מעמקים - כשההר הזיז את הים
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

כשההר הזיז את הים

פנינה פרנקל

גיליון מס' 34 - אלול תש"ע * 8/10

"פולה, את תשני כאן למטה ביחד עם סילבי", הודיעה לי אימא, כשהגענו עם המזוודות לשורה האחרונה. עצרנו מול מיטת שלש קומות, שהייתה צמודה לדופן האנייה. "לא רוצה לישון עם התינוקת הזאת, למה שלא תהייה גם לי מיטה משלי" רטנתי. אימא הניחה את חפציה על המיטה שמעלי, ואבא עלה על הסולם והתרווח על המיטה שבקומה העליונה. ואני רציתי כל כך להיות שם במקומו. הרבה ימים גרנו שם בין המיטות בתוך הבטן הגדולה של האנייה. האולם הגדול היה דחוס. בתחילה לא רציתי לישון שם עם כול האנשים הזרים האלה. פחדתי שיראו אותי כשאני מחליפה בגדים, או שיציצו בי כשאני מסרקת את הצמות הארוכות שלי. אבל, אט אט התרגלתי לרעש ולהמולה, לילדים המתרוצצים ולאמהות הצועקות. היה די שמח שם . כרית נפלה פתאום על ראשו של ילד, שהתחיל לבכות וכול הילדים מכל קצות החדר פורצו בבכי אחריו ללא סיבה. רגע אחר כך, כולם פרצו בצחוק גדול, כשגברת פומרנץ השכנה שלנו עם כפכפי הסטן והחלוק המהודר מחליקה על הרצפה. היה כיף לא ללכת ללמוד ולהתרוצץ רוב היום, על הסיפון הרחב עם כל הילדים .

במשפחה שישנה מולנו היו רק בנים . התינוק יונתן ישן עם אימו למטה. ז'ק היה גדול ממני בשנה. כמה קנאתי בו שהוא ישן על המיטה העליונה. מאד רציתי שישים לב אלי, מחכה שישאל אותי מה אני עושה, אבל הוא כמעט ולא הסתכל ולא דיבר לכוון שלי. סוריל היה צעיר ממני הוא ישן עם אביו במיטה האמצעית ודיבר בלי הפסק. בתחילה חשבתי שהוא תינוק בשבילי אבל, אהבתי לשמוע את הסיפורים שלו. כשסוריל היה בסביבה לא הרחתי את הריחות, לא ראיתי את הלכלוך ואפילו המעברים הצרים נראו לי רחבים, כשהתרוצצנו בהם משחקים ב"תופסת" ו"במחבואים". "נגיד שאנחנו נוח ואשתו וכל אלה כאן הן החיות שבתיבה" הציע יום אחד. מאותו רגע הפכו המיטות לכלובי החיות שלנו. "אלה הם הנמרים המסוכנים." הצביע על הישנים לידינו. "זו השמנה היא התרנגולת והקטן שלידה הוא התרנגול שלה, הגבוה ההוא הוא הג'ירפה והקטן שמעליו הוא הקוף." קבעתי אני. הדובים הכבדים ישנו למטה והקופים ישנו במיטות העליונות, קבענו .

בבוקר, כשעלינו לסיפון, הרים יוסי, המלח השמן, את אחותי בת החמש בידיים החזקות שלו, ואמר משהו בשפה שלא הבנתי. כיוון שאימא חייכה, אז גם היא נופפה בידיה וברגליה כאילו היא שמחה. תמיד היא מנסה להיות נחמדה כזאת ומתחנפת כדי שאנשים יתפעלו ממנה ויתנו לה נשיקות. סביב היה רק הים הכחול רגוע, מבריק משנה צבעים לפי כיוון השמש והעננים. אבל באותו יום, לאחר מספר שעות הים השתנה מאד. לאט לאט עלו הגלים הגבוהים מכל צד דפקו בסיפון, והתחיל להשתולל. הם נשפכו והתפשטו לכל הפינות. ואספו איתם כל מה שהיה על הסיפון. הכל שט ונשפך לתוך הים ונעלם.

אנשים התרוצצו בבהלה דחפו זה את זה, נפלו, החליקו וניסו לאחוז בכל מה שניתן: בחבלים, בעמודים ובקירות. אבא שלי אסף אותנו ודחף את כולנו – אותי, את אחותי ואת אימא לתוך ארגז ריק שבצידי הסיפון. ישבנו שם צפופים ורועדים, ממתינים לדבר הזה שיבוא לקחת אותנו לתוך מעמקי הים.

אחר כך היה שקט. האנשים שקודם קפאו והסתתרו במקומם, חזרו להתרוצץ. אבל אנחנו נשארנו בתוך הארגז שלנו. אחרי מספר דקות של שקט, הים החל שוב להתנדנד מצד אל צד. תחילה לאט, אחר כך התחיל לרקוע בכעס, בגלים שנעשו גבוהים ומפחידים יותר ויותר מרגע לרגע. מבעד לחריץ שבארגז ראיתי גל ענק, שעלה פתאום למעלה וכאילו שלף שיניים לבנות לטרוף את האנייה הקטנה, ואת כל האנשים המסתתרים בה. הגל התקרב אלינו והרעש שלו הלך והתחזק. הוא הסתיר את השמש והטיל צל שחור על האנייה. והנה הוא מתמתח למעלה, בטוח שעכשיו אין מי שיוכל לנצח אותו.

ואז... ממש ברגע האחרון, כשאבא ואימא כפופים מעלי, מחבקים ומכסים אותי ואת אחותי מכל צד ואני חנוקה כמו כדור של צמר, שחוטים הדוקים מלפפים אותי סביב. פתאום, ללא כל סיבה, הגל הגדול, הענק והחזק נפל ושקע בים בבת אחת. עוד הוא מנסה לזחול וללטף את דופן האנייה שלנו, והנה הוא נעלם בתוך הים ואיננו.

כל אותו יום המשיכו האנשים לשבת בשקט. צמודים ומכורבלים בפינות הסיפון, כדי שלא לעורר מחדש את מפלצת הים. לאט לאט קמו כולם והתהלכו על הסיפון כפופים, הלוך וחזור, עיניהם מכוונות לרצפה, נזהרים שלא לפגוש בעיניים של אחרים. נדמה היה שבאישונים של כולנו השתקף הגל ההוא וסימן לנו שהוא עוד יחזור. הסתובבנו בזהירות, צמודים ואוחזים בקירות ובחבלים. מידי פעם מישהו מרים את הראש וממביט לנקודה רחוקה רחוקה לבדוק, אולי גל נוסף עושה שם הכנות לצאת מהמחבוא ולחזור ולהתנפל על האנייה שלנו.

כשהכול נרגע, יצאנו גם אנחנו בזהירות מהארגז וירדנו לתוך האנייה. החדר נראה כמו אמבטיה גדולה. הכול שקע וטבע שם בתוך המים. מסביב צפו בגדים וכלים. חלק מהמיטות התמוטטו ונפלו זו על גבי זו. אנשים ניסו לפלס לעצמם דרך ואחרים הסתובבו וחיפשו מזוודות שהתפזרו.

הספקתי להתקרב למיטה שלנו ולראות ממול את סריל, שרוע על המיטה וראשו קשור בחולצה הלבנה שלבש. כתם דם בלט מעל מצחו. הוא נראה חיוור ובקושי הגיב לנעשה סביב. נגשתי אליו והוא חייך. אבל אימא מהרה להרחיק ולגרור אותנו משם אל הסיפון. כשחזרנו המיטות שלהם היו ריקות. "לאן לקחו אותם?" שאלתי. "הם נמצאים 'בחדר-החולים'. אל תדאגי סוריל יבריא ויחזור."

הגל הגבוה ההוא הלך לבלי שוב. אבל מאותו לילה המשכתי לשמוע את הקולות שלו ולראות את המראות שלו יום יום. הם לא נתנו לי לישון. לפעמים באמצע הלילה הקולות הופיעו והעירו אותי משנתי. אחותי לא נפרדה עוד משמיכת הצמר הקטנה ,שהביאה איתה מהבית. "בשביל מה את צריכה אותה?" שאלתי. "אני שומרת את הגל בתוך השמיכה" הסבירה לי בלחש. "הוא כאן בפנים, הוא הבטיח לשמור עלי." חיבקתי וליטפתי אותה שעה ארוכה. נתתי לה להיצמד אלי והרגשתי את חום גופה. ורק לאחר שנרדמה, נרדמתי גם אני.

סיריל ובני משפחתו לא חזרו. המיטות מולנו התפנו. ואני זכיתי סוף סוף לשון במיטה משלי. לא עזרו המחאות של אחותי שהיא פוחדת לישון לבד והפנים המודאגות של אימא, אפילו אבא היה לצידי כשהתעקשתי לשון למעלה במיטה העליונה. בחיוך גדול שכבתי לי שם, צופה מגבוה על הישנים מתחתיי. מרחפת כמו ענן ומתבוננת באנשים שנראו קטנים ורחוקים.

בוקר אחד עלו כולם מתןך בטן האניה, רצו ונדחקו בקצה הסיפון. גם אבא שלי רץ וסחב אותי אחריו. הוא הרים אותי גבוה על הכתפיים ואני יכולתי לראות את כולם. אימא אחזה באחותי בזרועותיה וכולנו התבוננו רחוק. "אימא, ההר מזיז את הים ודוחף אותו אחורה" צעקה אחותי בבהלה. ואני שמחתי לראות אדמה ובתים לבנים שמתקרבים לקראתנו.

האנשים שעל האנייה, החלו רועשים וגועשים. מתנשקים, מתחבקים, קופצים ורוקדים. ופתאום כולם עומדים זקופים ושרים יחד. אפילו אבא שלי שר! אף פעם לא ידעתי שאבא שלי יכול לשיר. מרחוק על המדרכה נראתה חבילה גדולה של ידיים שמנופפות אלינו. היו שם אנשים. הרבה אנשים, עם מטפחות ועם דגלים. גם האנשים שעל האנייה, קראו בשמות ונופפו למטה.

אבא רץ איתי לאורך הסיפון, גם אימא רצה עם אחותי הלוך וחזור: פניה אדומים, שערה שהיה אסוף תמיד, מתנופף ברוח, והיא כמו ציפור אדומה ומבוהלת, שמחפשת משהו שאבד לה. סוחבת את אחותי כמו חבילה, לכאן ולכאן. פתאום אני שומעת את אימא זועקת בקול נורא: "שייע!, שייע! שימחה!! שימחה!!". ושני אנשים קטנים שעמדו למטה ליד האנייה שלנו מתחילים לקפוץ ולנופף אלינו, הם שולחים לנו נשיקות בידיים ורוקדים ביחד בשמחה. אימא מצביעה עלי ומרימה את אחותי ומראה אותה, ומנופפת בה כמו מוכר הדגים, שמנסה למכור דג גדול בשוק.

מה זה? מה קורה כאן? למה האיש עם הכובע הירוק זורק אלינו למעלה אבנים? אבן ראשונה נופלת לים. הוא מניף ידו וזורק לעברנו עוד אבן והיא מגיעה כמעט, אבל נופלת שוב לתוך המים. בפעם השלישית הוא מתרחק מעט וזורק בתנופה, והאבן מתרוממת מעלה מעלה, מגיעה לעננים, עוברת את מעקה החבלים של הסיפון ונופלת לרגלי.

נבהלתי לרגע ונרתעתי לאחור. אבל אימא הרימה את החבילה המרובעת העטופה בעטיפה בצבע אדום, פתחה אותה וכשקיפלה את ניר הכסף המבריק שבפנים, אני כבר ידעתי. היא חילקה אותה לשניים הושיטה לי ולאחותי. ואני טועמת ולועסת לאט לאט, שלא יתבזבז לי מהר מדי הטעם המתוק והרך. אחותי צוחקת מולי, פניה מרוחות וגם על פני עולה חיוך רחב. אני מלקקת את האצבעות ושומעת מאחור את אימא ואבא מתחבקים בדמעות "הגענו, הגענו - הביתה!"

והקולות של הגל הענק נשמעים לרגע רכים ומלטפים, כמו השוקולד החמים שנמס ונעלם בתוך פי.