האם תהילה של עגנון למדה בבית מדרשו של הבעש"ט?

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 16 - תש"פ - 2019/20

רבות דובר על הרקע החסידי בנובלה המופלאה "תהילה" של ש"י עגנון. רקע זה הוא המניע את הנובלה שככול שנקרא בה נגלה פרשנויות חדשות.
נסקור בקצרה את הרקע להיווצרות תנועת החסידות ובהמשך נעקוב אחר פריצתה של החסידות לביתה של תהילה שנים רבות לאחר סילוקו בבושת פנים של שרגא ארוסה של תהילה שהיה שייך ל"כת" זו.

כמה סיבות היסטוריות מהוות רקע לצמיחתה של החסידות. גזירות ת"ח ת"ט בהן נלחמו הקוזקים מאוקראינה נגד הפריצים הפולנים ששלטו בהם, וכילו את זעמם כלפי היהודים שהיו החוכרים. מלחמות אלו גרמו לחורבן קהילות, ואלפי יהודים נרצחו. יהודים רבים עזבו את הערים, וניסו למצוא מקורות פרנסה בכפרים, וכך התרחקו מהקהילה הגדולה בעיר. תופעה זו גרמה להידרדרות בחינוך הילדים. פרנסי העיר הזניחו את צרכי הכלל, ודאגו לעצמם תוך זלזול במעמד הרבנים, וכך ירד כבוד התורה וערך לימוד התורה. כמו כן סמכויותיו של "ועד ארבע הארצות" שנועד לנהל את ענייני הקהילה נשללו ממנו, כמו: פדיון שבויים ועזרה כספית לנזקקים.

בנוסף לקשיים הכלכליים הייתה פגיעה קשה מבחינה רוחנית מהתפשטות תנועתו של שבתי צבי, שהצליח לפתות אנשים רבים להאמין בו שהוא המשיח שיביא את הגאולה לעם ישראל. עד שהתגלה שהוא משיח שקר, רבים נפלו ברשתו, והאכזבה הרוחנית היתה גדולה, יחד עם חשדנות כלפי כל תנועה שיש בה רעיון משיחי.

זו הקרקע לפעילותו הענפה של הבעש"ט, מייסד החסידות. הוא חש את הלך הרוח הנכאה, את קשייו הכלכליים וקשייו הרוחניים של עמו הסובל בגלות משונאיו, והתמודד עם תופעות אלה. הבעש"ט הביא אור חדש של תקווה ושמחה בעבודת ה'. בעקבות הקבלה שינה את נוסח התפילה לנוסח האר"י. הוא הדגיש בתורתו את החשבת האדם הפשוט וקירובו, תוך העצמת ליבו וכוונותיו הטובות. הבעש"ט עודד את המפגש עם הצדיק ממנו ילמד האדם יראת שמיים, וברכתו תחול בכל ענייניו של החסיד. הבעש"ט נהג לנסוע לכפרים רחוקים, הביא את בשורתו למקומות נידחים בהם היו משפחות יהודיות בודדות, והפיח בהם חיים ושמחה.
הוא ייחס לניגון ולשמחה חשיבות רבה כדרך לעבודת ה'. עם ישראל שגלה מארצו איבד את שמחת החיים, ושכח שאחת הסיבות לגלות היא שלא עבדו את ה' בשמחה ובטוב לבב. (דברים כח , מז).

ההתנגדות לחסידות
ההתנגדות החריפה לחסידות הושפעה במידה רבה מעמדתו של הגר"א שהתנגדותו לתנועת החסידות היתה גדולה. מנהיגי הקהילות חששו מפגיעה במעמדם עקב עליית צדיקי החסידות, אשר ניסו להכניס שינויים בסדרי השחיטה ובשימוש בסכינים מלוטשים. כמו כן טענו המתנגדים שהצדיקים אינם גדולים בתורה. חשש גדול נוסף היה שתנועה זו הולכת בעקבות השבתאות והתנועה הפרנקיסטית, שהתפשטו במזרח אירופה שנים מספר לפני כן.

שרגא ותהילה
החסידים נרדפו והוחרמו בקהילותיהם וזהו הרקע לביטול השידוך בין תהילה לשרגא בסיפור "תהילה". עם היוודע ששרגא ואביו קשורים ל"כת" המוחרמת, והם נסעו לרבי להתברך מפיו לפני הנחת התפילין, קרע אביה של תהילה, שהיה ראש לרודפים והמבזים את החסידים, את שטר האירוסין, בלי שביקש את מחילתו של שרגא על העלבון הקשה הזה. בנוסף לכך, אביה שהיה ראש הקהל, לא העלה אותם לתורה אפילו לא בשמחת תורה. הם לא יכלו להתפלל במניין שלהם מחוץ לבתי הכנסת הקבועים, וכך נאלצו לעזוב לעיר אחרת. מרגע מכונן זה מתחיל מסע חייה המפותל של תהילה המלווה בסבל גדול ובאירוניה עצומה.

שלוש אירוניות
האירוניה הראשונה מופיעה בסיפור כשבעלה לו נישאה בעקבות ביטול האירוסין הביא לילדיה מלמדים שסעדו עימם בשבת ושרו ניגונים נאים.
על כך אומרת תהילה:

"ולא ידענו שהוא חסיד ותורתו חסידות וניגוניו ניגוני חסידות". (עד הנה, הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, תשכ"ו, עמ' ר )

מתיקות שירתו של המלמד כבשה את בעלה והוא התעניין לדעת:

מאין נוטלים כל כך הרבה יראת שמים? " (שם)

והתשובה שקיבל:

יסע מעלתו אצל רבינו שיחיה ויקבל כפלי כפליים". (שם) "

ואכן בעלה נסע לרבי וחזר עם מנהגים חדשים שתהילה לא ראתה אותם בבית אביה. והיא מהרהרת במחשבתה:

"מי יגלה עפר מעיניך אבא שריחקת את שרגא בשביל חסידותו, והרי חתנך שנתת לי במקומו של שרגא, עושה מעשה שרגא. אם לא בא הדבר לשם כפרת עוון, איני יודעת לשם מה הוא בא?" (שם)

ואמנם היא לא ידעה מה צופן לה העתיד, וכמה סבל עוד תעבור עד שהיא עצמה תפנים את תורת החסידות באישיותה, במחשבותיה ובאורח חייה.

הזמנים השתנו, וגם אצל בני משפחתה אחיה וגיסה רפתה ההתנגדות לחסידות. אומנם בעלה לא התפלל בבית כנסת של חסידים, אך חינך את בניו לחסידות, ומפעם לפעם נסע לרבי. מות בנה הבכור שלושים יום לפני הנחת תפילין, זעזע את תהילה והיא מקשרת בתודעתה את האירוע לקריעת התנאים עם שרגא, שהיה גם כן במוצאי שבת, שלושים יום לפני שהניח תפילין. כשבנה השני נפל לביצה ומת, תהילה מבינה שיש למצוא את שרגא ולבקש את סליחתו. בעלה חיפש את שרגא ואת משפחתו בנסיעותיו העסקיות הרבות, אך לא מצאם. במהלך נסיעותיו חלה ונפטר. כשבתה היחידה נטרפה דעתה עליה, היא ידעה בוודאות ששוב הסיבה היא אי בקשת הסליחה משרגא.
בפעם הראשונה בסיפור היא מתייחסת לצרות שפקדו אותה:

כתוב לשרגא, שאני מחלתי לו על כל הצרות שנתגלגלו לי על ידו, וכתוב לו שאף הוא צריך למחול לי, שכבר לקיתי דיי. (שם עמ' רג).

האירוניה השנייה קשורה לתהילה. לא רק שבעלה וילדיה נעשו חסידים אלא היא עצמה הפנימה את תורתו של הבעש"ט ובמשך חייה בירושלים היא יישמה בפועל את עקרונות החסידות.
כשהבעש"ט מדבר על תיקון המידות בנפש האדם הוא מונה שלושה שלבים שעל האדם לעבור: הכנעה, הבדלה והמתקה.
בשלב הראשון של ההכנעה האדם מבין שיש לזכך את נפשו לחיות בשפלות, בהכנעה עצמית ובענווה. כלומר, דע שהאני שלך מעורב בטוב וברע.
בשלב השני של ההבדלה על האדם להבדיל בין הרע והטוב שבו, ואז עליו להזדהות עם החלקים הטובים שבנפשו.
בשלב השלישי הוא מגיע להמתקה. היינו, האדם נותן לטוב שבו להתבטא, והתודעה העצמית מתרחבת להבנת המערכת הסובבת את האדם. הכל נהפך למתוק. המציאות הופכת למושלמת, שכן היא מוכתבת על ידי הבורא הרוצה להיטיב עם ברואיו.
נבחן את התנהגויותיה של תהילה בשנות חייה המופלגות על פי אמות המידה של הבעש"ט.
מפגשיו השונים של המספר עם תהילה מעוררים בו השתאות למראה דמותה החיצונית והתנהגותה הנאצלת והוא מלא התפעלות:

"זקנה אחת הייתה בירושלים. זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימכם. צדקת היתה, וחכמה היתה, וחיננית הייתה וענוותנית הייתה. אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום. אלמלא שאין הנשים יכולות להידמות למלאכים הייתי מדמה אותה למלאך אלוקים". (שם קעח).

הענוותנות בולטת באישיותה ואז הוא תוהה :

"הצצתי עליה והרהרתי, מהיכן באים לידי הכנעה שכזו?" (שם, עמ' קפה).

בדיוק מה שקובע הבעש"ט. תיקון המידות מחייב את שלב ההכנעה היינו, ענווה ושפלות רוח בנפש האדם. רק אדם שמכניע עצמו בפני הבורא יוכל לאתר את פגמיו. תהילה בענוותנותה לא האשימה איש בתלאותיה אלא את עצמה בלבד. וזה היה השלב הראשוני שעשוי להביא לפיוס ולבקשת מחילה משרגא.
השלב השני הוא ההבדלה. כלומר, הפרדה בין הטוב והרע שבנפש, כדי שהאדם יוכל להזדהות עם הטוב ולדבוק בו. לתהילה היו בוודאי כעסים, אכזבות וכל מיני רגשות שליליים אך היא דוחקת אותם ומפתחת את הטוב שבה. עוזבת את הגלות, עולה לארץ וממשיכה לחיות את חייה בירושלים בתודעה חדשה.

שלב שלישי: המתקה
תהילה בודקת את עצמה ובוחנת כל מילה אם צריכה להיאמר ומקמצת בדיבור. (שם, קפה) היא עושה את הבירורים בין הטוב שבה לחולשותיה. ואז היא מגיעה לשלב השלישי: להמתקה. והיא נותנת לכל הטוב שבה להתבטא.
היא מיישמת בחייה החדשים הנהגות חסידיות כמו הארת פנים לכל אדם: "שמאור פניה שלום וחיבת קולה נחת רוח" (שם, עמ' קעט). את ההנהגה הזו דורשים מאתנו חז"ל בפרקי אבות: "והוי מקבל את כל האדם, בסבר פנים יפות" (משנה אבות א טו).
זו היתה הנהגתו המחודשת של הבעש"ט. לאחר שהבין שעם ישראל בגלות המר בגלל בעיותיו הקיומיות נטש את הארת הפנים. בא הבעש"ט והעצים את דברי חז"ל, ובכך השפיע אור ותעצומות נפש על דכאונו המתמשך של העם.
אחת ההנחות הבסיסיות של הבעש"ט היא: "לית אתר פנוי מינה". היינו: הקב"ה נמצא בכל מקום, ואין מקום שפנוי ממנו. זו צריכה להיות תחושתו של האדם המאמין לחיות בתודעה אלוקית. כלומר, לחוש את הנוכחות האלוקית בכל מקום, בכל עשייה ובכל מחשבה. תהילה, כפי שמעוצבת בסיפור, מיישמת את הנחת החסידות, וחשה שכל המציאות היא השתקפות של הבורא. כל עשיותיה מכוונות להודות לו ולראות את השגחתו על כל פרט ופרט. החסידות מדגישה שאין רע בעולם, שהרי הקב"ה רוצה רק להיטיב לברואיו. וכך חיה תהילה בהמתקה יום יומית. כל מעשיה מכוונים להיטיב עם האדם ולגמול לו חסד. היא מבקרת חולים, מעודדת אותם, מחלקת סוכר לילדים, מתקנת פוזמקאות ובגדים ליתומים עניים, מחלקת צדקה לעניים, שואלת בשלום איש ואשתו, מודה לה' על הגשמים שנתן לירושלים, שמחה לקיים מצווה, ומייחסת חשיבות לפרסום המצווה כדי שישמעו אחרים וילמדו ממעשינו. מסנגרת על הזולת, אפילו על השוטר הגוי שהחזיר לזקנה את השרפרף בכותל.
ירושלים אהובה עליה, והיא מרבה לספר בשבחה. היא כואבת את תפיסת הבתים בירושלים על ידי הערבים אך מאמינה שירושלים תתרחב עד דמשק. תהילה חיה בתודעה של נוכחות אלוקית, כשכל חייה בירושלים הם שיר הלל לבורא עולם, והודיה לו שלא חסר לה דבר. אדרבא היא מרגישה שהיא דרה כבת מלכים בחדרה הנראה למספר כבית תפילה. כשם שתהילה האירה פנים לזולת, אף חדרה מצטיין באור של ניקיון וזוך נפשי.
תהילה הופכת לצדיקה מהלכת, וכך הופכת למרכבתו של הקב"ה כדרישת החסידות.
צדיקותה של תהילה מתבטאת באהבת הזולת ועשיית חסד עם כל הסובב אותה ובתחושת אמונה ונוכחות אלוקית מתמדת בכל רגע של חייה. הם מביאים אותה לשירה אישית של הודייה ושבח לבורא כפי שהתווה הבעש"ט בתורתו.
מה היה אומר על כך אביה שגירש בבושת פנים את שרגא ארוסה כי היה שייך לכת החסידים? האין זו אירוניה גדולה?
מה היה אומר אביה על כך שבתו הפכה לתלמידתו של הבעש"ט?

הסיפור החסידי מאופיין בהנהגות המוסרית של הצדיק ורק בעקבותיה הוא עשוי להגיע להתעלות רוחנית ולאקסטאטיות. ראו הרחבה להנחה זו: דינה לוין, סיפורי ר' אלימלך מליז'נסק הבחינה המטאפיזית והבחינה המוסרית, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשס"א, נמצא באתר דעת.