מעמקים - פרפרים
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

פרפרים

יואל פרץ

גיליון מס' 2 - תשס"ז * 2006

הפרפר שנח לרגע על גדר האבן הנמוכה המכוסה חזזיות של בית הטוהרה בסנהדריה, לא שער כי חרץ בכך את גורלו. לא שאני סבור שפרפר לבעל השערות יחשב, אך מן הסתם רגע המוות הוא בעל משמעות עבורו גם אם אופייה המדויק של משמעות זו נעלם מאתנו.

מזה כחודשיים שקדתי על הכנת אוסף חרקים במצוותו של פרופסור שׁוּלוֹב הזקן במסגרת לימודי האנטמולוגיה, ועתה שנזדמן לידי פרפר נאה שכזה הנמנה על משפחת הנמפיות, לא עמדתי בפיתוי. המעמד לא היה נוח ביותר; תוך דקות ספורות עמד לצאת לדרך מסע ההלוויה של דודי, מאיר חי, שנפטר בשנתו השמונים ממחלת הסרטן. התגנבתי אם כך בחשאי לגדר והנחתי יד זריזה על הפרפר שלא חשד בכוונותיי, תוך שאני מפנה גבי אל קהל האבלים ומקווה שאיש מהם אינו חש וחושד במעשי. מיהרתי להצמית את חייו בלחיצה מוחצנית על חזהו, נזהר שלא לגרום נזק לכנפיו העדינות, ואז פניתי לחפש כלי קיבול שאוכל לשמור בו רכישה חדשה זו לאוסף שבאה לי בהיסח הדעת.

קופסת סיגריות שהייתה מוטלת בקרבת הגדר נראתה לי כהולמת את מטרתי. הרמתי אותה מעל הקרקע, אך בטרם אספיק להשלים את חפצי ניגש אלי אדם מבוגר בעל זקן והפגיע בי לתת יד ולהחליף את אחד מנושאי האלונקה. כיוון שכך העברתי בחופזה את הפרפר והקופסא לידי השמאלית ותפסתי מקום בין נושאי האלונקה, וכך ליוויתי את דודי כברת דרך קצרה בדרכו האחרונה, הפרפר המת בשמאלי ודודי המת בימיני, תוהה אגב כך אם אי שם במקום בו הוא נמצא, אם הוא נמצא, אין דודי מקפיד עמי על חרות יתרה זו שנהגתי בו במסעו אל הבלתי נודע, חרות שיש בה שמץ של קלות דעת וזלזול בכבוד המת.

אין זו הפעם הראשונה שנהגו בדודי בחרות יתרה הגובלת בזלזול. ששים שנה קודם לאותו אירוע שתיארתי זה עתה, בתחילתה של המאה הקודמת, ליווה דודי את הביי התורכי, מושל ירושלים, אל הקישלה, בית הסוהר הסמוך למגדל פצאל, והקרוי בפי העם מגדל דוד, וזאת בתוקף תפקידו כעורך דין המטפל בענייני האסירים. הביי לא האריך שהותו שם, אך דודי שהתעכב מחמת עיסוקיו עם האסירים לא יצא עמו. כשביקש לצאת חסם הסוהר את דרכו.

"תן לי לצאת! אינני אסיר. אני עורך דין. באתי עם הביי!" – לא הועילו ההפצרות וההסברים, התחינות והאיומים – הסוהר בשלו: "אתה נשאר כאן!"

אינני יודע מה היה עולה בסופה של אותה אי הבנה, לולא סבתי, נונה תמר, שדאגה לבנה בכורה אשר בושש לבוא הביתה. ראשית חוכמה עשתה דרכה אל הקישלה, נעמדה מתחת לחלונות הצרים ונשאה מדברותיה ברמה. צליליה המתוקים של הספניולית הירושלמית גברו על קולות הרוכלים ומוכרי התמר-הינדי והדהדו בין כותלי הכלא: "מאיר חי, אוֹנְדֶה 'סְטַה, מִי אִיזִ'יקוֹ קֶרִידוֹ – היכן אתה בן יקר שלי?" ומבפנים השיב לה דודי בלשון רפה: "מָמַא!"

סוף דבר הלכה נונה תמר אל בית הביי וטרדה את מנוחתו. לאחר משא ומתן מייגע, נגרר הלה אחריה באי רצון עד לכלא, השמיע אי אלו גערות באוזני הסוהר אטום הלב תוך שהוא נותן תוקף לדבריו בנענועי מקל וחילץ את דודי מעונשו של אותו סוהר, לא בלי שהתרה בדודי, מאיר חי, לבל יהין להיוותר בכלא בעוד הוא, הביי, מסיים ענייניו שם, שכן בפעם הבאה אין הוא מתכוון לגלות אצילות נפש שכזו ולהושיעו, אם יחזור לסורו.

ודודי כפף קומתו בפני הביי, הודה לו בלשון רפה על שהשיב לו את חירותו ושב הביתה.

כששבתי הביתה שיפדתי את הפרפר על סיכה, סידרתי את כנפיו והנחתי אותו במגש הייבוש וחשבתי על נשמתו של דודי, מאיר חי, העושה דרכה ממש ברגע זה אל מרומי שמיה הכחולים של ירושלים עירו, לאחר שהשתחררה מגופו המת, מוקפת הילה של פרפרים צבעוניים.

"אהם, אהם" השמיע לי פרופסור שולוב את פסוקו כשהוא בוחן את אוסף החרקים הנאה שהצגתי בפניו ביום הבחינה, הוא הצביע בידו הרועדת על פשפֶש קטן סמוך לנימפה המפוארת "ספר לי בבקשה מה ידוע לך על אורחות חייו של חֵרֶק זה? אל תמהר, צא החוצה לכמה דקות וסדר לך את מחשבותיך, ואני בינתיים אבדוק כאן את יתר האוספים."

יצאתי החוצה בפיק ברכיים. מכל החרקים שבקופסא בחר לו דווקא את הפשפש הבזוי הזה שאין לי שמץ של מושג מי הוא ומה שמו, שלא לדבר על אורחות חייו וגלגוליו. מה יתנו ומה יועילו לי חמשת רגעי החסד שקצב לי? מאין תבוא ישועתי?"

עמדתי במסדרון ונעצתי מבטים רווי שנאה באותו פשפש עלוב העומד לי לשטן. היכן את נונה תמר שתציליני מעונשו של זה ותחלצי אותי מן הפח? ופתע כמו שמעתי את קולה: "אִיזִ'יקוֹ קֶרִידוֹ, קָמִינַס דֵה לֶצֶ'ה אִי מְיֵיל – דרכים של חלב ודבש נכונו לך בני יקירי."

פרופסור שׁוּלוֹב הזמינני להיכנס והדלת נסגרה מאחורי. "ובכן ידידי?"

ואז נחה עלי ההשראה. נזכרתי בתנועת ידו הרועדת הבלתי יציבה בעת שהצביע על הפשפש ובכל הטעויות ואי ההבנות שצצות בחיים חדשות לבקרים, ובקול רם ולשון רהוטה ובוטחת הרציתי חמש דקות תמימות על הנימפה הנפלאה שבמרכז האוסף ועל גלגוליה ואורחות חייה, כאילו לא היה הפשפש שלצדה קיים כלל ועיקר.

"די בכך" אמר הפרופסור שהתרשם עמוקות מבקיאותי "אני מעניק לך את מלוא הנקודות." הוא לחץ את ידי, ואני מיהרתי לצאת החוצה אל המרחב מתרונן כפרפר המחולל בשמיה הכחולים של ירושלים עירי.