מעמקים - חוויות הקליטה וההתאקלמות של נוער עולה
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

חוויות הקליטה וההתאקלמות של נוער עולה

מתוקה אלפר

גיליון מס' 34 - אלול תש"ע * 8/10

בספרו של אהרון אפלפלד "האיש שלא פסק לישון" ובספרו של אלי עמיר "תרנגול כפרות"

פתיחה
"בספרו האחרון "האיש שלא פסק לישון" מספק לנו אהרון אפלפלד חרך הצצה נדיר לקטעים עלומים בסיפור חייו", כך כותב יגאל שוורץ עורך הספר. גם בביקורתו על הספר "מכוות האור" שהתפרסם כבר ב-1980 כתב שוורץ: ש"הוא ספר של חשבון נפש מרגש ומסמך חברתי ותרבותי נוקב".

שני הספרים מתארים את חוויותיו של נער בן 17-16 שעולה לארץ יחד עם קבוצת נערים, כולם ניצולי שואה. המפגש של פליטי השואה עם החברה הקולטת אותם הוא מורכב וטעון רגשות מרים.

אין ברצוני הפעם לדון בספרים אלו מבחינה ספרותית, אלא לבדוק אלו רישומים השאירו שנות הקליטה בנפשם של גיבורי הסיפור תוך התייחסות לחוויות שעברו עולים נוספים באותן השנים.

כבר משה שמיר ביצירתו הראשונה "הוא הלך בשדות" (1947) מתייחס לקשיים של נוער עולה. הרומאן אמנם מתמקד בעיקר בדמותו של אורי הצבר בן הקיבוץ, אך מתוארת בו גם השתלבותם של נערים שעלו מפולין המכונים "ילדי טהרן" בחברת הנערים בקיבוץ.

גם רומאן ברומאן הביכורים של אלי עמיר "תרנגול כפרות", שפורסם ב-1983, מתוארים חבלי קליטתם של נערים, רובם עולים חדשים מעיראק. אלו הם נערי המעברות משנות ה-50 שנקלטו בקיבוצים.

מטרת החינוך – שינוי הדמות הגלותית של הנוער
בשנות החמישים התמודדה המדינה הצעירה בבעיות רבות, כלכליות, ביטחוניות, חברתיות ועוד. המושג "כור ההיתוך" הפך לרעיון מוביל בתחום החינוך.

ביצירותיו של אפלפלד ובספרו של אלי עמיר ניתן ביטוי כן לרישומים שהותירו שנים אלו על נפשם הצעירה כעולים חדשים.

הראייה הרטרוספקטיבית היא ביקורתית, אך ניכר גם מבט מפויס יותר, ומתעוררת הבנה ואפילו הערכה למפעל החינוכי, שמטרותיו היו בעיקרן חיוביות.

הנערים ניצולי השואה והנערים יוצאי המעברות נדרשו לשינוי ולמהפך בכל תחומי חייהם. נציגי היישוב הקולט באו אל העולים בתביעות מוחלטות.

סוניה המדריכה, חברת הקיבוץ האידיאליסטית,
"רצתה לשנות אותנו..לעצב אותנו מחדש" (תרנגול כפרות ע' 190). היא אמרה: "אני זרקתי את העולם הישן שבאתי ממנו....וגם אתם תזרקו" ( שם ע' 88).
"אנחנו לא העתקנו לכאן את פולניה ואתם לא תעתיקו לכאן את עיראק...פרקנו מעל צווארנו את עול העבר למען העתיד. אנחנו מרדנו באבותינו וזאת גם המשימה שלכם" (שם ע' 114).

דמות היהודי הגלותי "זוכה" לתיאורים שליליים בפי אנשי היישוב הקולט.

המדריך מרדכי ברומאן "מכוות האור" אומר לנערים המתכוננים לנסוע לפלשתינה: "לנו לא נחוצים פרזיטים, לנו נחוצים אנשים עמלים המתפרנסים מיגיע כפיהם ולא חדלי אדם" (מכוות האור ע' 18). גם מנהלת החווה, המכונה בפי המספר הרווקה "הייתה לעיתים מדברת על המידות הרעות שיש לשרשן" (מכוות האור ע' 123). "עלינו לטהר את המחנה. ישאל כל אחד היכן היא הרוח הרעה אשר בתוכו, היכן הרעל והארס... עלינו לעשות כאן דברים גדולים " (שם ע' 124). נוסף למדריך ולמנהלת היו באים מטיפים מן העמק, שתבעו: "עליכם לשנות דרככם או להשתנות... על ראשיהם של הנערים היו נופלות המילים כאיום" (שם 64).

ב"איש שלא פסק לישון" אפרים המדריך מגיע מהארץ לנאפולי באיטליה. הוא מקבץ סביבו נערים מקרב הפליטים, מקים יחד אתם מחנה אוהלים ומכשיר אותם לקראת העלייה לארץ. אפרים דורש מהם:

"נהיה מופרשים מהפליטים - חלוצים לפני המחנה מסורים לכלל ולא כמו הפליטים שדואגים רק לעצמם" (האיש שלא פסק לישון ע' 20). "תכנית ההכשרה נועדה לשנות אותנו כליל" (שם ע' 6). אפרים מאמין שעליהם "להרגיל את הידיים לעבודה" (שם 26), לחיות חיים יצרניים בחיק הטבע, להיות חקלאים הקרובים לאדמה. הוא מאמין שהשינוי הגופני יביא בעקבותיו גם שינוי נפשי.

בעיות וקשיים בתהליך הקליטה
האם אותם מדריכים אידיאליסטיים הצליחו במשימתם? האם התחולל המהפך המצופה?
המספרים בכל אחת מהיצירות מתארים את הקשיים הגדולים במהלך החניכה שלהם.
המדריכים, נציגי היישוב הקולט, מתוארים כבעלי כוונות טובות, הרואים בעבודתם החינוכית אידיאל העומד מעל הכול. מטרתם הייתה רצויה וחיובית, אך במעשיהם היו טעויות קשות.

משה שמיר מתאר ב"הוא הלך בשדות" את וילי המדריך הפועל בטהרן בקרב נערים ניצולי שואה. הוא מביא אותם לקיבוץ "גת העמקים" ומכשיר אותם לחיים חדשים בארץ. וילי הוא מדריך כריזמתי וזוכה להערצת חניכיו. הם משתלבים בטבעיות בחיי הקיבוץ, בלימודים ובכל עבודה: ברפת, בכרמים, במטעים, בבתי ילדים ובמטבח. לאחר הכשרתם בקיבוץ הם יוצאים להגשמה להקים קיבוץ חדש בעמק הירדן. היציאה להגשמה היא פרי החינוך הקיבוצי, וזו ההוכחה ש"ילדי טהרן" נקלטו בחברה החדשה בארץ. התמונה נראית אמנם אידיאלית, אך מיקה, חברתו של אורי, גיבור הרומאן, משקפת את הצד הקשה והמסובך של הקליטה בחברה הקיבוצית. למיקה קשה להשתחרר מחוויותיה הנוראות בגולה. היא אישיות מופנמת, מורכבת ומסובכת, ואינה מצליחה להתנהג בהתאם למקובל בקבוצה. אורי הצבר מתאהב במיקה, אך אינו מצליח להתקרב לעולמה. אמו רותקה חושבת, שהקשר ביניהם הוא בלתי אפשרי כי "אורי בן בית והיא נכריה". מיקה כפליטה, ניצולת שואה, מתוארת כמי שטובתה הפרטית לנגד עיניה, בעוד שלאורי, הצבר, הבן הבכור של הקיבוץ, יש מחויבות לעם ולמדינה וטובת הכלל לנגד עיניו.

אהרון אפלפלד ואלי עמיר מתארים את תהליך הקליטה של חברת נערים עולים. יש הרבה פרטים דומים בסיפור הקליטה של שני הסופרים. הנערים הם בני 17-16, הם מגיעים לחברה חדשה ונדרשים להסתגל לערכים ולצורת חיים הזרים להם. הם פוגשים מדריכים מסורים, חדורים אידיאלים, המתאמצים להצליח במילוי משימתם החינוכית.

הקשיים, שהם חווים במהלך ההתחנכות, מודגשים הן ב"תרנגול כפרות" והן ב"האיש שלא פסק לישון".

לכאורה, יש דמיון רב בתיאור התהליך, אך יש גם הבדלים מהותיים ביניהם.

ב"תרנגול כפרות" מתוארים נערים שנאספו מהמעברות, רובם ממשפחות שמוצאן מעיראק. למשפחות אלה הייתה מסורת מגובשת ומפוארת שנשמרה במשך דורות, והם ראו את הקיבוץ כמקום המסכן את חינוך בניהם. בכל זאת אפשרו לבניהם להגיע לקיבוץ כדי לאפשר להם עתיד כלכלי וחברתי טוב יותר ממה שהמעברה הדלה יכלה להציע.

ב"תרנגול כפרות" המתח בין הותיקים לבין הנערים העולים הוא בעיקר על רקע עדתי, הקרע בין ערכי המשפחה שמוצאה מעיראק לבין ערכי הקיבוץ האשכנזי והחילוני, המתח בין תרבות המזרח (המוסיקה המנוגנת בעוּד) לבין תרבות מערב (המוסיקה הקלאסית).

לעומת זאת הנערים המתוארים בספריו של אפלפלד הם ניצולי שואה, שעברו בחייהם סבל רב. הם בודדים, ללא הורים וללא משפחה תומכת. אין להם עורף של משפחה אליה הם יכולים לברוח אם רע להם במקומם החדש. נורי חוזר למעברה אל משפחתו, ארווין יכול להתקשר אל הוריו רק בחלומותיו.

הקשיים של גיבורי הרומאן "האיש שלא פסק לישון" הם קשיים נפשיים. הם מרגישים, כי ההתנכרות לערכי העבר היא בגידה בבני משפחתם שנספו בשואה. החלפת שמם, החלפת לשונם, העיסוק בחקלאות במקום בחיי תרבות מרחיקים ואפילו מנתקים אותם ממסורת אבותיהם.

תהליך הקליטה ברומאן "תרנגול כפרות"
אלי עמיר מתאר חברי הקיבוץ המזלזלים בנערים ומעליבים אותם. מגדיל לעשות זאביק הג'נג'י המכנה אותם בכינויי גנאי כמו "חיות" , "פרימיטיביים" "אסיאטים" (ע' 40, ע' 45). נוצרות שתי קבוצות: "הזאביקים" (חברי הקיבוץ) מול חברת הנוער העולה המלוכדת "העומדת על נפשה מול עולביה" (ע' 112). הקבוצה העיראקית מארגנת לעצמה פעילות תרבותית בלילות, הם מנגנים שירים ערביים ופיוטים ומלווים את השירה בנגינה בעוּד. צורת הבילוי הרעשנית אינה מוצאת חן בעיני חברי הקיבוץ האשכנזים והם כועסים. זאביק צורח עליהם: "מה זה פה! בית קפה ערבי? תפסיקו את היללות, אחרת נעביר את המועדון שלכם ליער, שם המקום שלכם" (ע' 111).

יש ניסיונות לגשר בין הנערים העולים לבין ה"אזוריים" (חברת הנוער של הקיבוץ), אך הניסיון אינו עולה יפה. נורי, גיבור הרומאן, עושה מאמצים גדולים להתנהג כמו חברי הקיבוץ, אך בלי הצלחה יתרה. (הוא אוכל דג מלוח, מתנדב לעבוד בזבל, מאזין למוסיקה קלאסית). נילי היא היחידה שמצליחה לשבור את המחיצה ויוצרת קשר רומנטי יפה עם צביקה בן הקיבוץ.

ההבדל בין שתי הקבוצות ניכר בכל תחום ותחום: במראה גופם, בלבושם, בלשונם, בביטחון העצמי שלהם ובצורת הבילוי שלהם.

המדריכים, ישי וסוניה, משקיעים בחינוך הנערים ומטיפים להם להתרחק מהמסורת ומהתרבות שממנה הם באו. עליהם לראות את טובת העם, המדינה והחברה הקיבוצית לנגד עיניהם. ישי כמו גם חבר הקיבוץ דולק מספרים שהם עלו מפולניה, עזבו לימודים, פרנסה ומשפחה. השליכו מאחורי גוום את המסורת והתרבות הגלותית ופתחו בקיבוץ בחיים חדשים. הם מאמינים שגם הנערים שבאו מהמעברות צריכים ויכולים להשתנות, עליהם "להפוך את הפירמידה". סוניה, המתוארת בפי נורי כמדריכה אידיאלית, קיבלה על עצמה את הדרכת הקבוצה העיראקית לאחר הצלחה בהדרכת קבוצות נוער קודמות. היא עושה למענם ככל יכולתה. היא דורשת מהם את מה שהיא עשתה בעצמה – "אני זרקתי את העולם הישן שבאתי ממנו... וגם אתם תזרקו" (ע' 88). היא מטיפה להם על חשיבות העבודה "על אהבת האדם ועל שותפות הגורל, על צדק חברתי עולמי" (ע' 18).

אלי עמיר מתאר ב"תרנגול כפרות" את הקשיים הפיסיים והנפשיים של העולים במפגש עם החברה הקולטת.

במסיבת היובל לקיבוץ נורי נבחר לדבר בשם חברת הנוער העולה. הוא מודה לחברי הקיבוץ, אך לא נמנע מביקורת. הוא אומר בגלוי ש"הם לא יודעים איך לקבל עולים חדשים" (ע' 189). הקושי נובע מהפער הגדול שבין שתי הקבוצות, וקשה לראות כיצד ניתן לגשר ביניהן.

אלי עמיר שם בפי נורי הסבר היסטורי חברתי – חברי הקיבוץ עלו לארץ כחלוצים בודדים, השאירו מאחוריהם את המשפחות ואת המסורת. הם שרפו את הגשרים. לא כן הנערים, שבאו מהמעברה, ממשפחות שעלו לארץ כקבוצה מגובשת עם מסורת ארוכת שנים. נורי אומר: "אמנם אנו במעברה, בבירא עמיקתא, בעבודות דחק, אבל כולנו כאן, והמשפחה שלמה" (ע' 134). ההורים אמנם שלחו את ילדיהם להתחנך בקיבוץ, אך הם התנגדו לערכים המהפכניים של הקיבוץ. עיקר הדאגה שלהם הייתה לבנות, כי החופש בקיבוץ עמד בסתירה לערכי המשפחה המסורתית שממנה הן באו. אך גם לבנים לא היה קל. הקושי בחיי היום-יום היה בכל התחומים: החל מהרחיצה המשותפת במקלחת ועד העדר בית כנסת ותפילה במניין. הם נדרשו לשנות את שמם, את בגדיהם ואת כל הערכים שעליהם התחנכו במשפחותיהם.

הדרישה לעבוד, כמו כל חברי הקיבוץ, נתקלה מצידם ביחס עוין. "מה אנחנו, ערבים?"(ע' 54) "אני לא עבד" "מה אני פועל דחק?" (ע'55). הם זוכרים את מעמד משפחותיהם בעיראק וחשים שעבודה "שחורה" בחקלאות אינה לפי כבודם ויכולתם. נורי הוא היחיד ששובר את המוסכמות ומתנדב לעבוד בזבל. העבודה במחיצתו של הקיבוצניק דוליק (הד"ר לזבל אורגני) והשיחות הרבות שהוא שומע ממנו משפיעות עליו. כתוצאה משיחות אלו הוא לומד להעריך את חברי הקיבוץ בצורה אובייקטיבית ונכונה יותר.

התאקלמותו של נורי בקיבוץ כרוכה בקשיים ובלבטים רבים, והם משקפים את מה שעבר על כל העולים שהתחנכו בקיבוצים. הצורך במהפכה מוחלטת ובהתנתקות מהעולם שממנו הם באו דרש מהם קורבנות רבים. הדרישה למרוד במשפחה נתקלה בהתנגדות – "למה לא ידברו על נאמנות למשפחה במקום מרד בהורים, למה מהפכה ולא מסורת?" אומר מצול (ע' 136).

סוניה מנסה לשכנע אותם לצאת להגשמה, להקים קיבוץ חדש בנגב. היענותם תוכיח שהם מסוגלים להשתנות ושלקיבוץ יש יכולת לשנות.

אלי עמיר מסיים את הרומאן, כשנורי עדיין מתלבט. הוא, שהתקרב עד קצה יכולתו לערכים החדשים, נקרע בין הצורך לעזור בפרנסת משפחתו לבין הגשמת האידיאל הקיבוצי, שעליו חונך.

הוא עדיין חולם להיות רופא, מצול רוצה להיות עורך דין ונשאר נאמן למסורת אבותיו וממשיך לנגן בעוד, ובוזגלו עדיין מחפש את האלוקים.

תהליך הקליטה ברומאן "האיש שלא פסק לישון"
לעומת "תרנגול כפרות" של אלי עמיר ברומאן האחרון של אפלפלד "האיש שלא פסק לישון" מתואר תהליך הקליטה בנימה שונה.
המדריך אפרים מכשיר אותם מבחינה גופנית ונפשית, ומכין אותם לחיים בארץ בחיק הטבע. הוא מטיל עליהם משימות פיסיות קשות מתוך אמונה שחישול גופם יגרום גם לשינוי נפשם. כשמגיעים הנערים לארץ לקיבוץ "משגב יצחק", הם עובדים בבניית טרסות יחד עם המדריך אפרים הנערץ. אפרים לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים, וממנו הם לומדים לעבוד בחריצות.

ואמנם לאחר מספר חודשים יש נערים שהשתנו. "הם נראים כמו הנערים המקומיים" (ע' 78). ארווין המספר אומר "עבודת האדמה כובשת אותי ואינה משאירה מקום לחיי הקודמים" (ע' 82).

לכאורה, נראה, שהחינוך מצליח, וכי אפרים מצליח במשימתו לשנות את דמות חניכיו, פליטי השואה. אך ההצלחה היא חלקית. הם אמנם עוברים שינוי בגופם, אך השינוי הפנימי הנפשי קשה ומסובך.

בתהליך ההתחנכות נדרשו החניכים לשנות את שמם הגלותי לשם חדש ישראלי. כמו ב"תרנגול כפרות" גם כאן נתקלה דרישה זו בסירוב ובהתנגדות.
"באחד הלילות ליד המדורה הודיע אפרים שבֶּנוֹ שינה את שמו לברוך ורוברט ייקרא ראובן, ומעתה יש לכנותם בשמותיהם החדשים. זו הייתה הכרזה מביכה, כמו נמרטו השמות מגופם של השניים ושמות אחרים הושתלו בהם" (ע' 50). "מארק הודיע שהוא לא ישנה את שמו" (ע' 51).
ארווין המספר, שהוצע לו השם אהרון, מתקשה לקבל את הצעתו של אפרים
"שמי הפרטי הוא ארווין. אמא בחרה את השם הזה מכל השמות שהיו אז באופנה. היא אהבה אותו. גם אבא אהב את שמי...המחשבה כי שמי יימחק ובמקומו אשא שם אחר נראתה לי פתע כמעילה... אדם אינו ממיר את שמו כשם שאינו ממיר את שפת אמו. השם הוא הנפש. אדם שממיר את שמו הוא מגוחך" (ע' 51).
אפרים מסביר כי הצורך בהמרת השם מטרתו ליצור "חברה מגובשת" (ע' 52). ארווין מפקפק הן במטרה והן באמצעי, ואפרים המדריך הרָגִיש אינו כופה את דעתו על חניכיו, והם נותרים עם שמותיהם, שמות המקשרים אותם למשפחתם ולעברם.

ביטוי מובהק לקשיי ההתאקלמות וההשתנות הוא התאבדותו של הנער מארק. אפלפלד שם בפי בֶּנוֹ, חברו של ארווין, הסבר למעשה הקיצוני של מארק. בהסבר זה יש ביטוי לתסביכים שנוצרו אצל הנערים העולים, שנדרשו להתכחש לעברם. בֶּנוֹ אומר:

"מארק הכין את גופו ואת רוחו למעשהו הנועז... יש אנשים שלא יכולים לעמוד בסתירות" (ע' 71).
בהמשך הוא מבאר:
"אני למשל בכל זמן המלחמה, וביתר שאת אחר השחרור, הכשרתי עצמי לחיים ולא למוות. כל משפחתי, הורי, האחים, הסבים, הדודים, בני הדודים, כולם הלכו לעולמם ורק אני נשארתי. למה אני נשארתי? מה משמעות הישארותי. אני עדיין זוכר את כולם בשמותיהם. אבל איני יכול למנוע את שכחתם. כל יום אימונים, כל יום של שתילה במטע, אפילו כל יום של לימוד עברית משכיח אותם ממני. השתנות, התחדשות, כלום לא אימצנו מילים אלו כדי להינתק ולשכוח אותם. אני ושכמותי עושים הכול כדי להשלים את חיינו על אדמה זו בבריאות טובה. כלום אין כאן כיעור, כלום אין כאן יוהרה. איני רוצה לדבר על הכלל, אך אני לא יודע לחיות את מותם. אולי אי אפשר לחיות את מותם. האם לא היו אלו מחשבותיו של מארק שנשאו אותו אל החשכה הגדולה" (ע' 71).

הקיבוצניק הזקן המספיד את מארק אומר: "לא כולם מסוגלים לעמוד במאבק נמשך זה, אבל אסור להאשימם בחולשת דעת. הם היו בגיטאות ובמחנות וראו מראות אימה" (ע' 58). ארווין שומע בדברי הקיבוצניק גם האשמה. לדעתו, הקיבוצניק הזקן רואה במעשהו של מארק בריחה וחוסר עמידה באידיאל הלאומי.

ארווין המספר מתלבט ארוכות, האם השינוי שהוא עובר אין בו בגידה בערכי הוריו?

שיחותיו הדמיוניות בשעת השינה עם הוריו משקפים את המצוקה ואת הקונפליקט, שהוא נתון בה. מצד אחד הוא נמשך לשפתם ולתרבותם של הוריו, ומצד שני הוא חי בהווה בצילו של אפרים המדריך. הוא מחליף את השפה הזרה, שבה דיבר עם הוריו, בשפה העברית ואת הערכים התרבותיים של הוריו בעבודת האדמה.

בחלומו אביו טוען כנגדו, שהוא שוכח את שפת אמו ואינו מגשים את הציפיות שלהם ממנו.
"מה יהיה על הישארות הנפש שלנו. אמא ואני תלינו בך תקוות רבות... קיוויתי שאתה תמשיך במה שאני התחלתי. אם גם אתה אינך יכול, מה משמעות לחיים שלנו" (ע' 81).

ארווין מתקדם בלימוד השפה העברית "ועבודת האדמה כובשת אותי ואינה משאירה מקום לחיי הקודמים" (ע' 82). הוא מנחם את אביו (וכך הוא מרגיע גם עצמו):
"אבא, האמן לי, אמא ואתה נטועים בי, ואני עמכם גם כשהתנאים אינם מרשים לי להיות עמכם. בבוא היום כשייוודעו לך גלגולי חיי תבין שאני מחובר אליכם ובאמצעותכם אל הסבים ואל הקרפטים. גלגולי החדש הוא משונה ורב סתירות, אבל לרגע איני שוכח שאתה ואמא הם נשמתי, נשמה אחרת אין לי. לא בגדתי ולא אבגוד. ובאשר לשפה, גם אם אשכח את כל המילים שקישרו בינינו, אתם תהיו עמי תמיד ותמיד נדבר כמו שדיברנו" (ע' 82).

רוברט ובֶּנוֹ, חבריו של ארווין המספר, מתקשים אף הם להשליך את עברם ולסגל לעצמם מושגים חדשים. רוברט מנסה להתמודד באמצעות ציור ובֶּנוֹ באמצעות נגינה בכינור. אולם הצלחת שניהם חלקית, העבר פורץ לתוך יצירותיהם גם כשהם מנסים להתחבר לתרבות החדשה.

חברת הנערים שהתערתה בעבודת האדמה נשלחת למשימה לאומית. הם אוחזים בנשק ומצטרפים לכוח הלוחם, ואמנם, יש בכך ניצחון על דמות היהודי הגלותי. במהלך הקרב ארווין נפצע קשה ברגלו.

האם הפציעה הגופנית תשפיע על נפשו, וכיצד היא תשפיע?

הפציעה מרחיקה אותו מחבריו הלוחמים ומהקשר לאדמה. לאחר ניתוחים רבים והתאוששות הוא עובר לגור בתל-אביב. השפה העברית כבר שגורה בפיו, והוא עושה את צעדיו הראשונים בכתיבה. שיחתו עם אמו משקפת את היציאה מהתסבוכת הנפשית שבה היה נתון. בחלומו הוא משוחח עם אמו, שמפתיעה אותו בגישתה החיובית

"אתה תעשה כמידת יכולתך. אין אדם נתבע לעשות דברים שהם מעבר לכוחותיו. אתה התחלת ללמוד עברית בנאפולי, המשכת ללמוד במטע ובאימוני לילה, ולאחר שנפצעת ישבת והעתקת מן התנ"ך. העבודה בשדה וההעתקות חישלו את כלי העבודה שלך, ועכשיו כשיש בידך כלי עבודה מופלאים כאלה, אין לי ספק שאלוהים יעזור לך" (ע' 231).
הוא מבין ומקבל, שהכלים, שבהם עבד בשדה וכלי הנשק שבהם לחם, מוחלפים בכלי עבודה חדשים –העט והעיפרון.

שיחתו האחרונה עם אמו מסכמת את דרכו של אפלפלד ביחסו לעבר. ארווין אומר:
"אני רוצה להיות שוב בכל המקומות שהיינו בהם יחד. הרי הקרפטים היו עמי בכל גלגולי, ועכשיו הגיעה השעה לחזות אותם, במו עיני. קשה לחיות לאורך שנים לבד ומוגְלֶה" (ע' 236). אמו מתווה דרך אחרת: "שב לעת עתה במקום שאתה יושב, תן למקומות הרחוקים לבוא אליך" (ע' 236).

אפלפלד גורס שההתערות בארץ חשובה, אך אין היא מחייבת את השלכתו של העולם הישן. להיפך, יש לשלב בתוך חיינו בהווה את המורשת המפוארת של עמנו. (זה המוטיב העובר כחוט השני גם בספרו הקודם של אפלפלד "והזעם עוד לא נדם").

סיום
קליטת ילדי עולים היא נושא קרוב מאד ללבי. גם אני כילדה נצולת שואה נקלטתי בארץ בראשית שנות המדינה. התחנכתי במסגרת עלית הנוער במוסד החקלאי "כפר בתיה" יחד עם מאות חניכים מכל תפוצות הגולה. גם ב"כפר בתיה" פגשנו מדריכים מסורים שפעלו רבות לעיצוב אישיות בריאה של החניכים כדי להכינם לחיים עצמאיים. כמו הנערים ברומאן "האיש שלא פסק לישון" כך גם חניכי הכפר התקשו להתאושש מאימי השואה. בחיי היום-יום התנהלו החיים כרגיל, לא דיברו על מה שעבר.כולם התרכזו במטלות ההווה ובתכנון העתיד.

במבט לאחור, נוכל להעריך את השיגי החינוך בקליטת נוער עולה ולהגיע למסקנה מעודדת. למרות השגיאות של מחנכי שנות החמישים החניכים הפכו לבוגרים חיוביים, התורמים מכישרונותיהם לעם ולמדינה.

אלי עמיר ואהרן אפלפלד הם הוכחה ניצחת שניתן להתגבר ולהתאקלם בהוואי הארץ ובתרבותה מבלי לבגוד בערכי המשפחה ובמסורת העבר.

אני מקווה שקריאה ברומאן "תרנגול כפרות" ובספרים "מכוות האור" ו"האיש שלא פסק לישון" תעורר את המחנכים ליותר רגישות בבואם לחנך את העולים החדשים של ימינו.