אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דף מספר ישן
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הלוח העברי
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תנ"ך - לימודו והוראתו
תפוצות ישראל
תפילה
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מאין היידיש שלי?
זכרונות על העיר וויניצה, אוקראינה

מרדכי יושקובסקי

גיליון מס' 17 - תשפ"א - 2020/21

מרדכי יושקובסקי הוא מתרגם, ומנהל אקדמי של המרכז הבינלאומי ליידיש ליד הקונגרס היהודי העולמי

לעתים קרובות שואלים אותי: מאין היידיש שלך? הרי חיית בתקופה סובייטית מאוחרת, למדת בבית ספר רגיל. מדי יום נתקלת בביטויי אנטישמיות. אז מאין הגיעה אליך היידיש? ברגעים האלה אני מרגיש בלבול מסוים, משום שלהשיב לשאלה הזאת באופן חד-משמעי בלתי אפשרי.

לומר שגדלתי במשפחה דוברת יידיש - זו לא אמת. במשפחתי דיברו רוסית. מדי פעם שמעתי יידיש מסבי וסבתותיי, אך לא במידה רבה יותר מאחרים. לדוגמה, אחותי שגדלנו איתה באותה המשפחה, לא מבינה מילה ביידיש. לומר שלמדתי יידיש בכוונה תחילה - גם זו לא אמת. היכן יכולתי ללמוד אותה בשנות ה- 70 - 80 בברית המועצות, בפרובינציה אוקראינית? לומר שאני אוטודידקט - גם לא נכון. החיים חיברו אותי לאנשים מדהימים, שמהם למדתי הרבה וקיבלתי מידע רב, אך זה מעולם לא נשא אופי שיטתי. אז מאין היגיעה אלי היידיש?

גדלתי בוויניצה, בלבה של אוקראינה העכשווית ובמרכזו של תחום המושב לשעבר. העיר הזאת תמיד איחדה בתוכה שני אופני חיים. מצד אחד זו הייתה עיר לא קטנה, בירת מחוז עם בתי חרושת ומפעלים רבים, ארבעה מכונים להשכלה גבוהה, תחבורה מפותחת, תיאטרון, פילהרמוניה, פארקים גדולים, מוזיאונים, אנשים אינטליגנטיים ומוכשרים. במרכזה של העיר באמת נוצרה הרגשת הימצאות במטרופולין גדול של תרבות ותעשייה. אך מצד שני מספיק היה לפנות הצידה מן הרחוב המרכזי המפואר כמה מטרים, ומיד הרגשת שהגעת לעיירה טיפוסית עם בתים חד-קומתיים עקומים ששונו פעמים רבות, סמטאות לא סלולות, בארות ופומפות שמהן מילאו מים, ושכנים אשר כולם הכירו אות כולם וידעו הכול על כל אחד.

בחודשי הקיץ העיר שקעה בירק של פארקים, שדרות וגנים פרטיים. באוויר ריחף ריח משכר של עצי תפוח ואגס. במי הנהר בוג הדרומי צמחו פה ושם איים של אצות וטינה, ומעל הגדה השמאלית של הנהר ממש נתלה אזור יהודי היסטורי ישן שעד היום נושא את השם ירוסולימקה (משום שבפיהם של יהודים הוא נקרא ירושלים ד'פודוליה). האזור הזה הונצח פעמים רבות הן באמנות, הן ביצירות ספרות. ציירו אותו ציירים כנתן אלטמן, אברהם מנביץ', מיכאל לושק ואחרים. כאשר בשנת 1925 אלכסיי גרנובסקי ושלמה מיכואלס חיפשו נוף אוטנטי לצילום הסרט האילם המפורסם "יידישע גליקן" (המזל היהודי) לפי המוטיבים של הרומן "מנחם-מענדל" מאת שלום-עליכם, הם הגיעו לוויניצה ודווקא כאן, בירוסולימקה, צלמו את מרבית הסרט.

בערבים קיציים, כאשר השמש התחילה לשקוע, אפשר היה לפגוש בעיר יהודים מבוגרים רבים. גברים לבשו ז'קטים בהירים מבד רך כמו משי, שקראו להם "ז'קטים סיניים". נשים החזיקו בידיים עליוניות קלות, כדי שיהיה להן מה לשים על עצמן מאוחר יותר, כאשר יהיה קריר. כל היהודים האלה הלכו לפארק ע"ש קוזיצקי במרכזה של העיר או לשדרה רחבה ויפה שהשתרעה דרך כל האזור בשם זמוסטייה מהעבר השני של הנהר. לפעמים הם הביאו איתם נכדים. ילדים השתובבו ושיחקו, ומבוגרים ישבו על ספסלים ושוחחו. בילדות אהבתי מאוד ללכת עם סבי וסבתי לשדרה או לפארק. זה היה בשבילי משהו מעבר לסתם אפשרות לטייל ולפזז, כל ערב כזה נתפס בעיניי כסוג של הופעה דרמטית, עם מסורת משלה, עם מהלך איטי משלה, והעיקר עם יידיש שלה שהתנגנה לה בצורה לבבית ואוטנטית.
זקנים ישבו ושוחחו, ואני הוקסמתי מצלילי שיחתם, קשה לי להסביר את זה בצורה רציונלית, אך נדמה היה לי שלא מדברים הם, אלא שרים. זו הייתה מקהלה בלתי נשכחת. כל צליל בה היה מדוד והגיוני, כל אנחה וכל אנקה, כל בדיחה וכל פתגם לוו במנגינה פנימית, מיוחדת במינה שכבשה את לבי אז ולא שחררה עד היום.



רחוב עתיק בוויניציה * מקור: ויקיפדיה


הבנתי מעט מאוד ממה שהיהודים המבוגרים האלה דיברו, ובוודאי שאז זה גם פחות עניין אותי, אבל הניגון שהיה טמון בתוך הדיבור שלהם משך יותר ויותר. יכולתי לשבת שעות, להתבונן בפנים המקומטות שלהם ולהקשיב לכל הגה שיצא מפיהם. שמתי לב שכאשר יהודי מן השורה סיפר דבר מה, הוא ניהל דו-שיח פנימי עם עצמו, הוא שאל ובעצמו השיב לשאלות של עצמו, לכן כל הקסם של הסיפור שלו בא לידי ביטוי באינטונציה, אפילו יותר מאשר בתוכן. דווקא האינטונציה החייתה את הסיפור, עשתה אותו מסקרן ומרגש. כעבור שנים הפכתי את הגישה הזאת לעיקרון אישי של הפנמת יצירה עממית יהודית: כיצד לומר חשוב יותר מאשר מה לומר...

במשך שנים רבות אני לא מפסיק להיזכר ביהודים המבוגרים ההם. כל אחד מהם היה כמו ספר פתוח, גוש יצוק של היסטוריה חיה. הם התרגלו להיפגש בשעות הערב, כדי לשאוף אוויר צח ובו-זמנית לשאוף אהבת חיים אחד מן השני. הם צחקו בעליזות, הזילו דמעה, נזכרו בעבר הקשה, חלמו על עתיד טוב יותר, וכל זה הוגש ביידיש ביתית, תוססת, עסיסית. השפה הזאת ריחפה מעל העיר, הייתה חלק בלתי נפרד מן הנוף העירוני. היא תפסה מקום איתן בסימפוניה טבעית של צלילי העיר, והמנגינה המכשפת שלה מתנגנת באוזניי עד היום הזה.

שם, בשדרה או בפארק, סיפרו את החדשות, חלקו עם חברים שמחות ודאגות. "אסיפות" הערב האלה כל כך משכו ועניינו אותי, ששמתי לב לכך, שאני מבין יותר ויותר על מה מדברים, ובגיל עשר בערך אפשר לומר שהבנתי הכל.

לעתים קרובות אני מנסה לשחזר בדמיוני את פניהם של הזקנים הוויניצאים ההם ושואל את עצמי: מה היה משותף ביניהם? מה הפליא אותי יותר מכל? ואני משיב לעצמי: פחד בעיניהם... זכור לי ביטוי של אישה זקנה אחת שנהגה לומר: מיר זייַנען געבליבן אָרעם, צעטומלט און דערשראָקן (נשארנו עניים מבולבלים ומבוהלים)... הפחד בעיניהם היה בלתי נגמר והיה ביטוי למצב של כאב נפשי קבוע שלא היה לו סיכוי להיעלם. הרי היה זה דור ששרד את המהפכה עם מלחמת אזרחים, עם פוגרומים, היידמקים (פורעים אוקראינים), כבר אין מה לדבר על השואה הגדולה, שכל אחד מהם ניצל בה בנס. וגם אז, בשנות ה70 - 80 הם המשיכו לחוש פחד. הרבה יותר פחדו על ילדיהם ונכדיהם, מאשר על עצמם. פחדו מאנטישמים שהשפילו והעליבו על כל צעד ושעל, פחדו מן השלטון שלא אפשר להרוויח פרוטה נוספת בדרך חוקית, פחדו ממחסור במצרכים, כי הייתה זו תקופה של "דפיציט". כדי להשיג דברים נחוצים וחיוניים, היו צריכים לעבור שבעה מדורי גהינום.

שמתי לב שלעתים הם התחילו לדבר בשקט, כמעט עברו ללחש. כך דנו בחדשות מישראל שהצליחו לשמוע משידורי רדיו שזרמו מעבר למסך הברזל, למרות שהשלטונות שיבשו את גלי האתר באופן קבוע. אגב, דווקא אז, בערבים ההם למדתי מילה ביידיש "פאַרקלאַפּן" (לשבש, להשתיק, להחריש). כמעט כל התכנסות התחילה ממשפט: "אתמול החרישו פחות, אפשר היה לפחות לקלוט כמה מילים", או: "אתמול היה נורא, כל כך הרעישו, שכך ירעש להם בראש ללא הפסקה".

חדשות מישראל היו בדרגת חשיבות עליונה עבור הזקנים ההם. הם היו פיזית רחוקים, אך לבבותיהם היו בישראל. הם גם התווכחו כשדיברו על ישראל, קיבלו כל שבב מידע משם קרוב מאוד ללב. אך הייתה עובדה אחת שלא הייתה ניתנת לעוררין: אחרי מה שהיהודים האלה עברו, הכי חיממה את לבם ושימחה את מוחם ידיעה על כך, שבעולם הגדול הזה ישנו מקום קטן אחד, שבו דם יהודי לא הפקר עוד, שיהודי לא פוחד שם ויודע להגן על עצמו. בו-זמנית הם ידעו "צופעפערן און צוזאַלצן" (לפלפל ולהמליח) את דבריהם באין-ספור פתגמים ביידיש: "זאָל די וועלט וויסן, אַז מיט ייִדן שפּילט מען זיך מער ניט" (שהעולם יידע שמשחקים עם היהודים נגמרו לתמיד), או: "ווידער די אַראַבער סטראַשען די וואַנצן" (שוב העברים מפחידים את הפשפשים), או: "זאָלן די אַראַבער ניט וואַרפן קיין שטיינער, וועט מען ניט דאַרפן זיי ברעכן די ביינער" (שערבים יפסיקו לזרוק אבנים, אז לא יהיה צורך לשבור להם עצמות). איש זקן אחד עם דמעה שנצצה לו בעין היה מוסיף: "לא נורא, גולדה שלנו כבר תדע מה לעשות"...

בתודעתי בתור ילד השתזרו והתערבבו חדשות מישראל בצורה הדוקה ביותר עם שפת יידיש צבעונית ועסיסית. כאשר קלטתי את העובדה שקיימת באיזשהו מקום רחוק מדינה יהודית, הייתי בטוח שהמדינה הזאת מדברת בדיוק באותה השפה שמדברים היהודים האלה בשדרה הוויניצאית. קשה היה לתאר שיכול להיות אחרת, הם הרי היו קשורים למדינה הזאת בכל נימי נפשותיהם, רק עליה דיברו וחלמו. עד שבאחד הערבים הגיעה לשדרה אישה מבוגרת כפופה, שהיה לה כינוי "לושן קוידש". דווקא ממנה נודע לי שקיימת עוד שפה יהודית, וממנה למדתי כמה משפטים ראשונים בעברית בהברה אשכנזית. בפיה השפה הזאת ממש לא נשמעה קשוחה ולקונית, אלא להיפך, מתנגנת ברכות.

בתחילת שנות ה-70 החלו משפחות ראשונות לעלות מוויניצה לישראל, ואיך שאומרים ביידיש: "די שטאָָט איז געגאַַנגען אויף רעדער" (העיר התהלכה על גלגלים), במילים אחרות הנושא הזה תפס בחוזקה מקום ראשון בסדר היום של יהודי העיר. בלהט מיוחד הקריאו בשדרה ובפארק מכתבים מקרובי משפחה או בני העיר שהגיעו מהארץ, התבוננו בתמונות שהגיעו משם, דנו בפרטים הכי קטנים. פתאום יידיש וויניצאית התעשרה בביטויים חדשים שלא היו כל כך מובנים לאוזן זרה:
זה וזה קיבל אישור עליה, ההוא שוב סורב... רצו ללכת לתחנת רכבת וללוות קרובי משפחה לרכבת עד צ'ופ (תחנת הגבול), אך נבהלו משום ששם מצלמים את כולם...
האמירה הכי חזקה שזכורה לי, הטילה אימה על כולם: אצל משפחת ... אתמול היה חיפוש, חיפשו בכל פינה (שיחפשו אצל אנשי הקג"ב כבר אבנים בכליות), אפילו חטטו עם מקלות בצנצנות עם ריבה (שיחטטו אותם כבר באדמה לחה).
תושבי ויניצה קינאו ביהודים מצ'רנוביץ או מווילנה, כי מערים האלה השלטונות משום מה התירו לצאת בצורה קלה יותר ובמספרים גדולים יותר. לעומת זאת בוויניצה חיי כל משפחה שהעזה להגיש בקשה לעליה, הפכו לגהינום. שכנים קיללו, ממקומות עבודה פיטרו, והחלה המתנה מתישה ומורטת עצבים - יגיע היתר או סירוב לעזיבת ברית המועצות?

כשהייתי בערך בן חמש-עשרה, הלכתי פעם ברחוב במרכזי על שם לנין. שם היו ממוקמות צמודות אחת לשנייה שתי חנויות ספרים. מעולם לא יכולתי לעבור לידן בלי להיכנס ולבחון בעיניים את המדפים עם ספרים. באחת מהן ראיתי ספר קטן עם אותיות עבריות. קניתי אותו ורצתי לסבי. ראיתי פעם שבסוף הסידור שלו ישנו אלף-בית. פתחתי את הספר שקניתי ובאמצעות האלף-בית ובעזרת סבי התחלתי "צונויפקראַצן" (לגרד) אות לאות. עד היום זוכר אני את שמחת הנעורים הנלהבת שחשתי אז, כאשר האותיות החלו להיבנות למילים, ומילים למשפטים.

התברר שהספר הזה היה קובץ שירים של משורר יידישאי שיקע דריז, שנולד בעיירה קרסנה במחוז ויניצה, שיריו היו כתובים בסגנון עממי, מלאים בפשטות יהודית יפה ובאנושיות. הם כל כך ליטפו לי את הנשמה שלמדתי כמעט את כולם בעל-פה ואני נושא אותם בזיכרון עד היום.

סבי היה מאושר במיוחד. הוא מיהר לחלוק עם חבריו בשדרה את שמחתו מכך שנכדו למד לקרוא ולכתוב ביידיש. אני זוכר את עיניהם באותו הרגע כאשר שמעו את הידיעה הזאת. היה בהן ניצוץ של סיפוק, חדווה ותקווה. וכל אלה חוזקו בחיוך רחב ונדיב.

מאז התחלתי לנסוע בצורה שיטתית לקיוסק בתחנת רכבת, כדי לקנות את הגיליון החדש של כתב-עת "סאָָוועטיש היימלאַנד" ( "המולדת הסובייטית" - כתב-עת יחידי ביידיש שיצא לאור בבריה"מ בשנים ההן) ואת עיתון הישראלי הקומוניסטי "דער וועג" ("זו הדרך"). לאט-לאט התרגלתי למבטי פליאה וסקרנות של מוכרות בקיוסק, שלא העזו לשאול אותי האם אני יודע לקרוא את זה בעצמי או קונה בשביל סבא וסבתא. הן כבר זיהו אותי ממרחק ורק ליוו בחיוך ותרני. בדרך הזאת התאפשר לי להשתלם בקריאה ביידיש ולגלות את עושרה של ספרות בשפה הזאת. משנה לשנה ספגתי יותר ויותר יידיש ואת האוצר הרוחני האדיר שטמון בה.

סיימתי בית-ספר ונסעתי ללמוד באוניברסיטה במוסקבה. כאשר חזרתי לוויניצה בתקופת החופשות, פגשתי שם פחות ופחות יהודים מבוגרים שדיברו ביידיש. אחר כך עקרו את השדרה היפה וסללו במקומה כביש רחב. פארק על שם קוזיצקי גם שינה את פניו, נעלמו משם שורות ארוכות של ספסלי עץ באמצע שדרות מוצלות עם עצים גבוהים. והנה כבר לא נשארו לחלוטין אותם הזקנים. איתם ביחד נעלמה משם יידיש עם ניגונה שליטף את הנשמה.

ילדיהם של אותם הזקנים הבינו פחות-יותר יידיש מדוברת, אך לא ידעו כבר לקרוא בה. לעתים קרובות קראו לי לבוא ולקחת ספרים, כתבי-עת ועיתונים ביידיש שנשארו מהוריהם. היכן שמרו את כל האוצרות האלה? - כמובן או במרתפים או בעליות גג. דווקא משם, ממרתפים ומבוידמים בוויניצה אספתי את הספרייה הענקית שלי. כאשר היום אני מדפדף את הספרים המוצהבים האלה וחש את ריחם המתקתק, צף בזיכרון הניגון המשכר של יידיש וויניצאית שכישף אותי בילדות ומלווה כל החיים. הנה מדפדף אני קובץ שיריו של דוד הופשטיין שמצאתי באחד הבוידמים בירוסולימקה, ומיד נתקל בפואמה שמתארת במדויק את מה שאני מרגיש כעת באזכורי את שנות ילדותי שהעניקו לי את תחושת הכאב והשמחה שכמוסה במילה היידית:

אין ייִִדישן וואָָרט, וואָָס איז אָָקאָָרשט אַַרויס פון די צוואַַנגען...,
אין ייִִדישן וואָָרט, ווי עס איז, איז פאַַראַַן אַזאַ "עפּעס",
וואָס האָט שוין די זיכער רו און די ברייטקייט פון עפּאָס.
קוקט זיך נאָר אייַן מיט געהער, מיט אַן אויג אַ פאַרטיפטן,
הערט איר דעם שווערן געבורט פון די קינפטיקע שריפטן?

במילה יידית שכעת יצאה רק מצבת...
במילה יידית, כמו שהיא, ישנו כזה "משהו",
שמכיל מנוחה בטוחה ורוחב של אפוס.
תביטו בה בעין מתעמקת, תקשיבו לה טוב,
שומעים אתם את לידת השורות הבאות?

תרגום מיידיש - מ.י.