בתורה כתוב ( דברים ט"ו, ז-ח): "כי יהיה בך אביון באחד שעריך בארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו¹ די מחסורו אשר יחסר לו", דרשו חז"ל (כתובות דף סז:) "די מחסורו...אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו". התורה מחייבת אותנו לפרנס את העניים ולספק להם את צרכיהם הבסיסיים. בזמנינו שהעניים מרובים והיחיד אינו יכול לקיים את המצווה, החובה מוטלת על הציבור (רמ"א יור"ד סי' ר"נ סעי' א').

התורה מחייבת אותנו לדאוג לצרכי העניים, אך יש גם חשיבות לאופן קיום המצוה. נתינת צדקה מתוך נדיבות הלב עדיפה על פני נתינה מתוך כפייה, ותורמת למידותיו של האדם. מאידך יש מקום לחשוש שאם נסתמך רק על נדיבות הלב, הכסף שיגבה לא יספיק. ע"י כפייה ניתן לדאוג טוב יותר לצרכי העניים. דילמה זו בא לידי ביטוי על פי דברי הראי"ה (ניצני ארץ ד עמ' 31-34): "תכלית הצדקה היא בשניים: האחד הוא להיות להועיל לעני...השני הוא שהנותן יוציא מהכוח אל הפועל מידת הטוב לעשות טוב וחסד ובזה הוא משלים נפשו. והנה לגבי הקב"ה ודאי עיקר תכלית הצדקה להשלים נפש הנותן...". באופן דומה כותב המהר"ל (פירוש עה"ת גור אריה פרשת חוקת): "...כי מה שחייבה התורה בצדקה ומעשר שכן האדם מצד שהוא אדם חייב שיתן מעשר כדי שיהיה נפש האדם טוב ולא יהיה נפש רע...".

הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק ח', מכון ירושלים, סי' קכו, מובא גם בב"י יור"ד סוף סי' ר"נ וברמ"א יור"ד סי' ר"נ סעי' ה') מתייחס בדיוק לדילמה זו כשנשאל "אם יכולים ב"ד לחייב את הציבור לעשות צדקה לפי המס או לפי נדבה כאשר ידבנו לבו", בתשובתו הוא כותב "אין כל המקומות שווים, אלא יש מקומות שנהגו לפי הנדבה ויש מקומות שנהגו לפי המס...ועדיין היא מחלוקת, והנותן לפי הברכה ראוי יותר לברכה.

על תקופה זו כותב ערוך השלחן ביור"ד רנ,יב (ראה שו"ע יור"ד סי' ר"נ סעי' ה' בניסוח כללי):

"... ואמנם בזמן הרשב"א התחיל המצב להתמוטט ורבו עניים ולכן אמרו העשירים כיוון שמהצדקות שלנו לא יספיק לצרכיהם אם כן מה בצע בקופה של צדקה, יחזרו על הפתחים וכל אחד יתן כפי נדבת ליבו והבינונים אמרו לפי ממון כלומר, שתהיה קופה של צדקה ופסק הרשב"א שהדין עם הבינונים לפי שמדין תורה כן הוא ואי משום שלא יספיק יחזרו אח"כ על הפתחים...וזהו שאומר שהדור נדלדל כלומר, שהקופה אינה מספקת ולכן התחיל בזמנו חילופי מנהגים יש מקומות שנתנו לפי נדבת ליבן ויש לפי המסים והכל מפני לחצינו זו הדחק²."

לאחר האמנציפציה אבד כליל יכולת הקהילה לכפות. כמובא בערוך השלחן (יור"ד רמ"ח, יג):

"...ויראה לענ"ד דכיוון דקיימא לן דכופין על הצדקה, ועכשיו בזמן הזה ידוע שאין לנו כח לכוף."

בימינו השאלה היא, על מי מוטלת האחריות לדאוג לצרכי הסעד של המדינה, על הרשויות או על הפרט. אם האחריות מוטלת על הרשויות הם ייאלצו לגלגל ולכפות את צרכי הסעד על הציבור. ככל שהאחריות של הרשויות לצרכי הסעד קטנים, יקטן חובתם לכפות את צרכי הסעד על הציבור.

א. כפייה במצוות.
לדעת רבינו תם (בבא בתרא ח: תוס' ד"ה אכפיה) אין כופין על הצדקה, דעתו מבוססת על כלל המובא בגמרא (חולין דף ק"י:, , ירושלמי ב"ב י"ח., ראה גם כתובות דף פו.) שמצוות עשה שמתן שכרה כתובה בצדה ( פרוט השכר מופיע ליד הצווי ) אין בית דין של מטה מוזהרים עליהם, מצוות צדקה נכלל בקטגוריה זו, דכתיב "נתון תתן לו...כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך" (דברים ט"ו,י). ר"י מבעלי התוספות (בבא בתרא דף ח: תוס' ד"ה אכפייה) חולק וסובר שכופין על הצדקה מכיוון שבמצוות צדקה כלול גם מצוות לא תעשה שכתוב "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ" ועל מצוות לא תעשה בית דין מחוייבין לכפות. לדעת ריצב"א (בבא בתרא דף ח: תוס' ד"ה אכפייה), במצוות עשה שמתן שכרן כתובה בצידן בית דין אינם נענשים על אי אכיפה, וכן משמע מהגמרא (חולין דף ק"י:) לגבי אחד שלא כיבד את אביו וכעונש קשרו אותו, אמרו למענישים עזבו אותו אינכם מוזהרין להכריחו עד שיעבור על מצוות עשה אחרים, כגון סוכה ולולב. אבל מצוות כיבוד אב ואם נכלל בגדר מצוות עשה שמתן שכרן כתובה בצידן ולכן לא כופין עליו. לדעת המהרשד"ם (שו"ת מהרשד"ם יור"ד סי' קס"ו) כוונת הריצב"א היא שרשאים לכוף אך אינם מוזהרים על כך, מאידך לדעת המאירי (כתובות מט:) כוונת הריצב"א היא שבית דין אינם נענשים על אי אכיפה אך הם מוזהרין על כך. הריטב"א (כתובות מט:) סובר שאע"פ שבאופן כללי במצוות עשה שמתן שכרה בצידה לא כופין, דוגמת מצוות כיבוד אב ואם, במצוות צדקה כופין מפני שיש בו חסרון לעניים. ניראה שהוא סובר כדעת הריצב"א ובגלל הצער שיש לעניים ממחסור, בית דין משתמשים ברשות שניתן בידם וכופין, וכאין זה סובר המהר"ל (חידושי אגדות, ב"ב ח:). לדעת קצות החושן (סימן ר"צ ס"ק ג') מצוות צדקה נחשב כחוב, חוב זה משועבד לעניים, לכן כופין על הצדקה על אף שמדובר במצוות עשה שמתן שכרה בצידה³.

בפועל ברוב הקהילות וברוב התקופות לא נהגו לכפות. בדרך כלל העשירים שימשו כפרנסי הקהילות והם התנגדו לכפייה, דווקא שיכבות הביניים היו בעד (ערוה"ש יור"ד סי' ר"נ סעי' יב). מאידך, פעמים רבות הפוסקים שמצאנו כותבים שצריך לכפות על הצדקה, לא שימשו כרבני הקהילות, לכן לא היה בידם הסמכות הנדרשת לכך. בתקופה שלאחר האמנציפציה אבד לקהילה הכוח לכוף, כפי שמובא בערוך השלחן (יור"ד סי' רמ"ח סעי' י"ג) "...ויראה לענ"ד דכיוון דקיימא לן דכופין על הצדקה, ועכשיו בזמן הזה ידוע שאין לנו כח לכוף".

ב. כפייה לצדקה והחיוב לתמוך בילדיו - הסוגיה בכתובות דף מט:
הגמרא בכתובות דנה בשאלת מחוייבות האב לדאוג לצרכי ילדיו הגדולים (גיל 6 עד 13) , הגמרא מביאה דוגמאות לכך שביישו את מי שלא דאגו לצרכי ילדיו, דהיינו כפיה בדברים בלבד, הגמרא מוסיפה שנוהגים כך רק ביחס למי שאינו אמיד, אבל אדם אמיד ⁴כופין אותו, הגמרא מוסיפה ומספרת שרבא כפה את רב נתן לתת 400 זוז לצדקה. סיפור זה מובא גם בגמרא בבבא בתרא.

המחלוקת האם בי"ד כופים על הצדקה נסוב סביב הפרשנות של גמרא זו. לדעת רש"י ורוב המפרשים, אם האב אינו אמיד כופין אותו בדברים בלבד, אבל אם הוא אמיד כופין אותו ממש, לדעתם החיוב אינו מוגבל רק בין האב לילדיו, אלא בית דין צריכים לכפות כל אדם אמיד לתת צדקה לעניים בהתאם למידת היכולת שלו, עפ"י הדוגמא שרבא כפה את רב נתן.

רבינו תם (כתובות מט: תוס' ד"ה אכפייה) חולק על רש"י והמפרשים האחרים וסובר כי גם ביחס לאב אמיד כלפי ילדיו, כוונת הגמרא היא שכופים בדברים בלבד.

הר"ן (כתובות דף יח. ברי"ף) מקשה על ר"ת, הגמרא בהתייחסה לאדם שאינו אמיד אומרת שכופין אותו בדברים בלבד. לכן כאשר הגמרא מחלקת ואומרת שאם הוא אמיד כופין אותו, הכוונה היא לכפייה שאינה דומה לכפייה של אדם שאינו אמיד, הכוונה היא לכפייה ממש ולא כפייה בדברים. לדעת הר"ן והמפרשים האחרים אם האב אמיד כופין אותו לזון את בניו באופן ממשי, ולא רק בדברים.

המהרשד"ם (שו"ת מהרשד"ם יור"ד סי' קס"ו) מתרץ את רבינו תם ומסביר: רבינו תם מסכים שכופין אב אמיד לזון את בנו בכפייה ממש, המחלוקת נסוב ביחס לאפשרות לחייב אדם לתת צדקה לעני סתם שאינו בנו. לדעת רבינו תם, רבא כפה את רב נתן לתת צדקה לעניים בדברים בלבד. לעומתו, רוב המפרשים סוברים שרבא כפה את רב נתן לתת צדקה לעניים בכפייה ממש בדיוק כמו שכופין אב אמיד לזון את בנו. המהרשד"ם מוכיח שכך צריך להבין את רבינו תם, מכיוון שהוא דן בשאלת הכפייה בקטע בגמרא שבו רבא כפה את רב נתן ולא בקטע שמדבר על כפיית האב לזון את בנו, שם הוא מודה שכופים ממש.

לגירסת הרי"ף, הרא"ש ואחרים, לאחר שהגמרא אומרת שאם הוא אמיד כופין אותו, צריך להוסיף את המילים "לא יהא אלא אחר", דהיינו, הדין שכופין אינו לבניו בלבד אלא גם לצדקה אחרת, לגירסה זו אין כאן מקום לפרשנות, וברור שכופין על הצדקה.

התוספות שהבאנו בכתובות ובבבא בתרא מביאים הסבר נוסף לכפייה שרבא כפה על רב נתן לתת צדקה. ר"ת בתוספות בב"ב מסביר שאולי הכוונה היא באמת לכפייה ממש, אך מדובר במקרה מיוחד בו קיבלו על עצמם מראש שגבאי הצדקה רשאי לכפות אותם. באופן דומה התוספות על הגמרא בכתובות מסבירים שאולי מדובר בכפייה ממש, והסיבה שכופין הוא מכיוון שבני העיר התנו ביניהם מראש לתת צדקה (בהמשך נבחין בהבדל בין שני התירוצים).

תירוץ זה לא יכול להתקבל ביחס לכפיית אב לזון את ילדיו, מכאן ראיה נוספת להסבר של דעת ר"ת עפ"י המהרשד"ם.

בגמרא בבבא בתרא (דף ח:) כתוב שגבאי הצדקה ממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת (דהיינו לוקחים משכון שאפשר לפדותו רק כנגד נתינת צדקה). לכאורה יש מכאן ראיה שכופין על הצדקה. לפי ההסברים האחרונים שהבאנו עכשיו בתוספות אין כאן קושיה. הסוברים שאין כפייה בצדקה יסבירו שהגמרא מדברת כאן על מקרה מיוחד בו קיבלו על עצמם לתת צדקה.

ג. הסוגיה בראש השנה דף ו. ? כפייה בנדרים ונדר לתת צדקה.
מהפסוק (דברים כג, כד): "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלוקיך נדבה אשר דברת בפיך". דורשת הגמרא בראש השנה: אדם שעובר על נדר, עובר על מצוות עשה ומצוות לא תעשה וכופין אותו לקיים את נדרו. מהדרשה משמע שכופין אדם לקיים את נדריו כולל נדרי צדקה. הרב האי גאון והמאירי מסבירים את הסוגיה כך שמהדרשה לומדים שכופין רק את מי שנדר להביא קרבנות. אם אדם עובר על נדר אחר הוא עובר על איסור "בל תאחר" אך אי אפשר לכפות אותו לקיים את נדרו. לדעתם אע"פ שהגמרא דורשת מהמלה האחרונה בפסוק "בפיך ? זו צדקה" אין כופין אותו לקיים את נדרו לתת צדקה, כי המלה "ועשית" ממנו למדין שכופין, הולכת רק על קרבנות ולא על צדקה. לעומתם לדעת רוב הפוסקים כופין אותו לתת את הצדקה שנדר. לדעת הריטב"א (כתובות מט:) לומדים מכאן שכופין על הצדקה. אמנם הדרשה על הפסוק מדברת (בין היתר) על מי שנדר לתת צדקה, אך הפסוק בא ללמדנו באופן כללי שכופין על הצדקה.

ד. סיכום הדעות:
לדעת רוב רובם של הפוסקים, ביניהם הרי"ף (כתובות יח.), רש"י (כתובות מט:), ר"י (ב"ב ח: ד"ה אכפיה), הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"ז הל' י'), הרמב"ן (ב"ב ח:, ב"ק יח: מלחמת ה' - דפי הרי"ף), הרא"ש (כתובות מט:), הסמ"ג⁵, הר"ן (כתובות יח: ברי"ף), הטור, שו"ע (יור"ד סי' רמ"ח סעיף א') והרמ"א (חו"מ סי' קס"ג,א), מי שאינו נותן צדקה כראוי, כופין אותו ליתן ואף יורדין לנכסיו בפניו, אבל שלא בפניו לא. לדעת הב"ח כוונת הרמב"ם והשולחן ערוך הכותבים ש"כופין בפניו" הוא שכופין "אפילו בפניו" דהיינו כופין בפניו וכל-שכן שלא בפניו, נראה שלדעתו יורדים לנכסיו גם לא בפניו ⁶.

המהרשד"ם בתשובתו כותב שאין שום פוסק בעולם שיאמר שיורדים לנכסיו שלא בפניו. לדעת הרשב"א (חידושי הרשב"א, כתובות דף מ"ט:, שו"ת הרשב"א חלק ג' סי' רצ"ב) כופין אותו אך לא יורדים לנכסיו.

מאידך לדעת ר"ת, רבינו יוסף טוב עלם (מרדכי ב"ב סי' תצ), רב האי גאון (מובא בב"ק יח: בדפי הרי"ף במאור הגדול, ראה גם בר"ן כתובות יח. ובשו"ת מהרשד"ם סי' קס"ו), בעל המאור (ב"ק יח: בדפי הרי"ף ? המאור הגדול, ראה גם בשו"ת מהרשד"ם יור"ד סי' קס"ו) ושו"ת באר שבע (סי' מ"א) אין כופין על הצדקה. לדעת הריצב"א עפ"י המהרשד"ם הרשות ביד בית דין להחליט אם לאכוף אם לאו.

לדעת המהרשד"ם (שו"ת מהרשד"ם יור"ד סי' קס"ו) למרות שלפי רוב הדעות כופין בצדקה, וככלל הולכים אחר הרוב, בשאלה זו לא ניתן לקבוע את ההלכה על פי רוב, כי אין הולכים בממון אחר הרוב. המהרשד"ם מביא את המהרי"ק הכותב שכאשר יש מחלוקת בדיני ממונות, מי שמחזיק בכסף יכול לנקוט בדעה ההולכת לטובתו, גם אם מדובר בדעת מיעוט ולא ניתן להפקיע מבעל החזקה. אבל במקרה שכל חכמי ישראל חולקים על היחיד, אם תפס מפקיעין ממנו בכח. אומר המהרשד"ם, נראה מדברי המהרי"ק שבמקרה שלא תפס, אלא הכסף היה בחזקתו מההתחלה, אפילו דעת יחיד חשובה כרבינו תם, מספיקה כדי לא להפקיע מבעל החזקה. והרי במקרה שלנו בנוסף לרבינו תם יש דעות נוספות הסוברים שאין כופין בצדקה. לכן אומר המהרשד"ם, מי שינקוט ב"שב ואל תעשה" ויסמוך על הדעות שאין כופין בצדקה טוב עשה, כי גדול כח "שב ואל תעשה". ביחס לירידה לנכסיו של מי שאינו נותן צדקה כראוי, כותב המהרשד"ם "אין ספק שמי שיעשה מעשה וירד לנכסיו אפילו בפניו שלא טוב עשה".

א. כפיה בצדקה מצד צורכי העיר ? חובה ציבורית.
המהר"ם מרוטנבורג (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ד' סי' תתקי"ח) סובר שבמקום שנהגו לתת צדקה שלא ע"י קופה משותפת של בני העיר אין כופין, אך עיר חדשה או מקום שנהגו לתת במשותף לקופת צדקה אינו יכול להיבדל וכופין על הצדקה (כשותף שאינו חולק שלא לדעת חבירו ( ב"ב קט"ז:)). דין זה נלמד מהגמרא בבבא בתרא (דף ח.) הכותבת שאדם המתגורר שלשה חודשים בעיר חייב לתת לקופת הצדקה של העיר כפי שחייב בשאר המיסים. ומהתוספתא (ב"מ פרק י"א הל' י"ב) הכותבת ש"כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית כנסת ולקנות להן ספר תורה ונביאים", מוסיף המהר"ם מרוטנבורג ובעקבותיו הרמ"א (חו"מ קס"ג,א), הוא הדין שכופין להכניס אורחים ולגבות צדקה.

גם הב"ח בתשובותיו (סי' ל"ז) כותב שנראה שכופין דווקא בצדקה שכל בני העיר שותפין בה, כגון קופה ותמחוי.

הגר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, יור"ד חלק א' סימן קמ"ט) הולך בעקבות המהר"ם מרוטנברג וכותב שצדקה הוא חלק מצורכי העיר, לכן כופין עליו כפי שכופין על צורכי העיר האחרים (ב"ב ח.), אולם לדעתו אין להביא ראיה מהתוספתא (ראה לעיל בסוף דברי המהר"ם מרוטנבורג) בניית בית כנסת וכתיבת ספר תורה הן מצוות עשה שמתן שכרן אינה כתובה בצידן, לכן כופין אליהם, אבל צדקה שמתן שכרה כתובה בצידה עפ"י דעת ר"ת אין כופין.

עפ"י דעת ר"ת בבבא בתרא לעיל, אין כופין לתת צדקה אלא כאשר היחיד קיבל על עצמו בפירוש, לפי זה נצטרך לדחוק ולומר שהחובה לתת צדקה כחלק מצרכי העיר היא חובה שלא כופים אותה על היחיד אם לא קיבל על עצמו. לדעה זו גם לצורכי העיר לא ניתן לכפות על הצדקה. לעומת זאת עפ"י התוספות בכתובות (דף מט:), אם בני העיר התנו ביניהם לתת צדקה, גם אם הוא עצמו לא התגורר בעיר בזמן שהתנו ביניהם, כופין אותו. לדעה זו ניתן לכפות על הצדקה כחלק מצורכי העיר.

ב. צדקה כחוב כספי - סוגיה בכתובות דף מח.
הגמרא בכתובות (דף מח.) כותבת שאדם שנשתטה ואינו יכול לדאוג לצרכיו ולצרכי משפחתו, בית דין יורדים לנכסיו ומפרנסים את אשתו וילדיו ומספקים "דבר אחר" ( יבואר להלן ), מאידך, אדם שנסע למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בית דין יורדים לנכסיו ומפרנסים את אשתו ולא את ילדיו (מעל גיל 6) ולא מספקים "דבר אחר".

מה ההבדל בין המקרים ? מסבירה הגמרא:
בנוסע למדינת הים הוא "יוצא לדעת", אילו רצה לפרנס את ילדיו היה מגלה דעתו קודם הליכתו. לעומת זאת אצל שוטה הוא "יוצא שלא לדעת", לכן אנו מניחים שכמו רוב העולם גם הוא מעוניין שבניו יתפרנסו מנכסיו.

בהמשך הגמרא מביאה מחלוקת מהו "דבר אחר" לדעת רב חסדא הכוונה לבושם, לדעת רב יוסף הכוונה לצדקה. לדעת רב חסדא, אדם שנסע למדינת הים לא יורדין לנכסיו כדי לספק בושם לאשתו, ובוודאי לא יורדים לנכסיו כדי לקחת מהם לצדקה. לדעת רב יוסף, לא יורדין לנכסיו כדי לקחת מהם לצדקה, אך יורדין לנכסיו כדי לספק בושם לאשתו, הנתינה לאשתו הנה טובתו האישי לעומת צדקה שהיא טובת הציבור.

בהמשך לדעה שראינו עכשיו בגמרא שיורדים לנכסי שוטה כדי לחלק מהם צדקה לעניים, סובר הרמב"ם (הל' נחלות פי"א הל' י"א) כי אדם שנשתטה לוקחים ממנו צדקה בהתאם לראוי לו. הכסף משנה מנמק את דעת הרמב"ם בכך שככלל אנשים רוצים לקיים מצוות מכספם וגם כספו של אדם משועבד לעשות צדקה. אילו נכסיו של השוטה לא היו משועבדים לצדקה, השוטה היה פטור מקיום מצוות צדקה מכיוון "ששוטה פטור מן המצוות"⁷.

מדברי הכסף משנה, מסיק קצות החושן (סימן ר"צ ס"ק ג') שלדעת הרמב"ם צדקה הינה בגדר חוב כספי המשועבד לעניים, דהיינו "יש שיעבוד נכסים בצדקה", בדיוק כמו הלוואה וכמו פדיון בכור לכהן (זכותו של החייב בפדיון או בצדקה עומדת להחליט לאיזה כהן או עני לתת). הסיבה שיורדים לנכסיו לגביית צדקה רק בפניו היא בגלל שאם האדם לא נמצא בפנינו, יתכן ונתן צדקה במקום אחר ללא ידיעתנו (ריטב"א, כתובות מח., קצוה"ח סימן ר"צ ס"ק ג').

קצות החושן מביא ראיה נוספת מהבית יוסף, שיש שיעבוד נכסים בצדקה. לדעת הב"י אדם שנודר לצדקה ומת היורשים מחוייבים לקיים את נדרו. נוכל לומר שחובה על היורשים לקיים את נדרו של המת, רק אם נסבור שיש שיעבוד נכסים בצדקה. גם הנתיבות משפט ⁸והמחנה אפרים בהלכות צדקה ובהלכות זכייה ומתנה (הלכות צדקה סי' א', הלכות זכייה ומתנה סי' ח') סוברים שלדעת הרמב"ם יש שיעבוד נכסים בצדקה . גם לדעת הרדב"ז (רמב"ם, הלכות מתנות עניים פ"ז הל' י') צדקה הנה בגדר חוב לעניים ויש שיעבוד נכסים בצדקה.

קצות החושן מביא גם אפשרות אחרת בדעת הרמב"ם: נתינת צדקה הינה בגדר מצווה בלבד. הכח לרדת לנכסיו בפניו הוא מצד כפייה במצוות. לכאורה קשה, למדנו שמכים אדם לקיים מצוות עד שיאמר רוצה אני. איפה מצאנו שגם יורדים לנכסיו ? נתרץ, עפ"י דעת הריטב"א (קידושין יג: , מובא גם במחנה אפרים הל' ריבית סי' א), הר"ן (בבלי, כתובות דף נ. ברי"ף, ראה גם מחנה אפרים הל' ריבית סי' א) והרמב"ן (ב"ב קע"ה:) ⁹הסוברים כי כמו שכופים ומכים אדם כדי שיקיים מצוות כך גם יורדים לנכסיו, בבחינת "עד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו". הסיבה שיורדים לנכסיו רק בפניו, הוא מכיוון שלא בפניו דיני כפייה אינם חלים. הסיבה שלדעת הרמב"ם נוטלים צדקה מהשוטה הוא לפי הכלל שראינו בכסף משנה (מובא גם ברש"י ובר"ן), שבני אדם רוצים שיקיימו מצוות בממונם. באופן זה מסבירים את הרמב"ם, המחנה אפרים (הלכות ריבית סי' א') ור' אלחנן וסרמן (קובץ שיעורים, ב"ב סימן ה')¹⁰,¹¹ .

הרב יעקב אריאל ( צהר גליון י"ט, אלול תשס"ד ) מקשה על שני ההסברים שהבאנו בטעם כפיית צדקה על שוטה, לדעתו החיוב של שוטה בצדקה הוא מעין מס המוטל על כולם ( כמו הדעה שהבאנו לעיל שהכפיה הוא מצד "צרכי העיר" )¹².

הבאנו לעיל את דעת הרשב"א הסובר שכופין אותו אך לא יורדים לנכסיו ליטול צדקה. הרשב"א מנמק את דעתו עפ"י הסוגיא שלנו: הלך למדינת הים לא יורדים לנכסיו לזון את בניו ולתת צדקה. מכאן שלא יורדים לנכסיו שלא בפניו לצדקה. לדעת הרשב"א, הוא הדין שלא יורדים לנכסיו בפניו, לדעתו אין מקום לחלק בין ירידה לנכסים בפניו לירידה לנכסים שלא בפניו. לכן לדעתו מי שאינו נותן צדקה כראוי, כופים אותו אבל לא יורדים לנכסיו כלל. מכאן ברור שלדעת הרשב"א אין שיעבוד נכסים בצדקה.

הר"ן חולק ומקשה על הרשב"א, לדעתו אם יורדים לנכסיו שלא בפניו כל-שכן יורדים לנכסיו בפניו , והרי בדין שוטה ראינו שיורדין לנכסיו וזנים את בניו ונוטלים ממנו צדקה שלא בפניו ובוודאי ננהג כך גם בפניו אע"פ שיוצא "שלא לדעת" ( שוטה נחשב ליוצא "שלא לדעת" לעומת היורד למדינת הים הנחשב "ליוצא לדעת" ). לכן לדעת הר"ן יורדים לנכסיו בפניו אבל שלא בפניו אם יוצא "לדעת" ( יורד למדינת הים ) אפשר שלא יורדים לנכסיו ( שלא בפניו ). לדעת הר"ן (כתובות דף יח. ברי"ף, מובא בקצוה"ח סימן ר"צ ס"ק ג') אין שיעבוד נכסים בצדקה, הסיבה שיורדים לנכסי השוטה לגבות צדקה הוא מכיוון שאנו מניחים שרצונו בכך. ראינו כבר שלדעת הר"ן יורדים לנכסיו בפניו מדין כפיה במצוות.

מתפקידו של בית הדין לאכוף את קיום מצוות התורה וחוקי המדינה על הציבור. לא נדרש שיהיה בית דין מוסמך (שו"ע, חו"מ סי' ב' סעי' א') ¹³

מה דינו של בעל קמצן שאינו נותן צדקה ואשתו מפרישה צדקה בלא ידיעתו ?
הערוך השלחן (יור"ד סי' רמ"ח סעי' י"ג) עונה על שאלה זו וכותב שאם רב העיר קובע שהאישה לא חרגה מהשיעור שהיה ראוי לכוף את בעלה, רשאית לעשות כן. למה נפגע בקיום מצוות צדקה רק בגלל שבזמננו אין לנו את הכח לכוף. למרות שהכפייה הייתה צריכה להיעשות מדעתו וכאן האישה מפרישה צדקה שלא מדעתו, כיוון שהאישה נותנת צדקה בשיעור שבעלה מחוייב בו, אלא שאין ביכולתנו הכח לכוף אותו לכך, אנחנו דנים אותו לפי מה שהוא מחוייב, אפילו בלי ידיעתו. הערוך השלחן מביא גם את הנודע ביהודה הסובר אחרת ואוסר על האישה להפריש צדקה בלא ידיעת הבעל, ומיישב, שאולי בימיו של הנודה ביהודה היה עדיין כח ביד בית דין לכוף, משאין כן בימינו.

לסיכום אין צורך בבית דין מיוחד לכוף את מצוות צדקה. נדרש רק בית דין שיש לו את הסמכות המעשית לכוף מכח החוק.

כאן המקום לציין שבימינו אלו שאינם מקיימים מצוות נחשבים לאנוסים או עמי ארצות, ודיני כפייה לא חלים עליהם. דיני כפייה יחולו במצב שרוב ישראל מקיימים את התורה, ומי שאינו מקיים את התורה עושה זאת מתוך העזת פנים וזדון (חזון איש, יור"ד הל' שחיטה סי' ב' ס"ק ט"ז, מלמד להועיל אור"ח סי' כ"ט, שו"ת בני ציון ח"ב סי' כ"ג). כפייה היום יכול להתבצע רק מכוח "דינא דמלכותא דינא".

השאלה מתחלקת בין המתפרנס בדוחק והמתפרנס ברווחה.

אדם שאינו אמיד, דהיינו שמתפרנס בדוחק (עי' מאירי ב"ב ט. להגדרת אמיד) אין כופין עליו לתת צדקה. הפסוק "ופקדתי על כל לוחציו" (ירמיהו ל,כ ) נאמר על גבאי צדקה הממשכנים על הצדקה ( גובים משכון כערבון לגביית צדקה ) ממי שאינו אמיד (ב"ב ח:). כמו"כ כותב הטור (יור"ד סי' רנ"א ) שחייב להקדים פרנסתו לפני פרנסת אחרים. ואין אדם חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו שנאמר "וחי אחיך עמך" חייך קודמין לחיי אחיך. אך חיי העני קודם לכל מותרות של עצמו ( הראי"ה, אורח משפט או"ח סי' קכ"ח סעיף נ"ד).

אדם שמתפרנס ברווחה¹⁴, מהו שיעור הצדקה שמחוייב בה ?
מובא בשו"ע (יור"ד רמ"ט,א; בדומה מופיע גם בטור וברמב"ם, הל' מתנות עניים ז,א;ז,ה):

"[שיעור נתינת צדקה] אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו מצווה מן המובחר ואחד מעשרה מידה בינונית, פחות מכאן עין רעה."

הרב חיים קנייבסקי (דרכי אמונה, מתנות עניים פ"ז, סעיף כ"ד) והרב ואזנר (שו"ת שבט הלוי חלק ב' סי' קכ"א,חלק ה' סי' קל"ג) סוברים שתקנת אושא (כתובות נ) "שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש" לא נאמרה במקום שהעניים מצויים ואין קופה ציבורית שדואגת לצרכיהם, במצב כזה אדם עשיר שידו משגת מחוייב גם ביותר מחומש, דעה זו מסתמכת על הבנה פשוטה בלשון השו"ע שהובא לעיל, ועל אחרונים רבים הסוברים כך¹⁵.

מאידך רבים אחרים סוברים שאין לחייב אדם ביותר מעשירית או לכל היותר חומש¹⁶.

בשו"ת אגרות משה (יו"ד סוף סי' קמג) מובא שהרמ"א והשו"ע חלוקים בכך: "...ובשו"ע מפורש שהמחבר סובר דבידו משגת מחויב ליתן כפי צורך העניים אף שהוא יותר מחומש... על כל פנים הרמ"א שכתב "ואל יבזבז יותר מחומש בצדקה", פליג וסובר שאסור... ודעת הרמב"ם והמחבר צריך עיון. על כל פנים למעשה, אין לבזבז יותר מחומש אם לא לחשש פיקוח נפש."

בניגוד לדעת האגרות משה, בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' לד אות ב) מובא שאין מחלוקת בין הרמ"א לשולחן ערוך ושניהם סוברים "דבאין ידו משגת אסור לבזבז [יותר מחומש], אבל בידו משגת יש לומר דמודה לדברי המחבר [ומותר לבזבז יותר מחומש]".

סיכום שיעור נתינה כראוי:
אדם עני - מחוייב בסכום סמלי בלבד.

אדם בינוני - ניראה שבכל מקרה אין לחייבו לתת לצדקה יותר מעשרה אחוז מהכנסתו.

אדם עשיר - יש הסוברים שכשהעניים מצויים ואין קופת צדקה שדואגת לצרכיהם, עשיר מחוייב לתת יותר מחומש, ככל שידו משגת. יש הסוברים שרק ממידת חסידות רשאי לתת יותר מחומש ויש הסוברים שבכל מקרה מלבד חשש לפיקוח נפש אין לתת יותר מחומש הכנסותיו לצדקה. לדעות האחרונות יש מקום לדון האם ניתן לחייב עשיר לתת חומש או רק עשירית לצדקה.

מי שמתפרנס בדוחק אין כופין אותו לתת צדקה. יש מחלוקת בין הפוסקים עם כופין את מי שאינו נותן צדקה כראוי לו. אף שלכאורה מצוות צדקה היא מצוות עשה שמתן שכרה כתובה בצידה שאין כופין עליה. כיוון שבמצוות צדקה יש גם לאו, לפי רוב הדעות בית דין מצווים לאכוף את המצווה. לדעת הריצב"א במצוות עשה שמתן שכרן בצידן בית דין אינם נענשים על אי אכיפה, אך רשאים לכפות. יש גם דעה הסוברת שלדעת הריצב"א אין נענשים על אי כפייה, אך חייבים לכפות.

לכן עפ"י הבנה פשוטה של הסוגיה בכתובות (דף מט:) ולדעת רוב רובם של הפוסקים (לפי הידוע לי, כל הפוסקים מהרמב"ם ואילך מלבד המהרשד"ם והבאר שבע¹⁷), כולל הפוסקים הקבועים שמקובל לקבוע על פיהם את ההלכה, כופים בצדקה ויורדין לנכסיו בפניו. ביחס לירידה לנכסיו שלא בפניו מקובל לומר שאין יורדים, אף שיש על כך מחלוקת בהבנת דברי השו"ע והרמב"ם. למסקנה, נראה שעל אף דברי המהרשד"ם עפ"י המהרי"ק שבדיני ממונות כאשר יש חזקה חוששים לדעת מיעוט, מקובל לומר שכופין ויורדין לנכסיו בפניו של אדם שאינו נותן צדקה כראוי. לדעת הרשב"א כופין אך לא יורדים לנכסיו כלל.

לדעות שכופין ויורדים לנכסי מי שאינו נותן צדקה כראוי, ניתנו טעמים שונים. יש הסוברים (עפ"י הדעה בגמרא בכתובות שיורדים לנכסי שוטה לגביית צדקה) שצדקה נחשב כחוב לעניים, ו"יש שיעבוד נכסים בצדקה", לכן יורדים לנכסי מי שאינו נותן צדקה כראוי מכיוון שכסף זה משועבד לעניים, ולדעת הריטב"א והמהר"ל מכיוון שלעניים יש צער בחסרונו. מאידך יש הסוברים שצדקה אינו בגדר חוב ואינו משועבד לעניים, לדעתם יורדים לנכסים כהמשך ישיר למצווה לכפות אדם בגופו כדי שיקיים את מצוות התורה ותקנות חכמים, וכשם שכופים אדם בגופו כך גם יורדים לנכסיו וכופים אותו בממונו. ראינו גם שיש הסוברים שכופים בצדקה כחלק מצורכי העיר, כלומר חובה ציבורית המוטל כמס על הציבור. בכל מקרה הכפייה נעשית אך ורק ע"י בית דין באמצעות גבאי הצדקה, הדואגים לגבייה ולחלוקת הצדקה לפי הצורך.

בימינו, אלו שאינם מקיימים מצוות נחשבים לאנוסים או עמי ארצות, ודיני כפייה במצוות לא חלים עליהם. דיני כפייה יחולו במצב שרוב ישראל מקיימים את התורה, ומי שאינו מקיים את התורה עושה זאת מתוך העזת פנים וזדון (חזון איש, יור"ד הל' שחיטה סי' ב' ס"ק ט"ז, מלמד להועיל אור"ח סי' כ"ט, שו"ת בני ציון ח"ב סי' כ"ג). הכפייה היום יכול להתבצע רק מכוח "דינא דמלכותא דינא".

מהו שיעור נתינה כראוי ?
אדם עני - מחוייב בסכום סמלי בלבד.

אדם בינוני ? ניראה שבכל מקרה אין לחייבו לתת לצדקה יותר מעשרה אחוז מהכנסתו.

אדם עשיר - יש הסוברים שכשהעניים מצויים ואין קופת צדקה שדואגת לצרכיהם, עשיר מחוייב לתת יותר מחומש, יש הסוברים שרק ממידת חסידות יכול לתת יותר מחומש ויש הסוברים שבכל מקרה מלבד חשש פיקוח נפש אין לתת יותר מחומש הכנסותיו לצדקה. לדעה האחרונה יש מקום לדון האם ניתן לחייב עשיר לתת חומש או רק עשירית לצדקה.

אדם שנדר לתת לצדקה לפי רוב הדעות כופין אותו לקיים את נדרו. לדעת הרי"ף והמאירי אם אינו מקיים את נדרו, עובר ב"בל תאחר" אך אין כופין אותו לקיים את נדרו.

כיצד צריכים לנהוג קהילות ישראל למעשה ? בהקדמה ראינו את דברי הרשב"א המובאים גם בב"י שהנושא נמצא במחלוקת, אך מסקנתם היא:

"אבל שורת הדין יראה לפי מה שיש לכל אחד ואחד שכולן חייבין לפרנס את העניים והחיוב לפי הממון שממנו מפרנסין אותם." ומסביר הרמ"א (יור"ד ר"נ,ה) "כי עיקר חיוב הצדקה לפי הממון".

נראה אם כן שהדרך הנכונה היא לנהוג בגביית צדקה כמס.

לאור מסקנה זו, נראה שיש מקום לקבוע מס כללי, דוגמת מס הכנסה, אשר יטפל בצורכי הסעד של המדינה. הקריטריונים למס זה יהיו שונים מהקריטריונים לגביית מס הכנסה, כיוון שלא מדובר פה על שירותים שאזרחי המדינה מקבלים, אלא בעזרה לזולת. הקריטריונים אם כן יהיו רק בהתאם ליכולת הנותן. ההקצעה הכוללת תהיה לפי הצורך וכמובן לא יותר מיכולת הציבור לתת, לכן לא יווצרו וויכוחים אין-סופיים ביחס לחלקו של סעיף הסעד בתקציב המדינה. גביית הצדקה מהפרט צריכה להיות מעט נמוכה מהסכום הנדרש ממנו, כדי לאפשר לכל אדם לתת חלק מכספי הצדקה שלו באופן אישי (בבלי נדרים סה: - "כל הנופל אינו נופל לידי גבאי תחילה" דהיינו הצדקה צריכה להגיע קודם כל מאנשים פרטיים, רק כאשר אין פיתרון אחר פונים לקופת הצדקה הציבורית), כאשר המחוייבות של האדם הוא קודם כל כלפי קרובי משפחתו העניים (ב"מ עא., רמב"ם מתנו"ע ז,יג).

צריך שהצדקה תינתן בסבר פנים יפות, מבלי לבייש את המקבל (רמב"ם מתנו"ע י,ד). מינוי הרשויות כאחראיים לחלוקת הצדקה בעייתית, כפי שכותב הראי"ה (עין איה מס' ברכות ט,קיז) "הזהירות מנפילת רוחם של הנתמכים ? בהיותו קרוב למעשה הצדקה שתצא מתחת ידו בעצמו, לא ע"י שמשים ופקידים שהם באים בשכרם ואין בהם רוח נדיבה, ורבות יהיה העני שבע כעס ובוז עדי ישיג הרשיון והאפשרות להיות נהנה מהצדקה, בהיותה מוקפת...תנאים שונים, כעין לקיחת פתקא מפקיד אחד לחבירו והרבות חותמים ומסכימים. כי אם... כיס צדקתו היה קרוב מאוד למעשה, שלא תיפול רוחו של המקבל...". לכן יש אולי מקום לגבות את הכספים על ידי הרשויות, אך חלוקת הכסף צריכה להיעשות ע"י אנשים רגישים המתאימים לכך. כמו"כ החוקים ודרכי החלוקה חייבים לגלות רגישות מירבית לנזקקים.

הערות:

1 מסביר רש"י (עפ"י ספרי קטז) אם לא רצה במתנה תן לו בהלוואה.
2 שמעתי מפרופ' יום-טוב עסיס שבד"כ העשירים שימשו כפרנסי הקהל, לכן למעשה ברוב המקומות לא נהגו לכפות על הצדקה. מקובל לחשוב שעמותות הצדקה הם המצאה מודרנית, אך למעשה כבר אז כשההתארגנות הקהילתית לא הצליחה לענות על הצרכים, קמו מעין עמותות להשלמת החסר.

3 המנחת חינוך (מצוה תע"ט) כותב שלולי דברי רבותינו בנידון, היה אומר שצדקה אינה מצווה שמתן שכרה בצידה, כיוון שמתן השכר הולך על טובת הלב ולא על הצדקה עצמה, שהרי כתוב "נתון תתן...ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך...". הוא ממשיך ומביא טעם נוסף לכך שמצות צדקה אינה בגדר מצווה שמתן שכרה כתובה בצידה, שהרי יש כמה מקראות שעוסקים בצדקה ורק באחת מהם מוזכר שכר.
4אמיד, אין הכוונה דווקא לעשיר אלא כל מי שיכול לפרנס את בניו ברווחה נחשב לאמיד. לדעת נתיבות המשפט (דף קנ"ב, ראה גם בתחומין א' עמ' 268) הגדרת המילה "עמיד" שונה ביחס לילדיו. כלפיהם, אמיד נקרא מי שאיננו עני, מאידך ביחס אחרים שאינם ילדיו, צריך שיהיה אמיד גמור כדי שנוכל לכפות אותו.
5 "עשיר שאינו רוצה ליתן צדקה כופין אותו...אבל באדם שאינו עשיר אסור לדוחקו יותר מדאי, כי אם בדבר הראוי" (מצוות עשה קס"ב).
6 הש"ך סובר שצריך להודיע לו, אבל אם אין אפשרות להודיע יורדין לנכסיו שלא בפניו שלא גרע דינו מלווה שבתנאים מסויימים יורדים לנכסיו שלא בפניו, ומהסוברים שיורדין לנכסי האב שלא בפניו לשכור מלמד לבנו (רמ"א, יור"ד סי' רמ"ה ס"ד). קצוה"ח (סי' ר"צ) והבית מאיר מקשים וחולקים על הב"ח והש"ך, הרי לדעת השו"ע (יור"ד סי' ע"א סע' ב') והרמב"ם (הלכות אישות פי"ב הל' י"ז), אב שירד למדינת הים לא זנים את ילדיו מנכסיו (בזמן שהאב שוהה במדינת הים) גם אם הוא אמיד, בנוסף לדעת הבית מאיר גם אי אפשר להשוות צדקה לתלמוד תורה, כי האב תמיד מחוייב ללמד את בנו תורה גם אם אין לו כדי פרנסתו, מאידך בצדקה אם אין לו כדי פרנסתו פטור. קצוה"ח (סי' ר"צ) סובר שאי אפשר להשוות לת"ת מסיבה אחרת, כי בצדקה אולי הוא נותן במקום אחר, רק אנחנו לא יודעים מזה. ערוך השלחן ( יור"ד סי' רמ"ח סעי' ו') מתרץ שכוונת הב"ח והש"ך הוא לצדקה הקצוב שהיה רגיל לתת באופן קבוע, ואין סיבה שלא להמשיך ולגבות אותו גם שלא בנוכחותו. המהר"ם שי"ק (יור"ד סי' רכ"ט) מתרץ שאולי כוונת הב"ח והש"ך למקרה שנסע לאחר שכבר חייבו אותו בצדקה. במקרה כזה גם הרמב"ם והשו"ע יודו שיורדים לנכסיו שלא בפניו. לענ"ד יש לכך ראיה מהב"ח בעצמו הכותב באה"ע סי' ע"א, שלא יורדים לנכסיו שלא בפניו.
7 יש החולקים (מחנה אפרים הלכות צדקה סי' א', שו"ת אבני נזר יור"ד סי' קס"ז ) וסוברים שחוב של אדם שהחל לאחר שנשתטה, החוב בטל כי שוטה פטור מהמצוות. הרב אלישיב שליט"א (ספר הערות על כתובות, דף מ"ח) חולק ומסביר (לפי הדעות הסוברים שצדקה הנה בגדר חוב) שבצדקה החוב של השוטה תופס, על אף שלכאורה שוטה פטור מן המצוות, כיוון שהחוב חל על הממון ולא על השוטה, בדיוק כמו מעשרות של גידולי אדמה שמפרישים אותם גם מפירות של שוטה, וחיוב מעשר כספים הוקש למעשרות של גידולי אדמה שכן הבסיס הרעיוני דומה בשניהם, דכתיב בספרי "עשר תעשר את כל תבואת זרעך... אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, ריבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנלן ? תלמוד לומר את כל".
8 הנתיבות משפט מחלק בין צדקה שחייב לתת ובית דין כופין עליו שהוא בגדר חוב, לבין נודר לצדקה שאינו בגדר חוב
9בניגוד לרוב הדעות לדעת הרמב"ן, האפשרות לשעבד נכסים אינו מן התורה אלא מתקנת חכמים. מכאן ברור שלדעת הרמב"ן צדקה אינה בגדר חוב ואין שיעבוד נכסים בצדקה
10 לדעת ר' אלחנן ווסרמן הרמב"ם אינו סובר שיש שיעבוד נכסים בצדקה. הרמב"ם כותב שמכים אותו מכת מרדות עד שיתן צדקה, הרי גם בלי שנכה אותו אנו יכולים לרדת לנכסיו. לכן מסביר ר' אלחנן ווסרמן שלדעת הרמב"ם נדרש הסכמת בעל הממון, רק לאחר שהכו אותו והביע את הסכמתו ניתן לרדת לנכסיו.
11 הר"ן והרמב"ם חולקים ביחס לירידה לנכסיו של מי שנסע למדינת הים. על פי הגמרא ראינו שמי שנסע למדינת הים אין מפרנסים את ילדיו מעל גיל 6. לדעת הר"ן ודעות נוספות (כתובות דף יח. ברי"ף. רמ"א אבן העזר, סי' ע"א סעי' ב'), הגמרא מדברת על אדם שאינו אמיד, אבל אדם אמיד שכופים אותו לזון את בניו, קרוב לומר כי גם כשנסע למדינת הים, יורדין לנכסיו ומפרנסים את ילדיו אף שלא בפניו. מאידך לדעת הרמב"ם ורוב הדעות (רמב"ם, הלכות אישות פי"ב הל' י"ז, , אבן העזר סי' ע"א סעי' ב', חלקת מחוקק ובית שמואל) לעולם לא יורדים לנכסיו של אדם שלא בפניו, גם אם הוא אמיד, גם לא לצורך פרנסת ילדיו. לכאורה אם לדעת הרמב"ם צדקה הינה בגדר חוב ויש שיעבוד נכסים בצדקה והטעם שלא יורדים לנכסיו שלא בפניו הוא בגלל שאולי הוא עושה צדקה במקום אחר (רק אנחנו לא יודעים מזה), במקרה של אדם אמיד שכופין אותו לזון את ילדיו, היה מקום לומר שיורדין לנכסיו אף שלא בפניו, כדי לקיים את חובתו כלפי ילדיו גם אם הוא מקיים מצות צדקה במקום אחר. לכאורה יש מכאן ראיה שלפי הרמב"ם צדקה אינה בגדר חוב ואין שיעבוד נכסים בצדקה, ולכן לא ניתן לרדת לנכסיו שלא בפניו, גם אם הוא אמיד שכופים אותו לפרנס את ילדיו. ראוי לציין כי גם הר"ן כותב רק ש"קרוב לומר כן" דהיינו, הר"ן אומר שכך נראים הדברים, אך אינו פוסק כך באופן חד-משמעי. לענ"ד אולי אפשר לומר כי לדעת הרמב"ם אם הוא מקיים מצוות צדקה לאחרים שאינם ילדיו, לא חל עליו דין כפייה לגבי ילדיו, גם אם הוא אמיד, או אולי נאמר שלא מחלקים בין המקרים (לא פלוג), ומכיוון שנקבע באופן כללי שיורדים לנכסיו רק בפניו כבר לא מחלקים בין המקרים, ועיין בספר יד מלכים (עמ' תכ"א ? תכ"ב (תשס"ז)) המביא טעם נוסף לכך שלא יורדים לנכסיו שלא בפניו, מפני שאז אין לאדם כוונה בקיום המצווה. עיין גם במחנה אפרים (הלכות צדקה סימן א') השואל שאלה דומה.
הר"ן (בבלי, כתובות דף יז. ברי"ף) מקשה על הרמב"ם הסובר על פי ספר "הלכות ישנות" שנוטלים משוטה בושם וצדקה ומאידך מי שהלך למדינת הים לא נוטלים ממנו, לא בושם ולא צדקה. הרי במחלוקת רב יוסף ורב חסדא הלכה כר' חסדא ואם כן המשמעות של "דבר אחר" הוא בושם, לכן אצל מי שנסע למדינת הים אין לוקחים ממנו לא בושם ולא צדקה. אבל אצל שוטה מדוע שלא נפרש כמו שפירשנו במי שנסע למדינת הים, ש"דבר אחר" הוא בושם, לכן ניטול מהשוטה בושם לאשתו אך לא ניטול ממנו צדקה.
הלחם משנה מסביר שהמחלוקת סביב מהו "דבר אחר" קיים רק במקרה שירד למדינת הים, אבל לגבי שוטה כולם יודו שמדובר בצדקה. במקרה שירד למדינת הים הגמרא כותבת בפירוש שלא זנים את ילדיו. אם לא נותנים צדקה לילדיו ברור שלא נוטלים ממנו צדקה לאחרים, לכן כאן רב חסדא סובר ש"דבר אחר" הכוונה לבושם. רב יוסף שסובר שגם בירד למדינת הים הכוונה לצדקה יתרץ, אילו הגמרא לא הייתה מוסיפה "ולא דבר אחר" היינו חושבים שלא זנים את ילדיו רק אם הוא אינו אמיד, אבל אם הוא אמיד גם בירד למדינת הים זנים את ילדיו ( כדעת הר"ן). כיוון שהוספנו שלא נוטלים ממנו צדקה לאחרים וכאן ברור שהכוונה הוא גם לאמיד, כי אחרת אין בזה שום חידוש. גם כשהגמרא אומרת שלא זנים את ילדיו הכוונה גם לאמיד ( כדעת הרמב"ם ).
12 נראה שהגר"מ פיינשטיין (יור"ד א', סי' קמ"ט) סובר להלכה שבמסגרת כפייה במצוות, אי אפשר לרדת לנכסיו של העבריין כחלק מהכפייה.
13 (דהיינו שקיבלו סמיכה איש מפי איש עד משה רבינו. בתנאים מסויימים ניתן לחדש את הסמיכה.) לדעת התוספות (סנהדרין דף ב: ד"ה ליבעי), נראה שכדי לכפות על המצוות נדרש בית דין סמוכים, וכן כתבו קצוה"ח (סי' ג' סעי' א') והב"ח (סי' א' אות ג' ). המנחת חינוך (מצווה תקנ"ח ד"ה ונראה לי) כותב שנדרש בית דין סמוכים רק כדי לכוף את מי שעובר על מצוות עשה בשב ואל תעשה (שעובר על איסור ע"י אי-עשיה) , אבל מצוות לא תעשה חמורים יותר, ומצווה על כל ישראל לכוף אותם. לדעת המנחת חינוך במצוות צדקה שכלול בו גם מצוות לא תעשה, אין צורך בבית דין מיוחד, וגם היום בית דין יכולים לכוף על הצדקה. לדעת הים של שלמה (ב"ק פ"ג סי' ט') נתיבות המשפט (סי' ג' במשה"א ביאורים) והחתם סופר (חו"מ סי' קע"ז אות ג') בתנאים מסויימים גם היחיד יכול לכפות על קיום מצוות.
לענ"ד יש נפקא מינא בין הדעות הסוברים שכופים בצדקה מדין כפיה במצוות, לדעות הסוברים שכופין מכיוון שצדקה נחשב כחוב לעניים. לדעות הסוברים שכופים מדין כפייה במצוות, לחלק מהדעות יידרש בית דין סמוכים לכוף. מאידך לסוברים שצדקה נחשב כחוב לעניים ויש שיעבוד נכסים בצדקה, לכל הדעות אין צורך בבית דין סמוכים. יתכן שקצוה"ח לא מזכיר בית דין סמוכים בהתייחסו לכפייה בצדקה, כי לדעתו יש שיעבוד נכסים בצדקה.
14 ראה מאמרינו בתחומין כרך ל', "שיעור חיוב עשירים בצדקה".
15 הפרישה (יו"ד סי' רמט), מהר"ש יפה (יפה-מראה על אגדות הירושלמי, ריש פאה), היעב"ץ (שאילת-יעב"ץ ח"א סי' ג'), שבילי-דוד (יו"ד רמט,א), שו"ת ישכיל-עבדי (ח"א יו"ד סי' יג א,מט), הרב משה שטרנבוך (מועדים-וזמנים ח"א סי' יב) ויתכן שכך עולה גם מדברי אור-החיים הק' (ראשון-לציון סי' רמז).
16 מנחת-פתים (יו"ד רמט,א), משרת-משה (הל' מתנות-עניים פ"ז; עב,א), ערוך-השולחן (יו"ד רמט,ד) והר"מ פיינשטיין (אגרות-משה יו"ד סוף סי' קמג) כתבו מפורשות שאין לתת יותר מחומש גם אם אין בכך כדי לספק את צרכי העניים, לדעתם נראה שאין בכך גם משום מידת חסידות. רמב"ם בפיה"מ (פאה א,א), מהר"י קורקוס (מתנו"ע ז,א), החיד"א (ברכי-יוסף רמט,ב) ושו"ת בית דינו של שלמה (יו"ד סי' א') כתבו שאינו חייב לתת יותר מחומש גם אם אין בכך כדי לספק את צורכי העניים. פוסקים רבים כתבו שאין לתת יותר מחומש לצדקה כגון, האור זרוע הל' צדקה סי' יג, המאירי אבות א,ט"ז, ר"ש סיריליאו בירושלמי פאה, מהר"א פולדא בפירושו על הירושלמי ריש פאה, הב"ח ביור"ד רמ"ט, שו"ת חת"ס יור"ד סי' רכ"ט, גבורת-ארי בתענית כד. וציץ אליעזר ח"ט א,ו.

17 בעל המאור נפטר כעשרים שנה לפני הרמב"ם.

---