מעמקים - על גבולות האומנות - תגובה לתגובה
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

על גבולות האומנות - תגובה לתגובה
תגובה למכתבה של איריס וקסלר תמיר

אסתר ויתקון

גיליון מס' 31 - אייר תש"ע * 4/10

בהמשך לדבריה של איריס וקסלר תמיר בגיליון זה -

לא חשוב מהם הקריטריונים ליצירה שתחשב לאמנות ראויה, או לא ראויה על-פי קנה המידה של הדור בו היא התחברה.

אסור שיצירה אומנותית תפגע בצפור הנפש של ציבור צופים, ברמיסת ערכיו המקודשים מזה דורות. אני מדגישה –ערך מקודש. לא סתם ערך נחשב.

ההיבט המוסרי-רוחני הוא זה שצריך להנחות כל אמן וכל אוצר תערוכה. הנעל העטופה בדף מן הגמרא, כל מטרתה לעורר רוגז, וסקנדל, ולהפוך את יוצרה למרכז תשומת-הלב. יצירה זו נוצרה בחוסר כנות. כי בזמן ובמקום בו היא נוצרה, יש עשרות דרכים מכובדות לבטא אמירה פמיניסטית, או רביזיוניסטית כלפי טכסטים קדמונים-מקודשים. אי- אפשר לנתק את דפי הגמרא בעיני צופה יהודי רגיש מן הרקע ההיסטורי של רדיפת היהודים ותורתם. העלאת ספרי התלמוד בגרמניה על המוקד, כפרולוג להעלאת גופם על המוקד. צופה יהודי, שהתורה והתלמוד הינם טכסטים מקודשים לו, שהוא מנשקם כשהם נופלים על הארץ, למראה ה"יצירה" יחוש כאילו חרב נתקעה בליבו.

האם נחמה גולן הייתה מעיזה לעטוף נעל בטקסט מקודש לאיסלם, לנצרות, או אפילו בדגל ישראל?

הטכסט התלמודי ערכו הסמלי המקודש הוא הרבה מעבר לתוכן הכתוב בו.

אני אישית מסתייגת מהסיפור התלמודי על ברוריה, אשת רבי מאיר, העושה עוול לדמותה הנשית הנדירה בחוכמה, ובאומץ. חז"ל הניחו לה מלכודת, וסופה שטרפה את נפשה בכפה. המסר שחז"ל הביעו שם מפורשות – נשים דעתן קלה. האם יעלה על הדעת לקחת טקסט זה, כנתינתו בגמרא, ולעטוף בו נעל, כאקט של מחאה או ביקורת? התלמוד על כל מה שיש בו, הוא סמל לרוח היהדות השואפת לקדש את החיים היום יומיום. וחיים בעלי משמעות וערך, יש בהם תמיד מידה לא מעטה של ריסון, ולכך גם האמנות נדרשת.