זכות הילד לכבוד

מתוך כתבים פדגוגיים

יאנוש קורצ'אק

גיליון מס' 16 - תש"פ - 2019/20

יש כאילו שני מינים של חיים: האחד רציני, נכבד. האחר נסבל בסלחנות, פחות-ערך. אנו אומרים על הילד: הנה אדם שלעתיד לבוא, עובד שלעתיד לבוא, אזרח שלעתיד לבוא. אחר כך יתחילו באמת, כי ברצינות יש ערך לעתיד לבוא. אנו מתירים בחסדנו, כי יתחבטו עכשיו לצדנו, אך נוח יותר היה בלעדיהם.

לא! והרי הם יהיו וישנם. לא הפתיעונו בבואם פתאום ולשעה קצרה. הילדים – הם לא מַכָּר שנודע לנו ביעף, ואפשר לנו לחמוק ממנו בחפזה, שאפשר לנו להיפטר ממנו בנקל, בבת-שחוק.

הילדים הם אחוז גדול של האנושיות, האוכלוסייה, העם, התושבים, האזרחים – ידידי קבע. היו, יהיו וישנם.

האם החיים הם הלצה? לא! גיל-הילדות – שנות חיים ארוכות הם, חשובות הם לאדם.

החוק האכזר והישר של יוון ורומי מתיר להרוג ילד. בימי-הביניים מעלים דייגים ברשתותיהם מתוך הנהר חללי ילדים מוטבעים. במאה הי"ז נמכרים בפאריס ילדים גדולים יותר לפושטי-יד, ולפני כנסית נוטר-דאם ניתנים ילדים קטנים יותר חינם. לא זמן רב עבר מאז. – ועד היום לוחצים אותם, אם הם מפריעים.

מתרבה מספר הילדים שנולדו בלא קידושין. עזובים, מוזנחים, מנוצלים, מנוונים, מעונים. החוק מגן עליהם, אך האם הוא מבטחם במידה נכונה? נשתנה הרבה, החוקים הישנים צריכים בדיקה.

התעשרנו. אנו נעזרים לא רק בעבודת עצמנו. אנו יורשים, בעלי מניות, שותפים לעושר כביר. כמה ערים לנו ובנינים, בתי-חרושת, מכרות, בתי-מלון, תיאטראות; כמה סחורה בשווקים, כמה אניות מוליכות אותה – היא תולה עצמה בצווארי הצרכן ומתחננת: תיהנה ממני.

נעשה מאזן, נחשב, כמה מהחשבון הכולל הזה מגיע לילד?
מה חלקו הראוי לא בתורת חסד, לא כנדבה. נבדוק ביושר, כמה אנו מוציאים לטובת עַם הילדים, אומת-הצעירים, מעמד המשועבדים. מה גודל אחוזתנו ומה חובת החלוקה; האם לא חמסנו נחלה – אנו אפוטרופסים מעוולים, האם לא גזֵלתם בידנו?
צר להם – מיצר, מחנק, עוני, שעמום וחומרה.

מחוקקי ג’נבה ערבבו ענין החובות וענין הזכויות; נעימת ההצהרה היא דרך-סברה והוכחה ולא דרישה; קריאה אל הרצון הטוב, בקשה לעין טובה.

בית-הספר יוצר קצב שעות, ימים ושנים. פקידי בית-הספר חייבים לספק את צרכי האזרחים הצעירים עתה. הילד הוא יצור בן-בינה, יודע היטב את הצרכים, הקשיים והמעצורים בחייו, לא צו של גזירה, לא פקודות כפויות וביקורת חשדנית, כי אם הבנה רבת-טקט, אמונה בניסיון, פעולת-יחדיו וחיי יחדיו.

הילד אינו כסיל; הכסילים שבהם אינם מרובים מאשר בכלל המבוגרים. – עטופי ארגמן-שנים אנו מרבים להטיל הוראות ללא בינה, ללא ביקורת, פקודות שאינן בני-עשייה. לא אחת יעמוד הילד הנבון תוהה ובוהה בפני האיוולת החובלנית, הצייקנית, העולבנית.

עתיד לו לילד, אך גם עבר לו: מקרי-מזכרת, זכרונות, הרבה שעות התבוננות בודדה ועצמותית. לא שונה הוא מכולנו, זוכר ושוכח, מכביד ומֵקל, מחשב בהגיונו – וטועה אם אינו יודע. נשען אל בינתו הוא בוטח ומפקפק.

הילד הוא גֵר וזר, אינו מבין את הלשון, אינו יודע כיווני הרחובות, אינו מכיר חוקים ומנהגות. לפרקים הוא רוצה בעצמו להתבונן סביבו; ואם יקשה עליו יבקש הוראה ועצה. הוא צריך מורה-דרך, שישיב בנימוס על שאלותיו.
כבוד לאי-ידיעתו.


המרשיע, איש-השערוריה והנבל מנצל את אי-ידיעתו של בן הארץ הזרה, משיב לו תשובה לא-מובנת, מטעה אותו בזדון. גס-הרוח רוטן במורת רוח. – אנו מתנגחים, מתכתשים עם הילדים, אנו מוכיחים, מייסרים, עונשים, אין אנו מודיעים ומבארים בעין טובה.

מה עלובות ודלות היו ידיעות הילד, אילולא שאָבן מבני-גילו, אילולא האזין וצותת, אילולא גנבן מתוך דברי המבוגרים ושיחתם.

כבוד לעמל למען דעת.
כבוד לכישלונות ודמעות.

לא רק מכנס קרוע, גם ברך שרוטה, לא רק כוס זכוכית מנופצת, גם אצבע פצועה, וצלקת וחבורה, ובכן - כאב.
כתם במחברת, זה מקרה, עגמת נפש וכישלון.

– כשאבא שופך את התה, אמא אומרת: אין דבר; אולם עלי היא כועסת תמיד.

לא-מורגלים בכאב, עלבון, עוול, הם סובלים סבל רב, בוכים יותר; אפילו דמעות הילד מעוררות הערות מבודחות, נחשבות טפלות, מרגיזות.
– צורח, צווח, מילל, מיבב. (אלו ניבים שהמציאו מלונים של המבוגרים לתיאור הילדים).
דמעות, עקשנות, קאפריסה. לא נכון! אלו דמעות-אין-אונים ומרד, התאמצות, מחאה נואשת, קריאה לעזרה, תלונה על דאגה פגומה, עדות כי כובלים וכופים בלא-בינה, גילוי הרגשה עצמית רעה, ותמיד ייסורים.

כבוד לקניין הילד ותקציבו. הילד נושא בצער את דאגות-החומר של המשפחה, חש את מחסוריה, מקביל את עניותו לעשרו של חברו, מדאיבות אותו הפרוטות המרות שהוא מידלדל בגללן. ממאן להיות מעמסה.

מה לעשות ונחוצים גם כובע, גם ספר, גם סרט. מחברת נכתבה עד תומה, עפרון שאבד או ניטל; רצון לתת מזכרת לאדם חביב, לקנות עוגה, ולהשאיל לחבר. צרכים, משאלות ופיתויים כה חיוניים, ואין.

האם העובדה, כי בבתי הדין לפושעים צעירים אחוז ההאשמות המכריע הן הגניבות – אינה מדברת, אינה קוראת אלינו? מתנקם הזלזול בתקציבו של הילד, לא יועילו עונשים.
רכוש-הילד – לא גרוטאות; נדבת חומר, וכלי-עבודה, תקוות ומזכרות.
לא מדומות הן, כי אם ממשיות, הדאגות ואי-המנוחה, מרירות השנים הצעירות והאכזבות.
הוא גדל. חייו עזים ביותר, נשימתו מהירה יותר, הלמותו ערה יותר, בונה את עצמו – הוא רב יותר, מעמיק לצמוח לתוך החיים. גדל בימים ובלילות, בשכבו ובהקיצו, בעצבו ובששונו, בהשתובבו ובעמדו ככלי מלא חרטה לפניך.

פעם יחפוץ לרוץ, כאשר יחפוץ לנשום, ירצה להאבק, להניף משא, לכבוש; להסתתר, לשגות בהזיה, ללקוט אגודת זכרונות שקויי געגועים. פעם אחרת - רישול או צורך מנוחה, חום ונוחיות. ופעם שלישית - חפצו עז ולוהט, או שהוא מר-נפש.

לֵאות, חולשה ממכאוב, נזלת, חם מדי, קר מדי, תאוות שינה, אינו יכול להירדם, רעב, צמא, עודף, גרעון, הרגשה עצמית רעה – לא העויה, לא אמתלה של בית-הספר.

כבוד לתעלומות ולהיסוסים של עבודת-הגידול הקשה.
כבוד לשעה החולפת עתה, ליום הזה. איך יוכל לחיות מחר, אם לא ניתן לו היום לחיות חיי הכרה, חיי אחריות?

לא לרמוס, לא לעשוק, לא להטיל לתוך עבדות המחר, לא לכבות, לא להיחפז, לא לדפוק.

כבוד לכל רגע לעצמו, כי ימות ולא ישוב עוד, ותמיד ברצינות; רגע שהוטל בו מום - שותת דם, רגע שנרצח - יבעית כמפלצת זכרונות רעים.

הבה וניתן לשתות בשמחה את חדוות השחר – ולבטוח. כי כן חפץ הילד. לא להצטער על בזבוז הזמן לסיפור-מעשה, לשיחה עם כלב, לתפיסת כדור, להתבוננות מדויקת בתמונה קטנה, להעתקת אות. והכל בעין טובה. כי הדין עמו.

באפס-כשרון אנו מחלקים את השנים לבשלות הרבה או מעט; אין יום לא-בשל, אין כל הירארכיה של גיל, אין כל דרגות גבוהות ונמוכות בכאב ובשמחה, בתקוות ובאכזבות.