מעבר משמעותי אל ספרות הבוחנת ומבקרת את עצמה2. ביקורת שכזו מבקשת להתמודד לא רק עם הסיטואציה הנרטיבית העומדת על הפרק אלא גם להשתמש בה ככלי וכמנוף להתמודדות מוסרית וערכית, להעלאת שאלות והצבעה על משגים וטעויות, המשותפים למהותו של הקורא האנושי. ספרות כזו מעמידה ומאמתת את הקורא אל מול עצמו, כשהיא מעוררות אותו, באמצעות הדוגמה הפרטית אך לא הפרטנית של הסיפור, להתבונן בחייו ולבחון את תפיסותיו ומערך אמונותיו. השאלות אותן מעלה הגיבור הבדיוני אודותיו ואודות מעשיו בסיפורים המכוננים חקירה מוסרית כנה, הן שאלות אותן מפנה הקורא אל עצמו. סיפורה של קארי, על אף המערך האומנותי הראוי והמקצועי שבמסגרתו הוא נמסר, נותר סיפורה של קארי בלבד ואינו מעורר את הקורא לחקירה אודות ההיבטים הטובים והגרועים בבחירותיו, במעשיו ובחייו שלו.

"כלה" לאנטון צ'כוב
יצירה בעלת מבנה עלילתי דומה אך בעלת תמה רעיונית וערכית שונה היא "כלה" לאנטון צ'כוב3. גם עניינו של סיפור זה הוא בצעירה מאורסת, נאדיה4, המתחילה לבחון את חייה ואת המסלול המוכתב מאליו שיועד עבורה. מתוך הרהורים נוקבים ובמאמץ נפשי קשה, היא מזהה את השקר שניתב את מהלך חייה ומוצאת את הכוח להשתחרר ממנו ולצאת אל דרך חדשה. בהחלטה נועזת מפרה נאדיה את מחויבות ארוסיה, נמלטת מאמה ומסבתא ויוצאת אל מוסקבה, העיר הגדולה. כשנה מאוחר יותר, כמו קארי, היא שבה לביקור אך בשונה מקודמתה, מגלה נאדיה עד כמה השכילה לעשות כאשר סירבה להיכנע למוסכמות השקריות של עולמה הישן. נאדיה עוזבת את ביתה שוב, כעת מתוך כוונה שלא לחזור לעולם ויוצאת אל עבר אל עבר הלא נודע, למצוא את עתידה.

נאדיה היא דמות עגולה ומפותחת, המעוצבת לעומק ומגלה רב גוניות באישיות מרשימה ומפתיעה; בתחילת הסיפור היא מוצגת כמי שעתידה להגשים את חלומה הגדול ולהינשא לבחיר ליבה5. ברם לאמתו של דבר, נאדיה מקבלת את הצעת הנישואין קודם שהתפנתה להעמיק ולהבין את מלוא משמעותה של ההסכמה. כך, חודש לפני נישואיה, תקף אותה מעין "פחד נסתר, אי מנוחה נשית, כאילו דבר מה סתום וכבד מחכה לה בבאות"6. סידורי החתונה הופכים מכבידים ושנואים בעיני הכלה לעתיד, המתקשה להירדם בלילות, מפאת מועקה הטורדת את מנוחתה;
"החתונה נקבעה לשביעי ביולי, אך השמחה רחוקה. השינה בלילות קטועה וטרופה, וששון החיים אבד. מקומת המרתף, שם היה המטבח, אפשר היה לשמוע... נקישת סכינים, צעדי אדם אצים - רצים ודפיקת הדלת על הגלגל. ריח תרנגול הודו צלוי ודובדבנים כבושים נישאו באוויר, ודומה היה שכך יימשכו החיים ללא תמורה, עד אין סוף!"7
התקווה לחיים טובים וראויים יותר, שאינם יכולים להתממש בעיירה פרובינציאלית וצרת אופקים שבה מתגוררת נאדיה עם משפחתה, נמסרת גם בסיום הסיפור, עת יוצאת נאדיה בהחלטיות להגשים את ייעודה;
"ולעיני רוחה נתגלו שוב חיים חדשים, גדולים, מעניינים, חיים מלאי סודות, מפתים ומושכים. עלתה אל חדרה וארזה חפציה. ולמחרת היום, בבוקר, נפרדה מבני משפחתה ומלאת חיים ועליזה עזבה את עיר מולדתה, כפי שדימתה, לעולם."8
סאשה, ידיד המשפחה המגיע לביקור כדרכו מדי קיץ, משמש כזרז בתהליך ההתפתחות - התבגרות של נאדיה, כשהוא מעלה בפניה את טיעונו בדבר אי מוסריותם ואי טהרתם של חיי הבטלה שהיא ובני משפחתה מסתאבים בהם.

התרשמותו השלילית של סאשה9 אינה זרה לנאדיה; דברים מסוג שכזה כבר השמיע באוזניה בשנה הקודמת ואף לפני שנתיים. היטב היא יודעת כי אין ביכולתו לטעון אחרת. אך כעת
"דיבור זה, שמתחילה הצחיקה, גרם לה צער משום מה... זה שנים, שסאשה חוזר על פזמונו הישן, ובדברו נראה הוא תמים ומשונה כל כך. אבל מדוע, בכל זאת, תוסיף להרהר בו. מדוע?"10
נאדיה, שעד כה הגיבה בזלזול לדברי הביקורת והתוכחה, מתחילה לראות את עולמה באור חדש ולהטיל ספק באמיתות הידועות לה. ראשית נבחנת דמות אמה - נינה; האקספוזיציה מציגה אותה כאישה צעירה, חזקה ויפה - התגלמות שלמות וכבוד אצילי11, אך אט - אט היא מתגלה ונחשפת כאישה עלובה וחסרת ישע, שנטל החיים הטביע בה את חותמו; אישה שנישאה לגבר שלא אהבה והפכה במותו לבת חסות מאונס אצל חותנת רודנית. כניעתה למוסכמות המקובלות הפכה את נינה לאסירה בביתה, כבולה בחייה החנוקים, הממיטים עליה זקנה בטרם עת12.

מתוך התמודדותה עם שאלת זהותה העצמית, מסוגלת נאדיה לראות את נינה כפי שהיא באמת, יכולת המרמזת על הכיוון החדש שתבחר ללכת בו13. היסדקות תדמית האם היא שלב מעבר חשוב בהפיכת הבת מילדה, המקבלת עליה מוסכמות ללא עוררין, לאישה עצמאית ומודעת, החופשייה להחליט על נתיב חייה ולהגשים את רצונותיה הנכונים וההולמים ביותר.

אף את רגשותיה כלפי ארוסה מתחילה נאדיה להבין ביתר כנות; עם התקרב מועד החתונה, נעשה ברור לה כי כבר "חדלה לאהוב את אנדריי אנדרייאיץ' או ייתכן שלא אהבתו מעולם"14. שמו של אנדריי אנדרייאיץ' יוצר מעגליות חוזרת של סדר חיים קבוע בהמשך תמידי ללא שינוי. השגרה המונוטונית שביכולתו להעניק לה הינה דבר שלילי ובלתי רצוי, המביא את נאדיה להבין כי נישואיה לו יהיו נישואים משוללי עתיד - הבנה המולידה בה את הרצון להימלט אל חיים אחרים, אמיתיים וטובים יותר, חיים משל עצמה.

נאדיה, המטילה ספק במובן מאליו - בני משפחתה, התנהלות מכריה וכל מהות קיומה המוכר - מתחילה לבאר גם את מועקתה המתמשכת ואת תחושת המיאוס שהיא חשה;
"לא אוכל... איך יכולתי לחיות ככה כל השנים; לא אוכל להשיג זאת! שנאתי את החתן, שנאתי את עצמי, ונמאסו עלי כל חיי הבטלה וההבל, שחייתי עד כה! ... החיים האלה נמאסו עלי... לא אוכל לשאתם אפילו יום אחד"15.
ביתה, על אנשיו, דרכיו ואורחותיו איבד מטעמו ומחיוניותו ונראה טפל ועלוב בעיניה. לידתה המחודשת מתוך עולם של שקרים (תכתיבים בלתי כנים לאישיותה - גבר שלא אהבה, חיים שלא רצתה בהם, מציאות שאין בה ממש עבורה) התאפשרה הודות לנוכחותו של סאשה הדודן, המטיף, הפילוסוף. במובן זה החליף הוא את דמותה הנערצת של האם והפך למורה דרך מוערך וראוי16. אולם סאשה, טיפוס חולני וחלש, שאינו מקפיד על הופעתו וגינוניו החיצוניים, אינו יכול להוסיף ולשמש כמודל עבור נאדיה הצעירה והנחושה; בהתעסקותו האובססיבית בענייני הרוח ובתפיסות אידיאליסטיות הצופות אל אחרית הימים, הוא מנתק עצמו מאורחות העולם הגשמי (נישואין, לבוש ואוכל)17. בכך מייצג סאשה את הקיצוניות השנייה והבלתי בריאה של העולם הנפרש בפני נאדיה18. סאשה, המבקר את הכול ואת כולם, אינו משכיל לעמוד על כשליו ופגמיו העצמיים. אך נאדיה, שכבר רכשה חדות הבחנה ויכולת הבנה טובה יותר, מתחילה לזהות את הסדקים המתגלים בו. כך הולכת ודועכת גם דמותו הרוחנית של מורה הדרך (בד בבד עם גסיסתו הממשית של סאשה ממחלת השחפת)19.

שיאו של המהפך מתרחש עם מותו של סאשה, החותם את העבר ומשחרר את נאדיה באופן סופי ומוחלט: "נאדיה הוסיפה להתהלך בחדרים והרהרה. ברורות הכירה, שנתחוללה מהפכה בחייה בהתאם לרצונו של סאשה, והיא בודדה, זרה, מיותרת, וכל אשר כאן אין לה חפץ בו. הכול נתלש ונשרף, ואת האפר פיזרה הרוח."20 אך חרף האובדן, אין נאדיה חשה ייאוש. היא יוצאת לחפש את דרכה בעולם, ללא תלות באיש. בהליכתה הקודמת בתלם שהטוה לה, לא ידעה אלא צער21. כעת היא מתמלאת בכוחות חדשים, מפעימים של שמחה ותקווה22.

נאדיה לומדת להכיר בעליבות עולמה הישן, ובכל הסיבות אשר הסבו לה צער והרחיקוה מעולמה הפנימי23. לכן, בחתירתה לגילוי עצמיותה האמיתית ובשאיפתה לחיות חיים של כנות פנימית, מגלה נאדיה שיקול דעת מוסרי, המתנער מן השקר ומקדש את מהותו הנכונה של קיומה24.

נאדיה וקארי
על פניו נראה כי נאדיה וקארי - דמות אחת הן: שתי נשים הפועלות למען רווחתן האישית, עוזבות את ארוסיהן, את ביתן, את כל חייהן ויוצאות להגשים עצמן בעיר גדולה, בדרך לא נודעת. אף בחזרתן הביתה דומות הן זו לזו, כמו גם באופן העצמאי והחדש בו הן מגלות את דרכן החדשה - ישנה, מתוך עצמן ומתוך ההתמודדויות הנפשיות והחיצוניות העוברות עליהן.

אולם הדמיון בין קארי לנאדיה מתקיים במישור החיצוני - עובדתי בלבד, שעה שמתחת לפני השטח בולט היטב השוני.

קארי אינה מגלה שקר בחייה. אמת - טיב יחסיה עם מייק אינו ברור ותחושתה הפנימית מאותתת לה כי זוגיותם הגיעה למבוי סתום ואולי גם לסוף דרכה. ברם קארי אינה מתנתקת ממייק כשם שנאדיה מתנתקת מאנדריי; במשך כל שהותה בניו יורק, על אף שמצויה היא באותה עת במערכת יחסים סוערת עם גבר אחר, היא אינה מסירה את טבעת האירוסין אשר העניק לה מייק. להפך. היא מוסיפה לענוד אותה גם לאחר שהיא שבה הביתה ופוגשת בו בשנית. הטבעת, על משמעותה הסמלית, חשובה לקיומה של קארי והופכת לחלק מזהותה החדשה - ישנה. בסיומו של המסע, החיצוני והנפשי כאחד, היא אינה מוכנה להיפרד ממייק ומשלבת עצמה בכוח ובהתרסה25, בעקשנות, כמעט בחוצפה, חזרה בחייו; היא לומדת כיצד לסעוד אותו, מבקשת להוציא אותו לטיולים ומארחת לו חברה שעות רבות - לעתים אף במשך ימים. מה שאצל נאדיה נתפס כשקר או כהתפכחות, מתקבל אצל קארי כשינוי גישה חיוני ונחוץ. אך דווקא משום כך נראות פעולותיה של קארי כמונעות מתוך מעין קפריזה רגשנית - רגשית, ולא מתוך היגיון וערך. המעברים שהיא מבצעת - קדימה ואחור, בריחה וחזרה - מבלי לשוב עם מסקנות חותכות, עם תובנות ורצון לשינוי, מייצב את דמותה בדמות האנטי גיבור.

גם השינוי בנאדיה מתרחש על רקע משהו, בניגוד למשהו, מתוך הבחנה בין שני קטבים - נכון ללא נכון, ראוי לבלתי ראוי, שקר לאמת. אך אין זה שינוי פשוט, מינורי, בלתי מורגש. זהו שינוי חוזק ועוצמתי. מהפך.

נאדיה, כמו קארי, נוטשת את ביתה בהתגנבות מפתיעה, מותירה את משפחתה הרחק מאחור שעה שהיא שמה פעמיה אל הכרך הגדול, מותירה אותם להתמודדות לא פשוטה עם החיים בהיעדרה26. הגשמת חירותה ומאווייה הפנימיים באים בהכרח על חשבון יקיריה ואוהביה, אשר נפגעו באופן ישיר ממעשיה - הן מן הפן הרגשי, שבו הפכה מבת טובה ואוהבת לזר מנוכר בביקורתו, והן מן הפן המעשי, עת נותרו להתמודד עם תוצאות ביטול ארוסיה ועם ההתלחשויות והרכילויות של בני המקום27..

ברם, ההאשמות בדבר אנוכיותה זו של נאדיה אינן נוגעות לאופן שבו ביקשה לבטא את עצמה בכנות אלא דווקא לחוסר הזהירות שבמסגרתו פעלה28. אילו הייתה בוחרת למתן את תגובותיה, לנהוג באופן מתחשב יותר או לגלות רגש חמלה כלפי אמה וחתנה לשעבר, היו מעשיה נתפסים באופן חמור פחות ואולי אף זוכים למידת הערכה מסוימת. אך נאדיה מחליטה שלא לבחור בדרך הניתוק החלטית, המנומסת, הבלתי אפשרית למעשה; מארפה ונינה, סבתה ואמה, שקיבלו עליהן את המוסכמות החברתיות והתאימו עצמן למצופה מהן, לא היו מגיבות בסלחנות ובהבנה כלפי החלטותיה החדשות וקרוב לוודאי שהיו מסכלות בעדן. יתר על כן; האופן שבו בנו את חייהן, בניגוד ומתוך התעלמות מצרכיהן הפרטיים, לא היה מאפשר למארפה ונינה להבין את אשר מבקשת נאדיה להשיג לעצמה. גם אילו היו מבינות, ספק אם היו מתייחסות אל הדברים בנימה רצינית וחיובית. הסברה ההגיונית יותר גורסת שהן היו פוטרות את שאיפותיה של נאדיה כחלומות שווא שלעולם לא יוכלו לבוא על מימושם, כדרך שחלומותיהן שלהן נחלו אכזבה וכישלון29.

ויתורה של נאדיה על חלומותיה לא היה מיטב עם מצבו של איש. בחירתה להישאר הייתה אך משמרת את חיי המעורבים בשקר שבו נמצאו ממילא; מארפה ונינה היו ממשיכות בדרכן השגרתית והמתסכלת ונאדיה, שכבר גילתה את האמת ושאפה להגשימה, הייתה הופכת אומללה ומרת נפש. אילו הייתה נאלצת לוותר על דרכה בה בשעה שגילתה אותה, הייתה מוסיפה בכך נדבך נוסף למכסת צער הקיימת ולא גורעת ממנו. הנצחת שקר אינה יכולה להיחשב כמעלה מוסרית כאשר היא פוגעת ולא משקמת. נאדיה הייתה חייבת לבחור באמת ולא להיכנע למוסכמות השגויות, ועל כן, מרגע שעשתה זאת, היא הופכת לדמות מוסרית וראויה, על אף המחיר הקשה שמעשה זה גובה ממנה ומיתר הסובבים30.

לא כן פני הדברים אצל קארי. קארי מוותרת מבלי לוותר. היא חוזרת אל כל שהותירה מאחור בשינויים מינוריים, לא וודאיים. את עבודתה המאוסה כספרנית היא ממירה באפשרות להתמקצע בעיצוב בגדים, הפיכת תחביבה למשלוח יד רשמי. הגשמה חשובה ומיצוי עצמי יפה, אך האם לשם כך נדרשה למהפך תובעני כל כך? האם לא הייתה מוצאת דרך אחרת ליישם את כשרונה באפיק מוחשי יותר, לו הייתה נשארת? וגם אם לא - גם אם הייתה נותרת מאחור ולא הופכת את תחביבה לקריירה, האם היה גורע הדבר מסך אושרה? מסך ביטוייה האמיתי? היא חוזרת לבית אימה, לבית נעוריה - אך לכמה זמן? אפילו בגדיה - בגדיה הישנים, בגדיה מניו יורק - אינם מייצגים אותה שוב והיא אינה מרגישה שתוכל ללבוש אותם כאן. איזו תדמית היא מבקשת לייצר לעצמה? מהו הכיוון? לשם מה עברה את כברת הדרך הזו, מניו - יורק ובחזרה? מה הייתה תכליתו של מפח הנפש שהיה מנת חלקם של כל מכריה ואוהביה? לשם מה נעשו הדברים, בשם איזו מטרה?

קארי אינה יודעת. היא נעה בין קצוות זהים כמעט לחלוטין, אינה מגלה מה היא מחפשת כשם שאינה מבינה מה היא מוצאת. בניו יורק כמו במדיסון היא נעה כמו פרפר נטול כיוון: ללא מחויבות, ללא נאמנות, ללא מטרה. מדוע היא הולכת? מדוע היא שבה? מדוע היא נמצאת עם קילרוי? מדוע היא תובעת את מקומה בחייו של מייק?

דומה שהרגש בלבד הוא המנחה את תווי פעולותיה. לא היגיון, לא מטרה, לא תחושה של משמעות וערך. קארי כמו נסחפת בזרם החיים, מניחה לו להוביל אותה לאשר יוביל, וגם זאת, רק כאשר הנסיבות החיצוניות תובעות את מקומן ואת התייחסותה.

קארי כמו מוציאה את עצמה מאפשרות של בחינה והסתכלות מוסרית. לא ניתן לומר עליה כי היא טועה משום שספרות אינה עולם המשפט ולא ניתן להעמיד דין התנהגות הנובעת מתוך מצוקה, שאינה עולה בקנה אחד עם הנכון והראוי. ברם התנהגותה של קארי אינה עולה בקנה אחד עם שום ערך. אפילו סיומו של הסיפור אינו מבטיח לה גאולה או הגדרה חותכת, חד משמעית בדבר זהותה או בדבר מקומה בחיים.

חשוב להדגיש שאין בכל זאת כדי לגרוע כמובן מערכה של היצירה או מעוצמתה הנרטיבית. חשיבותו של "הקפיצה מהמזח" הוא דווקא באופן שבו הוא נותר נאמן לעצמו ואינו מתיימר להתהדר בערך מזויף: הסיפור הוא סיפור חייה של קארי מנקודה מסוימת ועד נקודה מסוימת, על פרטיה, אירועיה ונסיבותיה. העלילה הסוחפת היא בדיוק מה שהיא - סוחפת, רגשית, יצרית. אין בה מחשבה. אין בה היגיון. אין בה סדר. יש בה רק את היש, את העכשיו ואת הרגע. יש בה הרבה. אך אין בה מוסר.

מובן כי לא כל יצירה ספרותית, מעצם הגדרתה, מכוננת רצון לבחינה מוסרית או מתפרשת ככזו בעין הקורא. "הקפיצה מהמזח" אינה מכוונת לכך. אך בספרות אחרת, בספרות כדוגמת "כלה" של אנטון צ'כוב, שבה לצד הנרטיב החזק והעוצמה הסיפורית מתקיים גם ממד נוסף, ממד של מחשבה, ממד של ערך, ממד של מאבק שכלתני - נפשי מורכב, בספרות כזו מתקיים גם הצורך לעמוד על הדברים ולהתמודד אתם.

זה כוחה של הקריאה והספרות המוסרית.

ספרות שמספרת על עצמה ועל ידי כך מגלה לנו אותנו.

הערות:
1 אן פאקר, "הקפיצה מהמזח", הוצאת עם עובד, תל אביב, 2007.
2 בראיון אודות "הקפיצה מהמזח", התבקשה אן פאקר להסביר האם בריחתה של קארי מנאמנותה וממחויבותה, פעולה הפוגעת באנשים אחרים סביבה, מעידה כי הינה "רעה" או שמא פעולה זו מבטאת את אישיותה של קארי, אשר פעלה כפי שדרכה לפעול, ללא מקום להשלכות מוסריות.
בתשובתה מודה פאקר כי בעת הכתיבה לא התמודדה עם הנושא במודע, אך במבט לאחור היא מזהה כי אחת ממטרותיה הייתה לחקור חלופות לרעיון החלוקה הדיכוטומית בין טוב לרע. עצם חקירה זו הולידה את המחשבה כי אכן קיימות חלופות אפשריות וכי כל מעשה יכול לשאת במשמעויות מרובות, שאינן מתייחסות רק לאופן החיובי או השלילי שבו השפיע המעשה על אנשים אחרים. קארי, לדידה, מתחילה את הסיפור ממצב של עמדה מוסרית קפדנית אך עוברת משם, עם התקדמות העלילה, לכדי עמדה של סקרנות ואולי אף קבלה עצמית. בכך מוציאה פאקר את האלמנט המוסרי מתוך המערך הרעיוני של היצירה ומעמידה את הסיפור כעיקר לעצמו ואת הגיבורה כמרכז.
http://www.annpacker.com/a_conversation_
with_ann_packer_about_the_dive_from_clausens_pier
3 הסיפור ראה אור לראשונה בעיתון Zhurnal dlia vseekh ב-1903. בעבודה זו הסתמכתי על תרגומו של יוסף זמירי באסופת הסיפורים "מבחר כתבי צ'כוב", יוסף שרברק בעמ', תל אביב, 1972.
4 נדיה - פירושו "תקווה" (נאדיה הינו צורת הקיצור של נדייז'דה). הקבלה זו תורמת לייצוג הגיבורות והתנהלותן בעולם הבדיון, תוך זיקה הדדית.
5 "עוד מגיל 16 חלמה בהקיץ על נישואים, ועתה נתארסה לאנדריי אנדרייאיץ'... הוא מצא חן בעיניה" אנטון צ'כוב, "כלה", מבחר סיפורי צ'כוב, יוסף שרברק בעמ', תל אביב, 1972, עמ' 38.
6 שם, עמ' 41.
7 שם, עמ' 38.
8 שם, עמ' 50.
9 "הכול נראה לי כאן מוזר כל כך מחוסר הרגל... איש אינו עושה כאן מאומה. האם מטיילת כל היום כנסיכה, גם סבתא אינה עובדת, וגם את וחתנך... מתהלכים בטלים כל הימים" אנטון צ'כוב, "כלה", מבחר סיפורי צ'כוב, יוסף שרברק בעמ', תל אביב, 1972, עמ' 39.
10 שם, עמ' 39 - 41.
11 המספר מדגיש את האופן שבו הייתה "נאדיה מייחסת חשיבות מיוחדת ומשמעות מסתורית לכל מעשיה ודבריה" שם, עמ' 38 - 41.
12 " 'את וסבתך מענות אותי!' אמרה ביבבה. 'רוצה אני לחיות, תנוני לחיות!' שנתה ופעמים הכתה באגרופה על חזה. 'תנו לי חופש! אני עוד צעירה, לחיות אני רוצה, ואתן הפכתן אותי לזקנה ללא עת...' התייפחה מר, שכבה ונתכרבלה מתחת לשמיכה, קטנטונת כל כך, אומללה וטיפשית." שם, עמ' 46.
13 נאדיה מתקשה בסיום הסיפור "להבין על שום מה דימתה את אמה לאישה בלתי רגילה, ולא ראתה בה אלא אישה פשוטה, רגילה ואומללה... זקנה יותר, מכוערת ונמוכה יותר" שם, עמ' 42 - 45.
14 שם, עמ' 44.
15 שם, עמ' 46.
16 "היא (נאדיה) הישרה מבטה אליו, ובעיניה הגדולות והמלבבות ציפתה למצוא פיו, לשמוע ממנו דבר מה גדול, נשגב וחשוב" שם, עמ' 46 - 47.
17 "לבושו היה... מעיל רכוס ומכנסי בד בלויים מרוב שימוש ודרוסים למטה. חולצתו לא מגוהצת, ופניו לאים, בלתי רעננים. רזה היה מאוד... הכול מסביב העיד, שסאשה אינו שם לב לחייו הפרטיים, חי באיך שהוא ומתייחס בבוז גלוי לכל דבר שבנוחיות. ואילו היה מישהו פותח עמו בשיחה על אושרו, על אהבה אליו וכו', היה פוער פיו מרוב תימהון ומצטחק" שם, עמ' 39 - 48.
18 כדרך ששומן העצלות של אנדריי ומארפה (סבתה של נאדיה), המאביסים עצמם עד בלי דעת, מייצג את המציאות הקוטבית האחרת.
19 חוקר הספרות קרל קריימר מציין כי התפכחותה של נאדיה מתפיסה ההרואית אודות "מורה ורבה" אינה נשלמת אלא שנה לאחר מכן, כשהיא נפגשת בו שוב וממרחק של אומדן אובייקטיבי ומלומד, מגלה את דמיונו לארוסה לשעבר אנדריי ולכל עברה הרחוק.
Karl Kramer, "Stories of Ambiguity", Anton Chekhov's Short stories: Texts of the Stories, Backgrounds Criticism, Ralph E. Matlaw (ed), W. W. Norton & Company, New York, 1979, p. 340.
20 שם, עמ' 50.
21 "אל אלוהים, על שום מה כיבד עלי לבי כל כך?... ואני כל הימים האלה עצובה... מדוע לא אוכל לישון בלילות?..." שם, עמ' 41.
22 "כאשר ישבו בתוך הקרון והרכבת זזה, ראתה לפניה באופק עתיד מזהיר כל כך, מושך וגדול כל כך... שמחה פתאומית עצרה את נשימתה." שם, עמ' 47.
23 רולנד הינגלי מטעים כי הסיבה למורת רוחה הייתה הבנה תת הכרתית שאנדריי היה דמות מוגבלת כאמה וסבתה ומכאן, שנישואיה אליו היו מחליפים צורה אחת של בינוניות - באחרת. ראה
Ronald Hingley, A Life of Anton Chekhov, Oxford University Press, Oxford, 1976, p. 173.
24 חוקר הספרות רונלד ג'ונסון מסכם יפה את הדברים באומרו כי נאדיה אינה מתפשרת עבור חיים אשר יביסו אותה בסופו של דבר ועל כן הריהי גיבורה במובן החיובי ביותר. זו תרומתו של צ'כוב להשקפה הרואה בכל סיפור מאמץ רענן נוסף בחיפוש אחר היושרה האומנותית.
Ronald L. Johnson, Anton Chekhov - A Study of the Short Fiction, Twayne Publishers, New York, 1993, p. 88.
25 בעיקר כנגד אמו, המגלה חשדנות עוינת כלפיה.
26 "כנראה שגם סבתא וגם האם הרגישו, שהעבר חלף, אבד ולא ישוב לעולם; אין עוד מעמד בחברה, ולא הכבוד הקודם, ולא הזכות להזמין אורחים; היו שלום חיים קלים, חיים נטולי דאגה! ... (הן) לא היו יוצאות החוצה, כי חששו להיפגש עם אנדריי אנדרייאיץ', או עם אביו." אנטון צ'כוב, "כלה", מבחר סיפורי צ'כוב, יוסף שרברק בעמ', תל אביב, 1972, עמ' 49 - 50.
27 סימוכין לכך נמצאים בתגובתה של סבתה לעזיבתה. נינה מספרת לנאדיה כיצד, עם היוודע דבר הסתלקותה הפתאומית, התעלפה מארפה "ושלושה ימים שכבה ללא תנועה. אחר כך הרבתה להתפלל ובכתה" שם, עמ' 49.
28 בדומה לדמויות אחרות ביצירותיו של צ'כוב המגשימות את מאווייהן ומממשות את חירותן במחיר הבלתי נמנע של סבל הזולת (ראה "שכנים").
29 עדות ואישוש לכך מתגלים בסיפור עצמו; שעה שמתוודה נאדיה בפני אמה על הסערה המתחוללת בנפשה ומפצירה בה שתניח לה לנסוע, מגיבה זו בבלבול ובחוסר הבנה מוחלט לרגשותיה של בתה: "לא, יקירתי, לא, הירגעי. זה בא לך ממצב רוח לא טוב, זה יעבור. דבר כזה עלול לקרות. כנראה שהתקוטטת עם אנדריי - הנאהבים רבים ועד מהרה מתפייסים... זה לא כבר היית ילדונת, ועכשיו את כבר כלה... תהי לאם ותמהרי להזדקן, ותהיה גם לך בת סוררת כמוך." אנטון צ'כוב, "כלה", מבחר סיפורי צ'כוב, יוסף שרברק בעמ', תל אביב, 1972, עמ' 45 - 46.
30 גם רולנד ג'ונסון קובע כי מבחינת צ'כוב, ביצעה נאדיה את ההחלטה הנכונה. ראה
Ronald L. Johnson, Anton Chekhov - A Study of the Short Fiction, Twayne Publishers, New York, 1993, p. 210.