מושג הרווחה בתורה נשען במידה רבה על המצוות הסוציאליות-חקלאיות התלויות בארץ. התורה מצווה להניח לקט, שכחה ופאה, לעזוב את עוללות הכרם ולהפריש מעשר עני מן היבול החקלאי בשנה השלישית והשישית. מצוות צדקה מובאת בתורה ללא פירוט רב. יתכן שהמצוות החקלאיות הספיקו בחברה חקלאית כדי לספק את צרכי הנזקקים. אולם התמורות שחלו בחברה היהודית עם היווצרות החברה העירונית הביאו לשבירת מטה לחמם של הנזקקים. החל מתקופה זו ניתן משנה חשיבות למצוות הצדקה. מצווה זו מקבלת ביטוי בפסוק ( דברים ט"ו, ז-ח): "כי יהיה בך אביון באחד שעריך בארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו¹ די מחסורו אשר יחסר לו", דרשו חז"ל (כתובות דף סז:) "די מחסורו...אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו". התורה מחייבת אותנו לפרנס את העניים ולספק להם את צרכיהם הבסיסיים. " [אך] כשגלינו מארצנו ועניים נתרבו ועשירים נתמעטו ואם אפילו יחלקו העשירים כל מעותיהם לא יספיקו להשלים לכל העניים די מחסורם. לכן תיקנו חכמים מעשר וחומש ולא יותר דבהכרח לתת גבול..." (ערוך השלחן, יור"ד רמ"ט,ג).

מתחילת המאה התשע עשרה החלה התפתחות טכנולוגית מואצת, בעקבותיה חלה עליה תלולה בהכנסה וברמת החיים. במקביל גם הוצאות המחיה האמירו ורמת האבטלה גדלה. נוצרה שיכבה של בעלי הכנסה גבוהה הנהנים מרמת חיים גבוהה, לצידם שכבות נרחבות בציבור, מובטלים ובעלי הכנסה נמוכה, המתקשים לעמוד בעלות הכספית המתחייבת מהחיים המודרניים. באופן אידיאלי, השכבות המבוססות יכלו להשתמש בהכנסה העודפת שלהם כדי לעזור לשיכבת האוכלוסיה שאינה עומדת בנטל. בפועל ההכנסה העודפת של השכבות המבוססות מנוצל ברובו הגדול לעלייה ברמת החיים ולצריכה של מוצרי מותרות (ראה חפץ חיים אהבת חסד, פרק חתימת הספר). לכן היום למרות שבמדינות המתועשות אנשים אינם גוועים ברעב, קיים קושי הולך וגובר בקיום ציווי התורה לספק את כל צורכי הנזקקים.

בבבלי (כתובות נ.) מובא:

"באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות...מאי קרא וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך..."

ובירושלמי (פאה ב:):

"אלו דברים שאין להם שיעור...גמילות חסדים...בגופו [אין לו שיעור] אבל בממונו יש להם שיעור...באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצווה, עד היכן ?...חרנא אמר (משלי ג,ט) כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך"

בדומה לירושלמי מובא בפסיקתא רבתי ( דברים יד, כב ):

"עשר תעשר את כל, מהו את כל, אפילו ממונך. אמר רבי שמעון בן לקיש בשם רבי יהודה בן חנינא נימנו באושא שיהא אדם מפריש חומש נכסיו, מה טעם כדי תרומות ומעשרות."

מפרשים רבים (ר"ש סיריליאו, מהר"א פולדא, ס' יפה מראה וכן נראה לתוס' ד"ה אל יבזבז בכתובות נ.) מסבירים שאין הבדל בתקנת אושא בין הירושלמי לבבלי, שיעור חומש המובא בירושלמי הוא השיעור העליון ואינו חובה, משמעות השאלה אח"כ "עד היכן" (לדעת מהר"א פולדה והיפה מראה) הוא עד כמה אפשר להפחית. מאידך הפני משה מסביר "עד היכן, הוא החיוב בלא התקנה [של אושא]". בהמשך נביא את החפץ חיים ושו"ת בית דינו של שלמה, המסבירים שלדעת הרמב"ם הירושלמי והבבלי מדברים במקרים שונים.

בילקוט שמעוני (פר' ראה רמז תתצ"ג, כעין זה מובא גם במדרש תנחומא שם ובתשב"ץ (הקטן) סי' תצ"ז) מובא:

"עשר תעשר עשר שלא תתחסר, עשר שתתעשר, אמר הקב"ה עשר את שלי ואני מעשר את שלך, אמר רבי אבא רמז לפרגמטוטין ולמפרשי ימים שיהו מוציאין אחד מעשרה לעמלי תורה"

ובבבלי (תענית ט.) מובא:

"וא"ר יוחנן מאי דכתיב עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר..."

בתוספות במקום מובא סיפרי שלא מופיע בגירסאות שלנו:

"עשר תעשר, הכי איתא בסיפרי: 'עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה', אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין, ת"ל את כל'. דהווה מצי למימר את תבואתך, מאי כל, לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרוויח בו."

ובדעת זקנים ובספר הדר זקנים מבעלי התוס' עה"ת עה"פ (בראשית כח,כב):

"מדרש, יעקב תיקן [להם] לתת מעשר מן הממון"

רבינו גרשום מאור הגולה והרא"ש תיקנו במקומותיהם הפרשת מעשר כספים לנזקקים, תקנת הרא"ש פותח במילים אלו:

"יען כי בארץ אשר יצאנו משם נהגו אבותינו ואבות אבותינו להפריש חלק אחד מעשרה חלקים לגבוה לצדקה לצורך מצוה מכל מה שירוויחו במשא ובמתן...".

מתוך כך שהרא"ש ורגמ"ה נדרשו להנהיג הפרשת מעשר כספים כתקנה נראה שלדעתם אין חיוב בכך מדאורייתא או מדרבנן. ורק אדם או ציבור שקיבל על עצמו מחוייב בכך.

הרמב"ם (הלכות מתנות עניים ז,א) כותב:

"מצוות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני אם הייתה יד הנותן משגת..."

ממשיך הרמב"ם וכותב (בהלכה ה'):

"בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו. וכמה ? עד חמישית מצווה מן המובחר ואחד מעשרה בנכסיו בינוני פחות מכאן עין רעה."

ובהלכות ערכין (ח,יג) כותב הרמב"ם:

"...אלא כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש."

מדברי הרמב"ם נראה שנתינת חומש היא מצוה מין המובחר. אך בפירושו על המשניות (פאה א,א) ניראה שמחוייב לתת עד חומש מנכסיו לעניים:

"...גמילות חסדים אין לה שיעור ר"ל בהשתתפות האדם בגופו. אבל השתתפותו בממונו יש לו גבול והוא חמישית ממונו, ואינו חייב לתת יותר מחמישית ממונו, אלא אם עשה כן במידת חסידות. ואמרו נמנו באושא להיות אדם מפריש חומש נכסיו למצווה. וביאור השאלה הזו אצלי כך, אם ראה האדם... רעבים או ערומים הרי הוטל עליו להאכילם ולכסותם, כמו שאמר ה' "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים ט"ו), כלומר שישלים לו כל מה שחסר לו, והרי הוא חייב להשלים להם כל מחסורם, כל זמן שמחסורם... הוא פחות מחומש ממונו או חמישיתו, אבל אם הם צריכים יותר מחומש ממונו נותן החומש בלבד ומסתלק, ואין עליו חטא בהימנעו מהשלים כל מה שהם צריכים כיוון שהוא יותר מהחומש. אבל אם לא יזדמן לו שום דבר מכל מה שאמרנו מפריש את החומש מכל הכנסותיו לא מן הקרן ומוציאו בדבר מצווה."

לדברי הרמב"ם ניתנו הסברים שונים:
החפץ חיים (ספר אהבת חסד, חלק ב' פרק י"ט סעיף ד' בהגהות) ושו"ת בית דינו של שלמה (יור"ד סי' א, דף מח:) מסבירים:

תקנת אושא המובא בבבלי (כתובות דף נ. ודף סז:) ש"המבזבז על יבזבז יותר מחומש" נאמר במקרה שהעניים אינם נמצאים בפנינו, המאמץ לחפש אחר עניים כדי לתת להם חמישית מהכנסותיו לצדקה היא בגדר מידה טובה אך אין חובה לנהוג כך. מאידך ירושלמי (פאה ב:) שכותבת "באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש נכסיו למצווה" מדבר על מצב שהעניים נמצאים בפנינו, תקנת אושא באה לחדש לנו שגם אם ידו משגת לקיים את המצווה לתת לעני "די מחסורו אשר יחסר לו" מחוייב רק עד חומש ולא יותר. באופן זה נוכל להסביר גם את הסתירה בדעת הרמב"ם. בפירוש המשניות הרמב"ם כותב על מצב שהעניים נמצאים בפנינו לכן אם ידו משגת מחוייב לתת חומש. ב"יד החזקה" מדובר על מצב שהעניים אינם נמצאים בפנינו וצריך לחפש אחריהם. עדיין מקשה החפץ חיים, הרי ב"יד החזקה" כותב הרמב"ם ש"עד חמישית מצווה מן המובחר" ומשמע שדבריו נאמרים גם כשהעניים נמצאים בפנינו. ומתרץ בדוחק שמדובר במצב שיכול לתת חומש אבל לא בריווח במקרה כזה כותב הרמב"ם שנתינת חומש הנו מצווה מן המובחר.

הגר"א (איגרת "עלים לתרופה" שכתב לבני משפחתו) כותב:

"שלמען ה',שתפריש את החומש כאשר ציויתיך, ולא תפחת כאשר הזהרתיך, כי בפחות מזה עוברים כל רגע על כמה לאווין ועשין (היינו הלאו ד"דלא תאמץ" ו"לא תקפץ" ועשה ד"פתח תפתח את ידך לו" "נתון תתן" "וכי ימוך אחיך" "וחי אחיך עמך"), ושקול כאלו כפר בתורה הקדושה ח"ו"

החפץ חיים (ספר אהבת חסד, חלק ב' פרק י"ט סעיף ד' בהגהות) מסביר שדברי הגר"א אינם סותרים את תקנת אושא, הגר"א כותב על מצב שיש לפנינו עניים וסובר כדעת הרמב"ם שכאשר יש לפנינו עניים מחוייב על פי דין בחומש. יצויין שבחלק מההוצאות של איגרת הגר"א, כל הקטע שהובא לעיל לא מופיע (לדוגמא, הוצאת וילנא, תרפ"ח).

אחרים סוברים שהרמב"ם בהלכות מתנות עניים חזר בו מדבריו בפירוש המשניות. החיד"א (ברכי יוסף, סי' רמ"ט אות א') כותב:

"...דמה שהוא [בפירוש המשנה] היפך ממה שכתב בחיבורו לא קשיא, דזה רגיל דהדר מר משמעתיה מפירושו לחיבורו כידוע...דבהזדמן אחת מאלה [שבויים, רעבים או ערומים], לפי פירושו [על המשנה] חייב לתת חומש, ולפי חיבורו [ביד החזקה] אינו חיוב רק מצוה מן המובחר..."

ספר נשמת חיים (דרוש ה', דף נג.) מסביר שבמשנה בפאה הדינים מפורטים עפ"י דין תורה. לכן הרמב"ם כותב שמחויב להפריש חומש עפ"י הפסוק "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (פעמיים מעשר) ויותר מכך פטור. מאידך ב"יד החזקה" מובא הדין לאחר תקנת אושא, שנועדה "לעכב בידו שלא ליתן יותר [מחומש] מחשש שמא יעני".

מה מקור הרמב"ם לכך שעשירית היא מידה בינונית ?
מובא בספר בית המלך (קונטרס סוכת דוד כד: ):

"...לענ"ד שרבינו [הרמב"ם] הוציאו מהא דדרשו בפסיקתא 'את כל' לרבות פרגמטוטין ומפרשי ימים שיהיו מוציאין אחד מעשרה ע"כ, וכיון דמסוגיא דכתובות גמרינן דחומש אין למעלה הימנה והיא מצוה מין המובחר, ממילא מאי דילפינן בפסיקתא היא מידה בינונית דבר השוה לכל נפש, וכן נראה מלשון הפסיקתא שכתב פרגמטוטין ומפרשי ימים שהם אנשים בינוניים, ומשם למד רבינו דין זה. ואף שיכולים לומר דרבינו הוציא זה מכח שכלו הזך והטהור, שממה שמצינו בפירוש שמצוה מין המובחר הוא ב' לעשרה שהוא חומש, ממילא לבינוני הוא א' לעשרה, מכל מקום כיון דמצינן דבריו בפירוש ברז"ל אמרינן דמשם הוציאו".

החיד"א (ברכי יוסף, יור"ד סי' רמ"ט, אות ג') מפרש:

"וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך...אפשר דכתיב 'עשר' פירש מעשר זו מידה בינונית, ועוד מצוה מן המובחר 'אעשרנו', והוו תרוייהו חומש כמו שכתב הרמב"ם".

מאידך הלבוש (יור"ד סי' רמ"ט) כותב שעשירית כבינוני נלמד מסברא:

"שיעור חומש נכסיו אסמכינהו אקרא ד'עשר אעשרנו לך', תרי עישורי היינו חומש, דוודאי יעקב מצווה מן המובחר נדר, ומסברא אמרו דבינוני אחד מעשרה ופחות מכאן עין רעה".

השו"ע והטור (יור"ד סי' רמ"ט,א) הלכו בעיקבות הרמב"ם, וכך כותב המחבר:

"שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים ואם אין ידו משגת כל כך יתן עד חומש נכסיו מצוה מין המובחר..."

לדעת רבים, מדברי המחבר והטור ניראה שהשיעורים חומש ועשירית מתייחסים רק למי שאין ידו משגת, אבל אם הוא עשיר והעניים מצויים, מחוייב לתת אפילו יותר מחמישית. מאידך לדעת שו"ת ישמח לבב (יור"ד סי' לב) הרמב"ם השו"ע והטור מדברים בתחילה על יחיד, כשאין ציבור אצלו, לכן מחויב לתת לעני לפי הראוי לו. לעומת זאת בהמשך מדובר כשיש ציבור, לכן החובה מוטלת על הציבור והיחיד אינו חייב לתת "די מחסורו" של העני. הרב ואזנר (שו"ת שבט הלוי חלק ב' סי' קכ"א,חלק ה' סי' קל"ג) סובר שתקנת אושא לא נאמרה במקום שהעניים מצויים ואין קופה ציבורית שתדאג לצרכיהם, במצב כזה אדם עשיר מחוייב גם ביותר מחומש, להלן חלק מהמפרשים שהר' ואזנר מביא כהוכחה לדבריו:

האורה"ח הק' (ספר ראשון לציון סי' רמ"ז) כותב:

"...אחר שעישר נכסיו ונתן מעשר, אם יש עניים מודחקים ביותר, צוותה התורה 'פתוח תפתח', 'נתון תתן' אפילו מאה פעמים"

בפרישה (יור"ד סי' רמ"ט) מובא:

"...אבל בממונו יש לו שיעור, ירושלמי, אבל דוחק לומר שהמשנה מיירי מאדם שידו משגת, דקאמר גם כאן [בטור] בממון דיתן כפי צורך העניים, והיינו אין לו שיעור, דהמשנה מסתמא מרובא דעלמא קמיירי וקמ"ל"

בשאילת יעב"ץ (חלק א' סי' ג') מובא:

"...מיהא בעני בן טובים במקום שאין קופה של צדקה ולא רבים העוזרים ויש יחיד עשיר שסיפוק בידו לעשות. ניראה שהוא או אפילו הבינוני צריך לתת לו די מחסורו כפי השגת ידו. אפילו יותר מחומש ואין חולק בזה לדעתי. ולא אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אלא במקום שעניי עירו יש להם על מה שיסמכו והוא רוצה לבזבז כדי לפרנסם בריווח...ומדבריהם [טור ושו"ע] נלמד עוד שאין הדברים אמורים שלא לבזבז יותר מחומש אלא בבינוני ולא במופלג בעשירות." ובסיום דבריו כותב "רק ישער שישאר בידו כדי להתפרנס ממנו כל ימי חייו".

מאידך לדעת הר' משה פיינשטיין (אגרות משה, יור"ד סוף סי' קמ"ג) הרמ"א חולק על המחבר:

"דהנה לא כתב הרמב"ם הדין דאל יבזבז יותר מחומש אלא בסוף הלכות ערכין ולא בצדקה בהלכות מתנות עניים, ובשו"ע מפורש שהמחבר סובר דבידו משגת מחויב ליתן כפי צורך העניים אף שהוא יותר מחומש, משמע שסובר בדעת הרמב"ם שכיוון שדין התורה הוא שיתן כפי צורך העניים, לא תיקנו רבנן לאסור וגם לא לעצה טובה בצדקה, רק להקדיש אסרו... על כל פנים הרמ"א שכתב 'ואל יבזבז יותר מחומש בצדקה', פליג וסובר שאסור...ודעת הרמב"ם והמחבר צריך עיון. על כל פנים למעשה, אין לבזבז יותר מחומש אם לא לחשש פיקוח נפש."

אך בשו"ת מנחת יצחק (חלק ה' סי' ל"ד אות ב') סובר שאין מחלוקת בין הרמ"א למחבר:

"...לענ"ד אין ראיה דבא לחלוק על המחבר, דאם רצונו לחלוק היה כותב 'ויש אומרים'...[גם] ראיתי בדרכי משה השלם [שכתב הרמ"א] שעל דברי המחבר בשו"ע 'עד חומש מצווה מן המובחר' כתב למקור הדברים...'באושא התקינו המבזבז על יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות' ש"מ דלא בא לחלוק על דברי המחבר אלא למלאות דבריו, דבאין 'ידו משגת' אסור לבזבז, אבל ב'ידו משגת' יש לומר דמודה לדברי המחבר. ואם כן הלכה למעשה כמו בזמן הזה שבכל עת יש עניים נצרכים לפנינו, וביותר עניי ארץ ישראל, שפיר יכול מי שידו משגת לבזבז יותר מחומש ומצווה קעביד..."

מאידך לדעת ערוך השולחן (יור"ד סי' רמ"ט סעי' ד) לעולם לא יתחייב לתת יותר מחומש:

"אבל אם אין ידו משגת, כלומר או שהוא אינו עשיר כל כך או שעניים מרובים [והוא עשיר] יתן עד חומש או מעשר ואף שאין בזה די מחסורו הלא אי אפשר יותר..."

וכעין זה מובא דעה במהר"י קורקס (מתנות עניים ז,א):

"...אם לא יספיק לעני חמישית ממונו שאינו חייב יותר...אז נקרא אין יד הנותן משגת ואינו חייב להשלים חסרונו."

וכן מובא בספר משרת משה (הל' מתנו"ע פ"ז דף ע"ב,א):

"...אין לחלק בין עשיר גדול לאמצעי דלא פלוג רבנן".

להלן נסכם את הדעות השונים בתקנת אושא ובהבנת דעת הטור והמחבר:
א. לדעת פוסקים רבים (מלבד הדעות שהובאו, גם החיד"א בברכ"י יור"ד סי' רמ"ט סעי' ב' ואחרים וכן לענ"ד משמע בפשטות מדברי פוסקים רבים שכתבו שאין לתת יותר מחומש לצדקה כגון, האור זרוע הל' צדקה סי' יג, המאירי אבות א,ט"ז, ר"ש סיריליאו בירושלמי פאה, מהר"א פולדא בפירושו על הירושלמי ריש פאה, הב"ח ביור"ד רמ"ט, שו"ת חת"ס יור"ד סי' רכ"ט, גבורת-ארי בתענית כד. וציץ אליעזר ח"ט א,ו) להוציא חשש פיקוח נפש גם אם עניים מצויים וידו משגת לא יתחייב אדם לתת יותר מחומש לצדקה. יש הסוברים שממידת חסידות יכול לתת אף יותר מחומש ויש הסוברים שמכ"מ אין לתת יותר מחומש. דעות אלו חלוקים כשהעניים מצויים, האם אדם עשיר שידו משגת מחוייב לתת חומש לצדקה או שמא יכול להסתפק בעשירית.

ב. לדעת פוסקים רבים, חלקם הובאו לעיל, תקנת אושא לא תחול כשהעניים מצויים ואין קופה הדואגת לצרכיהם (ולדעת תלמידי רבינו יונה האיסור הוא רק לבזבז יותר מחומש בבת אחת, שטמ"ק כתובות נ.). ומסייג הרב חיים קנייבסקי (דרכי אמונה, מתנות עניים פ"ז, סעיף כ"ד) "ודווקא אם ידו משגת בריווח אבל אם יצטרך לדחוק את עצמו אין חייב לבזבז יותר מחומש אפילו קיימים עניים אלא אם כן רוצה במידת חסידות"


ג. לדעת החכמת אדם סי' קמ"ג סעי' י', אהבת חסד חלק ב' פרק כ', הריעב"ץ חלק א' סי' ג' וכבוד חכמים על הירושלמי בריש פאה סי' א', תקנת אושא לא חל על עשיר מופלג. לפי דעה זה ניראה שעשיר מופלג מחויב לתת אף יותר מחומש, בגלל חובתם לתת "לפי צורך העניים" ללא ההגבלה של תקנת אושא.

הטור (יור"ד סי' רנ"א ) כותב, שחייב להקדים פרנסתו לפני פרנסת אחרים. ואין אדם חייב לתת צדקה עד שיהיה לו כדי פרנסתו שנאמר "וחי אחיך עמך", חייך קודמין לחיי אחיך. מאידך חיי העני קודם לכל מותרות של עצמו ( הראי"ה, אורח משפט או"ח סי' קכ"ח סעיף נ"ד). אולם מדברי נביאים (נחמיה י,לג) כל אדם בישראל חייב לתת שליש שקל בשנה (רמב"ם, מתנו"ע ז,ה).

הב"ח (טור יור"ד סי' של"א) כותב שהפרשת מעשר כספים הינו בגדר מנהג:

"...אבל מה שאדם מעשר ממה שמרויח במשא ומתן בכספים ושאר רווחים אינו בכלל זה, ויכול ליתן ממנו לצדקה ולפדיון שבויים, שהרי אינו חייב לא מן התורה ולא מדרבנן.

הט"ז (שם) חולק על הב"ח וכותב:

"...הרבה דיני צדקה נראה דיש לדמות מעשר שמפרישין מן הריווח [של] ממון לדין מעשר עני של תבואה ופירות, ומו"ח [הב"ח] ז"ל כתב שהמעשר של ממון שלנו אין בו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן, ותמהתי שהרי ריש סי' רמ"ט מבואר שחיוב גמור הוא כמ"ש כל הפוסקים והב"י בשם הירושלמי...ולעיל סי' רנ"א כתב ב"י בשם המרדכי דמעשר עני דומה למפריש צדקה."

משנת חכמים על הרמב"ם (הל' יסודי התורה יז.) מרחיק לכת ומעלה את הסברה שהחיוב הוא מדאורייתא:

"רבים...תמהו על...הב"ח...שנעלם ממנו דברי התוס' (תענית ט., הובא לעיל) והספרי הנ"ל ודחיקא להו מילתא טובא לומר דקרא אסמכתא בעלמא היא, דמנין ליה לומר כן, דאדרבה נראה מלשון הספרי שהוא דאורייתא..."

השבות יעקב (ח"ב סי' פ"ה) סובר כדעת הב"ח:

"...מהרמב"ם והטור מוכח להדיא דאין חיוב מדינא רק לתת שלישית שקל בשנה, וגם מדקאמר פחות מכאן עין רעה, ולא קאמר דאינו יוצא חיוב מעשרו ועבריין מקרי שעבר על מצות מעשר, אלא ודאי דאין כאן חיוב מצד מעשר רק שמקרי עין רעה שאין מקיים מצות צדקה בהרווחא, ולא שהוא חיוב מדינא. גם משמע מלשון הטור והרמב"ם דווקא היכי דקיימי עניים לפנינו ומבקשים צרכם אזי מחויב ליתן בדרך צדקה או חומש או מעשר, אבל היכי דלא קיימי עניים אין צריך לתת רק שלישית השקל, ואי מתורת מעשר קאמר צריך להפריש כמו מעשר תבואה שנגמר מלאכתו. ותו אי מתורת מעשר קאמר, איך קאמר חומש מצוה מין המובחר, הלא אמרינן המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין...".

כך גם דעת החוות יאיר (סי' רכ"ד דף קי"ח ע"ב):

"...דעתי נוטה כב"ח שהרי לא נזכר שום דבר בש"ס ממעשר כספים...מכ"מ ממ"ש לפרגמטוטין ומפרשי הימים ודאי מה שכתב רמז לא ר"ל חיוב אפילו מדרבנן, ואילו היה מדרבנן לא היו ישראל קדושים מקילין בה עד שרק אחד מעיר ושניים ממשפחה נזהרין בה."

מאידך המהר"ם מרוטנבורג (שו"ת המהר"ם סי' ע"ד) כותב:

"מעשר [כספים]...אע"פ שאינו מהתורה אלא מנהג...כבר זכו בהם עניים ע"י מנהג שכך נהגו כל הגולה, ואין לשנות מעניים למצווה אחרת."

נראה ששכיחות המנהג השתנתה מעת לעת, ולפי דעתו הפרשת מעשר כספים היא חובה מכח מנהג.

החיד"א (ברכי יוסף, יור"ד סי' רמ"ט אות ג') סובר שמעשר כספים אסמכוהו אקרא והוא מדרבנן מתורת צדקה, אך מסביר:

"...נראה דטעם הדבר [שמקילין במעשר כספים הוא] משום שאמרו ז"ל הזן בניו ובנותיו צדקה וכיוצא, ואם כן על הרוב חצי הוצאת האדם ויותר עם בניו וגידולן ולימודן וטיפולן ועם עניים קרוביו, לכן לא דיקדקו בזה הראשונים. והוא הדבר שאמרו רמז לפרגמטוטין, משום דלשאר אינשי פועלים ואומנים ששכר מלאכתן כולי האי יספיק לבני ביתם לא נאמרו השיעורין הללו, דוודאי עם בניו וקרוביו וכיוצא מוציא יותר ויותר ממעשר, וזאת לפנים בישראל לא נהוג אלא כל המרבה בסחורה יחד עשירים... הן מפרישים חומש או מעשר" אך בהמשך (באות י"ח) הוא מסייג וכותב "מכל מקום אי לא דחיקא ליה שעתא טובא לא נכון לעשות כן".

לסיום נביא את דברי הריעב"ץ (שו"ת שאלת יעבץ ח"א סי' ו'):

"...אי אפשר להחמיר בו [במעשר כספים] כל כך, שנראין דברי האומרים שאין לו עיקר מן התורה, ר"ל בחיוב אם לא ממידת חסידות ודאי יש לו עיקר ועיקר מדברי אבינו הזקן "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו", ועל זה אנו סומכין להקל בו, שלא לגדוש המידה להחמיר יותר ממה שנהגו, והנח לישראל בני נביאים די להם במה שהחמירו על עצמן לפנים משורת הדין...ולא ראו חכמים להטיל חובה זו על האדם בעל כרחו, שהוא דבר קשה להתקיים ואינה מידת כל אדם לפזר כל כך ממון..."

יש הסוברים שהחיוב להפריש מעשר כספים הוא מדאורייתא, רבים סוברים שהחיוב הוא מדרבנן, מכח קביעת שיעור במצוות צדקה או שיעור הפרשת מעשרות. אך נראה שהרוב סוברים שהפרשת מעשר כספים הנו מנהג ומקורות חז"ל שהבאנו הינם בגדר רמז או דברי אגדה. מכל מקום, אין בכך כדי להפחית מחשיבותה של מצווה זו. הרמב"ם כותב (מתנו"ע י,א) "חייבים אנו להיזהר במצוות צדקה יותר מכל מצוות עשה...ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה". ראינו לעיל לדעת הרמב"ם, הטור והמחבר שנתינה פחות מעשירית נחשבת לעין רעה, לכן "...ראוי ליראי ה' להפריש מעשר כספים (אגר"מ, או"ח א', סי' קע"ה) אך "[אם צריך] לדחוק בהוצאת בני ביתו וודאי אין להחמיר בזה" (אגר"מ, יור"ד ב', סי' קי"ג).

יש מחלוקת בין הפוסקים האם תקנת אושא האוסרת לבזבז יותר מחומש נאמרה כאשר העניים מצויים ואין קופה שדואגת לצרכיהם. יש הסוברים שתקנת אושא לא נאמרה על אדם עשיר. לפי דעות אלו ניראה שהעשיר מחויב לדאוג לצרכי העניים כפי יכולתו, אף ביותר מחומש רווחיו. מאידך לפי הדעות שתקנת אושא חלה תמיד, לא פלוג רבנן וגם מי שעשיר מופלג לא יתחייב לתת יותר מעשירית או אולי חמישית מרווחיו לצדקה.

הערות:

1 מסביר רש"י (עפ"י ספרי קטז) אם לא רצה במתנה תן לו בהלוואה.

---