מעמקים - על השיר השתקפות מאת לאה נבנצל
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

על השיר השתקפות מאת לאה נבנצל

דבורה סילברסטון-סיון

גיליון מס' 33 - אב תש"ע * 7/10


עוֹד קֶמֶט מָצָאתִי בְּפָנַי
עוֹד שְֹעָרָה לְבָנָה בְּרֹאֹשִי
וְאָמַרְתִּי לֹא בִּכְדִי
גַּם תְּלָמִים חֲרוֹּשִים לָעֹמֶק
נִכָּרִים בְּבַֹשְלוּת הַפְּרִי
הַנוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּח
תֵּן בִּי כֹּח
לְהִסְתַּכֵּל
שוּב
כָּךְ.


[מתוך: "כדור מושלם האגפנתוס" הוצאת "עקד"]

כותרת השיר מספרת על איזו אמת שאי אפשר להתעלם ממנה, גם אם ניתן להסתיר אותה בשכבות של מייק-אפ או בנפלאות הפוטושופ; השיר מיישיר מבט אל הזִקְנָה.

האנפורה "עוד" בפתח השיר מתארת תהליך שלא התחיל אתמול. קיימת הצטברות של סימני זִקנה: עוד קמט, עוד שערה לבנה. "הקמטים בתי", כותב אסי דיין בשיר, "הם כתב היד של הזִקנה"

המבט הזה בראי גורר את הדוברת לתגובה פנימית מושכלת ונחרצת, אמירה שניתן לאמצה כחכמת-חיים, ומהווה גם מצד המטפורה שלה את שיאו של השיר:
וְאָמַרְתִּי לֹא בִּכְדִי
גַּם תְּלָמִים חֲרוֹּשִים לָעֹמֶק
נִכָּרִים בְּבַֹשְלוּת הַפְּרִי
הַנוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּח

[ההדגשה שלי - ד.ס]
הדוברת מוצאת ט ע ם בקמט ובשערה הלבנה וכדי להמחיש אותו היא משתמשת במטפורה מתחום הצמיחה בטבע, לפיה התלמים החרושים לעומק מפיקים פרי בשל ונכון יותר; משהו במהותו של האדם מקבל מימד של עומק כחלק מהעומק של הקמטים שחורצים את פניו. הביטוי "בשלות הפרי" מפעיל את חושי הריח והטעם ומכוון למיצוי מקסימאלי של הפרי ברגע הנכון. קודם לכן עוד היה בוסרי, אח"כ – נרקב. הנה כי כן - זהו הרגע הנכון. הפרי הבשל אינו רק תאווה לעיניים ומתיקות לחיך, יש בו ערך מוסף וסגולות ייחודיות: זהו פרי בשל "הנותן ליעף כוח". הכוח הזה יכול להיות מתורגם גם לתובנות עמוקות, ליכולת הֲכָלָה של הזולת, לאמפתיה, לפרופורציות נכונות, לאופטימיות הקשורה לנסיון החיים ועוד. כזה הוא המגע עם אדם שהגיע לגיל בו "עוד קמט בפניי עוד שערה לבנה בראשי". מוּדָעוּת כזאת היא תשובה לאלה הסוברים ש"העולם שייך לצעירים".

השימוש במילה "יעף" במקום המילה השגורה "עייף" מחבר אותנו לתפילות השחר "הנותן ליעף כוח". שיבוץ זה מתפילות השחר הוא גם תהילה לַבּוֹרֵא על מהלכו של העולם, וגם בקשה פרטית של המתפלל. המשך השיר נטען במשמעויות אלו הן בשל הקונוטציה לתפילה והן בשל האפיפורה, החזרה בסופי השורות על המילה "כוח". זאת ועוד: החזרה על המילה "כוח" מהווה מִפנֶה בַּטון של השיר: ממצב של תיאור ותגובה עליו, עוברת הדוברת לתפילה, לבקשה:
תֵּן בִּי כֹּח
לְהִסְתַּכֵּל
שוּב
כָּךְ.

הגם שבתחילת השיר התייחסה הדוברת אל סימני הזִקְנָה כשלב שיש בו משמעות ("ולא בכדי"), הרי שישנם רגעים שבהם הקביעה שלה:
גַּם תְּלָמִים חֲרוּשִים לָעֹמֶק
נִכָּרִים בְּבַֹשְלוּת הַפְּרִי

אין בה כדי להעלים את החשש מפני הזקנה. הדוברת מכירה בצורך שלה בכוח פנימי, כוח שיעזור לה לאמץ לעצמה את נקודת המבט האופטימית המופיעה במרכז השיר.
תֵּן בִּי כֹּח
לְהִסְתַּכֵּל
שוּב
כָּךְ.

סיום השיר מתחבר לתחילתו באמצעות הדמיון שבין המילים "שוב" ו"עוד". מילים אלו מסמנות תהליך דינאמי, שחוזר ונִשְנֶה. לעתים זו התבוננות במראָה ומציאת קמט נוסף והתייחסות טבעית ואופטימית לַקֶּמֶט ולְמָה שהוא מייצג, אך לפעמים זוהי נקודת חולשה המבקשת מהקב"ה כוח - לא לבטל את הקמטים אלא לקבל את שלוות הנפש מולם.

מעל שורות השיר נרמזת גם תחושת המוות, שכן אנחנו מוּדָעִים היטב לשלב שאחרי בשלות הפרי. גם בשל כך ישנה משמעות לבקשה המופיעה בסוף השיר:
תֵּן בִּי כֹּח
לְהִסְתַּכֵּל
שוּב
כָּךְ.

השימוש בבשלות הפרי מזכיר את שירה של לאה גולדברג "שעה אחרונה". זהו שיר מפויס מול בואו של המוות. הדוברת מתייחסת אליו כאל תהליך טבעי ושקט. ללא דראמות. לאה גולדברג משרטטת רקע פסטורלי להתממשותה של השעה האחרונה:
מוּל ֹשַלְוַות הַפֵּרוֹת הַבְֹּשֵלִים הַכְּבֵדִים
הַיּוֹדְעִים אֶת מוֹתָם כִּי מָתוֹק

אבל השיר של לאה נבנצל, במישור הגלוי שלו, אינו מרחיק לכת עד לשעה האחרונה; הוא מחזיר אותנו אל הדוברת שעומדת מול המראָה ומפנימה את האמירה הנפלאה שלה :
גַּם תְּלָמִים חֲרוֹּשִים לָעֹמֶק
נִכָּרִים בְּבַֹשְלוּת הַפְּרִי
הַנוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּח

לצד כל קמט חדש ושערה לבנה.

"רק מעטים יודעים כיצד להזקין", כותב ז'אן ז'אק רוסו. הנה כך..