מעמקים - הרוקמת
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

הרוקמת
חלי אברהם-איתן - מחזור אור, שיר ואישה

ד"ר חדווה בכרך רבינזון

גיליון מס' 35 - מרחשוון תשע"א * 10/10

(272 עמ', הוצאת "שבילים", מודיעין, 2009)

המשוררת, חלי אברהם איתן, רוקמת באחד משיריה, על לבבו נקשרה, ריקמה מופלאה של נופים:

"בין גבעה והר בכפר נטוש בגליל / לבלב מושב עמקה / כרמים, מטעים ושדות ירק / רקמו את השממה / ודור בנים מִתחַיילים ושבים / אל האדמה / לעבוד אותה ולנוח בה / ונכדים פורשים כנף / אל ערים ללא הפסקה / נרקמים בכור התוך / של מזרח ומערב..." (עמ' 59).

על רקמה מופלאה זו אני מבקשת לכתוב, רקמת חוטי אור רבת גוונים מאירה כקרני אור ומקשרת בין האני לנושאים רבים כל-כך, שמזמֵן לנו ספר השירים "מחזור אור, שיר ואישה" המחבר את הקורא ליקומי מחשבה ורגש. בחרתי לתאר חלק קטן מחוטי הרקמה הרבים בספרה, שכן אי-אפשר להכיל ביריעה קצרה את גוני שירתה הרבים של חלי הנפרשים בספר זה.

החוט הראשון המקשר הוא לשרשי האדם: בין האני הפיזי, הרוחני והשירי לבין האב, האם, המשפחה והקהילה – וכולם בקשר האהבה וההכרה העמוקה של הקשר בין הדורות. בשירהּ "נר התמיד" מתארת המשוררת את התנהלות הילדה במשפחה ברוכת הילדים והנפשות החיות בבית אחד, שחלקן דמויות הנזקקות לסעד ולתמיכה פיסית בשל עיוורונן:
"מכסה ערוות לבי חיוכים / להיות בסדר / לטפל בקטנים / לרַצות את האחים הגדולים / לחבוש פצעי בדידות של סבתא / להיות מקל לסבא ולאחים תועים באפלה..."
אך הקשר עם האב, לפי המשכו של השיר, הוא מיוחד במינו ועולה בזיכרונה לאחר מותו: "אבא, הזוכר אתה / איך לקחתני בעגלה לבית החולים / הצלפת בסוסה להחיש צעדיה..." ולאחר מותו הבת "נרגעת מול השלהבות / המלחשות מעשה אב לבת / מוחקות מחיצות", והיא חשה איך "קווים של אור נמשכים ממך אלי" (עמ' 43). הרוח והנשמה קשורים גם לאחר מות האב. הקשר הוא בממד מטאפיסי, בממד של קדושה. המשוררת נכנסת לחדר אביה כאל "חדר קודש" ורוצה לתת "למחשבות שלי להתלכד עם שלך, להרגיש אותך בעצמה רבה מאי-פעם, כאילו במותך נשברו כל מחיצות המלים.. שלהבת תמיד מחממת את חפציך..." הקשר עם האב הופך לקדוש – " אדוני צלך / אדוני צלי" ("רוחך מן החפצים מזמרת", עמ' 39).

הקשר הופך לאוניברסלי ומתמזג עם הטבע ועם כל הבריאה, ולמעלה מזה: "דמויות חֲלוּמוֹת עטופות טלית / קורנות כמלאכים" ("מזמור לאבי", עמ' 47).

הבת קשורה גם לדמות האם. הקשר עם דמות האם מתגלם, בין היתר, בציפור על אדן החלון: "צפרי-ילדות כחולות, כזכרון דברים / בין אמי וביני..." ("אם ובת", עמ' 53).

החוט המקשר הוא גם עם הקהילה ועם שורשיה הרוחניים: "בין גוילים מצהיבים של הזהר העתיק / שריד מתימן / מצא אבי הלכות נשמה / להסיר דמעה מעיני..." (תיקון, עמ' 55).

עולם הטבע מחובר להיסטוריה של עם ישראל:
"בין אהבות גבורים / טמונות בסלע / דם המכבים / זוקף צואר // רקפת עדה לפלא..." ובחלק השני של השיר: "ברד הולם במשכן הסלע / מכֶּה חלום / עתיק יומין. // בין אהבות גבורים / מפליאה פריחתה."
החלק השלישי יוצר את האנלוגיה בין פריחת הטבע להיסטוריה של עם ישראל ולקיומו בהווה באופן גלוי וישיר. השיר מסתיים במעין שבועה העושה שימוש בארמז לשיר ידוע: "גדר נבנית / שומרת גבולה // מפרידה / בין רקפת / ובין דם המכבים // בין אדם ואדם – דם // ויהודה / לעולם / תשב." (רקפת בין קברות המכבים, עמ' 91). ישנה התחדשות של ההיסטוריה, וההיסטוריה קשורה בשיריה לטבע ולכל פרח בארץ הזו. הקשר נעשה גם באמצעות שמו של פרח "דם-המכבים" ושל ההיסטוריה של מקום מגוריה של המשוררת מודיעין-מכבים-רעות" הקשור בעבר המפואר של מלחמות המכבים ביוונים ובאתר ההיסטורי של קברות המכבים.

החוט השני – מקשר בין העולמות הרוחניים האוניברסלים לבין ההווייה העמוקה ביותר של היחיד, ובין האבסטרקטי לעולם הפיזי.

במארג זה שולטים דימויי האור והמים
: בשיר "כי בא אורך" (עמ' 75) מציינת המשוררת את מקור האור ואת כיוון מסלול החיים הנכון: "כי בא אורך, ממזרח מבואו... סעי מערבה אל זְהב הים, שחי בנגוהות הימים, בזריחת הלילות... תני לנשימתך להתמלא ולצלול לנבכי האור המימי". אור עליון ואור תחתון מתלכדים, כמו הים והמים בשיר "הליכת בוקר על החוף" (עמ' 77) הבנוי מששה שירי הייקו המתחברים בשרשרת. מילה אחרונה בכל בית היא המילה הראשונה בבית הבא:

1.
יַד עָנָן מִשָּׁמַיִם יוֹרֶדֶת
מוֹשֶׁכֶת רוּחוֹת-גּוּפִי אֶל
הַגַּלִּים.
2.
גַּלִּים מְלַחֲכִים
כְּכֶלֶב מְכַשְׁכֵּשׁ
בַּחוֹל.
3.
מְכַשְׁכֵּשׁ בְּזָנָב רָטֹב
מוֹחֶה אַרְמוֹן
זָהֹר.
4.
זֹהַר זְרִיחָה זוֹרֵעַ
נְגוֹהוֹת עַל מֶצַח
הַמָּצוֹק.
5.
מֵצַח הַמָּצּוֹק מִתְקַמֵּט
מֵטִיל צֵל
עַל יָם וָאָדָם.
6.
יָם וָאָדָם וְנֶפֶשׁ הוֹמִיָּה
מִטַּלְטֶלֶת
עַל חוֹף.


המים מתקשרים במשמעות מטאפורית גם להיסטוריה ולגיבוריה המורשתיים. בשיר "על אם דרכים רחל מבכה" מתארת המשוררת את לידת בנימין: "מי העובר / נהר שוטף גדות..." למים שני תפקידים בשיר: המים הם בבחינת מטאפורה לכאב העז, אך מנגד גם להתחדשות החיים. לספרה קראה חלי: "מחזור אור , שיר ואישה." כל שלשת היסודות מתמזגים בספר שיריה: האור, השירה ומחזור הזמן והטבע.

"ראה, איך ים טרף תפוח שמש / איך עננים אדומים / צבעו דם את פני המים... // הים מתכהה וקץ לאור / לילה ניצב כנצח..." אבל האור חוזר, התקווה חוזרת, כך אומרת המשוררת בבית האחרון: "אך שחר יעלה / ושמש תמשול / בגוף הנשטף באור / ומתעגל מעת לעת..."

השמש והאור קשורים גם בלידת השיר.. " בפעֹם הרוח לברך שחרית / ברכת משורר / מערטלת טפח / מלים מרקדות / לזֹהר עלים מרצדים..." (השיר "מחזור אור, שיר ואשה", עמ' 31).

כל חייה משוטטת המשוררת אחרי האור. שיטוט זה מתחיל בימי ילדותה המוקדמים:
"הייתי משוטטת אחר הירח / כשובל אור הנשרך אחריו / וחושי מתערפלים / נמוגים כענן... / וקרן אחרונה של שמש / רכה / יורדת אל אופק ההר..." (חלק שני של השיר "סהר ילדות", עמ' 37). אין אנו יודעים, האם המשוררת רודפת אחרי האור או האור אחריה. את קרן האור היא מתארת "כילדה בתוך ילדה / משקיפה אל רעותה." (שם).

האהבה האוניברסלית מתלכדת עם הדברים הקטנים במציאות, כמו בשיר "סימפוניית אביב" בו מתארת חלי את אודם הכלניות ואת הפריחה הגורמת לתסיסה חגיגית בעולמה הרגשי: "אודם כלניות כהפגנת טווסים מצווחים / ולשון פר סמורה מזדקרת לרחש דבורים / חגות אל הצוף... // פריחת האביב בעור הרגיש / ... / הצופית שרוותה אהבה ורביה בקנהּ / תלַמֵּד גוזליה לעוף ולעשות למחייתם / סימפוניית האביב תגיע במהרה לסיומה", אומרת חלי, אך תמיד תהיה התחדשות, ובלשון יום יום ובשימוש מטונימיה מסתיים השיר עם מסר של התחדשות האני: "עת לחרוף עת להקיץ / לבדוק את הפילטר, להחליפו בחדש" (עמ' 64-65).

בשירים אחרים מתארת חלי את ההתחדשות בטבע ובזמן בלשון אבסטרקטית יותר, כך למשל בשיר "התחדשות": "...לעולם לא נחצה אותו נהר / אף לא פעם אחת כי שפת היקום / לובשת ופושטת כמים. / מכחול אלוהי צובע שמים וארץ / כל רגע מחדש. זורע נגוהות / של אור ומים בעצמות משתנות / בדומם, בצומח ובחי / צובע בגֹאָשׁ / בגַעַשׁ אינסופי // וחדש תחת השמש בכל עת." (עמ' 66).

חוט רקמה שלישי נוגע במציאות ובחלום: המשוררת מצויה תמיד בין מציאות לערפל-מציאות. ב"זרימת חלום את הבוקר" היא אומרת: "שתי בבואות בקיר זכוכית / יד מוחה את דוק הערפל..." (עמ' 70), ובשיר "מצולות שינה": " נפילה לתוך שינה / על גבול תודעת-ערות / ולא-נודע." אך בפנים, בנפש המשוררת, תמיד קיים "אור סגור בפנים / בחשכת- שינה" עמ' 71).

הדימויים של המשוררת מעוגנים תמיד בשני העולמות בעת ובעונה אחת, הן בקונקרטי והן באבסטרקטי. כך למשל, היא מתארת את רציפים 1-2 בתחנת הזמן של האני ואת הרכבת האדומה בכוון נגדי לרכבת הכחולה. הרכבת דוהרת כשקשוק מחשבות בבריחתן ("רציפים 1-2 בתחנת הזמן", עמ' 112).

חלי נוגעת גם באירועים קשים ביותר במציאות הקיומית שלנו בארץ. כך למשל היא כותבת בשיר "חומת מגן לברמנית. " על נפגעת טרור ה"חרוטה בזכרון מספירת מלאי של נפגעי טרור" (עמ' 100). מאידך היא כותבת על סבלם של ילדים פלשתינאים, על הילד ש"מתחת לגדר, שמונת חורפיו, חוצים את פלשתין בזחילה לקבץ לחם" ("ילדים על הגדר", עמ' 133).

"שאול המלך תר אחר אתונותיו בHOTMAIL באינטרנט. בהומור לא יתואר, מכניסה חלי את שאול אל העידן המודרני. גם כאן הולך הוא לאיבוד.

המשוררת, חלי אברהם-איתן רוקמת ביצירתה מגוון עצום של חוטים, חוטי אור, חוטי טבע, חוטי טבע אנוש, חוטי מחשבה וחוטי רגש – ברקמה מופלאה. היא רוקמת את ההוויה, את הרגש ואת התבונה במלאכת מחשבת, ואין לי כינוי אחר בשבילה אלא הרוקמת.