מעמקים - מצומת הגידים לצומת גולני
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מצומת הגידים לצומת גולני

יעקב עציון

גיליון מס' 32 - סיון תש"ע * 5/10

"והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ" (ויקרא כה, כג)
אחת הטעויות הנפוצות בשפה המדוברת היא ההתייחסות למילה צוֹמֶת כמילה שמינה הדקדוקי הוא נקבה. "אתה נוסע ישר, ובצומת הבאה פונה שמאלה" – כך אפשר לשמוע לרוב בדרכים. האות תי"ו שבסיומה של המילה גורמת לשיוך אוטומטי שלה בצד הנקבי של אוצר המילים שלנו, אף שלאמתו של דבר מינהּ הוא זכר, כמו המילים קוֹטֶב, בּוֹרֶג או חוֹשֶׁך, השקולות באותו משקל.

האות תי"ו אמנם מסמנת לרוב את המין הנקבי – פרסום לעומת פרסומת, חותם כנגד חותמת, סיום מול סיומת – אך במילה צומת היא הינה שורשית ולא חלק מהתבנית של המילה. מה משמעותו של השורש צמ"ת? הבה ננוע בקצרה בחלק מן הצמתים שבהם עבר.

אדון הארץ
בתורה מופיע השורש המדובר אך בפרשת בהר. בסיום הציווי על החזרת הקרקעות לבעליהן הראשונים ביובל נאמר: "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". לצמיתות, היינו מכירה גמורה ומוחלטת. אף מי שקונה את הארץ ונחשב כבעליה – לעולם אינו בעלים במלוא מובן המילה, ואינו נחשב אדון הארץ. אחד מכינוייו של א-להי ישראל בתנ"ך הינו "אדון כל הארץ". כינוי זה מופיע לראשונה בדברי יהושע לעם לפני חציית הירדן, ערב כניסתם לארץ. שמא אפשר לומר כי לפני שמתיישב ישראל בארצו והולכים בני העם איש איש לנחלתו, מזכיר להם יהושע את האמור כאן – שרק גרים ותושבים אנו בארץ, אף אם קיבלנוה בנחלה או קנינוה בכסף מלא.

נחזור לצמיתות – כך הוא תרגום הפסוק הנזכר באונקלוס: "וארעא לא תזדבן לחלוטין ארי דילי ארעא, ארי דיירין ותותבין אתון קדמי". המילה לחלוטין השגורה בפינו (למרות שלאחרונה דוחקת את מקומה המילה "לגמרי", במלעיל כמובן) מקורה בתרגום זה. מלבדה חדרו לעברית גם הדייר והתותבת, שמקורם בארמית. לדוּר בארמית פירושו לגור, ולכן הגֵר נקרא דייר; ותותב הוא פשוט תושב. רגל תותבת היא רגל שאינה מקורית, שהתיישבה במקום הרגל הטבעית - כשם שהתושב שבפסוק הוא מי שבא מן החוץ והתיישב בארץ חדשה.

השורש צמ"ת מופיע עוד בספרי השירה שבמקרא (בעיקר בתהילים), במשמעות של הכרתה והצמתה. מזמור צ"ד בתהילים, הפותח בקריאה הכפולה "אל נקמות ה', אל נקמות הופיע", מסתיים בתפילה כפולה: "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם, יצמיתם ה' א-להינו". חז"ל מוסרים שפסוק זה הוא האחרון שהושר על ידי הלווים בבית המקדש בעת חורבנו (תענית כט ע"א): "כשחרב בית המקדש... ערב תשעה באב היה ומוצאי שבת היה... והלוים היו אומרים שירה ועומדין על דוכנם. ומה שירה היו אומרים: 'וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם', ולא הספיקו לומר 'יצמיתם ה' אלהינו', עד שבאו נכרים וכבשום. וכן בשניה (היינו בחורבן בית שני)". בספר הזוהר דורשים חכמינו את העובדה שלא שנו הלווים את המילה "יצמיתם" כרמז לכך שהחורבן והגלות לא יימשכו לצמיתות – "...דהא אי אמרו ליה, לא הוה לון תקנה" (זוהר חדש, וישב).

צומת וצמה
בלשון חז"ל מתחדש משמע נוסף לשורש צמ"ת, שעניינו כיווץ, חיבור ואיסוף. במדרש בראשית רבה למדנו: "מעשה בשלטון אחד ברומי שהיה מבזבז תיסווריות [=אוצרות] שלאביו. נראה לו אליהו זכור לטוב בחלום [ואמר לו]: אבותיך מצמתין ואת מבזבז?". מצמתין, היינו אוספים ומכנסים (המילה שלטון בלשון חז"ל מובנה שליט, כמו סולטאן בערבית). בדומה לזה הסבירו חכמים את המילה צַמָּה שבשיר השירים: "עיניך יונים מבעד לצמתך" – "האישה הזאת כשמצמת שער לאחוריה והוא תכשיט לה, כך הייתה סנהדרי גדולה יושבת אחורי בית המקדש והיא היתה תכשיט לבית המקדש" (שיה"ש רבה). מצֶמֶת שערה (או מצמתת, בגרסאות אחרות) פירושו אוספת וקולעת, בדומה לשימוש המילה צמה בלשוננו כיום (ברם, במקרא משמעות הצמה היא לכאורה שונה, ונראה שמדובר בצעיף או בכיסוי שנהגו הנשים להניח על פניהן ועל שערן. כך למשל מסביר ר' שלמה פרחון בערך "צם" במילונו, שנכתב לפני כ-900 שנים באיטליה: "מנהג ארץ ישראל ובבל ואספמיא כל הנשים מכסין פניהן בסדין, וכשכורכים אותו על פניהם מניחים דרך שפת הסדין חור אחד כנגד עין אחת (!) להסתכל בו... ובארץ אדום בלבד הנשים מגולות פנים").

מכאן מגיעים אנו לצומת. כיום ישנם בארץ צמתים לרוב, אך בלשון חכמינו מופיע צומת אחד בלבד – צומת הגידים. מדובר באזור ברגל הבהמה שבו צומתין ומתחברין הגידים, הנזכר רבות בהלכות כשרות הבשר שבתלמוד ובפוסקים. בלשון חכמים הצומת מופיע תמיד בלשון זכר, אך כבר בספרי הראשונים ניתן לראות שהצומת נתפס כנקבה. כך למשל לשון הרמב"ם בהלכות שחיטה: "הבהמה שנחתך רגלה וכן העוף במקום צומת הגידים... טריפה, שהרי ניטלה צומת הגידים" (במשנה שעליה נסמך הרמב"ם, במסכת חולין פ"ד מ"ו, הנוסח הוא: "שניטל צומת הגידין").

לצומת הנזכר לא היה כל קשר להסתעפות דרכים, שנקראה בלשון חכמינו פרשת דרכים על שום פרישת הדרכים זו מזו בנקודה זו. רק בתקופה מאוחרת למדי החלו מחברים שונים לקרוא למקום המפגש של הדרכים ושל המסילות בשם "צומת הגידים" כהשאלה (כשם שמושווים הכבישים לעורקים שבגוף) – וכך עלה הצומת על מפת העברית המתחדשת. כדוגמה נביא את דברי חיים נחמן ביאליק, העוסקים בסגולתה של לשוננו: "הלשון היא צורת כל הצורות. היא צומת-הגידין הרוחני של האומה. בה מצטמצמים ומתרכזים שאר עיקרי קנייניה ותמצית רוחה" (מתוך המאמר: "ספרות ישראלית בלשון לועזית", הניתן לקריאה באתר 'בן יהודה').

ודוגמה נוספת, מתרגום ספרו של בנימין זאב הרצל "אלטנוילנד" (בידי נחום סוקולוב): "אל-קוניטרא הייתה גבוהה אלף מטר מן הים. בעיר הזאת היתה צומת גידי מסלות הברזל בעבר הירדן, על כן היתה לתל תלפיות" (ויושם לב שאף כאן הצומת נתפס כנקבה).

בשלב שני אמרו הדוברים "צומת דרכים" במקום "צומת גידים" - ועד מהרה הסתפקו עוברי הדרכים במילה "צומת" לבדה, כבלשוננו אנו.

חצי מילה
לצומת שבו ניתן לפנות ימינה או שמאלה בלבד, ולא להמשיך ישר, מקובל לקרוא צומת T. שוחרי העברית שאינם מעוניינים לקרוא לצומת בשם אות לועזית מכנים אותו בשם צומת קמץ, בשל צורת סימן הניקוד העברי (וכך הוא אף מכונה בלוח התמרורים הרשמי של משרד התחבורה).

מלבד צומת ה-T, ישנו באנגלית גם צומת Y, כשמדובר בהסתעפות בצורה זו. ואיך ייקרא לה בעברית? ב"מילון מונחי הביוב" שיצא לאור על ידי האקדמיה ללשון בשנת 1965 תורגמה הסתעפות הצינורות שנקראת Y-branch בשם מסעף ע' בשל קרבתה הצורנית של ה-ע' ל-Y. ברם, הצעה זו לא נקלטה בשפה, וב"מילון התחבורה היבשתית" משנת 2008 הוחלט שיש לקרוא למסעף Y בשם "מסעף מזלג".

אגב, המהדרין קוראים אף לחולצה קצרת השרוולים – הקרויה T-shirt בפי האנגלים ובפי ישראלים לא מעטים - בשם חולצת קמץ.