מעמקים - להתעלף ולהרגיש טוב
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

להתעלף ולהרגיש טוב

יעקב עציון

גיליון מס' 35 - מרחשוון תשע"א * 10/10

וַיְהִי כִּזְרחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱ-לֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל ראשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף (יונה ד, ח)

מה עשה יונה לאחר שהשמש הכתה על ראשו בהיותו בסוכה ממזרח לנינווה? האם נשכב על הארץ באפיסת כוחות, כְּמובן הפועל "להתעלף" בלשוננו אנו, או שמא פשוט כיסה עצמו בבגדים על מנת לשאוף מעט צל?

ההתעלפות הראשונה במקרא היא זו הכתובה על תמר, כלתו של יהודה, שהמתינה לחמיה על הדרך תמנתה: "ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף". ברי כי ההתעלפות כאן אינה אפיסת כוח, ועל פי המפרשים עניינה התכסות והסתרה (ואכן מובא בהמשך כי לא הכירהּ יהודה, באשר "כיסתה פניה"). כך גם לכאורה משמעות העילוף בפסוק האמור בפי הרעיה בשיר השירים: "ידיו גלילי זהב ממלאים בתרשיש, מעיו עשת שן מעֻלפת ספירים". מעולפת ספירים פירושו מכוסָה ומשובצת באבני הספיר.

רוח חרישית ורועשת
מנחם בן סרוק, מהמילונאים הראשונים שקמו לעברית, מציין בתחילת כל ערך במחברתו לכמה "מחלקות" ו"עניינים" מתחלק הערך. ישנם ערכים הנחלקים לכמה משמעים (הערך "חל" במילונו זוכה לחלוקה הרבה ביותר – ט"ו מחלקות), וישנם כאלו שלהם מחלקה אחת בלבד שאליה משובצים כל הפסוקים שבהם מופיע הערך המדובר. שיטתו של מנחם הייתה לתת לפסוקים לדבר בשם עצמם, ובמקום שברור מן ההקשר מה משמעו של הערך הוא לא מכביר מילים ומסתפק בהבאת הציטוטים מן המקראות.

ענייננו כאן עם השורש על"ף. הזכרנו כבר שני מקומות בתנ"ך שבהם משמע ההתעלפות הוא לכאורה כיסוי. מלבדם עוד ארבע פעמים מופיע השורש, כולם בהקשרים של חולשה ועייפות. כך למשל נאמר בנבואת עמוס:
הנה ימים באים נאם א-דני ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'... ביום ההוא תתעלפנה הבתולת היפות והבחורים בצמא...

בן ימינו הקורא את הפסוק כלל לא מתלבט, ומבין שהעילפון המדובר כאן הוא העילפון המוכר לנו, חולשת הגוף בשל הצמא. ברם, במחברתו הנזכרת לא מחלק מנחם בן סרוק בין העלפונות השונים שבמקרא, ומציב מחלקה אחת בלבד בערך זה:
עלף – "תתעלפנה הבחורות היפות", "מעלפת ספירים", "ותכס בצעיף ותתעלף".

אם כן, לשיטתו ההתעלפות שבעמוס פירושה גם היא התעטפות והתכסות, וכך אף התעלפותו של יונה. דעתו זו של מנחם אינה דעת יחיד. כך פירש גם ר' אברהם בן עזרא בפסוקנו: "ויתעלף – כמו תתעלפנה, ותכס בצעיף ותתעלף – שהתעלף בבגדיו" (מעניין גם הפירוש המובא על ידו לרוח החרישית הנזכרת בפסוק – פירוש הפוך מהמובן שאנו רגילים בו - "שהייתה חזקה ומשמעת שאון עד שתחרשנה האוזניים").

על פירושו זה של מנחם יצא קצפו של בר פלוגתתו – ר' אדונים הלוי (המוכר בשם דונש בן לברט). בספר "תשובות דונש" מובאת השגתו של בן-לברט על מנחם, האמורה בלשון נוכח ומסיימת בעוקצנות:
ובחלק אחד הבאת 'ביום ההוא תתעלפנה' עם 'ותכס בצעיף ותתעלף'... ופתרון תתעלפנה תחרבנה ותבשנה... וכמוהו ותך השמש על ראש יונה ויתעלף, וכמוהם בלשון חורב ויבושת "וכל עצי השדה עליו עולפֶּה" (יחזקאל לא), ושים יד על פה.

להגנתו של מנחם – כמו במקרים רבים אחרים - יצא ר' יעקב בן מאיר, המכונה רבנו תם. בספר הכרעותיו, שבו הוא משיב לטענות דונש, הוא מביא כי אף הוא בתחילה חשב לחלק בין ההתעלפויות שבמקרא, על פי לשון המשנה שבה התעלפות היא הרגשת חולשה חמורה ו"פריחת רוח" (כך מובא למשל בתלמוד בפתח מסכת חולין: "הכול שוחטין... במה דברים אמורים, ששחט לפנינו ב' וג' פעמים ולא נתעלף, אבל לא שחט לפנינו ב' וג' פעמים – לא ישחוט שמא יתעלף". ומפרש רש"י שם: "נתעלף – לשון עייפות וחלישות הלב, שאין יכול לראות מכת חרב וסכין אפילו בבהמה").

כך כותב רבנו תם:
כן גם בעיניי היה דומה לשקול אלה המקראות [בעמוס וביונה] בלשון המשנה, ואמרתי בלבי הלא גם מנחם החכם ראה וידע... ונתתי לב לתור ולדרוש ומצאתי כדבריו כי האמת כן הוא כי חלק אחד לכולם.

לדברי רבנו תם התעלפות היא תמיד התכסות: ההתעלפות ביונה היא פריסת בגד מפני חמת השמש, וכן בעמוס – פירוש הפסוק הוא: "ביום ההוא תתעלפנה בצעיפיהן הבתולות היפות והבחורים בבגדיהם מפני החמה ומפני הצמא ללכת לשוטט אחר דבר ה'".

בין התעטפות לחולשה
רוב המילונאים החדשים מקבלים את שיטתו של דונש, ומחלקים בין שני משמעי העילוף – הכיסוי והחולשה. ברם, אף לשיטת מנחם ורבנו תם, שלפיה העילוף הוא תמיד עיטוף (ואגב, גם ר' יוסף קמחי ב'ספר הגלוי' שלו מצדד בשיטה זו), יש להסביר מדוע בלשון המשנה משמעות ההתעלפות היא היחלשות פתאומית, כבלשוננו.

ובכן, לעניין זה יכולה לסייע המילה עיטוף עצמה – שהרי גם היא נושאת את שתי המשמעויות הנזכרות. בתהילים (ס"ה) נאמר: "לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר", והרי העטיפה מקבילה ללבוש; וכן נזכרו בישעיהו (ג') בין פריטי לבוש אחרים "המחלצות והמעטפות והמטפחות" (משמעה העדכני של המעטפה - אריזת הנייר העוטפת את המכתב - ניתן לה על ידי אליעזר בן יהודה בהשראת הערבית, הקוראת למעטפה מֻעַ'לַּף). במקביל, השורש עט"ף נקשר גם לחולשה ולמצוקה: "שאי אליו כפיך על נפש עולליך, העטופים ברעב בראש כל חוצות" (איכה ב); וכן: "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו" (תהלים קב).

אם כן, נשוב ונשאל - מהו הקשר שבין ההתעטפות לחולשה, החוזר ומופיע הן במשמעי השורש על"ף והן במשמעי השורש עט"ף?

ר' דוד קמחי בפירושו לתהלים (קמ"ב) מסביר שהפעולה הגופנית של הנתון במצוקה היא שקישרה בין שני המשמעים: "בהתעטף עלי רוחי – כמו 'נפשם בהם תתעטף', כי לרוב הצרה ידכֶּה, ישׁוֹח, כאילו מתעטף קצתו בקצתו".

אפשרות אחרת היא להסביר שמי שהתעטפה עליו נפשו הוא מי ששרוי בכיסוי ובחשכה. בתפילתו של יונה ממעי הדגה אומר הוא: "בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי, ותבוא אליך תפלתי אל היכל קדשך". ניתן להבין שעיטופה ועילופה של הנפש יסודם בהרגשת החשכה הנופלת על השרוי בחולשה ובמצוקה – לעומת הישועה וההתחזקות המשולות תדיר לאור.

***

מי ייתן וביום הקדוש שאנו עומדים בפתחו, שבו נחלשים ומתעטפים כוחות הגוף, נזכה להתבהרות הנפש ולראיית אור חדש, וכתפילת דוד בתהילותיו (ל"ו):
מה יקר חסדך א-להים, ובני אדם בצל כנפיך יחסיון,
ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם,
כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור.