אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דף מספר ישן
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הלוח העברי
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תנ"ך - לימודו והוראתו
תפוצות ישראל
תפילה
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מגיפה בירושלים
מתוך ספר הכליונות

דב קמחי

גיליון מס' 16 - תש"פ - 2019/20

לאחר ימים מועטים חלתה דולה במחלה מתדבקת. שלשה ימים בערה בבית כאש בתנור, וביום הרביעי פקדו עלי להובילה אל בית החולים, אל מחלקת ‏ההסגר.
‏עגלות לא היו עוד בירושלים· כולן לוקחו לעבודה בשביל הצבא. ‏שני סבלים הובילו את קומץ העצמות הבוערות על פני מיטת-שדה, דרך שווקים ורחובות.
‏היה רע מאוד.

‏אבא נחפז לאחר המטה, מאחרי אמא. והיא הייתה הראשונה. ואני הלכתי מעדנות, עקב בצד אגודל. מרחוק, בדיסטנציה שלמה. ‏היה הרושם, כאילו אני איני שייך הלום. אני אחד העוברים והשבים ברnוב.
‏ומתוך הכרה זרה עקשנית, הלכתי ככה. למען עשות את הרושם הזה.

‏בבית לבשתי את הבגד היפה ביותר שנותר לי לפליטה. רחצתי וגילחתי את זקני, וכל אותה השעה היה נדמה לי, כאילו מישהו לוחש סביבי בלי הרף: היום יום מעניין לך, ‏ליום הזה יש איזה 'ערך'. היום אתה מוסר את דולה ממך והלאה.
‏ועוד: "יש איזו עבודה, עליך ללכת, לרוץ, להיות אחראי".
‏היה בכל זה איזה 'סיפוק' זר, זר מאוד. לא יאמן.
‏אללי לי.

‏ואולם, בבית-החולים, אחרי מחלקת-ההסגר, עמדה חורשת-ברושים קטנה, טובה.
‏פנה יקרה בירושלים.
‏החלון של חדר דולה נשקף אל החורשה הזאת, ואני, שבועות רצופים התלבטתי בין אילנותיה. לא היה עוד מה לעשות בירושלים הגוועת.
‏נותר לפליטה רק ענין זה בלבד: החורשה של בית-החולים, החלון הנשקף, ודולה החולה.
‏בימים הראשונים למחלתה לא יכולתי לראות את פניה.
‏אחות מלבינה השקיפה אלי מבעד לחלון ומסרה לי "דין וחשבון" על המצב.
‏והיא, האחות, השתעלה הרבה בדברה אלי.
ידעתי אז: אני, כנראה, עוד צעיר.

‏ופעם, בליל ירח, צפצפה אלי מבעד לחלונה ספורים שלמים וארוכים על לילות רחוקים, ועל נהרות וסירות ועגלות-חורף עם פעמוני סוסים מצלצלים.
היא מצאה חן בעיני אותה שעה.
‏‏אחר כך סיפרה, שבימים האחרונים יש לה טבע לאסוף לחדרה הרבה ז'ורנאלים מצוירים, להפוך את התמונות, ולהביט כך בהן ייבאופן הפוך''.
‏וכמה נפלאה הייתה אז בהוסיפה: "וזה לא סימן שאני כבר זקנה?"

אולם נפלא מכל היה אחר-כן:
‏כשדולה הייתה כבר רשאית לרדת מן המטה, הייתה היא, האחות הצעירה, נוטלתה על זרועה ומביאה אותה אל החלון. וכך נשקפו אלי מיום ליום שני ראשים נחמדים מתוך מסגרת-חלון כהה.
‏ובאחד הימים, בגשתי אל החלון בשעת בין-שמשות אחת, קרבה האחות ואמרה: דולה ישנה.
‏ואחר-כך השתעלה ואמרה עוד הפעם: דולה ישנה. והוסיפה: מה יפה היא בשנתה.
‏דו‏לה הקיצה, והאחות קרבה אליה על מנת לקחתה אלי. ואולם דולה, בראותה אותי לפתע פתאום, ללא צפייה מראש, לאחר כמה וכמה שבועות, כל-כך קרוב אליה, ניתרה מזרוע האחות, נשתחררה מידה, וברחה.
‏אל מיטתה ברחה.
‏אבל אני לא השתוממתי על כך: הייתה זו סערת-האהבה אלי, שנתחוללה כך על ראשה הקטן - ותברח מן הסערה.
‏וכעבור עוד רגעים מעטים חזרה בעצמה, מבוישת וחיוורת.
‏את כפי נטלה בכפה ולחצה אותה אליה, אל גופה, שרזה כל-כך, שכחש, שעצמותיו בלטו כל-כך.
‏האחות הושיבה אותה על אדן-החלון. בחורשה הטובה רננו הצפרים את רינת-ערבם האחרונה. האילנות התחילו מאוושים לרוחות הערב ממערב. בפרוזדור הארוך הודלקו מנורות מאדימות באור כהה.

וכך עברו הימים. וכך עברו החיים.
דומה היה, הם החיים, הולכים כך מיום ליום ומתאדים כהתאדות המים אל האש.
ערב דומה לערבו.
ודולה הובאה הביתה.

וכעבור ימים מועטים נלקחתי אני לבית החולים. על מיטת שדה הובלתי דרך שווקים ורחובות. ראשי המטורף המחומם הציץ ישר ישר ישר לתוך השמים הבהירים המסמאים החמים.
אבא נחפז אחרי אמא. היא הייתה הראשונה.
ודולה נשלחה לאחת השכנות 'לשחק' שם.

ובשובי לאחר שנים עשר יום, נשען על מקל, ופני כפני הצלוב המדוקר עם הלחיים הנפולות שלו, נודע לי כי אבא הובל לקבורה לפני ימים אחדים, להר הזיתים.



מספר תושבי ירושלים לפני מלחמת העולם היה 45,000 נפש, ובסופה – 20,000 נפש. חלק ברחו, ורבים מאוד מתו מרעב, ומטיפוס הבהרות. החיים היו משותקים, ובתי הספר נסגרו בשנת 1916 מפסח ועד שבועות, ואחר כך נסגרו שנית בתמוז.
מחקר מקיף על התמותה בירושלים נמצאת בגיליון קתדרה, חוברת 165, תשרי תשע"ח.

הסיפור המתואר כאן התרחש בשנים 1916-1917 – ימי מלחמת העולם, והשתקפותה בירושלים. בית החולים היחיד שפעל בירושלים אותם ימים היה בית החולים שערי צדק, ומחלקת ההסגר המתוארת בסיפור, נקראה בבית החולים 'קרנטינה', והיא שרדה שנים רבות אחרי תום המלחמה.

הסיפור ניתן במקוטע, והלשון תוקנה באותן מקומות שלא ניתן היה להבינם. הספר כולו מתאר חיים מעניינים, והוא שווה קריאה בשלמותו. הספר יצא לאור במהדורה מחודשת.