מעמקים - איזה יום היום
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

איזה יום היום

יעקב עציון

גיליון מס' 35 - מרחשוון תשע"א * 10/10

"ויהי ערב ויהי בקר יום שני" (בראשית א ח)

כשרוצה אדם בן ימינו להזמין את חברו לאירוע כלשהו, הפרט הבסיסי ביותר שאותו יציין הינו היום בשבוע שבו יתקיים האירוע. בדומה, כל גוף המתכנן סדרים קבועים כלשהם – מבית ספר ועד מקום עבודה – נזקק להתייחס ראש לכול לימי השבוע השונים. כאנשים החיים בעולם זמנים הבנוי שבועות שבועות – פעמים הרבה שאלתם הראשונה של ילדים הפוקחים את עיניהם בבוקר היא "איזה יום היום - קשה לנו להעלות בדעתנו מערכת שבה כלל אין התייחסות לימות השבוע.

ברם, בתנ"ך כולו, העשיר בתאריכים ובציוני זמן, לא נמצא ולו פעם אחת מקום שבו מדובר על אירוע שהתרחש ב"יום שני", או הודעה עתידית על עניין כלשהו שמועדו יהא ב"יום רביעי". הייחוס הוא תמיד ליום בחודש ולשנה, אך לא לאחד מימות השבוע (יוצאת מכלל זה ההתייחסות ליום השישי בפרשת ירידת המן בשמות ט"ז – למשל: "ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העמר לאחד" - אך שם נזכר היום בהקשר צמוד לדיני השבת, ולא כיום בפני עצמו מימי השבוע. כמובן, גם השבת עצמה חורגת מן האמור כאן, וכדלהלן).

לא מצאנו חשבון זה
בתחילת פרק ג בספר דברי הימים ב נאמר: "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה... ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו". מה הפשט במילים "בחודש השני בשני"? רד"ק על אתר מפרש (בין השאר): "בשני – פירוש ביום שני לשבוע". כלומר, לפי דבריו במקום זה חרג התנ"ך ממנהגו וציין את היום בשבוע שבו אירע הדבר. חכמי התלמוד מעלים גם הם אפשרות זו, אך דוחים אותה על פניה.

בתלמוד הבבלי בפתח מסכת ראש השנה מסיקה הגמרא שיש לקרוא את הפסוק כאילו הוא מחולק לשניים: "ויחל לבנות בחודש השני, בשני בשנת ארבע למלכותו" – כשהכוונה היא לחודש הקרוי בפינו אייר והמשמעות היא שהן השנה הרגילה והן השנה שמונים למלכותו של מלך מתחילות בניסן. במהלך הסוגיה מציעה הגמרא "ואימא בשני בשבת?" – כלומר: ואולי המילה "בשני" שבפסוק פירושה ביום שני בשבוע, כפירוש רד"ק? ודוחה הגמרא מיידית: "לא אשכחן שני בשבת דכתיב". כלומר: לא מצאנו במקרא התייחסות לשני בשבת (ומשמע: בכלל לימי השבוע). ובלשון ברורה יותר נוקט התלמוד הירושלמי בסוגייה המקבילה: "לא מצאנו חשבון זה מן התורה".

וכאן ניתן לתמוה – האמנם לא מצאנו במקרא התייחסות ליום שני בשבוע, והלא הפסוקים הראשונים שבתנ"ך קובעים את סדר ימי השבוע לדורות - "ויהי ערב ויהי בקר יום שני", וכן בשאר הימים? ואמנם כך שואל מיד התלמוד הירושלמי – "והא כתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום שני"? – ומשיב: "אין למדין מברייתו של עולם". כלומר, על פי הירושלמי כשנאמר בפרשת הבריאה "יום שני", "יום שלישי" וכו' אין הכוונה ליום שני ושלישי בשבוע – אלא יום שני לבריאה, שלישי לבריאה וכן על זו הדרך (ניתן לקשר זאת לטענה הידועה מפולמוסי "תורה ומדע" בדבר היותם של ימי הבריאה שונים בתכלית מן הימים המוכרים לנו).

שבוע ארוך משנה
השימוש המסודר בימי השבוע כפי שאנו רגילים בו היום מופיע במקורותינו רק בכתבי חז"ל. כך למשל מביאה הברייתא במסכת כתובות לגבי היום הרצוי לקביעת חתונה: "שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא אדם טורח בסעודה שלושה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת, וברביעי כונסה" (כתובות ב ע"א). בלשון חז"ל השבוע נקרא "שבת" (וכבר במקרא כך: "שבע שבתות תמימות תהיינה", ויקרא כ"ג), ואילו המילה "שבוע" עצמה פירושה בדרך כלל שבע שנים. כך ניתן לראות לדוגמה מן המשנה במסכת סנהדרין, המפרטת את סדרי חקירת העדים בדיני נפשות: "היו בודקין אותן בשבע חקירות: באיזה שבוע, באיזו שנה, באיזה חודש, בכמה בחודש, באיזה יום, באיזו שעה, באיזה מקום". השבוע כאן, כמובן מסדר הדברים, פירושו שביעיית שנים.

בקצרה נעיר כי השם "שבת" לשבוע כולו מקביל לשם "חודש", שבמקרא משמש הן כשמו של היום שבו נראה הירח החדש ("ראש חודש" בלשוננו) והן כשם התקופה שבין מולד ירח למולד הבא. ניתן לשער שבתחילה אמרו "חמישה עשר לחודש" והתכוונו חמישה עשר יום מאז ראש החודש – ובשלב שני נקראה כל התקופה שבין חודש לחברו בשם חודש. והוא הדין לשבת, שפרשה את כנפיה אף על הימים שבינה לבין חברתה הבאה בתור.

כוכבים ואלילים
בלשונות לעז רבות, כידוע, הימים אינם נקראים על פי מיקומם בשבוע אלא על שם שבעת כוכבי הלכת אשר ייחסו להם בעבר כוחות שונים והשפעות שונות. באנגלית למשל יום ראשון נקרא על שם השמש – Sunday, יום שני על שם הירח – Monday, והשבת על שם כוכב שבתאי – Saturday. שאר הימים בשבוע התרחקו ברבות הימים מעט מן הכוכבים וקיבלו את שמותיהם מאלילים שונים שהיו נחלתם של השבטים האירופיים (Wednesday למשל, יום רביעי, הוא יומו של האליל הנורדי woden). בשפות הקרובות יותר ללטינית, כמו הצרפתית והספרדית, נשמר הקשר לכוכבי הלכת גם בשאר ימים – בצרפת נקרא למשל יום שלישי בשם mardi, יומו של מארס, הלא הוא מאדים, וכן בשאר הימים.

בדומה לעברית, אף הערבית קוראת לימי השבוע על פי מיקומם. יום ראשון הוא יום אלאחד, יום רביעי הוא יום אלארבעא, וכדומה. יוצא דופן הוא יום שישי, הקרוי יום אלג'מעה – יום ההתכנסות. הביאור המקובל לשמו החריג של היום מקשר אותו להתאספות המתפללים במסגדים – אך יש הסבורים שמקורו אינו נעוץ בהתאספות המוסלמים לתפילה, אלא דווקא בהתכנסותם של היהודים בימי ראשית האסלאם לשוּקי הערים כדי לקנות את צורכי השבת.

כל ירחום וצדקום
בימי תחייתה של העברית היו שראו בעין שלילית את העובדה שאין לכל יום ויום שם עצמאי בשפתנו. בכרך הראשון של 'לשוננו' שיצא לאור בשנת תרפ"ט הציע פרופ' יוסף קלוזנר לקרוא לימות השבוע על פי הכוכבים, כמקובל בשפות העולם. כך היה נראה הלוח השבועי שלנו לו הייתה מתקבלת הצעתו של קלוזנר: שמשום, ירחום, מאדימום, כוכבום, צדקום, נגהום ושבת. הביטוי "כל שני וחמישי", למשל, ייאמר: "כל ירחום וצדקום".

לרעיון חידוש שמותיהם של ימות השבוע היה שותף גם הסופר והמחנך ר' זאב יעבץ, אך שלא כקלוזנר הוא לא ביקש להיאחז בכוכבים אלא בפרשת הבריאה. על פי התרגום הארמי למגילת אסתר, המעניק שמות לשבע הנערות שניתנו לאסתר מבית המלך על פי מעשה בראשית, הציע יעבץ לקרוא לימי השבוע כך: חֲלוֹלית (היום הראשון בימי החול), רקוֹעית (על שום הרקיע), גנוֹנית (בהשראת צמחי הגן), נהורית (בשל מאורות השמים), רחוֹשית (על שום החיות הרומשות ורוחשות שנבראו ביום החמישי) ועֲרובית (בהשראת הארמית הקוראת ליום שישי ערובתא – ערב השבת). השבת נשארת על מכונה, או שגם לה ייקרא על שם הנערה השביעית מתרגום אסתר – רְגוֹעית (על פי המנוחה והמרגוע שבשבת). ובכן, לו הייתה מתקבלת הצעה זו היו ילדי הגן משוררים במקום הזמר "היום יום שישי" משהו כמו "היום ערובית, מחר רגועית, שבת מנוחה".

***

לצד הצעות אלו הופרחו עוד שמות לחללה של העברית, אך אלו לא נקלטו ובפי העם הוסיפו להלך השמות הסובבים את השבת, המתייחסים אליה כנקודת המוצא לששת ימי המעשה – וכתכליתם. וכבר אמר ר' יצחק במכילתא: "זכור את יום השבת לקדשו – לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין, אלא תהא מונה לשם שבת".