אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דף מספר ישן
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הלוח העברי
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תנ"ך - לימודו והוראתו
תפוצות ישראל
תפילה
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מה חידש בית המשפט בשנים האחרונות?
על אקטיביזם שיפוטי

גיליון מס' 16 - תש"פ - 2019/20


שפיטה על פי ערכים, או על פי החוק הפורמאלי

השינוי שעבר על בית המשפט בשנים האחרונות, ועומד במוקד הדיון הציבורי היום, נובע משינוי שיטת השפיטה, ומשינוי התפיסה החברתית הקיימת.

בספר שיצא בשנת 1993 מנתח פרופ' מנחם מאוטנר את התהליכים שעברו על החברה ועל בית המשפט, וקטעים ממנו מסבירים באופן נאה את העולם שאנו חיים בו.

בגב הספר רשומות שורות אלה:
מה פשר ה"אקטיביזם" שהפגין בית המשפט העליון בשנות השמונים? בספר זה, המיועד לקורא המשפטן והלא משפטן, נטען, כי האקטיביזם משקף מעבר של בית המשפט מתפיסה שעל פיה יש להפעיל את מערכת המשפט תוך הצנעת המימד הערכי של המשפט, לתפיסה המדגישה את המשמעויות הערכיות והחברתיות של המשפט.

המושגים המרכזיים בספר זה הם פורמליזם מול ערכים. שם הספר הוא "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי", תל אביב 1993.

שפיטה פורמאלית
שפיטה פורמאלית היא שפיטה על פי החוק הכתוב, תוך אמונה שהדרך לפתור בעיות משפטיות נמצאת בלשון החוק. הגישה הפורמאלית מקבלת את הפרדת הרשויות בין הכנסת לבין בית המשפט, ובית המשפט אינו מתערב בתחומי חקיקה. בית המשפט חייב לעשות צדק בין המתדיינים, על פי פירוש החוקים הקיימים. אין תפקיד בית המשפט לתרום תרומות מקוריות לתורת המשפט.

שפיטה על פי ערכים
בית המשפט אינו מגביל עצמו ללשון החוק, אלא יורד לערכים שהחוק בנוי על פיהם. בית המשפט יוצק נורמות משפט חדשות. המשפט מבוסס על עקרונות ועל חוקי יסוד, ובית המשפט יכול לקבוע כי חוק נוגד את חוקי היסוד, ולכן הוא בטל. בית המשפט צריך לאזן בין עקרונות שונים, ואיזון זה יכול להיות בדרכים שונות, והשופט קובע אילו ערכים חשובים יותר. קביעה זו, יש בה אלמנט של חקיקה.


סגירת הפער בין התרבות הכללית לבין בית-המשפט

‏בשנים הראשונות לפעולתו של בית-המשפט, התקיים ניגוד בין הערכים התרבותיים ששלטו בחברה הישראלית לבין הערכים התרבותיים שהתגלמו בנורמות שהפעיל בית-המשפט.

בשנות החמישים, שלטה בתרבות הישראלית תרבות שעל-פיה נתפס הפרט כמכשיר להגשמת יעדים של המדינה: הקרבה והגשמה.

‏התרבות המשפטית, שבתוכה פעל בית-המשפט, הושתתה על ערכי הליברליזם, שייבא בית-המשפט מאנגליה ומארצות–הברית. ערכים אלה רואים את הפרט כגורם אוטונומי עליון, שיש לתת תוקף מרבי לרצונותיו ותכנון חייו, בלא קשר לתרומה שלהם לקידום יעדיו של הכלל...


‏בשנות השבעים והשמונים, בעקבות השפעתה המואצת של התרבות האמריקאית, עלתה בישראל מערכת תרבותית מקבילה, לצד המערכת התרבותית המסורתית. מערכת חדשה זו הושתתה על ערכי המימוש העצמי והאינדיווידואליזם, ושורשיה נעוצים בתפיסת-העולם הליברלית.

‏בית -המשפט של שנות השבעים והשמונים מצא עצמו מוקף עיליתות שעולמן התרבותי קרוב לעולמו שלו. סגירת הפער בין בית-המשפט לבין התרבות הכללית שבה הוא פועל, וערכיהן של העיליתות האחרות הפועלות בארץ, חיזקו מאוד את בטחונו העצמי של בית המשפט והקלו עליו להכריז על הערכים שהוא מייצג.


המאבק על דמותה של ישראל מול ערכיו של בית-המשפט
‏באמצע שנות השבעים, לאחר משבר מלחמת יום הכיפורים, החלפת השלטון וכישלון הממשלה, ‏החל תהליך לעיצוב מחדש של התפיסה התרבותית של החברה. בתהליך זה החלו משתתפים, בשנות השמונים, חוגים המתנגדים לעולמו התרבותי של הליברליזם המערבי, והכופרים בעליונות הערך של ישראל כמדינה דמוקרטית-ליברלית. ואלה הם:

ראשית, חוגים לאומניים, ציונות דתית משיחית, שיש בה גורמים אנטי-דמוקרטיים חזקים ביותר. לדעתם הדמוקרטיה היא רעיון נוכרי, משני בחשיבותו, ובשם ערכים כמו קדושת המולדת או טוהר העם יש לדחקו לתחתית המדרגה.

שנית, חוגים לאומניים קיצוניים, הם מבטלים את המוסר היהודי ואת המושג עם סגולה ואור לגויים, ורוצים להשיג באלימות את מטרתם.

שלישית, חוגים דתיים, המבקשים להשליט במדינה את עיקריה של הציוויליזציה היהודית המנוגדים לאלה של הציוויליזציה המערבית.

רביעית, חוגים של פונדמנטליזם דתי, אשר לראשונה מאז קמה המדינה, גילו מעורבות רבה במרכז המערכת הפוליטית, בניסיון להטביע עליה את חותמם. ‏

במהלך שנות השמונים דומה היה שהחוגים הלאומניים והדתיים חברו יחד למאבק נגד ערכי הליברליזם והדמוקרטיה, העומדים ביסוד המשפט הישראלי.
‏‏
להבדיל מבית-המשפט של שנות החמישים, שפעל "מול" החברה בכללותה ובנבדל ממנה, ‏פעל בית-המשפט של שנות השמונים בתוך חברה מפולגת, ‏שהחל בה תהליך עיצוב דמותה התרבותית של ישראל: חלקם מזדהים עם הערכים שבשמם פועל בית-המשפט, בעוד חלק לא קטן קורא תיגר על מערכת ערכים זו.

‏בנסיבות אלה היה בית-המשפט יכול לנהוג באחת משתי דרכים:

הדרך האחת היא היצמדות לפורמליזם נוקשה, כאילו קיימת רק דרך אחת לעשיית משפט - דרכו של בית-המשפט. פרופ' שקלאר ‏טוענת, כי הפורמליזם המשפטי מאפשר לבית-המשפט להציג עצמו כמי ‏שפועל בדרך של ניטרליות ערכית, תוך הצנעת העובדה שאין ‏בחברה קונסנסוס לגבי ערכיו של בית-המשפט.

הדרך האחרת היא הכרזה מצד בית-המשפט, בגלוי ובקול צלול, על ערכיו, מתוך כוונה להדוף את החותרים תחת מפעלו, ולחזק את התומכים בו, מתוך תקווה שבסופו של דבר, ינצחו ערכיהם של בית-המשפט והחוגים המזדהים עמו במאבק על נפשה של ישראל.


‏אחרית דבר - סיכום

‏בראשיתה, הציעה הציונות לאנשיה את חזון הקמתן של מדינה יהודית וחברה המושתתות על צדק חברתי.

בשנות החמישים, מצאה עצמה הציונות כשכוח השליטה של חזונה הולך ומתפוגג. חזון הקמת המדינה הוגשם; חזון הצדק החברתי נתקל בקשיים והחל דועך. החל בשלב זה בדרכה, מצאה עצמה הציונות מושפעת יותר ויותר על-ידי שתי ציוויליזציות הענק, עשירות-התכנים, שבסביבתה: הציוויליזציה של המערב, והציוויליזציה של היהדות.

בשנים שלאחר מלחמת ששת-הימים, התעצמו, במקביל, כל שלושת הגורמים הנוטלים חלק במאבק על דמותה התרבותית של ישראל:
הלאומנות (ילידת הציונות), היהדות והליברליזם המערבי.

עם זאת, בשנים אלה היה דומה לא-אחת, שכוחות הלאומנות והיהדות חברו יחדיו לדחיקת רגליו של הליברליזם המערבי מחייה של ישראל. מאז ומתמיד הייתה לבית-המשפט העליון תרומה חשובה, אולי מכרעת, לביצור זיקתה הערכית של ישראל למערב הליברלי.

בשנות השמונים, יצא בית-המשפט נגד אלו שקראו תיגר על זיקתה של ישראל לערכיו של המערב ופעל בתקיפות ובנחישות למען המשך קיומה של זיקה זו.

כל מי שסבור כי בשנים שיבואו, צריכה זיקתה של ישראל למערב הליברלי להימשך ואף להתעצם, חייב לקוות שבית-המשפט יצליח במאבקו.




אחרית דבר - עמוד אחרון של הספר