מעמקים - האנוסים של המאה העשרים
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

האנוסים של המאה העשרים
הנאמנות הלאומית אצל סופרים יהודים בברית המועצות

ד"ר מרדכי יושקובסקי

גיליון מס' 34 - אלול תש"ע * 8/10

אנוסים נהיינו.
חנק נחנק האמונה בקרבנו,
נסתיר אלוהינו, כאילו ממזר הוא.
נקם תנקם הצביעות שכשרנו
הן עולם תחתון הם חיי המחתרת.
אנוסים נהיינו!...

הירש אושרוביץ',
(מתוך פואמה שנכתבה בוילנה ב-1970 ולא פורסמה)

-1-

willst den dichter du verstehen
in dichters lande gehen musst
אם ברצונך להבין משורר – לך לארצו!

כלומר, חובה להבין היטב את סגנון החיים והיצירה ברוסיה טרם הסקת מסקנות בנוגע לספרות שנוצרה שם. אחד היסודות האימננטיים ליצירה הספרותית שהתפתחה שם הוא הקריאה בין השיטין, במיוחד הדבר משמעותי בספרות היהודית.

מתוך היכרות אישית עם אחרוני היוצרים היהודיים שם ומתוך מחקר בתחום הגעתי למסקנה חד-משמעית כי הסופרים היהודים בברית המועצות היו האנוסים של המאה העשרים.

דווקא בנסיבות האכזריות שיצר אחד ממשטרי הדמים הטוטליטאריים והנוראים ביותר בהיסטוריה אנושית הצליחו הסופרים היהודים להקים מבנה ספרותי מפואר וחזק הכתוב בז'אנרים שונים ורבים. מבחינה חיצונית נראה מבנה זה זר לעיניים יהודיות אך במבט מעמיק פנימה ניתן לחוש שמבנה ספרותי זה מושרש בקרקע יהודית-לאומית מוצקה וכי בין חומותיו מרחפת חמימות הרוח היהודית הקרובה ללב היהודי.

סגנון החיים והיצירה בברית המועצות תבע מהסופר היהודי שהיה דבוק לערכי עמו למצוא מעין שביל מיוחד ויצירתי על מנת שיוכל לשלב ביצירתו מסר רעיוני לאומי כך שהקורא יוכל להבין זאת - כל זאת בתנאי צנזורה קשים ואכזריים תוך סכנת נפשות.

לעיתים ניסיונות יצירתיים אלה גבלו באקרובטיקה אמנותית, לשונית ואידיאית.

שמואל הלקין- מחשובי הסופרים היהודים בברית המועצות, תיאר בעוצמה רבה את אופן אומנות הכתיבה הזאת:

וזה הגורל של כולנו:
אם אתה חי – חובך להראות להטוט –
אל מעבר התהום למתוח החוט
וללכת כעל גשר ברזל – על החוט.

כשאתה זוחל חזרה מהתהום,
אזי יאמינו שעדיין אתה בחיים.
וזה המזל וזה חוסר המזל
המושך אותנו על הגשר לחזור מהתהום. 4

בהיבט זה לא היה הבדל אם הסופר כתב יידיש או עברית.

אליעזר פודריאצ'יק, החוקר הידוע והבקיא בספרות היהודית בברה"מ, כתב: " לסופר היהודי הלאומי בין שהוא כתב עברית או יידיש היה גורל אחד". ועל מנת להדגים זאת, הוא מספר:

"בלילה בו נרצח שלמה מיכואלס במינסק (מנהל התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה, יו"ר הועד היהודי האנטיפשיסטי, שנרצח ע"פ פקודתו האישית של סטאלין ב- 13 לינואר 1948 – מ.י.) התאספה בסודי סודות קבוצת סופרים עבריים במוסקבה לטכס עצה: איך להעביר את יצירותיהם לארץ ישראל, ואלה היו שמותיהם: מאיר בואזוב, ברוך ברקר, יצחק כהן, אהרון קריכלי. אך הקג"ב הקדימה אותם ושמה לאל את תכניותיהם."

בלילה בו אסרו את קלסיקון היידיש דוד הופשטיין (16 לספט' 1948 – מ.י.) אסרו גם את הסופר העברי במוסקבה – משה חיוג. כשנלקח המשורר פרץ מרקיש ע"י אנשי הקג"ב (27 לינואר 1949 – מ.י.) נלקח גם המספר העברי צבי פרגרזון. באותו הזמן ובאותו המקום כשהסופר שכתב יידיש דער נסתר התאבד באחד מהמחנות בסיביר (4 ליוני 1950-מ.י.) כתב ביומנו הסופר העברי ש.ש. רון:

"על משכבי בלילות אני נוהג לעצום את עיני וכך אני משתדל לתאר לי בדמיוני את חזות הארץ, את ארץ ישראל, ואת החיים המתהווים שם. הארץ נגאלה בזיעתם ובדמם של חלוצי האומה. חושבני שגם בזיעתם ובדמם של אחינו הנמצאים כאן במחנה הסגר. ציון, ציון, הלא תשאלי...המתעניינים שם, השואלים בערי ובכפרי ישראל לשלומנו אנו הנמצאים כאן במחנה ההסגר?"5

ובכל זאת שונה היה גורלה של ספרות היידיש מגורלה של הספרות העברית בברית המועצות. דבר זה קשור במישרין לגורלן של שתי השפות הללו במדינה הזאת.

כפי שציינתי לעיל, העברית הוחרמה והיידיש קיבלה תנופה לאור מדיניות השלטון.

חשיבותה של השפה גברה בתודעה הקולקטיבית של יהודי ברית מועצות, כאשר בכל רמות החיים התנהלה מדיניות מתמדת שכוונה לניתוק מוחלט של היהודי הסובייטי מערכיו הרוחניים הכלל יהודיים כמו: דת, מסורת, תנ"ך , מקורות , עברית, ציונות וארץ ישראל – הרי היידיש נשארה הסממן היחידי המקשר אל השורשים היהודיים.

וכמו תמיד, נשאלה השאלה: מיהו סופר יהודי?

והתשובה המקובלת הייתה : סופר שכותב יידיש. באשר כתיבה ספרותית ביידיש נתפסה כספרות יהודית לא רק בגלל השפה עצמה אלא בגלל תכונותיה:

השתרשותה במעמקי הנפש היהודית ובחיי העם היהודי, הצביון הלאומי הטמון בשפה עצמה, המנגינה הלשונית וצלילי השפה המעוררים רגשות אינטימיים של קירבה לבית אבא ולמקורות היהודיים.

בתודעתם של יהודי בריה”מ ובעמדה הרשמית לא נכללו כסופרים יהודיים סופרים שהיו יהודים במוצאם אך כתבו ברוסית או בשפות אחרות – גם אם נושאי היצירה היו יהודיים.

יש לציין כי לפני מלחמת העולם השניה הייתה שפת האם של רוב יהודי בריה"מ יידיש, יתרה מזאת, בשנות 1939-1940 סופחו לבריה"מ שטחים נרחבים של בסרביה, גליציה, בוקובינה, ביילורוסיה המערבית, רפובליקות בלטיות - בהם חיה אוכלוסיה יהודית גדולה שרובה לא שלטה ברוסית.

כאשר סופר יהודי החל לכתוב רוסית או אוקראינית, נתפס זה כאילו הוא חדל להיות סופר יהודי והפך לסופר סובייטי-רוסי או אוקראיני, כי כתיבתו לא יכלה להכיל בתוכה אלמנטים יהודיים-לאומיים.לעיתים סופרים כאלה הגדילו לעשות וביטאו עמדות אפילו מנוגדות לעמדות יהודיות-לאומיות.

דוגמא לכך הוא הסופר נתן ריבק, יהודי לפי מוצאו, שנחשב לאחד הקלאסיקונים של הפרוזה האוקראינית-סובייטית, כתב רומן היסטורי "פריאסלבסקה ראדה" שמציג את בוגדן חמיילניצקי, צורר היהודים, כגיבור לאומי אוקראיני, מנהיג לאומי אידיאלי, ואינו נוגע כלל בחורבנה של יהדות אוקראינה שחולל במנהיגותו.

בסוף שנות ה-40 משתנה מצבה של יהדות אירופה וכמובן מצב הסופרים היהודים בברה"מ . רבבות יהודים ששפת יידיש הייתה שפתם נספו בשואה. כל מערכת החינוך היהודי ומוסדות התרבות חוסלו. האליטה הרוחנית של תרבות יידיש-סובייטית הושמדה.

הסופרים היהודים שנשארו בחיים ואשר ראו בכתיבה ביידיש דבר טבעי – לא נותרה לגביהם ברירה אלא להמשיך ולכתוב "למגירה" או להפסיק את יצירתם הספרותית עד אשר ייווצרו תנאים נוחים יותר.

בנסיבות אלה מובן מאיליו היה שרוב הסופרים היהודים שראו את היצירה כמהות חייהם בחרו לכתוב ברוסית ונמנעו כסופרים רוסיים מלגעת בנושאים יהודיים.

לספרות יידיש בבריה"מ לא היתה תקופת התהוות אלא היא עלתה לזירת תרבותנו הלאומית בדחף נמרץ. הסופרים שהיוו את הדור הראשון לסופרי יידיש בבריה"מ התבלטו מיד, סופרים כדוד ברגלסון, דער נסתר, ז.ונדרוף, ליפמן לוין ואחרים, אשר התעצבו תוך כדי יצירתם וקיבלו הערכה עוד לפני מהפכת אוקטובר 1917.

הדור השני הם "ילדי המהפכה", הדור רב ביותר והפורה ביותר מבין סופרי היידיש. אלה סופרים שאישיותם ויצירותיהם התגלו אחרי המהפכה בתנאי החיים הסובייטיים.

כמעט כל נציגי הדור הזה נפלו קרבן לשלטונו הרודני של סטאלין, ביניהם:

אהרן קושנירוב, איזי חריק, פרץ מרקיש, איציק פפר, עזרא פינינברג, משה כשצ'בצסקי, דוד הופשטיין, משה קולבק, זליק אקסלרוד ורבים אחרים.

הדור השלישי – אלה הם הסופרים שהתחילו את פעילותם הספרותית בשנות השלושים והארבעים, עברו את תקופת הטרור הפוליטי, את השואה, את חורבן התרבות היהודית בארצם, את תקופת הקיפאון הכפוי על יצירתם. הם נשאו בלבם מאז סוף שנות הארבעים לא תקווה לבניית עולם חדש כדורות הקודמים, אלא כאב עמוק ומדמם, ייאוש וחוסר תקווה ואמונה, שבורי לב ומלאי פחד חידשו את פעילותם הספרותית תוך בגרות אמנותית אחרי שנת 1961, כאשר נוסד כתב העת הספרותי היחיד בבריה"מ ביידיש לאחר חורבן התרבות היהודית: "סאוועטיש היימלאנד".

נציגיו המובהקים של הדור השלישי הם:

משה אלטמן, שמואל גורדון, איליה גורדון, שיקה דריז, אברהם גונטאר, הרשל פוליאנקר, טוביה גן, יוסף רבין, מוטל גרוביאן, בר הלפרין, רבקה רובין, יוסף בורג, שירה גורשמן ורבים אחרים.

ניתן לדבר גם על הדור הרביעי:

הדור הרביעי מהווה תופעה פנומנאלית בספרותנו הלאומית בעשורים האחרונים,

תופעה שראוי לחקרה. דווקא בבריה"מ בה לא התקיימו חיי תרבות יהודיים (כמו בישראל ובארה"ב) במשך חמישים שנה – דווקא שם התגלו מתחילת שנות ה-80 אנשים צעירים מכל רחבי המדינה שכותבים ביידיש למרות ששפת אמם רוסית.

עבור קבוצה קטנה זאת הייתה יידיש סממן יחידי לנאמנות לאומית שהיה בהישג יד. כל הקבוצה התאפיינה בדבקות לאומית ובאידיאולוגיה ציונית. מי שהשתייך אליה הצליח להעמיד את שפת היידיש ככלי להשגת מטרות יצירותיהם ולגבש את שאיפותיהם הלאומיות. ואכן בתחילת שנות ה-90 עלו רוב הסופרים הצעירים הללו לישראל.

כפי שכבר נאמר במאמר זה, אל התפתחותה של ספרות יידיש בבריה"מ מראשית קיומה התלווה ויכוח סביב השאלה האם זאת ספרות לאומית. בנקודה רגישה זאת רצוי להסתייג מהכללה גורפת במיוחד לאור העובדה שטרם נערך מחקר אקדמי מפורט על היקף המגמה הלאומית בספרות זו. נכתבו מאמרי ביקורת ספרותית בארה"ב, בישראל, בצרפת ובארגנטינה ובהם נעשו ניסיונות להאיר את אבני הדרך בכוונה הלאומית אצל סופרים מסוימים אך קשה להסיק מהם מסקנות.

המסקנה היחידה שניתן אולי להסיק ממאמרי ביקורת אלו היא שאין לחלק את הסופרים היהודים שיצרו בבריה"מ ללאומיים ולנאמנים לשלטון הסובייטי, משום שברוב יצירותיהם של הסופרים הללו קיימות שתי המגמות האידיאולוגיות הללו.

תחושת הפטריוטיות החזקה שהביעו הסופרים כלפי המדינה שחיו בה יחד עם התלהבות מהמשטר הקומוניסטי בשנות ה-20 עד ה-40 נבעו מהשינויים הסוציאליים בחיי היהודים בכלל ומהאפשרות שהעניק השלטון לתרבות היהודית להתפתח.

יש לציין שלא רק לסופרים סובייטיים הייתה קיימת תחושה זאת, אלא בקרב רבבות סופרים ואנשי תרבות יהודים שפעלו מחוץ לגבולות בריה"מ.

העובדה שסופרים אלה בחרו ליצור בשפת עמם כבר העידה על מגמתם הלאומית אם כי בצורות שונות ומגוונות. היה ביניהם מיעוט, אמיצים ביותר, כמו דוד הופשטיין, איציק קיפניס, ליפה רזניק, משה קולבק, שמואל הלקין ואחרים שהביעו את נטייתם הלאומית בגלוי יחסית. חלקם הגדול של הסופרים מצא מעין סינתזה מקורית בין הבעת תחושותיהם הלאומיות לבין השאיפה להגשמת האידיאלים הקומוניסטיים בהם האמינו בכנות תמימת.

באופן בולט ביותר הביע זאת המשורר איציק פפר (נולד ב-1900, הוצא להורג ב- 12.8.1952). הוא היה משורר יותר סובייטי מאשר יהודי, היה המוביל בקרב הסופרים היהודים בנאמנותו לשלטון. בשירתו נשמעו הרבה פחות צלילים לאומיים מאשר ביצירתם של סופרים אחרים, אולם בכל זאת בשנת 1943 כתב פפר את הפואמה הידועה : "אני יהודי".

נשווה בין שני בתים שונים מתוך הפואמה הז:

אני יהודי ששתה
מכוס האושר של סטאלין,
מי שרוצה שמוסקבה תיעלם,
מי שרוצה את העולם להפוך –
לו אומר אני: לא! לעולם לא!6

ובבית אחר מאותה הפואמה אומר איציק פפר את ניגודם האידיאי של דבריו:

הקמט הנבון של ר' עקיבא,
חכמת המילה של הנביא ישעיהו –
מהם ניזונו הצמא ואהבתי
שעם שנאתי אוחדה לעד,
ודחף של המכבים הגיבורים
רותח ומורד בדמי שלי.
מכל המדורות צעקתי:
אני יהודי!6

היום, ממרחק של זמן, מובן היטב הניגוד האידיאי בין שני הבתים, אך המשורר היהודי-סובייטי לא ראה בברור ניגוד זה ומצא סינתזה בין רגשותיו הלאומיים לבין חיבתו למשטר הסובייטי. איציק פפר לא ידע אז, כי כעבור חמש שנים בלבד ייאסר, ויעברו עוד ארבע שנות עינויים וייסורים, עד שירצח ע"י אותו משטר שכה אהב.

על-פי החלוקה לקבוצות של הסופרים מן הדור הראשון ועד לדור הרביעי – הרי הקבוצה השנייה של הסופרים היהודים בבריה"מ ניתן לקראה כקבוצת "המתחרטים".

בקבוצה זאת ניתן לכלול את הסופרים: איזי חאריק, אהרון קושנירוב, לייב קביטקו, עזרא פינינברג ועוד.

אצלם מורגש היטב השוני בהכוונה האידיאית בין תקופת התייצבותם בספרות לבין תקופת בגרותם האמנותית. אם בתקופה הראשונה התבלטו כ"ילדי המהפכה" והייתה בהם תשוקה להגשמת האידיאלים הקומוניסטיים, הרי ביצירותיהם המאוחרות של אחרי שנות ה-30 ניתן לחוש נטיות לאומיות, נושאים וטונים יהודיים.

הדוגמא הבולטת מהווה שירתו של איזי חאריק, בה החרטה באה לידי ביטוי באופן המובהק. חאריק (נולד ב-1898, הוצא להורג בכלא ב-1937). היה מהפכן למופת, בעל קריירה מרשימה בתחומי האקדמיה והחיים הפוליטיים, בעל תואר פרופסור באקדמיה למדעים של הרפובליקה הביילורוסית, הרוח החיה של החיים היהודיים בביילורוסיה.

בפואמות המוקדמות שלו התנתק והתנער מכל מוטיב יהודי כלשהו, שם ללעג את היהדות המסורתית ורמס את מושג הקדושה היהודית.

אך בשנת 1930 כותב חאריק:

אמי מחזיקה סידורה הצהוב פתוח
ושורות מטושטשות בבכיה הבהיר...
ואני – נאבק עם שירי ועם רוח
נאבק ומתנצל בפני עצמי.7

דמותו של איזי חאריק מבטאת אולי את הסמליות הטראגית ביותר של הסופרים היהודים בברה"מ. הוא המסור לעניין המהפכה בלב ובנפש (אחת מהפואמות שלו אף נשאה שם זה: "מיט לייב און לעבן" (בלב ובנפש)), היה בין הקרבנות הראשונים של אותה מהפכה עצמה. קרוב לוודאי שבשירי חרטה הביע חאריק את ציפיותיו התת-הכרתיות לסופו הקרב,
סוף מזעזע ומלא ייסורים.

בין מבקרי ספרות היידיש, אשר חיו מחוץ לברה"מ, אך הבינו והעריכו נכונה את ייחודה ואת אופייה של ספרות היידיש הסובייטית, היה א. טבצ'ניק. בשנת 1955 כתב:

"צריך לדעת לקרוא בשירה הסובייטית. לעיתים היא שירת אנוסים.
בין הלל אחד לסטאלין למשנהו נמצאים לעיתים מקומות ליריים אמנותיים נפלאים. גם מבחינת היהדות אין הכל כה פשוט... אם חסרה כאן מסורת יהודית של למדנות, דתיות או לאומיות – הרי ניתן לחוש את המסורת הסוציאלית, את המסורת של ההמון היהודי."8

כאן מדבר טבצ'ניק על ה"קריאה בין השורות" שהייתה תמיד אמצעי הכרחי להבנת הספרות היידיש-סובייטית. יש להדגיש אמצעי זה במיוחד ביחס ליצירותיהם של סופרי הדור השלישי שחידשו פעילותם אחרי שנת 1961. אצל רובם נשארה נאמנות לשלטון כמסכה כפויה בלבד. הם היו הרבה יותר זהירים מקודמיהם, כי ידעו כבר פחד וכאב. היו בידיהם הרבה פחות אפשרויות פרסום (נותרו לרשותם כתב עת אחד והוצאה לאור אחת בלבד) וכל נגיעתם לנושאים לאומיים הייתה מוסווית.

דוגמא לכך הוא המשורר שיקה דריז (1908 - 1971).
שיקה דריז כתב בסוף שנות ה-60 שיר נפלא: "מדור לדור” לזכר המשוררים היהודים - קרבנות המשטר הסובייטי. במקרה נפל לידי כתב היד של שיר זה שבו לא הייתה כל הקדשה, אך כשהתפרסם השיר ונכלל בקובץ שיריו של שיקה דריז הופיעה בספר הקדשה:

"לזכר המשוררים שנספו במשרפות", הקדשה זאת לא הולמת כלל את תוכנו של השיר – היה זה מס שפתיים בלבד. באשר כל יהודי שקרא את השיר הבין את אילו משוררים מספיד שיקה דריז:

אל תבכו ואל ספדו
אלמנות יהודיות,
המשוררים הקדושים
הם הקרבנות.
בואו נשיר אותו השיר
לילדינו, את השיר אותו
הקדושים טמנו בלבבנו.
בואו נתלה על לבבנו אבן כבדה
נחרוט עליה במו ידינו , בציפורנינו:
פה נטמן, פה נקבר
משורר יהודי יקר.9

שיר זה נכתב במוסקבה, שם התגורר שיקה דריז אחרי המלחמה. הביטוי המסורתי : "פה נטמן , פה נקבר" (שנכתב בשיר בכתיב רגיל ולא בכתיב הפונטי כפי שהיה מקובל ביידיש הסובייטית) אשר צליליותו מתגברת בשיר תוך אליטרציה מתפתחת, מדגיש כאן במפורש את מקום רציחתם של המשוררים, אותם 13 סופרים ואמנים ידועי-שם שהיוו את כתר התרבות היהודית בברה"מ , הוצאו להורג בכלא "בוטירקי" במרכז מוסקבה ב-12 לאוגוסט 1952 ולא בתאי הגזים, כפי שנכתב כביכול בהקדשה...

המסורת של "קריאה בין השורות" תבעה מהסופר היהודי-סובייטי לא רק לשלב "רמזים" לשוניים ואמנותיים ביצירתו, כאלה שיגרמו לקורא להבין את התת-טקסט המוסווה אלא גם להיות מסוגל להעביר את הרעיון הגלובלי ואת הדחיפה האמוציונאלית להיווצרות היצירה.

דוגמא טובה לכך היא הסופר נתן זבארה (1908 – 1975).

זברה התחיל את פעילותו הספרותית בשנות ה-30 ומיד בלט כיוצר בז'אנר של הרומן ההיסטורי. עוד לפני המלחמה הוא פרסם רומנים היסטוריים אשר התקבלו בחיוב ע"י הביקורת. את המלחמה עבר זברה בחזית הסובייטית-גרמנית ומשפחתו כולה נספתה בבאבי יאר. לאחר המלחמה נשאר בודד וחי בהתבודדות, נאסר ב1951 בקייב, שוחרר ב-1956.

לאחר המלחמה שקע נתן זברה ביאוש ובעצב עמוק על גורלו האישי וגורל עמו, התחיל מתעמק במחקר על שורשי שם משפחתו הספרדי – זבארה. הוא ניהל מחקר זה במשך 25 שנה ומשך אץ קו היוחסין שלו עד לסופר יהודי, רופא, שחי במאה ה-12 יוסף בן מאיר אבן זברה, מחבר "ספר השעשועים". את כל עבודתו המחקרית ביטא ברומן היסטורי החשוב ביותר ביצירתו: "גלגל החוזר"10 בו הוא מתאר ברוחב יריעה את חיי היהודים במערב אירופה בימי הביניים.

שמו העברי של הרומן מקורו בגמרא. המרכיב העברי ברומן היה רב מאד, הרבה מן המקובל בספרות היידיש-סובייטית ועל כך ספג זבארה ביקורת חריפה בכתב העת : "סאבעטיש היימלאנד" מאת הפילולוג ד"ר אלי פלקוביץ.

ברומן יש שפע של ציטוטים וביטויים מתוך התנ"ך, משולבים בו קטעים המתארים את חייהם ויצירותיהם של אישים ידועי שם כמו הרמב"ם, אלחריזי, אבן תיבון, אבן גבירול, יהודה הלוי ואחרים, כ-90 שמות.

כל אלה הפכו את הרומן "גלגל חוזר" לתופעה ייחודית בספרות היידיש- סובייטית. נתן זבארה משך את תשומת לבה של הביקורת הספרותית גם מחוץ לברה"מ.

הפן החשוב של רומן זה היה דחף שגרם לקורא היהודי-סובייטי לשאול את עצמו תוך כדי קריאת הרומן:

לאן אמור לחזור "הגלגל"? מה גרם לסופר שאיבד את כל משפחתו בשואה, שאיבד את אמונתו בשלטונו של סטאלין לאחר ה"קולטור-פוגרום", לחפש את סודות ההתמדה של הקיום היהודי? התשובה לכך נבעה מתוך זרימת הלאומיות הרוחנית שהביע הרומן הזה, תשובה חד משמעית: סוד הקיום הנורמלי של העם היהודי טמון במדינה היהודית.

נתן זבארה היה אחד מאלה שלא נאסרו בתקופת חורבן התרבות היהודית בבריה"מ ללא "סיבה". הוא הביע בגלוי את התלהבותו וחיבתו למדינת ישראל, גם כשישב במחנה הסגר כתב זבארה במכתב אל פרקליט הכללי של המדינה:

" קראתי לעצמי לאומן על סמך אהבתי ללשוני, לעמי, לספרותו ועל סמך אהדתי למדינת ישראל המחודשת. לפני החקירה לא הסתרתי זאת וכעת לא אנהג בצביעות, התעניינתי בגורלם של יהודים שאחרי השואה חיפשו לעצמם מקום מקלט. אני כאדם הומניסט, סובייטי, בן לעם היהודי וסופר המבטא את מחשבות עמו ושאיפותיו נפגשתי עמם, שוחחתי ורשמתי הכל. כל מה שמשך את תשומת לבי ומה שהיה נחוץ לרומן העתידי שלי."11

לכתיבת רומן מורכב זה נדרש זבארה לחומר רב בהיסטוריה, בספרות, בפילוסופיה, בדת. כל זאת לא ניתן היה להשיג בברית המועצות, אך זבארה לא נרתע והשיג את החומר מישראל (!).

כבר אחרי שחרורו כאשר רוב בני דורו מצאו את עצמם מפוחדים והמומים, זבארה ניהל קשרים של התכתבות ענפה (חלקה בעברית) עם סופרים וחוקרים מישראל.

אחד מידידיו היה חוקר הספרות ג. קרסל. באחד ממכתביו האחרונים כתב לו זבארה:

"מיום 30 לאפריל 1973
לכבוד ידידי היקר מר קרסל!
אני מברך אותך לקראת יום העצמאות ומאחל לכולנו שנחיה עד לאותו רגע ששנות חיי המדינה יוכפלו. זה יהיה קרוב מאד לתחילת המילניום החדש."12

על פי הערכות של מבקרי ספרות היידיש האמריקאים כמו נחמן מייזיל, ד"ר אליהו שולמן, ש. ניגר ואחרים, הרי פעלו בברית המועצות באמצע שנות ה –30 (לפני גל הטרור הפוליטי) כ-1200 סופרים יהודים, זאת הייתה תקופת שיא תפארתה ופריחתה של ספרות היידיש בברה"מ. בשנת 1961, עם היווסדו של כתב העת "סאוועטיש היימלאנד" "נתגלו" כ- 120 סופרים בלבד.
ההיסטוריה הדרמתית והגורל הטראגי של הספרות הזאת ושל יוצריה הוכיחו את לאומיותה. הרי מאות סופריה נאסרו, נרצחו ועונו ע"י המשטר הסובייטי רק בגלל "לאומנות" יהודית. לכן המסקנה לגבי הויכוח בעניין זה היא חד-משמעית:

רוב סופרי היידיש שמרו על נאמנותם הלאומית בתנאים הקשים ביותר וחת לחץ אידיאולוגי קבוע של המשטר הסובייטי.

- 3 –


אם נתבונן לעומק במוטיב אחד העובר כחוט השני לאורך ספרות זאת : המשיכה האמוציונאלית החזקה לארץ-ישראל כביטוי להתגשמת השאיפות הלאומיות –

נראה כי מוטיב זה מבליט את שורשיהם הלאומיים ודבקותם בערכים היהודיים של סופרי היידיש בבריה"מ.

יתרה מכך, אנו יכולים לתאר לעצמנו את מידת האומץ והאחריות הציבורית שנדרשו מסופר רק כדי לגעת בנושא זה תוך אווירת תעמולה אנטי-ציונית ואנטי-ישראלית מתמדת, רדיפת העברית והאשמות בלאומנות.

ובכל זאת, אנו מוצאים פרוזאיקונים, משוררים, מחזאים, מסאים יהודים סובייטים רבים, אשר יצירותיהם הרבות ספוגות במוטיב הגעגועים לארץ ישראל.

סופרים רבים הביעו ביצירותיהם את משיכתם העזה לציון. כבר י.ל.פרץ, הקלסיקון של ספרותנו הלאומית, יסד את המסורת הספרותית של "ערגעץ-לאנד" (ארץ אי-שם) מעין תאור אגדתי מסתורי של ארץ אנונימית, רחוקה, מלאת אור ושמש, בעלת נופים מרתקים ובעלי-חיים תנ"כיים . בכל התיאורים המסתוריים הללו מורגשת אווירת ארץ-ישראל.

המוטיב הזה מודגש לדוגמא אצל הסופר החשוב דר נסתר:

שמו האמיתי: פנחס כהנוביץ' (נולד ב-1884, התאבד במאסר ב-1950).

הכינוי הספרותי שלו – דר נסתר- נבע מכך שהיה סימבוליסט מובהק שינק את השראתו ממעמקי התנ"ך ותורת הנסתר- הקבלה. דר נסתר התפרסם בעולם הספרות היהודית בעשרים השנים הראשונות של פעילותו (1907-1928) כפרוזאיקן ומשורר סימבוליסט, נחשב לאמן הלשון אשר הגיע לרמת וירטואוזיות לשונית.

יוסף קרלר מעיד בספרו:
"החל מסוף שנות העשרים הביקורת המרקסיסטית-פרולטרית ביקרה אותו קשות בגלל הכתיבה הסימבוליסטית... קרעה את גופו לגזרים"13.

הביקורת הפכה אותו ליעד מתמיד להתקפות גם בגלל "העדר מהפכנות מספקת".

דר ונסתר כותב לאחיו שישב בפריז ב-1934:

"אין מקום לסימבוליזם בברית המועצות, ואני...הרי תמיד בעצם מהותי הייתי סימבוליסט. לעבור מסימבוליזם לריאליזם בשביל אדם כמוני שעמל כה רבות על מנת להשלים את שיטת הכתיבה שלו- יהיה קשה במיוחד. זה לא עניין של טכניקה, כאן חייבים להיוולד מחדש, כאן חייבים להפוך את הנשמה."14

מתוך הכרח כותב הוא את יצירת הכתר שלו: "בית משבר" , רומן היסטורי בסגנון הריאליסטי. אפילו שם הרומן מרמז על המשבר העמוק בו נתון מחברו, בין רצונו לכתוב באופן טבעי לבין הכתיבה הריאליסטית הכפויה עליו.

נושא הרומן הוא ההתפלגות הסוציאלית, דתית ופוליטית בחברה היהודית ברוסיה של סוף המאה ה-19. מבין שלושת האחים לבית משבר ניתן לחוש את אהדתו של המחבר לאלתר,

הצעיר שבחבורה, דמות מוזרה ושקועה בחלומות, במיוחד החלום הספוג באווירת "שיר השירים". אלתר ממשיך את המנהג המקובל במשפחתו במשך דורות. בכל ערב שבת אחרי התפילה הוא עוצם את עיניו ומתחיל לומר פסוק מ"שיר השירים", ואז הוא רואה בדמיונו הזיה ארצישראלית:

"הוא רואה את עצמו בארץ רחוקה, שטופת שמש, באופק מתנשאים הרים גבוהים הרועדים מרוב חום כבערפל . ושם על פסגות ההרים יראה לעתים צבי צעיר ולעתים עופר איילים המשתוקקים לשמש, למים, לפסגות, לאהבה...והם מביטים מטה, לארץ, לעמקים הרחוקים, אל רועי הצאן ליד המעיינות, לבנות הארץ הנושאות כדים ליד הבארות ולשומרי הכרמים הפתוחים והסגורים..."15

לפני התיאור הזה ישנו משפט ההופך את הדמיון הארצישראלי הספוג בדימויים התנ"כיים

למוטיב המאחד ומלהיב דורות של יהודים:

"אך מלמלו שפתיו את הפסוק הראשון ומיד החלה מתיקות לטפטף מהן, מתיקות כמו דבש ניגר, אשר דורות שלמים ניזונו ממנה...והנה נותרה ממתיקות זאת די והותר גם בשביל אלתר."16

קשה לתרגם לשפה אחרת ולהעביר במלואה את אותה מנגינת לשון שחשים בשעה שקוראים את הטקסט בשפת המקור – יידיש, כאשר דר נסתר נוגע במוטיב הארצישראלי.

הוא משתמש בטכניקה של הקריאה בין השורות גם ביצירותיו הריאליסטיות, בסמלים בולטים ונסתרים. הקטע שהובא כאן נראה לכאורה כאפיזודה הקשורה לתיאור ברוח התנ"כית, אך האמצעים האמנותיים בהם השתמש דר נסתר גרמו לקורא לבנות הקבלה בין הטקסט התנ"כי לבין המציאות של המפעל ההתיישבותי בארץ ישראל, כאשר שוב אותה ארץ" רחוקה ושטופת שמש" שופעת חיים וכאשר שוב רואים בה "רועי צאן ליד המעיינות" – על ידי כך מתממשת השאיפה הלאומית "אשר דורות ניזונו ממנה..."

כמובן אילו דר נסתר היה כותב אותו רומן במקום אחר ובתנאים אחרים, ואילו היה חופשי לבטא בגלוי את מחשבותיו ורגשותיו לא הייתה נוצרת הקבלה כזו בין התיאור התנ"כי לבין התקופה המודרנית, אך בבריה"מ, כאשר הן המחבר והן הקורא ידעו שלא הכל מותר לבטא, חיפש הראשון לרמוז על "האסור" והשני חיפש להבין את הרמז. דר נסתר עצמו ביטא באופן ברור ביותר את המהלך הזה במבוא לרומן "בית משבר":

"בכתיבת הספר השתדלתי לנהוג על פי האמירה המפורסמת של גתה: "צייר, אמן, ושתוק" – בתקווה שהדרוש, המצוי וגם נטיות לבי יבואו לידי ביטוי בתיאורי הנאמן."17

למרות שהרומן "בית משבר" התקבל בעולם הספרותי היהודי כאחת מאותן יצירות חד- פעמיות שהעלו את הספרות הלאומית כולה לדרגת איכות חדשה, הרי גורלו של הרומן בברית המועצות לא היה פשוט. הרומן נכתב בשנות ה-30 ויצא לאור במוסקבה בשנת 1939, בשיא הטרור הפוליטי. אולי דווקא משום כך הופיע במוסקבה רק הכרך הראשון של הרומן. הכרך השני העשיר יותר במוטיבים לאומיים ובאזכורים של ארץ-ישראל, לא ראה לאור במוסקבה. דר נסתר הצליח להעביר את כתב היד לנו-יורק, ושם הוא הודפס ב-1943. ידידו, מבקר הספרות נחמן מייזיל, כתב בהקדמה לכרך השני:

" אנו מחכים לכרכים הבאים של היצירה המעניינת ורבת ההשראה, נקווה שההפסקה בין כרך אחד למשנהו לא תימשך זמן רב כל כך."17

לצערנו עד היום לא ידוע מה עלה בגורלם של כרכי ההמשך של הרומן "בית משבר".

האמצעי האמנותי-אידיאי שנקרא לו כאן "מיסטריה ארצישראלית", המבוסס על מוטיבים תנ"כיים והיסטוריים היה עוד יותר נפוץ במחזאות היידיש-סובייטית.

ניתן למנות רק את יצירות הדרמה העיקריות המתארות התרחשויות היסטוריות ומקראיות:

"שולמית" ו"בר כוכבא" מאת שמואל הלקין, "הנסיך ראובני" מאת דוד ברגלסון, "יפתח- שפיל" מאת משה אלטמן, "מגילת אסתר" ו"ימי המשיח" מאת דוד הופשטיין ו"יעקב פראנק" מאת משה קולבק. הדרמות הללו היוו קרקע פורייה לשלב בתוכן את המוטיב הארצישראלי.

דוגמא אחת ניתן לראות בשיר מתוך "שולמית" מאת שמואל הלקין:

חץ וקשת בידינו
למען חופש אדמתנו,
כי ארצנו – זו זכותנו,
יהודה – בעבדות לא עוד!

כל שדותינו וצאננו,
עבודתנו ומנוחתנו –
כי ארצנו בשבילנו,
צאו, אחי, לדרכנו!18

שורות שיר זה אשר שולבו בדרמה שיצאה לאור במוסקבה בשנת 1940 , די היה בהן כדי לעורר אצל היהודי הסובייטי רצון לקשר בין ההיסטוריה עתיקת היומין לבין התקופה המודרנית. ברור ששיר כזה בתנאי השלטון הסובייטי הזמין מחשבות על הקיום הלאומי העצמאי כי הרי יש בו קריאה מפורשת לפעולה: "אחי. צאו לדרכנו!".

שמואל הלקין (1960-1897) – נאסר ונמק שנים במחנות ובבתי סוהר, אך היה בר מזל כי נשאר בחיים. הוא חזר מהמאסר שבור וחולה ונפטר בשנת 1960. גם במחנות המשיך לכתוב ובעצמו ערך את שיריו במחברות, בתו שעלתה ארצה עם משפחתה הוציאה אותם לאור בישראל בשנת 1888. 19
אחד משיריו שנכתבו בגהינום הגול"ג נקרא:"לא שברה אותי המצוקה" ובו שורות אלה:

הלוואי שאחיה
עד לרגע הטוב,
בו אוכל לתת לך תשובתי:
ארצי, הנני, אני כאן. 19

שמואל הלקין, אחד מהמשוררים הלאומיים האמיצים ביותר, כך שניתן להבין בנקל לאיזו ארץ התכוון.

דוגמה אחרת הוא דוד ברגלסון (1884 – הוצא להורג ב12.08.1952) -
מחשובי הפרוזאיקנים ביידיש, שייך לאותה קבוצת ה"מתחרטים" שתוארו כאן.
ביצירות המוקדמות שלו העלה את אי-השוויון והמאבק הסוציאלי בקרב האוכלוסייה היהודית שלפני המהפכה, כמו כן היה אחד הסופרים הבלתי-פשרניים שיצאו ביצירותיהם באופן בוטה נגד המסורת והדת היהודית. ברגלסון כתב גם מספר דרמות. שתיים מהן תורגמו לעברית והועלו על הבמה העברית בא"י: "למעלה ולמטה" ו"לא אמות כי אחיה"-תורגם על ידי אברהם שלונסקי, הוצגו ב"הבימה" אך עוררו ויכוח חריף בשל האידיאולוגיה שבאה לידי בטוי במחזות אלה.

את "שירת הברבור" שלו כתב ברגלסון כפואמה דרמתית: "הנסיך ראובני". יצירה זאת לא פורסמה בבריה"מ בגלל רעיונות ציוניים שהיו בולטים בה. יצאה לאור בניו יורק, כמו כן תורגמה לעברית ע"י א.ק. ברתיני.
עיקרה של היצירה בא לידי ביטוי במשפט אחד בפיו של ראובני:
"גם לעמי כמו לכל עם אחר יש זכות לד' אמות לא בעולם הבא אלא גם בעולם הזה."20

קשה הרבה יותר היה לשלב את המוטיב הארצישראלי ביצירות פרוזה שעסקו בנושאים אקטואליים. אבל גם כאן ניתן למצוא ניסיונות אמיצים מצד סופרים יהודים-סובייטים.
אחד מהם הוא שמואל גורדון (1909- 1997) אחרון הפרוזאיקנים שכתבו ביידיש במוסקבה והשריד האחרון מחברי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי.
שמואל גורדון, סופר אמיץ, כתב סיפור שנקרא: "הכורם מתל אביב" שנכלל בספרו "זמן מלחמה" שיצא לאור במוסקבה בשנת 1946 בהוצאת: "דער עמעס"21,

זהו סיפורו של יישובניק מא"י שלפני פרוץ מלחמת העולם השניה נוסע לפולין לבקר את משפחתו. כאשר פורצת המלחמה, הוא בורח לרוסיה. אביו מברך אותו באמרו :

"רוץ בני לרוסיה...כי משם תבוא לעולם הגאולה. ארץ ישראל היום, בני, נמצאת שם, היכן שמשמידים את רוצחי ישראל. היית כורם, וכעת, בני, הכה בהם. הכה במרצחים, כפי שאצלך בבית קטפת ענבים. דע בני, שאבות אבותינו ידעו להלחם עוד לפני שידעו לנטוע. וכפי שאלוהים לא מצא בקרבו רחמים לרשעי סדום, כך גם אתה אל תרחם על הגרמנים. לך בני וברכתי תאיר את דרכך."21
גיבור הסיפור בורח לרוסיה, מתנדב לצבא האדום, משרת כצלף נ"מ, משמיד מטוסים גרמנים ורושם אותם בפנקסו. הוא נפצע אנושות בקרב ולפני מותו מבקש ממפקדו לשלוח את הפנקס לתל אביב. מפקדו מספיד אותו במילים אלה:

"אזרח ארץ-ישראלי וחייל סובייטי, הבן הגיבור של עמו שלמה צרמן. לא רחוק הוא יום ניצחוננו. בכפרינו יפרחו גנים ועל קברך ישתלו הילדים פרחים. התל-אביביים, אשר למענם נפלת על אדמתנו הסובייטית, יכתבו שירים עליך. את הפנקס הקטן שלך נשלח לתל-אביב ועמך יתגאה בך כפי שאנו גאים בך כאן. יתהלל שמך לדורי דורות"21.

הסיפור הזה, החדור סימפאטיה כלפי הישוב בארץ-ישראל והמפעל הציוני והבונה הקבלה בין מאבק העם היהודי בא"י לבין מאבק בריה"מ נגד גרמניה שאין ספק בצדקתו – מצביע ללא כל ספק על אומץ לבו של המחבר. שמואל גורדון נאסר כשנה אחרי פרסום הסיפור, ישב שש שנים במחנות הסגר והשתחרר אחרי מות סטאלין.

בערוב ימיו חש כי רובצת עליו אחריות היסטורית וכתב את הרומן ההיסטורי-תיעודי "יזכור", בו תיאר את חורבנה של ספרות היידיש בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, את גסיסתם של סופרים, מדענים ופעילי תרבות יהודית במחנות הגול"ג.
הרומן טרם יצא לאור כספר.

בשירה היידיש-סובייטית המוטיב הארץ-ישראלי הרבה יותר רחב ומגוון מאשר בפרוזה.

שני ענקי השירה היידיש-סובייטית היו פרץ מרקיש ודוד הופשטיין.

שניהם הגיעו לארץ ישראל בשנות ה-20, חיו כאן זמן-מה והתפעלו מהמפעל הציוני. שניהם כתבו גם בעברית אך סבלו מריב הלשונות ויחסו השלילי של הישוב בא"י לשפת יצירתם העיקרית – היידיש. שניהם חזרו לבריה"מ, אך במלוא געגועיהם לארץ כתבו שירים רבים ושילבו את המוטיב הארצישראלי בשיריהם.

פרץ מרקיש (1895-הוצא להורג ביום 12.8.1952) - חלוץ הסגנון האבנגרדי בשירת היידיש, ובו-זמנית החדיר לשירה זאת מוטיבים אוניברסליים בסינתזה עם מוטיבים לאומיים וסמלים לאומיים. רבים מצאו במרקיש קירבה נפשית לסגנונו של אברהם שלונסקי. אברהם קריב כתב על כך:

"ודווקא הם, מרקיש ושלונסקי, אסופי ההפקר חפנו להם הפנים ממערכת הסמלים של תשמישי קדושה ותפילה למיניהם של גיבורי המיתוס היהודי ושל עין המסתורין העממית ושניהם ידם באלוהים."22

מרקיש כתב הרבה על נופי הארץ, על הקשר בין אדם לאלוהים, שירי תפילה. הוא החדיר לשירתו את המרכיב העברי ובמיוחד ביטויים מן התנ"ך וממקורות אחרים.

אחד משיריו הידועים: "גליל" נכתב בצפת ב-1922:

איפה היא, ארץ של רוחות השמש?
לאן הדרך נעלמה? איפה הדרך הסתתרה כאן?
הרי גליל, סלעים בצפת –
לכאן באות רוחות ללון מירושלים.23

גם את שירתו המאוחרת מילא מרקיש לעיתים קרובות בגעגועיו לנופי הארץ, לסמליה ולמקומות הקדושים: המדבר, הר סיני, עבר הירדן וירושלים. הוא הקנה להם בשירה מעין גוון של פואטיקה והעניק להם משמעות רוחנית, שיש לה קשר לגורל העם היהודי בכלל ובבריה"מ בפרט.

בין יצירותיו הרבות הספוגות אהבה לא"י בולטות שתי פואמות, שירי תהילה לארץ האבות: "בבית אלוהים" ו"לנמל מנוחה". בפואמות כלולות שורות שהפכו מאוחר יותר לנבואה מרה:
לא באתי לשאול אתכם לאן ומאיפה, -
באתי לגווע עמכם ושוב לתחייה לקום...24
ועוד:
לא אגיע עם כלם לסף הנמל הכחול,
הרוח הרעה תשבור בדרך מוט הליכתי....24

את אהבתו לארץ ישראל השתדל מרקיש להסתיר מעינה הפקוחה של הצנזורה, אך הביע אותה לא אחת במכתביו אותם הצליח להעביר לידידיו במדינות רבות. באחד ממכתביו האחרונים לסופר הידוע יוסף אופטושו, אותו הצליח מרקיש להעביר ימים ספורים לפני מאסרו, וזאת לאחר שקרא את הרומן של אופטושו "רבי עקיבא", וכך כתב לו:
אופטושו היקר, זה ספר מפואר!... הקורא צועד ביהודה העתיקה עם הרגשה כה ביתית, בהלך נפש נישא, כאילו הוא באמת זוכר את כל זה וכאילו לא חלפו אלפיים שנה."25

דוד הופשטיין (1889 - הוצא להורג ביום 12.8.1952 ) בלט במשיכתו האמיצה לא"י ובנאמנותו לרעיון הציוני. יצירותיו וזיכרונות רבים שנכתבו עליו מעידים על כך שלא התאמץ אף להסתיר זאת.

הופשטיין ניצל כל הזדמנות לשלב את המוטיב הארצישראלי בשירתו.

בשנת 1947 כתב דוד הופשטיין פואמה על ידידות בין העמים הסובייטים, שהוזמנה ע"י השלטון לכבוד שנת ה30 למהפכה הסוציאליסטית, פואמה שנקראה: "על נהר דיומנה" ולתוך הפואמה הסובייטית המובהקת הזאת מחדיר בית זה:

אוי לי ואבוי לי, זאת לא הארץ שפעם חיפשתי,
אך אין לי מה להתלונן – כי מדבש טעמתי
וחלב בידי החזקתי...26

הבית הזה מדבר על תחושותיו האמיתיות של המשורר, לא זו בלבד שמזכיר מפורשות את ארץ זבת חלב ודבש אותה חיפש כל חייו, אלא גם צעקתו הכפולה: "אוי לי ואבוי לי" ובמקור: "אוי, אוי...".
דוגמא נוספת לביטוי רגשותיו של הופשטיין עם הקמת מדינת ישראל. ב1949 כתב שיר "ליד חלוני" שהקדיש אותו לקלסיקון השירה הרוסית אלכסנדר פושקין:

בכל מדינה וגם בישראל-
הצעירה מכל המדינות -
אהבתו כעת נלחמת בעד חבריי
וכל אויביי חשים כעת את כוח שנאתו...27

בשיר זה ניסה הופשטיין לקשור בין האידיאלים האוניברסליים לבין הרגשות הלאומיים לאור הקמתה של מדינת ישראל, והתקוות הלאומיות הקשורות בה.

הסופרת אסתר רוזנטל-שניידרמן, ידידתו של הופשטיין כותבת בזיכרונותיה:
"1948...יום הכרזת המדינה היהודית. הופשטיין, כולו זורח, נכנס בריצה למכון האקדמי ליידיש בקייב וצועק: חברים! מה אתם יושבים בשילוב ידיים, חייבים לשלוח מברק ברכה לבן-גוריון! כמה דקות מאוחר יותר הציעו החברים להופשטיין לגנות אותו על התבטאויותיו הלאומניות, ואחד מהם לחש לו: יותר טוב שאנחנו נגנה אותך כאן, מאשר שם יעשו זאת... כמה חודשים לאחר מכן הופשטיין נאסר"28.

שנה אחת בסך הכל חי דוד הופשטיין בארץ ישראל, אך טעמה של השנה הזאת לא פג מעולם. הוא המשיך להתכתב עם ידידיו בארץ-ישראל ובמיוחד החשיב מאוד את התכתבותו עם ביאליק. במכתביו שילב שירים בעברית וביידיש שהיו רוויים ברגשותיו הרומנטיים והסנטימנטליים לא"י.
דוגמה לאחד משיריו אלה:
ארצי, אמי, לא חרב , לא כידון
הבאתי לך...
זיכרון דמי, חום לבבי,
אמי, ארצי, הבאתי.
את מנוחתי רצי!29

בשכונה הדרום תל-אביבית בה התגורר הופשטיין נטע שני עצי דקל ובמכתבו מקייב שכתב ב-25 ביוני 1929 ביקש מחברו התל-אביבי יצחק יציב (עורך ה"קונטרס" וממייסדי "דבר") : "אנא תן מבט נדיב בשמיים העמוקים שלכם, ואנא, עדן בלטיפה רכה את שני הדקלים – זה וזה בשמי..."30

על שני המשוררים הגדולים הללו – הופשטיין ומרקיש - נגזר לא לשוב לארץ אליה נמשכו בגעגועים עזים. שניהם נשלחו ל"בית החרושת" לעינויים של הנקוו"ד והוצאו להורג ביום הנורא ההוא: 12 באוגוסט 1952.
בתחילת שנות השבעים נאבקו אלמנותיהם וילדיהם למען הגשמת החלום לעלות ארצה ולאחר מאבק קשה הצליחו לעלות לישראל. כאן התגלו פרטים נוספים הקשורים לחיי אהוביהם. בדרך לא דרך הצליחו להעביר את יצירותיהם הגנוזות של הופשטיין ומרקיש לישראל ולהוציאם לאור כאן.

לתשומת לב מיוחדת במינה ראוי המשורר והמבקר הספרותי אלישע רודין.
אלישע רודין
(1888- 1946). הוא חי ונשם את ארץ ישראל והפך אותה למשמעות חייו. היה מיודד עם ביאליק ואף התכתב עמו עד תחילת שנות השלושים.

עד היום נשתמרו בבית ביאליק מכתביו בהם עשרות משיריו.

רודין החל את יצירתו בכתיבת שירים ביידיש. הוציא לאור שלושה קבצים משיריו ביידיש, אך בה בעת התאהב בשפה העברית ולפי דבריו קשר ברית עם העברית. רודין קרא לעצמו: "המשורר העברי האחרון בברית המועצות".

בשנות העשרים פורסמו שיריו העבריים ב"דבר", ב"הארץ" ובכתב העת "גיליונות".

בשל הכתיבה בעברית נרדף אלישע רודין בחומרה ובשנות השלושים הוכרז כחולה נפש, חי במוסקבה בתנאים קשים ביותר. למרות השכלתו הגבוהה לא התאפשר לו לעבוד במקצועו, התפרנס מעבודות מזדמנות.

לעיתים קרובות נשאו אהבתו ומסירות נפשו לשפה העברית אופי קנאי. הוא העלה את השפה העברית לדרגת קדושה והדגיש את נכונותו התמידית להקריב את נפשו על קידוש השפה. בתחילת שנות הארבעים רשם מפיו אליעזר פודריאצ'יק את המילים הבאות:

טרם מתתי אלי צועדת
אגיד בפה מלא ודם:
מה טוב לי שנפשי הייתה
נעקדת על מזבח השפה...31

בשנת 1927 היה רודין אחד מיוזמי המכתב הקבוצתי למיכאיל קאלינין, יו"ר הפרלמנט הסובייטי, בו הביעו סופרים יהודים את התנגדותם המוחלטת לרדיפת השפה העברית בבריה"מ. כאשר הרדיפות הוחמרו בתחילת שנות השלושים, הודיע רודין שלאות מחאה הוא מפסיק לכתוב ביידיש.
במכתבו לביאליק שנכתב ב-29 למאי 1929 הודיע רודין:
"מזמן לזמן פותח אני את ארגזי ומוציא משם את מכתביך שכתבת אלי על שירי שבאידית. חושב אני שמכתביך היו מן הגורמים שהביאו אותי להעברית. שפתי ענייה, חש אנוכי דוחק גדול במילים שקשה לנשוא אותו, אך ישנם מאורעות בחיים וביחוד בחיי הספרות שהאהבה לדבר עולה על הכל.
שלך עד עתה ולעולם – אלישע רודין"31.

אצל רודין, כך מספרים מוקיריו ומכריו, תמיד היה מונח בכיס ספר שהוא חיבר משני ספרים. אלה היו חומש ושירי ביאליק. רודין העריץ את ביאליק ואף כתב עליו כמה מאמרי הגנה מפני מבקרים סובייטים אידיאולוגיים. אחד המאמרים הבולטים בנושא נקרא: "ברחוב המחוצפים", ובו הוא מראה את ביאליק כגואל רוחני לעם ישראל שבשירתו כל נפש יהודית מוצאת נחמה ותקווה לגאולה , וכך כתב : "אם אשכחך ביאליק, אבי ה"צפרירים" ישכחו חיי וצער לשוני..."32

חייו של אלישע רודין היו טראגיים בכל ההיבטים. בשנת 1942 נפל בנו גרגורי בחזית הסובייטית-גרמנית. בנו היה משורר שכתב ברוסית. את שיריו שלח לאביו מהחזית, והאב השיב לו בשירים עבריים. לאחר נפילת הבן כתב רודין סדרת קינות, אסף אותן, הוסיף את מכתבי הבן מהחזית ואת מכתבי מפקדיו ושלח זאת לצנזורה הצבאית במוסקבה בבקשה להעביר את התיק לארץ-ישראל. וכך כתב:

"השירים כתובים בלשון הביביליה שהיא לשון ילדותי, לשון עמי, ואשר אאהבנה ככלי- הנגינה שלי, כי רק בלשון זו הנני ביכולת להביע את הוויותי הבעה נפשית ומלאה במידה המרובה ביותר.
הנני מבקשכם לתתם לשימת עינו של אדם היודע לשון זו כל צרכה וישר-לב, שאין לו חשבונות אישיים כלפי הענין היהודי הלאומי בפלשתינה...
רצוני כי זכרון בני יהא קיים ביצירת אביו, שהבן רחש לו אהבה וכבוד.
בברכה
המשורר העברי אלישע רודין"33

לשמחתו קיבל רודין תשובה מהצנזורה שבקשתו אושרה. אחרי זמן מה כתב לו חברו הנאמן דן פינס מתל-אביב ששיריו יצאו לאור בארץ בקובץ שנקרא: "לבן"34, והעותק הראשון נשלח אליו. אחרי ייסורים רבים ובעזרת חבריו קיבל לבסוף אלישע רודין את ספרו לידיו.

אלישע רודין לא חדל אף פעם לסבול מהרדיפות נגדו בשל כתיבתו בעברית ובשל נטייתו הציונית הגלויה, אך למרות הרדיפות הוא כתב בשתי השפות שירי אהבה ואמונים לא"י.

הנה דוגמאות לכך מתוך שירים ביידיש שצורפו למכתבים ששלח לביאליק:

אהבתי הראשונה את, פלשתינה,
את – חלומי ומעין של רחמי,
את – געגועי, את – זריחתי,
אדמתי, ממנה מתפזרת השכינה.32
ועוד:
אהבה, אהבה בלי סוף,
זה מה שמרגיש אני כלפיך
מספסל החדר, מימי הילדות,
כי בשמך נזכר אני בשיר,
שיר רחמים האין-סופי...
ארצי האהובה, הקטנה, העניה,
שפכת עלינו ים שלם
של נצח, אור והשראה.32

בתחילת שנת 1946 הגה אברהם סוצקובר (1913 – 2010) את הרעיון להעלות את אלישע רודין לארץ-ישראל. אברהם סוצקובר, משורר היידיש הנודע, חתן פרס ישראל שנפטר השנה בתל-אביב, הגיע אז למוסקבה , לחדרון הקטן והעלוב בו חי אלישע רודין, והעלה בפניו את תכניתו הסודית. אלישע רודין השבור והרצוץ, חולה ואומלל, פרץ בבכי של התרגשות ושוב ושוב חזר על אותו המשפט: "אוי, יקירי, האם באמת אזכה לפני מותי לנשק את אדמת הקודש?"35

כאשר החלו לדון בפרטי התכנית נבהל רודין : "אפול בדרך, אין בי כוח, לבי לא יחזיק מעמד..."35 בכוחותיו האחרונים נתן לסוצקובר את לקט שיריו העבריים האחרונים ולחש לו: "אנא, העבר את שירי לחברי דן פינס ונשק בשמי את אדמת הקודש"35
כעבור שבוע כאשר סוצקובר היה כבר בוורשה בדרכו לא"י הגיעה אליו הבשורה המרה: אלישע רודין נפטר.

באחד משירי האהבה לארץ-ישראל ביידיש של רודין טמון היסוד שלדעתי מאפיין את המשיכה האמוציונאלית לא"י אצל רוב הסופרים היהודים בברית המועצות הנובעת מדבקותם הלאומית: "אהבה בת אלפיים שנה חזקה יותר משכלי". –

לא ידוע לי היכן לחפש את הסיבה
לגעגוע כה עז לארץ?
אהבה בת אלפיים שנה
חזקה יותר משכלי.
אני חי בבירת להבות,
כן, אוהב אני את האש הזאת,
אך מושך אותי כמו שנמשך נהר לים,
לארץ הקודש שבה שורשי שבדם.32

באחד ממכתביו לביאליק מסביר רודין את תחושותיו אשר הביאו לכתיבת שירים אלה:
אסיים בשני שירים שהם דרישת שלום מהעיירה וגעגועים של שארית ישראל לארץ-ישראל. אהיה בר מזל אם שירי יעבירו אליך אותם הרגשות שהולידו אותם."
אלישע רודין כמו סופרים יהודים סובייטים רבים- חלם להגיע לא"י אך לא ניתן היה להגשים חלום זה.

היו רבים שחלמו לפחות להיקבר בארץ- אך גם חלום זה לא ניתן היה להגשים. כך מבקר הספרות והתיאטרון המשורר יעקב שטרנברג (1890-1973) ייסד וניהל תיאטרון יהודי בבוקרשט "ביסט", פירסם מאמרים רבים בנושאים ספרותיים ואמנותיים, פרסם שלושה קבצי שירה ביידיש. נאסר ב-1948, שוחרר ב-1954, חלם לעלות ארצה וביום שהתבשר על כך שניתנה לו האפשרות לעליה לקה בלבו וכעבור מספר ימים נפטר ונקבר במוסקבה.
באחד משיריו כתב:

אביט בראי וחלום בו יבריק,
גם לו פראות תשק לי סופת-שלג,
להתברג במהלכה סובב-הולך של ארץ...
להתמזג...להתמזג...
אולי זה האחרון בהרהורי...36

בכל זאת, החל משנות השבעים הגשימו רבים את שאיפתם ועלו לישראל. עובדה מעניינת היא זאת המעידה יותר מכל על דביקותם הלאומית של אנשי העט היהודים-סובייטיים, שכאשר נפתחו שערי הברזל והתחיל גל העלייה הראשון מבריה"מ עלו ארצה כ-40 סופרים. אפילו בתקופות בהן אחוז הנשירה בקרב היהודים שעזבו את בריה"מ בשנות ה-70 וה-80 הגיע לפעמים ל-85 אחוז, הרי כל הסופרים היהודים עלו לישראל.

ביניהם טובי היוצרים:

אלי שכטמן, הירש אושרוביץ', רחל בוימל, מאיר חרץ, זיאמה טלסין, יעקב יקיר, מאיר ילין, מוטל סקציאר, אליעזר פודריאצ'יק, שלמה רויטמן, יוסף קרלר ורבים אחרים.

יש לזכור כי מתחילת שנות התשעים, עם חורבנה של האימפריה הסובייטית , נפתחו אפשרויות חדשות לאיסוף וללימוד החומר שהיה סגור עד אז, חומר שמעיד על מעשי גבורה לאומיים מצד הסופרים היהודים בבריה"מ.

נפתחו ארכיוני הקג"ב במוסקבה למספר חוקרים, פורסם חומר שנשמר שם במשך למעלה מ-50 שנה והמאיר עובדות רבות באור חדש. לפני זמן מה פורסם בקייב חומר רב ערך מארכיוני הקג"ב, פרוטוקולים של חקירות הסופרים היהודים. נובעת מהם , לדוגמא, עובדה מעניינת: כמעט רוב הסופרים הנחקרים הודו שבצעירותם היו חברים במפלגות ציוניות. כמו כן מובאים דו"חות הקג"ב על תגובות אנשי הרוח היהודים להקמת מדינת ישראל ועל אפשרות לעליה וכו'.

עדיין לא נחקרו כתבי-יד של הסופרים שהוחרמו בזמן מעצרם, ובהם יצירות רבות הגדושות ביטויים של נאמנות לערכי העם היהודי, לתרבות היהודית ולארץ-ישראל.

אני משוכנע כי דווקא כיום, בתקופה בה הפרגמטיות והרציונאליזם יוצאים למתקפה נגד האמונה וההשראה גם בקרב העם היהודי, חובה עלינו לחזור ולהאיר את אחד הפרקים המרגשים והטרגיים בתולדות הרוח של עמנו – את התרבות הלאומית העשירה והמפוארת שיצרה הצמרת הרוחנית והאינטלקטואלית של "יהדות הדממה".

הערות:
.1 לנין ו. צוטט לפי: ד"ר אליהו שולמן. די סאוועטיש-יידישע ליטעראטור, ניו יורק, 1971. עמ.7
2. סטלין י. צוטט לפי: (ראה1) עמ.8
3. העובדות הובאו לפי: מייזיל נחמן. דאס יידישע שאפן און דער יידשער שרייבער אין סאוועטנפארבאנד. ניו יורק 1959.
4. האלקין שמואל. ערדישע וועגן. מאסקווע. 1945. עמ. 37
5. פודריאצ'יק אליעזר. הצצה מזווית ישרה. תל אביב. 1991, עמ. 9
6. פעפער איציק. כרעסטאמאטיע פון דער מאדערנער יידישער ליטעראטור, (רעד.ג. וויינער) ירושלים, 1994. עמ.107
7. כאריק איזי. לידער און פאעמעס. קיעוו, 1930, עמ. 41
8. טאבאטשניק. דיכטער און דיכטונג. ניו-יארק, 1965, עמ . 411
9. דריז שיקע. הארבסט. מאסקווע, 1978, עמ . 40.
10. זאבארע נתן. גלגל החוזר. מאסקווע, 1979.
11. Z archiviv VUCHK, GPU, NKVD, KGB (ukr. - rus.)
Kiev, 1998
12. בריוו פון נתן זאבארע צו ג. קרעסעל. די גאלדענע קייט, ומ. 97, תל אביב, 1979, עמ.119
13. קערלער יוסף. געליבענע פראזע. ירושלים. 1991, עמ. 122
14. מכתבו של דר נסתר צוטט לפי: רעמעניק הערש. שטאפלען. מאסקווע. 1982, עמ. 213
15. דער נסתר. די משפחה מאשבער. מאסקווע 1985, עת 393.
16. ראה 15, עמ. 17
17. מייזיל נחמן. הקדמה לספר: דער נסתר. די משפחה מאשבער. צווייטאר באנד, ניו יארק, 1948, עמ. 8
18. האלקין שמואל. שולמית. מאסקווע, 1940, עמ 4
19. האלקין שמואל. לידער פון תפיסה און לאגער, תל אביב, 1988, עמ. 133
20. בערגעלסאן דוד. פרינץ ראובני. ניו יארק, 1946
21. גארדאן שמואל. מלחמה צייט, מאסקווע, 1946, עמ. 36
22. קריב אברהם צוטט לפי: פאדריאטשיק אליעזר. אין היכל פון ווארט, תל אביב, 1991. עמ.175.
23. מארקיש פרץ, שפיגל אויפן שטיין (אנטאלאגיע), תל אביב, 1964. עמ. 433
24. ראה 22, עמ. 157
25. מארקיש פרץ, צוטט לפי: זאמלביכער, נומ.8, ניו יארק, 1952. עמ. 113
26. האפשטיין דוד, איך גלייב. מאסקווע, 1944, עמ. 37
27. האפשטיין דוד. ראה 23, עמ. 274
28. ראזענטאל-שניידערמאן אסתר. ווגען צוויי קיעווער שרייבערס. די גאלדענע קייט, נומ. 77, תל אביב, 1972, עמ 63
29. הופשטיין דוד. מבפנים, כרך יט, חוברת א, אלול תשט"ז – אוגוסט 1956, עמ.65
30. ראה 5, עמ. 98
31. אונגערפעלד מ. בריוו פון אלישע ראדין צו חיים-נחמן ביאליק. די גאלדענע קייט. נומ.77 תל אביב. 1972, עמ. 103
32. אונגערפעלד מ. בריוו-אויסטויש צווישן אלישע ראדין צו חיים נחמן ביאליק. די גאלדענע קייט, נומ. 18, תל אביב, 1954, עמ 169
33. צוטט לפי: ראה 5, עמ. 14
34. רודין אלישע. לבן : מצבה לבני גרישה רודין (תל אביב : עם עובד, תש"ג -1943
35. סוצקעווער אברהם. באגעגענישן מיט אלישע ראדין. די גאלדענע קייט, נומ.18 תל אביב, 1954. עמ. 170
36. שטרנברג יעקב. מבחר משיריו בתרגום לעברית, תל אביב, 1967.
התרגומים מיידיש, מרוסית ומאוקראינית נעשו על ידי. מ.י.