מעמקים - בחצאית בְּרוֹקָד ארוכה
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

בחצאית בְּרוֹקָד ארוכה

פנינה פרנקל

גיליון מס' 35 - מרחשוון תשע"א * 10/10

היא ירדה לרחוב. בחנות הבגדים ראתה חצאית ברוקד שתאמה לחולצת השיפון השחורה שקנתה בקיץ שעבר. מיד נכנסה לחנות וקנתה אותה. יצאה מהחנות עם השקית ביד ובדמיונה ראתה את עצמה לבושה בהידור כשעיני כולם נשואות אליה.

ארון הבגדים של יוכבד היה מלא עד אפס מקום. חליפות מכל סוג, שמלות, חצאיות, מכנסיים וחולצות שניתן היה באמצעותם לספור את ימי העצב והגעגועים שהסתיימו במסע קניות בשווקי העיר. לקראת החורף הורידה את המעילים המשובחים שהביא מחו"ל. שנים לא לבשה אותם. אבל לא הייתה מוכנה להיפרד מהתענוג של שמירתם. מקומם בארון ביסס את מעמדה כאישה בעלת רכוש. אחת שיכולה להרשות לעצמה.

יוסף, בעלה הסתגר רוב הזמן בחדרו. קולו לא נשמע גם כשצמצמה ודחקה את בגדיו לפינת הארון. רוב הזמן היה תוקע עיניו בעיתון או שהיה מתבונן לכיוונה כמי שבוחן דרכה את הקירות. הכירה אותו ביער, אצל הפרטיזנים. שם היה המציל שלה. לא ידעה דבר על משפחתו שהייתה, ועל חייו לפני המלחמה. אפילו לא זכרה מתי הפך להיות גם הגבר שבחייה כמעט מתוך הרגל. אבל מאז שהגיעו לארץ הכול השתנה, יוסף הלך והשתתק, כמו ויתר ונעלם מחייו ומחייה כאחד. את זעמו השקט בלע ומידי פעם שילח בה מבטי גיצים שהעידו על הבעירה שלוחשת בו ללא מוצא. מאז שפוטר ממשרתו כעורך-דין בכיר במשרד התובע, המשיך לצאת בכל בוקר לקנות עיתון ולחמניות, אחר כך היה מתלבש, אוחז בתיקו כבימים ימימה, יוצא מהבית, נוסע ונעלם לשעות. לקראת הצהריים היה חוזר, אוכל מה שהכינה לו, צופה בטלביזיה ושותק עד לכתו לישון. חודשים תהתה לאן הוא הולך ולא העזה לשאול. התבוננה בו וכל השאלות והמילים על העבר ועל ההווה, בערו בין שפתיה, אך לא אמרה דבר. כך המשיכו שניהם לשמור על הסודות שבניהם. הוא נזהר בה ומסרב לספר והיא נזהרת בו שלא להכאיב ושלא לפתוח פצעים שלא הגלידו מעולם ולא שואלת, כדי שלא לגעת יותר ממה שהיה מוכן לאפשר. לימים תפסו הסודות כל חלקה טובה בבית. כל מבט טבול היה בכבלי שמירתם והם, הסודות התעללו בהם בלי להרפות.

יוכבד שמרה בקנאות על ההפרדה בין בגדי חורף לקיץ. פעם בשנה באביב הייתה מורידה מלמעלה את בגדי הקיץ ומסדרת אותם מחדש. החולצות חולקו בין שלש מגרות לפי מעמדן. גופיות בלויות, הניחה במגרה העליונה. בהן בלתה את רוב ימות הקיץ בביתה המסוגר, נזהרת שאיש לא יראה אותה. כשמשהו צלצל בדלת הזדרזה ללבוש חולצה מהמגרה השנייה כדי לקבל את פניו. השימוש הרב שעשתה בגופיות הישָנות שימר כמובן, את החולצות האחרות והעיד יותר מכל על מיעוט האנשים שבאו לבקרה. למרות ההערכה הרבה כלפיה חששו ושמרו מרחק כאילו הייתה כלי זכוכית שביר ושכל רגע עלולה להיסדק . החולצות והשמלות חולקו גם לפי הגוונים והצבעים. רק קבוצה אחת לא הייתה קיימת בארון שלה. לא היו בו בגדים בפסים "מספיק היה לי מהפסים" אותם זכרה מכותנות העצורים שלבשה שם.

החולצות שבמגרה השנייה נראו באיכות טובה יותר, כאלה שלבשה לעבודה או למפגשים עם מעט החברים שנותרו לה. היא קנתה אותם לפני עונה אחת או שתיים בחנויות השוק או בהוזלה מיוחדת. במגרה שמתחתן שוכנו החולצות המיוחדות ממש. היו אלה חולצות בגזרות מורכבות רובן חולצות פאר שקנתה לפני שנים ותווית הקניה עדיין מוצמדת להן, מצפות לאירוע המתאים.

טכס "יום הזיכרון לשואה" היה אירוע שהצדיק לבוש מיוחד. שעות הייתה בוחרת ומתאימה את הבגדים שתלבש לטכס. באותו ערב הגיעה בלבושה המפואר גאה וזקופת קומה מתמיד. בצעדים אטיים התקרבה ונכנסה בפתח בית התרבות העירוני, לבושה חצאית בְּרוֹקָד צרה וארוכה בצבע בורדו, חולצת שיפון שקופה בצבע שחור ומעליה ז'אקט חום אדום צמוד בגזרה סינית, שהשווה לה חזות אכזוטית. והחשוב מכל, כובע לֶבֶד אלגנטי שהסתיר את שער ראשה הדליל.
יוסף צעד לצידה בחליפת הפסים המקומטת, הפנה צווארו ומבטו לכל צד. מתבונן סביבו בעצבנות, כמו עוף נרגש לחפש עיניים מוכרות. מדלג בעיניו מעל מקום מושבה כאילו היה כיסא ריק.

כמידי שנה, הוזמנה לבמה לקרוא מהשירים ומהסיפורים שכתבה על ילדותה בגטו. כשהגיע תורה קמה בהתרגשות. אבל הספר שאחזה ביד נפל לצד הכסא. היא הבחינה בו מיד וניסתה להרימו, אך לא הצליחה להתכופף. שרוולי הז'אקט הסיני והכפתורים היו הדוקים מידיי ולא אפשרו לגב ולידיים להתקפל. ניסתה להתיישב, להזיז את הכסא ולמתוח ידה לפנים ולאחור, שוב ושוב, כמעט נגעה בו, אבל לא הצליחה להרימו. יוסף ראה אותה מתפתלת, וגער בה בעצבנות "נו כבר, מה איתך, כולם מחכים." ומיד הפנה מבטו לכוון הבמה, להבהיר שזו, לא שייכת אליו.

אישה צעירה שישבה מאחור הבחינה במאמציה, הרימה והושיטה לה את הספר. כשהספר בידה היא הזדקפה וניסתה להתקדם לכוון הבמה. אבל כל גופה החל לרעוד והרגלים נתקעו במקומן ולא נשמעו לה. נוגעת לא נוגעת ברצפה הטילה עצמה קדימה בדילוגים כשהגוף מרחף ונושא את עצמו ללא שליטה. כך הגיעה עד הבמה. ניסתה לעלות, אבל חצאית הבְּרוֹקָד לא אפשרה לה להרים את רגלה. דקה ארוכה עברה עד שהמנחה של הערב גילתה את מצוקתה וצעקה לעובדים שבקצה האולם "המדרגות! הביאו את המדרגות לבמה!" כך עמדה שם וציפתה יחד עם הקהל שהתבונן בה בדאגה. מפינת האולם נגשו אליה פתאום שני בחורים צעירים ובלי לומר מילה, אחזו בזרועותיה והניפו אותה הישר אל מקומה על הבמה. הכובע המהודר נפל מעל לראשה וגֻּלְגָּלְתָּהּ נראתה עתה פרועה ומרוטה מתמיד.

הייתה דממה בקהל. היא אחזה בחוזקה בספר והניחה אותו על ברכיה, התמתחה בכסא, התעלמה מהכובע שמונח לרגליה. בידיים רועדות הסירה את משקפיי הראיה, החליפה אותם במשקפי הקריאה שלה, אחזה שוב בספר, פתחה אותו בעמוד שסימנה ובקול רועד החלה לקרוא משיריה. קראה שירים על המילים שאמרה לה אימה כשנפרדה ממנה ברכבת בדרך למחנות ההשמדה, לפני שזרקה אותה מתוך הקרון ושלחה אותה לחיים. שירים על אחיותיה היפות, שרה ופלה, שהמשיכו במסען ברכבת ואבדו לה לעד. זכרה אותן לבושות במיטב בגדי האופנה בכל מפגש ספרותי שאימה ערכה מידי חודש בסלון המפאר שלהם. שירים על רעב על ופחדים של ילדה קטנה שהייתה. הקהל הקשיב בשקט, אפילו כשקראה סיפור שהתארך יתר על המידה, על משחקי כדור ששחקו כילדים בגטו עד שאפסו כוחותיהם מרעב ולא יכלו לשחק יותר.

כשסיימה הייתה דממה, פה ושם נשמעו אנחות, וגם קול בכי חרישי. היא נשארה יושבת על הבמה תמירה ורועדת. התבוננה באנשים ונפרדה מהם במבטה, אחד, לאחד. הכירה את רובם, גם אם שונו מאד עם השנים. היא ידעה, היום כמו אז, שהם לא מאמינים ופוחדים מהאפשרות להיות כמותה - עולה חדשה משם, יהודיה חלשה חסרת אונים ומושפלת, הם עדיין בטוחים שלהם זה לא היה קורה. "זו הפעם האחרונה, יותר לא אבוא לכאן." אמרה לעצמה. "הבגדים האלה כבר לא מתאימים וכך גם השירים. אין הם מתאימים לעיניים האלה המתבוננות אלי ממרחק מהולות ברחמים מדומים ובביטול. אני מטרידה אותם בסיפורי שוב ושוב והם עייפים כבר מלשמוע" סיכמה לעצמה בהשלמה ובכאב.

לקראת ירידתה מהבמה, המדרגות כבר היו במקומן, אבל הרעד ברגליים הלך וגבר. בכל כוחה עצרה נשימתה, ובהילוך נוקשה התקדמה בצעדים זעירים. כשהפילה עצמה לתוך הכסא נפלטה מפיה נשימה ארוכה. היא התכנסה לתוך עצמה כאילו איש לא היה באולם ונתנה לגופה הרוטט לרעוד. במבט קפוא התבוננה בכפות הרגליים שבגדו בה. כל כך זקוקה הייתה ליד מלטפת, למילה של עידוד וחיבה. כל אותו זמן הקפיד יוסף למתוח צווארו לכיוון הבמה והיא ידעה שאל לה לפנות אליו, כדי שלא לביישו בה. כשעצמה לרגע עיניים הרגישה פתאום ביד חמה מחבקת את כתפיה. התפתתה לרגע וספגה את חומה. "גברת הבאתי לך כוס מים" שמעה קול צעיר לצידה. אחזה בכוס ולגמה מהמים לאט, לאט עד הטיפה האחרונה. כמו אז, כשמצאו אותה ביער.

"רק רגע, רק רגע, אני רוצה לומר כאן כמה דברים!" קול של זעקה מגומגמת העיר אותה. את הקול הזה שהתפרץ לבמה לא שמעה מעולם. במאמץ ניכר פקחה עינה בתדהמה וראתה את יוסף שועט אל הבמה, לוקח את המיקרופון מידה של המנחה ובתקיפות מבקש מהקהל שהתחיל להתפזר לחזור ולשבת. המנחה ניסתה תחילה לבקשו לחזור למקומו כדי שתוכל לומר דברי סיום וסגור את הטקס כפי שתוכנן. אך מהר מאד הבינה שאין לה סיכוי ונסוגה.
יוסף פנה אל הקהל בקול נרגש "אתם לא מבינים מה שהיה שם! אתם מקשיבים לשירים ולסיפורים שלה, אבל אף שיר ואף סיפור לא יכול להעביר אפילו קצה של הדבר הנורא הזה. תקשיבו לכל מילה ותכפילו את הכאב עוד ועוד ותשמרו אליו בלב שלכם כי היא ואני אנחנו פה איתכם, אבל אנחנו שם. ותמיד נשאר שם. כל מה שקורה לנו כאן מתחבר עם הזיכרונות שכל הזמן מסתובבים סביב ובפנים מאד עמוק בפנים. ואני כאן כדי להגיד לכם חברים, זה יכול לחזור! והפעם זה יכול לקרות אצלך! אצלך! ואצלך. אז אל תסתכלו עלינו כך מרחוק ומלמעלה..." האנשים שקמו ללכת עצרו תחילה והקשיבו בעמידה קפואים במקומם. רחש של מבוכה עבר בקהל וברגע שיוסף קטע לרגע את דבריו כדי לנשום, התחילו כולם להתחמק ולעזוב את העולם כפופים ונכלמים כדי שלא ילכוד אותם במבטו.

בגב כפוף חזר לשבת לידה, עצם את עיניו ולראשונה, מאז עשרות שנים אחז בידה מרוב התרגשות. והיא, לא מאמינה ולא מבינה את אשר קרה, מסרה לו את כף ידה המקומטת כדי שיוכל להיאחז וללחוץ בה. הם קמו יחד צמודים. הרעד לא הרפה ממנה עדיין, אבל ידו החמה העבירה והבעירה בה כוחות. האנשים פינו להם דרך והם צעדו ויצאו מהאולם.

למחרת לא יצא יוסף מביתו ושניהם ישבו יחד לאכול ארוחת בוקר. הדממה והשתיקות עדיין מלאו את חללי החדר, אבל, כשקמה מהשולחן נדמה היה לה שחייך אליה, קמטי פניו התיישרו מעט והיה לו אותו מבט של אז כשהיה מגיע לאהוב אותה בחשאי.

היא התבוננה בבגדים המפוזרים בכול פינה, ובהחלטה של רגע, פנתה לחפש את המספריים שהיו ארוזות במסתור של מכונת התפירה. תחילה הניחה את חצאית הברוקד הארוכה על השולחן גזרה וקיצרה אותה עד אורך הברך. אחר כך, הסירה את השרוולים מהז'קט הסיני והפכה אותו לאפודה. גזרה את חולצת השיפון ופתחה מחשוף גדול שאפשר הצצה לחריץ שבין שדיה. עכשיו פנתה אל מכונת הSINGER- ותפרה הכול מחדש.

כל אותו יום וגם בימים שאחריו גזרה ותפרה מחדש את בגדיה. פרמה חלקי חולצות מהמשובחות וחיברה אותן לחלקים מהגופיות היומיומיות. הוסיפה לחצאית מפוארת שוליים משמלה שקנתה בשוק. חלקי שרוולים ארוכים משמלה ירוקה עברו לשמלה כחולה חסרת שרוול. חצאית רחבה הפכה חצאית צרה. גזרה, שינתה, חיברה ותפרה עד שלא נותר בארון בגד אחד בצורתו הראשונית.

כשסיימה, מדדה בזה אחר זה את בגדיה המחודשים והתבוננה בראי. לא הפריעו לה קצוות של חוטים שלא נגזרו ומכפלות שהתעקמו והתארכו מאחור או לפנים. גם התפרים העקומים שלא נראו מעשי אומן נראו לה תואמים. כך ירדה לרחוב. בחנות הבגדים ראתה חולצה אדומה שתאמה למכנסיים שקנתה בקיץ שעבר. כהרגלה, התכוונה להיכנס ולקנות אותה. אבל כשנשאה מבטה לחלון הזכוכית ראתה פתאום את עצמה משתקפת בבגדי הטלאים הצבעוניים. היא עצרה, והתרחקה מהחנות, המשיכה לצעוד כשחיוך של סוד חדש נסוך על פניה.