אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דף מספר ישן
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הלוח העברי
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תנ"ך - לימודו והוראתו
תפוצות ישראל
תפילה
לדף ראשי לתוכן הגיליון

על חינוך הנוער [הקומוניסטי]
פרקי חינוך ממחנך רוסי שהשפיע הרבה על החינוך בשנות החמישים

סמיונוביץ מקרנקו

גיליון מס' 16 - תש"פ - 2019/20

על חינוך הנוער
דברי הקדמה
קטעים מתוך הספר 'על חינוך הנוער', מאת א.ס. מאקארנקו, הקיבוץ המאוחד תשכ"א.
בשנות הארבעים והחמישים היה פופולארי הספר 'פואמה פדגוגית, שכתב מקרנקו, ותרגם אברהם שלונסקי.

הקדמה


הספר מתאר מושבה של עבריינים ונוער עזוב, שמקרנקו אסף וחינך במסגרת "מושבה על שם גורקי", והצליח להחזירם למסגרת של חיים יצירתיים וחברתיים. לאחר מכן הקים מחנה נוסף, בשם "המושבה העמלנית על שם פליקס דזרז'ינסקי". איש זה, היה לא פחות ולא יותר מאשר מייסד הצ'קה, ארגון ששינה את שמו פעמים אחדות, ואנו מכירים אותו בשם ק.ג.ב! המושבה היתה כפופה להנהלת הצ'קה, ובספרו 'על חינוך הנוער' הוא מספר שהיה דרוש אישור הצ'קה כדי להרחיק חניך מן המושבה בשל גניבה.

הקטעים המובאים כאן מראים את שורשיו הרוחניים של החינוך הסובייטי: את החינוך למשמעת, את החינוך להבנה כי הצדק שלך פחות חשוב מן הטעות של המפקד התורני. הוא קובע כי אדם צריך לדעת לציית, וגם לתת הוראות; להיות תקיף ונחרץ, וגם לקבל באהבה עונש – אפילו בלתי צודק – שהוטל עליו.

עצב עולה בלב הקורא בזכרו כי באותן שנים ממש, כאשר הפואמה הפדגוגית הייתה ספר מופת לארגון חברת ילדים, היה איש מופת מקביל לו, מאחינו: יאנוש קורצ'ק, וגם ספריו בתרגומו של דב סדן היו במרכז החשיבה הפדגוגית. זה הציב את המשמעת במרכז, וזה הציב את האהבה וכבוד האדם במרכז.
במשך 60 השנים שעברו מאז תורגם הספר עברה הלשון העברית כברת דרך, והטקסט המובא כאן עבר עדכוני לשון קלים.


איך יוצרים מסורת חברתית?

כאן הרינו ניגשים אל פרט אחד רב-ערך, שעליו הייתי רוצה להתעכב במיוחד. ‏זהו: המסורת, אין דבר העשוי ללכד כל-כך את הקולקטיב כמי המסורת. לטפח מסורת, לשמור אותה - הרי זה תפקיד בעל חשיבות יתירה בחינוך, בית-ספר ‏שאין בו מסורת, בית-ספר סובייטי, כמובן, אי-אפשר לו להיות בית-ספר טוב,
‏ובתי-הספר המעולים שראיתי - אגב-אורחא, גם במוסקבה - אלה הם בתי-ספר שצברו מסורת.

מה זאת מסורת? שמעתי גם דיבורים כנגד המסורת, עסקנינו הפדגוגיים הוותיקים טענו: כל חוק, כל כלל צריך להיות מתקבל על הדעת, בעל טעם הגיוני. ואילו אתה מאפשר מסורת, שכבר פגו טעמה והגיונה. נכון בהחלט, אני אפשרתי מסורת. למשל, כשהייתי צעיר יותר ועסוק פחות, הייתי קם בקומונה בכל בוקר בשעה 6 ובכל יום הייתי עורך ביקורת. כלומר, הייתי הולך עם מפקד הפלוגה התורני אל חדר-השינה, והיו מקדמים את פני בהצדעה, משמיעים צו: "הפלוגה, דום!" הייתי סוקר את הרכב הפלוגה ומצבה בתחילת היום. באותה שעה היו מקבלים את פני בתורת מפקד הקומונה, וכמפקד הייתי רשאי במקרים כאלה לערוך כל מיני בירורים ולהטיל עונשין.

‏הזכות להטיל עונש לא הייתה, כמובן, בקומונה לשום איש זולתי, חוץ מהאספות הכלליות. אבל הגיעו ימים, שבהם לא הייתה לי עוד האפשרות להמשיך יום-יום במסקר זה. בפעם הראשונה הודעתי שלא אוכל להיות מחר, ואת המסקר יקבל המפקד התורני.

‏בהדרגה נעשה הדבר הרגל. וכך נקבעה מסורת: בשעת המסדר היו מקבלים את פני המפקד התורני, כאילו הוא היה הראש. בזמן הראשון היה זה מובן, ולאחר מכן לא עמדו עוד על טעמו של הדבר. הטירונים ידעו שהמפקד רשאי להטיל עונש, אבל מפני מה - לא הבינו. הוותיקים זכרו זאת, המפקד היה אומר: "קבל שתי משימות!" והיו עונים לו: "יש, שתי משימות". אך אילו היה מפקד זה מפעיל זכויות אלה בשעה אחרת משעות היום או הלילה, היו משיבים לו: "וכי מי אתה?" המסורת הזאת נשתמרה וחיזקה בהרבה את הקולקטיב.

‏ועוד מסורת, שגם טעמה ונימוקה פגו כבר:
פעם, לפני זמן רב, פרץ סכסוך. בערב הודיע המפקד התורני, בשעת מסירת הדו"ח: "בארוחת-הצהריים הפר איוואנוב את המשמעת". אבל איוואנוב טען: "לא היו דברים מעולם, לא הפרתי את המשמעת". משבדקתי את הדבר, אמרתי, שלדעתי, הוא לא הפר. גם אחרים תמכו בדעתי. אלא שהמפקד התורן עמד על דעתו. השארתי את העניין בלא תוצאות. המפקד התורן התלונן על החלטתי באסיפה הכללית, הוא הודיע: "אנטון סימיונוביץ' לא היה רשאי להטיל ספק בדברי: הרי אני לא סתם לחשתי לו באזנו, אני ציוויתי לו, עמדתי "דום" והצדעתי, בנוכחותם של כל המפקדים האחרים. ‏במקרה כזה, אם אין הוא רוחש אמון לדו"ח שלי, אין לו להפקיד בידי גם את התורנות. אם הוא יבדוק על-ידי חקירות-ודרישות כל דו"ח ודו"ח שלי, לשם מה אז התורנות?‏".

‏האסיפה הכללית החליטה: אנטון סימיונוביץ' אינו צודק, אין בודקים את הדו"ח של המפקד התורן. אם לוחשים באוזן - אז, בבקשה, אפשר לבדוק. ובמשך 10 ‏שנים היה הדבר חוק ולא יעבור, במשך היום אפשר היה לדבר מה שרוצים, אבל כשמוסרים דו"ח, יש לקבל זאת כאמת: הרי הוא הצדיע, הרים ידו, משמע שזה נכון, שאמת הדבר, ואם באמת לא חטאת, רשאי אתה לחשוב בלבך שהמפקד טעה.

‏המשמעת חשובה יותר מן הצדק
ומסורת נהדרה זו הכתה שורש עד כדי כך, שהעבודה נעשתה קלה. ראשית, שום מפקד תורן אינו מרשה לעצמו לשקר, כיוון שהוא יודע, שחייבים להאמין ‏לו. ושנית, אין צורך לבזבז זמן ומרץ לבדיקה. אפשר, שהמפקד התורן באמת טעה, אבל המסכן שנפגע חייב לציית. וכשטען קומסומולאי אחד - מה חוק הוא ‏זה, צריך לשנותו, כיון שלאמיתו של דבר לא איחרתי לעבודה, ואילו התורני הודיע בדו"ח שלו שאיחרתי 10 ‏דקות, והודיעני שלא תיתכן כל בדיקה, הסבירו לו:

אפשר שאתה צודק, ייתכן שבאמת הלכת להביא מכשירי עבודה. אבל בשבילנו ובשבילך יקרים מצדקתך - המשמעת והאמון אל המפקד התורן. ובכן, עליך להקריב את צדקתך; אם נהרהר אחרי כל מה שאומר התורן, הרי לא יהיה זה תורן אלא שמש, ולנו דרוש מפקד תורן.

מסורות כאלה היו בקולקטיב שלנו מרובות ביותר, ממש מאות, אני לא ידעתי את כולן, אבל החבריה ידעו אותן. הם ידעו אותן, מבלי שהיו רשומות. הם הבחינו בהם כאילו בעזרת קרני-מישוש מיוחדות, כך צריך לעשות. מפני מה כך? כך נוהגים הוותיקים, ניסיונם זה של הוותיקים, היחס של דרך-ארץ ‏אל הגיונם של הוותיקים, דרך-ארץ בפני העמל שהשקיעו ביצירת הקומונה, וקודם-‏כל דרך-ארץ בפני זכויות הקולקטיב ומיופי-כוחו - כל אלה הן המעלות החשובות ביותר של הקולקטיב, וכמובן, שהמסורת מסייעת להן.

מסורת כזאת מפארת את חיי החברים. כשהם חיים במסכת כזאת של מסורת, הרי הם חשים עצמם כנתונים במסגרת החוק הקולקטיבי המיוחד להם, גאים בו ושוקדים לשפרו ככל האפשר. בלי מסורת כזאת, סבורני, שלא ייתכן כלל חינוך סובייטי נכון. מפני מה? מפני שאין חינוך נכון בלי קולקטיב רב-עוצמה המכבד את ערכו ומרגיש את אישיותו הקולקטיבית. [ע' 176-177].

איך מחנכים פועל סובייטי בן תרבות?

בשנת 1927 ‏הופענו לפני האולימפוס הפדגוגי באידיאל הצנוע שלנו, על 'פועל סוביי‏טי בן-תרבות'. השיבו לנו:
‏- פועל בן-תרבות?" אבל כיצד? הן זה העיקר: כיצד?
‏אנו הרצינו את השקפותינו על הטכניקה הפדגוגית, שכבר הצלחנו לבחון אותה באחת מן הפינות הנידחות, המרוחקות מדרכי הפדגוגיה הגדולות.

‏רוצים אנו לחנך פועל סוביי‏טי בן-תרבות, משמע, עלינו ליתן לו השכלה, רצוי שתהיה זו תיכונית, עלינו ליתן לו הכשרה מקצועית, עלינו לעשותו בר-משמעת, עליו להיות מפותח מבחינה פוליטית וחבר מסור למעמד הפועלים, קומסומולאי, בולשביק, עלינו לפתח בקרבו את הרגשת החובה ואת מושג הכבוד, לשון אחרת, עליו להכיר את ערך עצמו ואת ערך מעמדו ולהיות גאה על כך. עליו לחוש את חובותיו כלפי המעמד.

עליו לדעת לציית לחבר ולדעת לצוות על חבר, עליו לדעת להיות אדיב, זועם, טוב-לב וחסר-רחמים - בהתאם לנסיבות חייו ומאבקו, עליו להיות מארגן פעיל, עליו להיות תקיף בדעתו ומחושל, עליו לשלוט בעצמו ולהשפיע על אחרים. ו‏אם יטיל עליו הקולקטיב עונש, חייב הוא לכבד את הקולקטיב ואת העונש.

עליו להיות עליז, ער, דרוך, מוכשר להיאבק ולבנות, מוכשר לחיות ולאהוב ‏את החיים, עליו להיות מאושר, וכזה עליו להיות לא רק בעתיד, אלא גם עכשיו ובכל יום. [עמוד 66].




על הפועל הסובייטי לדעת להיות אדיב, זועם, טוב-לב וחסר-רחמים - בהתאם לנסיבות חייו ומאבקו.

עליו להיות מארגן פעיל, עליו להיות תקיף בדעתו ומחושל, עליו לשלוט בעצמו ולהשפיע על אחרים. ו‏אם יטיל עליו הקולקטיב עונש, חייב הוא לכבד את הקולקטיב ואת העונש.