מעמקים - גדולים מעשי אלוקי / אמיר גלבוע - עיון בשיר
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

גדולים מעשי אלוקי / אמיר גלבוע - עיון בשיר
שיר תהילה והודיה לקב"ה

דבורה סילברסטון-סיון

גיליון מס' 2 - תשס"ז * 2006

שיר זה, ברוחו של מזמור קי"א בתהילים, פותח בשבח לקב"ה: "גְּדוֹלִים מַעֲשֵי אֱלקַי, הוּא בָּא עִמִּי / בְכָל הַמּוֹרָאוֹת וּבְכָל תָּאֵי הַבֶּכִי. / רוֹאֶה עִמִּי בַּתּוּגוֹת וּבוֹטֵחַ בְּשִמְחָתִי". גדולתו של האל באה לידי ביטוי בשיר דווקא בתיאור הקשר האישי שהוא יוצר עם כל אחד מברואיו. קשר זה מחולל מִפנה דרמטי בתחושותיו של האדם - מתוגה לשמחה.

קטגוריה: אדם מול בוראו

נושא: גדולים מעשי אלקי

מחבר: אמיר גלבוע (1917-1984)

אמיר גלבוע נולד בווהלין, אוקראינה. בילדותו למד ב"חדר" ובבית ספר כללי, ובמקביל למד עברית אצל מורה פרטי, והִרבה לקרוא ספרות ארצישראלית.

בגיל 20 עלה לארץ בספינה בלתי ליגאלית, ועבד בפרדסים ובעבודות מזדמנות שונות, וכן עסק בליטוש יהלומים. בשנת 1942 התנדב לצבא הבריטי ושירת באפריקה הצפונית, איטליה בלגיה והולנד, והשתתף בהברחת ניצולי המחנות מאוסטריה וגרמניה לאיטליה - בדרך לארץ. בעת שירותו כתב שירים ושלח אותם לארץ.

בשנת 1953 הופיע מחזור השירים הראשון שלו, "שירים בבוקר בבוקר", ספר שזיכה אותו בפרס שלונסקי מאוחר יותר. משנה זו ואילך עסק אמיר גלבוע בעריכת ספרים.

בשנת 1963 הופיע הספר "כחולים ואדומים" (שהשיר "גדולים מעשי אלוקי" לקוח ממנו). בספר זה רוכזו שירי ספריו הקודמים. מאז פרסם ספרי שירה נוספים, כשהאחרון שבהם, "בא והולך", יצא לאור אחרי מותו.

אמיר גלבוע קיבל פרסים רבים על שירתו. בשנת 1982 קיבל את פרס ישראל לשירה.

שיריו תורגמו לשפות רבות והתפרסמו באנתולוגיות, כתבי עת ועתונים ברחבי העולם. מבחר משיריו הופיע באנגליה ובארה"ב.

אמיר גלבוע נפטר בה' באלול תשמ"ד, 2.9.84. כשבועיים לפני מותו סיים לערוך את ספרו האחרון (שכאמור יצא אחרי מותו), "הכל הולך".

השיר "גדולים מעשי אלקי" בנוי על תשתית מקראית של תהילים קי"א. מזמור זה פותח בהודייה "הַלְלוּיָה אוֹדֶה ה' בְּכָל לְבָב". מוטיב זה מופיע בשירו של גלבוע: "אוֹדְְךָ אֱלֹקַי לְמִן יוֹם בּוֹ הִכַּרְתִּיהוּ". כותרת השיר, וכן המוטיב המרכזי בו הוא פיתוח של פסוק ב' במזמור קי"א: "גְּדוֹלִים מַעֲשי ה' דְּרוּשִים לְכָל חֶפְצֵיהֶם"

גדולים מעשי אלוקי - הציפיות שיוצרת הכותרת
כותרת השיר והמילים הפותחות אותו, יוצרות ציפיות מונומנטליות, עצומות, מהאל. ציפיות מן הסוג של בריאת העולם, שליטה באיתני הטבע, משהו בסגנון
"הוֹד וְהָדָר לָבַשְתָּ/ עטֶה אוֹר כַּשַּלְמָה נוֹטֶה שָמַיִם כַּיְרִיעָה
.. הַשָּם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ" (תהילים ק"ד)

והנה, פירוט גדולתו של הקב"ה בשיר הוא מכיוון אחר לגמרי:

…הוּא בָּא עִמִּי
בְּכָל הַמּוֹרָאוֹת וּבְכָל תָּאֵי הַבֶּכִי.
רוֹאֶה עִמִּי בַּתּוּגוֹת וּבוֹטֵחַ בְּשמְחָתִי
יוֹם אֶחָד כִּי תָבוֹא לִהְיוֹת קַיֶּמֶת
אֶל תָּמִיד.
דוקא ההיצמדות אל האדם הפרטי, החדירה והשותפות עם הפַּכִּים הקטנים והכואבים בחייו ("הוּא בָּא עִמִּי בְּכָל הַמּוֹרָאוֹת וּבְכָל תָּאֵי הַבֶּכִי"), היא היא הגדוּלה של האל. יש כאן שבירת ציפיה ובחינה חדשה של המושג "גדול". החזרה על "בְכָל" ("בְּכָל הַמּוֹרָאוֹת וּבְכָל תָּאֵי הַבֶּכִי") משקפת את גדולת האל, שיחד עם ניהול העולם, הוא זמין לאדם, קולט שוב ושוב את פרטי מצביו הקשים (מוראות, תאי בכי, תוגות), ועומד תמיד לרשותו, ("בָּא עִמִּי"). נראה כאן איזכור לתהילים צ"א, ט"ו: "יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אַשְֹבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּיֹשוּעָתִי"

גדולתו של האל אינה מתמצית בליווי של האדם בכל המוראות. הוא "רוֹאֶה עִמִּי בַּתּוּגוֹת". כאן מעמיקה המעורבות של האל. מתוארת פה שותפות אינטימית בתוגה, שהיא יגון פנימי, עמוק.

ויותר מזה: אין פה רק אמפתיה ושותפות, אלא גם תמיכה פעילה: תוך כדי כך שהוא "רוֹאֶה עִמִּי בַּתּוּגוֹת", הוא "בּוֹטֵחַ בְּשִֹמְחָתִי יוֹם אֶחָד כִּי תָבוֹא לִהְיוֹת קַיֶּמֶת אֶל תָּמִיד ". הקב"ה מאמין בכוחו של האדם לחלץ את עצמו ממצבים קשים, מקרין אופטימיות ותקווה, ובכך יוצר היפוך בתחושות. ענין זה חוזר פעמים רבות בתהילים. למשל: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַחְתָּ שקִּי וַתְּאַזְרֵנִי שמְחָה" (תהילים ל', י"ב)

מעורבות האל מתוארת בהדרגה במעין תנועה ספירלית מהחוץ - פנימה: "בא" – "רואה" – "בוטח". קודם כל הוא נוכח. הוא שם. אח"כ הוא קולט את התוגה הפנימית של האדם, מזהה את יכולת השמחה שלו (שנסתתרה מאחורי כובד התוגה), שולף אותה החוצה ובוטח בכוחה. ויותר מכך: הוא נוטע בטחון באדם שזו (השמחה) תהיה קיימת אל תמיד, בעוד שהבכי והתוגה הם מצבים זמניים שהאדם, בעזרת האל, מסוגל להחלץ מהם.

השיר יוצר מהֲלך מהפסימי אל האופטימי: ממצב של "מוֹרָאוֹת ותאי בכי", דרך "תוגות", מתפתח השיר לכיוון השמחה ("הִנֵּה בָּאָה שֹמִחְתָיִ"). השמחה אינה איזו אופציה, אלא מציאות שתבוא ותהיה נצחית ("אל תמיד").

ברגע שמרגיש הדובר בשיר שהקב"ה בוטח בשמחתו, גְּדֵלָה האופטימיות שלו-עצמו, ומשתלטת על הלכי הרוח והנפש הקודמים (מוראות, בכי ותוגות).

ואגב, הביטוי "אֶל תָּמִיד" מופיע כאן במשמעות של "לתמיד", אבל הוא מזכיר גם את נצחיותו של האל. בכך מתחזק הבטחון בנוכחותה האינסופית של השמחה.
"גדולים מעשי אלוקי / למן יום בו הכרתיהו":
כאן מגיע השיר לתובנה העמוקה שלו: מעשי האל הגדולים נכנסים לתודעתו של הדובר ברגע שהוא מכיר בו. מעשי האל יכולים להיות גדולים בכל קנה מידה אובייקטיבי שהרי הוא ברא את העולם ויצר את הכל. אך הם יכולים להיות נסתרים מעיני האדם. הביטוי "גדולים מעשי אלוקי", עם כינוי השייכות, מביא אותנו להבנה שרק כאשר מכירים בכוחו של האל ויוצרים איתו דיאלוג, אנו מקבלים את היכולת להוציא מהמאגרים הפנימיים שלנו את אותם כוחות הנפש שיִמְֹשוּ אותנו מן התוגה ויובילו אותנו אל השמחה. כפי שאמור בתהילים צ"א ט"ו- ט"ז: "יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ. ארֶךְ יָמִים אַשְבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּיֹשוּעָתִי". וכן בתהילים קמ"ה י"ח: "קָרוֹב ה' לְכָל קרְאָיו לְכָל אֲשֶר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת".

הכל נעשה בסיעתא דשמיא - בשותפות איתנו.

ציר הזמן בשיר
המהֲלך המתואר בשיר נמשך לאורך זמן. נקודת הפתיחה היא תוגה, אבל המהפך שמביא לשמחה אינו נקודתי: השמחה היא מציאות שפרושה לאורך זמן. נקודה זו מתבררת ממבנה המשפט הארוך:

רוֹאֶה עִמִּי בַּתּוּגוֹת וּבוֹטֵחַ בְּשמְחָתִי
יוֹם אֶחָד כִּי תָבוֹא לִהְיוֹת קַיֶּמֶת
אֶל תָּמִיד.
משפט זה, שהוא בעל שלושה חלקים, מופיע ברצף אחד, עם שתי גלישות (פסיחות). מבנה זה, וכן הביטוי "תָּבוֹא לִהְיוֹת קַיֶּמֶת" (ולא, למשל, "תתקיים"), יוצר זרימה ומשך ארוך של זמן. בכך מודגשת מציאותה הנצחית של השמחה, כפתרון ותמורה לעצב, ששרר בתחילת השיר.

סיום השיר
השיר מסתיים בהודייה של הדובר ("אוֹדְךָ אֱלֹקַי"). ברגע שהאדם הכיר את מעשי האל, את גדולתם - הוא הצליח להשתחרר מן התוגה, זיהה את נוכחות השמחה בחייו וידע להצביע עליה: "הִנֵּה בָּאָה שִמְחָתִי. הִנֵּה בָּאָה וְיוֹרְדָה עָלַי". השמחה היא שפע אלוקי אופטימי שיורד משמים, אבל למעשה היא באה מבפנים, מתוך תוכו של האדם, מהרגע שהוא מכיר בגדולתו של האל ונפשו עוברת מַהֲפָּךְ מן התוגה אל השמחה.

אמצעים אמנותיים
שיבוץ
תהילים קי"א א, ב': ("הַלְלוּיָהּ אוֹדֶה ה' בְּכָל לְבָב… גְּדוֹלִים מַעֲשֵי ה' דְּרוּשִים לְכָל חֶפְצֵיהֶם")

איזכור:
תהילים צ"א ט"ו ("עִמּוֹ אָנוֹכִי בְצָרָה")

פירוט
מוראות, תאי בכי, תוגות. הפירוט משקף מציאות סגורה שקשה להחלץ ממנה.

חזרות
"גדולים מעשי אלוקי"
מופיע בכותרת ופעמיים בשיר עצמו, ומהווה מוטיב מפתח להבנתו. ניתן לראות הבדל בשימוש הכפול: בפעם הראשונה מופיע הביטוי הזה כהצהרה שאחריה בא פירוט שמוכיח אותה. בפעם השניה ישנה מעין תוצאה: גְּדוֹלִים מַעֲשֵי אֱלקַי לְמִן יוֹם בּוֹ הִכַּרְתִּיהוּ. אוֹדְךָ אֱלקַי / הִנֵּה בָּאָה שִמְחָתִי. הִנֵּה בָּאָה וְיוֹרְדָה עָלַי".

(בא) עמי, (רואה) עמי - חזרה זו מדגישה את הזיקה האישית של הקב"ה עם הדובר.

הנה באה (שמחתי). הנה באה (ויורדה עלי) נוכחות השמחה מודגשת. חזרה זו מבטלת את השפעת המוראות, תאי הבכי והתוגות, שאיתן נפתח השיר.

ניגודים
מול "המוראות ותאי הבכי" וכן ה"תוגות" קיימת השמחה. השמחה אינה סתם ניגוד לכל העצב, אלא פתרון שלו. היא משתלטת על העצב ויוצרת מציאות חדשה. מהֲפך זה הוא הסיבה להצהרה ("גְּדוֹלִים מַעֲשֵי אֱלקַי") ולהודיה ("אוֹדְךָ אֱלקַי").

הדרגה
תנועה מבחוץ - פנימה: "בָא עִמִּי בְּכָל הַמּוֹרָאוֹת" - "רוֹאֶה עִמִּי בַּתּוּגוֹת" - "בּוֹטֵחַ בְּשִמְחָתִי"

פניה אישית בסיום השיר
"אוֹדְךָ אֱלֹקַי": במהלך השיר הקב"ה הופיע כגוף שלישי ("הוּא בָּא עִמִּי בְּכָל הַמּוֹרָאוֹת"). בסיומו משתנה הטון לדיאלוג ישיר בגוף שני "אוֹדְךָ, אֱלקַי". התודה נאמרת בנימה אישית, אינטימית, ובכך משקפת את הקירבה בין האדם והאל.

האנשה
"הנה באה שמחתי. הנה באה ויורדה עלי" האֲנשה זו ממחישה את הֲלך הנפש, שהוא מושג מופשט. ועוד: השמחה יורדה עלי, משום שהיא באה מלמעלה אל תוכי, בחסדו של האל.

זהו שיר מודרני, ללא בתים וחרוזים, אך שלא כשירים מודרניים רבים, לשונו אינה פרוזאית. אדרבא: היא גבוהה וחגיגית ("רואה עמי בתוגות", "הנה באה ויורדה עלי") הלשון הגבוהה הזאת מתאימה לנושא השיר ולרוחו.

תודה לנועה הירשברג על הערותיה.