אמות שוחקות ועצובות
איתמר יעקבי
מעליות כ"ט טבת תשס"ט
א. הקדמה
המידות שחכמים השתמשו בהן למדידת אורך מושאלות מגוף האדם. המידות הקטנות הינן רוחבן של האצבעות: הקטנה ביותר – הזרת1, אחריה האצבע, והגדולה מכולן – האגודל. האצבעות מרכיבות טפח. את היחס בין האצבעות לטפח מלמדנו רב פפא (מנחות מא, ב; בסוגריים פירושו של רש"י): "אמר רב פפא: טפח דאורייתא – ד' בגודל, שית בקטנה, חמש בתילתא [אצבע, וכולן מדה אחת]". קיימים שני סוגי טפחים שנעסוק בהם בהמשך, והם טפח "שוחק" – דהיינו גדול, וטפח "עצוב" – דהיינו קטן. הטפחים מרכיבים אמה. האמות מתחלקות לשני סוגים – אמה קטנה, בת חמישה טפחים ואמה גדולה, בת שישה טפחים. כיוון שקיימים שני סוגי טפחים כמו שבארנו, הרי שאת כל אחת מהאמות ניתן לחלק לעוד שני סוגים, אמה המורכבת מטפחים "שוחקים" ואמה המורכבת מטפחים "עצובים". מתי משערים באמה בת שישה טפחים ומתי באמה בת חמישה? מתי משערים באמה שוחקת ומתי בעצובה? על כך עונה הסוגיה בעירובין (ג, ב):
ב. רב נחמן על פי אביי
אמר אביי משמיה דרב נחמן: אמת סוכה ואמת מבוי – באמה בת חמישה. אמת כלאים – באמה בת ששה.רב נחמן מחלק בין מבוי וסוכה מצד אחד, לכלאים מצד שני. במבוי וסוכה האמה המדוברת הינה בת חמישה טפחים, ואילו בכלאים האמה המדוברת הינה בת שישה טפחים. הגמרא מבינה שרב נחמן לא בא לחלק באופן מוחלט בין דיני סוכה ומבוי לדיני כלאים, שהרי מאיפה ידוע לו חילוק זה? אלא ודאי שרב נחמן נוקט חילוק זה לחומרא. בסוכה ומבוי אנו מחמירים ומשתמשים באמה בת שישה טפחים, ואילו בכלאים אנו מחמירים ומשתמשים באמה בת חמישה טפחים2. הבנה זו של הגמרא בדברי אביי מובילה בהכרח לשאלה, "למאי הלכתא?". באלו הלכות הנוגעות למבוי ולסוכה אנו משערים באמות קטנות כדי להחמיר, ובאלו הלכות הנוגעות לכלאים אנו משערים באמות גדולות על מנת להחמיר?
1. מבוי
עונה הגמרא: "לגובהו ולפירצת מבוי"3.
אך שואלת הגמרא, "והא איכא משך מבוי בארבע אמות, דלקולא!". הרי ידוע לנו שמבוי צריך להיות באורך מינימלי מסוים, על מנת שנוכל להתיר לטלטל בו על ידי קורה4 – אורך מינימלי של ארבע אמות – ואם נמדוד את האורך באמות קטנות, הרי זוהי קולא ולא חומרא! על כך עונה הגמרא שתי תשובות:
כמאן דאמר בארבעה טפחים. ואיבעית אימא: בארבע אמות, ורוב אמות קאמר.התירוץ הראשון של הגמרא, הינו שרב נחמן5 סובר כמאן דאמר שהאורך המינימלי של המבוי הינו ארבעה טפחים ולא ארבע אמות, ומשום כך מימרתו שהאמות שאנו משתמשים בהם במבוי הינן אמות קטנות, כלל אינה משפיעה על מדידת האורך המינימלי של המבוי. הגמרא מתרצת עוד, שייתכן שרב נחמן אכן סובר שהאורך המינימלי של המבוי הינו ארבע אמות, וכשאמר שבמבוי אנו מודדים באמות קטנות, התכוון שזו המידה ברוב הלכות מבוי, אך באמת את האורך המינימלי של המבוי, נמדוד באמות גדולות לחומרא.
2. סוכה
דיון דומה מופיע גם לעניין סוכה. "אמת סוכה באמה בת חמשה למאי הלכתא – לגובהה ולדופן עקומה"6. שואלת הגמרא, "והא איכא משך סוכה בארבע אמות, דלקולא. דתניא: רבי אומר: אומר אני, כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות – פסולה!". גם על שאלה זו עונה הגמרא שתי תשובות, המקבילות לשתי התשובות שראינו לגבי מבוי: "כרבנן, דאמרי אפילו אינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושולחנו. ואיבעית אימא: לעולם רבי היא, ורוב אמות קאמר".
3. כלאים
דיון דומה ישנו בגמרא גם לגבי כלאים. "אמת כלאים באמה בת ששה. למאי הילכתא – לקרחת הכרם ולמחול הכרם..."7. אך שואלת הגמרא, "והא איכא רצופים בארבע אמות דלקולא?..."8. גם כאן מתרצת הגמרא שני תירוצים: "כרבנן, דאמרי הוי כרם. ואיבעית אימא: לעולם רבי שמעון, ורוב אמות קאמר".
למסקנה, רב נחמן על פי אביי משתמש בשני סוגי האמות – אמה גדולה ואמה קטנה – לחומרא. גובה המבוי, פרצת המבוי, גובה הסוכה ודופן עקומה יימדדו על פי אמות קטנות. קרחת הכרם ומחול הכרם יימדדו על פי אמות קטנות. משך סוכה (אם רב נחמן סובר כרבי) יימדד באמות גדולות, ורצופים (אם רב נחמן סובר כר' שמעון) יימדד באמות קטנות.
ג. רב נחמן על פי רבא
אך רבא אומר בשם רב נחמן, דברים אחרים בתכלית:
ורבא משמיה דרב נחמן אמר: כל אמות באמה בת ששה, אלא הללו שוחקות והללו עצבות.על פי רבא בין במבוי ובסוכה ובין בכלאים נמדוד באמות של שישה טפחים, אלא שהחילוק בין מבוי וסוכה לכלאים הינו, שבמבוי ובסוכה אנו נמדוד באמות עצובות, ואילו בכלאים נמדוד באמות שוחקות. הגמרא מקשה על שיטתו של אביי מברייתא: "כל אמות שאמרו חכמים באמה בת ששה, ובלבד שלא יהו מכוונות". ברייתא זו אינה כאביי, שכן לפי הברייתא, כל האמות נמדדות באמות בנות שישה טפחים. לשיטת אביי, לעומת זאת, ישנן אמות הנמדדות באמה בת חמישה טפחים, וישנן הנמדדות בשישה טפחים. למסקנה, אביי מודה ששיטה זו בברייתא הינה כרבא, אלא שהוא סובר כמו רשב"ג, האומר "כל אמות שאמרו חכמים בכלאים באמה בת ששה, ובלבד שלא יהו מצומצמות", כלומר דווקא בכלאים האמות הן בנות שישה טפחים, משמע – בסוכה ובמבוי – חמישה טפחים. הגמרא מסכמת שאליבא דאביי מחלוקתו עם רבא הינה מחלוקתם של חכמים ורשב"ג, אך רבא יוכל להסביר שגם רשב"ג סובר כמותו, ומה שאמר, שבכלאים האמות הינן של שישה טפחים, לא אמר לאפוקי סוכה ומבוי, אלא לאפוקי שיעורים אחרים, שאותם לכולי עלמא מודדים באמה בת חמישה טפחים. מהלך זה של הגמרא, שלפיו חכמים ודאי כרבא ואילו רשב"ג יכול להתפרש הן כרבא והן כאביי, גורם לרא"ש לפסוק הלכה כרבא9.
ד. היחס בין אביי ורבא
נשאלת השאלה, מדוע הגמרא אינה מקשה את כל אותן קושיות שהקשינו על אביי (במבוי סוכה וכלאים), גם על רבא? או כפי שמנסח זאת הריטב"א (עירובין ג, ב – ד"ה רבא משמיה דרב נחמן): "ואי תימא, ולרבא נמי נפרוך כל קושיין דפרכינן לעיל לאביי, דהא איכא שיהו השוחקות בכלאים להקל והעצבות בסוכה ומבוי להחמיר?".
נעיין בדברי בעל המאור (על הרי"ף א, א):
קיימא לן כרבא אמר רב נחמן, דאמר אחד אמות סוכה ואחד אמות מבוי ואחד אמות כלאים באמה בת ששה טפחים, אלא הללו שוחקות והללו עצבות להחמיר בכל מקום כפי הראוי לו, ואיני יודע על מה השמיטה הרב יצחק אלפסי.בעל המאור מפרש שגם בדברי רבא צריך לבאר שהחילוק בין מבוי וסוכה לכלאים אינו מוחלט, אלא נוקטים לחומרא בכל מקרה לגופו. אם כן, ברור למה הגמרא לא הקשתה על רבא, כיוון שהתשובה היתה ידועה לה כבר לאחר תירוץ דברי אביי – "רוב אמות קאמר". דברי בעל המאור מובאים גם בריטב"א, בתור תירוץ על קושייתו: "תירץ הרב זרחיהו ז"ל דלרבא נמי משנינן כלעיל דרוב אמות קאמר". כדברי בעל המאור נוכל למצוא גם ברמב"ם10 (שבת יז, לו):
וכל אמה האמורה בכל מקום בין בשבת בין בסוכה וכלאים היא אמה בת ששה טפחים, ופעמים משערין באמה בת ששה טפחים דחוקות זו לזו, ופעמים משערין באמה בת ששה שוחקות ורווחות וזה וזה להחמיר, כיצד? משך מבוי בארבע אמות שוחקות וגבהו עשרים אמה עציבות, רוחב הפרצה עשר אמות עציבות, וכיוצא בהן לענין סוכה וכלאים.אך קיימת גישה שונה לחלוטין בין הראשונים, לפירוש דברי רבא. גישה זו מובאת בתירוצו השני של הריטב"א (שם):
אבל יש שתירצו דלרבא ודאי לא אמרינן רוב אמות קאמר, ושיהא בכל אחד מהם מקצת שוחקות ומקצת עצבות, אלא כולן שוות: כל שבכלאים שוחקות לעולם ואפילו להקל, וכל שבסוכה ומבוי עצבות ואפילו להקל, דאזלינן בתר רובא, ורובא הוי לחומרא. דלרבא, כיוון שבכולן בת ששה טפחים, ואין החילוק ביניהן אלא בין שוחקות לעצבות, לא חששו לקולא דאתי במיעוטא.לפי הריטב"א, יוצא שחילוקו של רבא בין מבוי וסוכה לכלאים – לעומת חילוקו של אביי – הינו חילוק מוחלט. איננו הולכים לחומרא בלבד, אלא במבוי וסוכה אנו מודדים באמות עצובות בין לחומרא ובין לקולא, ואילו בכלאים אנו מודדים באמות שוחקות בין לקולא ובין לחומרא. גישה זו מובאת גם ברשב"א (עירובין ג, ב – ד"ה ורבא אמר רב נחמן):
מסתברא לי דלרב נחמן כל אמות ממש קאמר. דלאביי, שמחלק ביניהן כל כך שזו בת חמישה זו לחומרא וזו לחומרא, אי אפשר להשוות כל המדות, דהויא לה חומרא דאתיא במקצת דיניהן לקולא, ולפיכך הוצרך לומר רוב אמות קאמר. אבל לרבא, שכל האמות שוות וכלן בנות ששה ואין ביניהן אלא בין שוחק לעצב, לא חלקו בכל מין ומין בין מקצתו לרובו, אלא השוו מדותיהן לגמרי, והלכו בהן אחר הרוב. והיינו דלא הקשו על דברי רבא, כל אותן קושיות שהקשו על דברי אביי.גם המאירי מביא את דעותיהם של הריטב"א והרשב"א בלשונו (בית הבחירה על מסכת עירובין, מכון התלמוד הישראלי השלם, עמוד יט; ג, ב – ד"ה ומכל מקום רבא):
ומכל מקום נראה לגדולי הדור, שכל לענין מבוי בששה מצומצמות, ואף במשך מבוי שצמצומן קולא. והניחום על שיעורן, שאם לא כן הרי אף לרבא יכול להקשות הכא, עצבות מאי טעמא? משום חומרא! הא איכא משך מבוי דקולא! והיה לו לתרץ, רוב אמות קאמר, ולהודות במשך מבוי ששיעורן בשוחקות. אלא, כל שבמבוי שיעורן בצומצמות, הואיל ורובן צמצומן חומרא, אין לחלק במין אחד בין מצומצם לשוחק. והדברים נראין.אך המאירי מוסיף הערה חשובה:
ומכל מקום, בכלאים נראה לי שאין משערין אותן כשוחק, אלא במקום שהשוחק בו חומרא, שאם אמרוה לענין סוכה ומבוי ולענין העמדתן על מתכונתן, יאמרו להרבות במדתן להקל?! הא ודאי לא!המאירי אמנם מקבל את דברי הריטב"א והרשב"א לעניין סוכה ומבוי, שלגביהם רבא סובר שמשערים באמות עצובות בין לקולא בין לחומרא, אך לגבי כלאים, סובר המאירי שמודדים באמות שוחקות דווקא להחמיר. ביסוד דבריו נראה, שהאמה המקורית הינה האמה העצובה, לכן ניתן לשער בה במבוי וסוכה בין להקל ובין להחמיר. אך בכלאים, שבהם המצאנו אמה חדשה – שוחקת – איננו יכולים להשתמש בה, אלא להחמיר.
לסיכום הדברים:
* לאביי, אנו נמדוד באמה בת חמישה טפחים או באמה בת שישה טפחים, להחמיר.
* בדברי רבא קיימות שלוש גישות:
1. בעל המאור והרמב"ם – בין במבוי וסוכה בין בכלאים נשער בין באמות שוחקות בין באמות עצובות, לחומרא.
2. הריטב"א והרשב"א – במבוי וסוכה נשער באמות עצובות בין לקולא בין לחומרא, ובכלאים נשער באמות שוחקות בין לקולא בין לחומרא.
3. המאירי – במבוי וסוכה נשער באמות עצובות בין לקולא בין לחומרא, אך בכלאים נשער בין בשוחקות ובין בעצובות, לחומרא.
למחלוקת זו ישנן נפקותות רבות. אך לפני שנבארן, יש להעמיק בנקודה מסוימת. האם דיוננו לגבי סוג האמות – עצובות או שוחקות – ישפיע גם על סוג הטפחים? וביתר ביאור, אם פסק הרמב"ם שבסוכה אנו מודדים באמות עצובות או שוחקות לחומרא, איך נמדוד את הגובה המינימלי של הסוכה? כזכור, גובה הסוכה צריך להיות לפחות עשרה טפחים. לכן נשאלת השאלה, האם ההבחנה שבין שוחקות לעצובות היא לגבי אמות בלבד, אך כשמדובר בטפחים לא תהיה הבחנה כזו, ואת הגובה המינימלי של הסוכה נשער בטפחים עצובים, או שהבחנה זו קיימת גם לגבי טפחים, ונשער גובה מינימלי זה בטפחים שוחקים לחומרא? אותה שאלה נשאלת, לגבי הגובה המינימלי של המבוי – עשרה טפחים – שוחקים לחומרא, או שמא עצובים? וכפי שמנסח את השאלה המנחת חינוך (שכה, ב): "ואינו מבואר היכי דאמרו בלשון טפחים, מה הדין אם שוחקות או עצובות".
נקודה זאת כבר ביאר הרמב"ם, בהקדמתו למשנה הראשונה במסכת עירובין:
ודע שכל אמה האמורה בערובין וסוכה וכלאים היא אמה בינונית, כלומר – בת ששה טפחים. וכל מה שצריך מדידה באחד משלשה מקומות אלו, הולכין בו להחמיר, והוא שמודדין בטפח מצומצם אם היה בכך חומרא, כגון גובה סוכה וגובה מבוי אם יש בהם יותר על עשרים אמה ויהיו פסולים, וכיוצא בזה. ומודדין גם בטפח שאינו מצומצם אם היה בכך חומרא, כגון עשרה טפחים של גובה מבוי וגובה סוכה...הדברים מבוארים גם בתשובת הרמב"ם (מהדורת בלאו, סימן לח):
אלא העניין, שכאשר אמרנו, כל מבוי שגובהו עשרים אמה ולמעלה פסול, וכמו כן אם גובהו פחות מעשרה טפחים פסול, אנו לוקחים לחומרא בשתי הפנים. וזה, שכל מבוי שגובהו עשרים אמה בטפח מצומצם, הוא פסול, ואם יהיה גובהו עשרה טפחים שהוא כשר, נצטרך שיהיו אלה העשרה טפחים רווחות, ואז יהיה כשר. אבל אם יש בו עשרה טפחים בטפח מצומצם, הוא פסול, לפי שהוא פחות מעשרה טפחים במרווחות. ויהיה כללו של דבר, שעשרים של מבוי לפסלו, בטפח מצומצם, ועשרה טפחים של מבוי להכשירו, בטפח מרווח. ואם כן, מדדנו פעם במרווחות ופעם במצומצמות להחמיר. עשרים האמה נמדדות במצומצמות ותו לא, ועשרת הטפחים נמדדים במרווחות בלבד. וזה ברור במידה שאינו צריך אלא לעיון קל. וכתב משה.כן גם הבין הטור שפסק (אורח חיים שסג): "והא דמבוי ניתר בלחי וקורה, דוקא כשאין בגובהו יותר מכ אמות מצומצמות, ולא יהא נמוך פחות מי טפחים מרווחין". וכן השולחן ערוך (שם שם, כו): "הא דמבוי ניתר בלחי או קורה, דוקא כשאינו נמוך פחות מי' טפחים מרווחים"11.
ה. ביאור המחלוקת
ובכן, מה יענו הריטב"א והרשב"א על הקושיה שהקשה המאירי על שיטתם? כדי לענות, נעמיק בכל אחת מהשיטות. נתחיל בשיטת המאירי, שהיא הקלה ביותר לביאור: הרשב"א טוען, שאמה שוחקת יתרה על העצובה חצי אצבע. מקורו הוא במשנה כלים12 (יז, ט; בסוגריים ביאורו של ר' עובדיה מברטנורא):
... וב' אמות [שתי מדות שבהן מודדים האמות] היה בשושן הבירה [חדר אחד בנוי על שער מזרחי של עזרה], אחת על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן מזרחית דרומית, שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה חצי אצבע, שעל קרן מזרחית דרומית היתה יתירה עליה חצי אצבע. נמצאת יתירה על של משה אצבע. ולמה אמרו אחת גדולה ואחת קטנה? אלא שהאומנין נוטלין בקטנה ומחזירין בגדולה כדי שלא יבואו לידי מעילה.המשנה שואלת, למה היו צריכים מלבד האמה של משה עוד שתי אמות שאחת יתרה חצי אצבע והשניה יתרה אצבע? על כך עונה המשנה, שכשגזבר בית במקדש היה מתנה עם האומנים שיעשו עבודה מסוימת לבית המקדש, היו האומנים מתחייבים לעשות את העבודה על פי האמה המצומצמת של משה, אך כשהיו מבצעים את העבודה, היו מבצעים על פי האמה היתרה "כדי שיוסיפו משלהם על תנאם, פן יפחתו ונמצאו באין לידי מעילה, שנהנו מן ההקדש" (ר' עובדיה מברטנורא, שם). שואלת הגמרא, אם כן למה צריך שתי אמות היתרות על האמה של משה? על כך היא עונה שעבודות של זהב וכסף היו האומנים מבצעים על פי האמה היתרה חצי אצבע, ואלו עבודות של בניין היו מבצעים על פי האמה היתרה אצבע13. מהמשנה לומד המאירי, שהאמה המקורית והמדויקת הינה האמה של משה שהיתה אמה עצובה, ואילו חכמים משום החמרה "שלא יבואו לידי מעילה", קבעו סוג נוסף של אמה וזוהי האמה השוחקת. אם כן, ברור שלא נוכל להשתמש באמה השוחקת לקולא, שהרי אמה זו הינה חידוש של חכמים שנועד לחומרות בלבד. על כן, לעניין מבוי וסוכה נוכל להשתמש באמה עצובה הן לקולא והן לחומרא, אולם לעניין כלאים נוכל להשתמש באמה שוחקת לחומרא בלבד, אחרת נחזור לדין המקורי, ונשתמש באמה העצובה.
נגיע לסברת הריטב"א והרשב"א, רק לאחר שנמשיך בסברתם של הרמב"ם ובעל המאור. את סברתם נוכל בנקל להסביר, על פי אותו יסוד של המאירי. האמה המקורית הינה האמה המצומצמת, העצובה, ואילו חכמים חידשו לנו את האמה השוחקת לחומרא, ולכן הן בסוכה ומבוי והן בכלאים נשתמש באמה המורחבת, השוחקת, לחומרא בלבד.
אך המנחת חינוך (שכה, א) מסביר את שיטתם של בעל המאור והרמב"ם, באופן שונה לגמרי:
והנה הטעם בזה, דחז"ל מספקא להו שיעור אמה שנתנה תורה אי עצובות אי שוחקות, על כן אזלינן לחומרא הכא והכא.על פי היסוד של המנחת חינוך תתבאר גם שיטתם של הרשב"א והריטב"א. חז"ל הסתפקו מה היא האמה המקורית, ולכן קבעו שבמבוי וסוכה נשתמש באמות עצובות (כיוון שברוב המקרים קביעה זו היא חומרא, ואיננו חוששים למקרים המועטים שקביעה זו מביאה לקולא), ולהפך, בכלאים נשתמש באמות שוחקות (מאותה סיבה). אך, כבר הקשה על המנחת חינוך, האגרות משה (יורה דעה א, קז):
וזה אינו, דמדות כלים אין להסתפק בהם כלל כמפורש בבכורות, דאף במשהו אין יכולין להוסיף, כל שכן שאין שייך להסתפק בשעור גדול.האגרות משה לא מקבל את ההנחה שחז"ל לא ידעו מהי האמה המקורית, שהרי כלי המשכן צריכים להעשות בדקדוק – לא פחות ולא יותר14 על השיעור שנתנה התורה – ואם חכמים לא יודעים מהי האמה שנתנה תורה, כיצד עשו את כלי המשכן? לכן מסביר האגרות משה את הרמב"ם, כדרך הראשונה שהצענו15. אם כן, חוזרת קושיית המאירי על הריטב"א והרשב"א. אמנם, לאחר עיון מצאתי שכדברי המנחת חינוך, נראה גם מדבריהם של ראשונים ואחרונים אחרים.
הנה לשון התשב"ץ (חלק ג סימן רכב): "דבשל תורה מחמירים, לאפוקי נפשין מכל ספיקא". כן נראה גם מדברי גליוני הש"ס (עירובין ד, ב) שכתב: "וגם יש לעיין, דכיון דנראה דשוחקות ועצובות הוא ספק, מדאזלינן לחומרא בכל מקום...". וכן נראה גם מדברי הפרי מגדים שהרי כתב (אורח חיים שסג, משבצות זהב יד): "ויש לומר ביש עוד ספק אחד, מצטרפין לספיק ספיקא". הרי שהפרי מגדים הבין שהסיבה שאנו מודדים באמות עצובות ושוחקות לחומרא, הינה משום ספק, ולא כדברי האגרות משה. וכן נראה גם מרעק"א (על שולחן ערוך אורח חיים סימן שסג סעיף כו) שחקר: "מספקא אם הך כללא דשיעור חכמים להחמיר בשוחקות ועצובות הוא כעין דרך ספק באיזה אמות ישערו, ונקטינן בכל פעם לחומרא... או דכך הוא מעיקר הדין, דהיכא דנזכר אמות וטפחים גבי קולא16, הפירוש מרווחות, והיכא דקתני גבי חומרא, היינו מצומצמות"17. במבט ראשון, חקירה זו של רעק"א נראית כמחלוקתם של המנחת חינוך והאגרות משה, בפירוש שיטתם של הרמב"ם ובעל המאור. ואכן, בהמשך דבריו מוכיח רעק"א כצד א' של חקירתו ("כעין דרך ספק... ונקטינן בכל פעם לחומרא"), צד הנראה כשיטת "מנחת חינוך". אלא, שאיננו מחויבים לזהות את דברי המנחת חינוך עם צד זה18. מסתבר יותר לפרש שדברי רעק"א, אינם מכוונים לכך שחכמים הסתפקו האם האמה שנתנה תורה הינה אמה עצובה או אמה שוחקת (כ"מנחת חינוך"), אלא מכוונים לכך שמהתורה ישנם שני סוגי אמות – אמה עצובה ואמה שוחקת – והסתפקות חכמים היא, האם לגבי סוכה מבוי וכלאים, אנו משערים באמות העצובות או באמות השוחקות, ולכן אזלינן לחומרא. בכך גם מסתלקת קושיית ה"אגרות משה", שהרי ייתכן לומר שלגבי כלי המשכן לא היה לחכמים ספק כלל, באיזה סוג אמות צריך להשתמש, שהרי משה קיבל את הוראות הבנייה באופן מדוקדק ישירות מה'.
על פי זה, תתבאר גם שיטת הריטב"א והרשב"א: ישנם שני סוגי אמות בתורה, ולחכמים היה ספק באיזה סוג להשתמש לעניין מבוי סוכה וכלאים. לכן קבעו, שבמבוי וסוכה נשתמש באמות עצובות (כיוון שברוב המקרים קביעה זו היא חומרא, ואיננו חוששים למקרים המועטים שקביעה זו מביאה לקולא), ולהפך, בכלאים נשתמש באמות שוחקות.
למסקנה, ראינו שלוש שיטות באחרונים להסביר את מקורם של שני סוגי האמות:
1. אגרות משה – ידוע לנו שהאמה המקורית הינה האמה העצובה, חכמים חדשו את האמה השוחקת, על מנת להחמיר.
2. מנחת חינוך – חכמים הסתפקו האם אמת התורה הינה עצובה או שוחקת.
3. הצעתנו בדברי רעק"א – מהתורה ישנם שני סוגי אמות – עצובה ושוחקת. חכמים הסתפקו באיזה עניין יש לשער באמה העצובה, ובאיזה עניין – בשוחקת. העניינים המסופקים הם מבוי, סוכה וכלאים.
המאירי סובר כהסבר הראשון. הריטב"א והרשב"א כנראה סברו כהסבר השלישי, שהרי על פי ההסבר הראשון תוקשה עליהם קושיית המאירי, ועל פי ההסבר השני תוקשה עליהם קושיית האגרות משה. את הרמב"ם ובעל המאור ניתן להסביר הן על פי ההסבר הראשון והן על פי ההסבר השלישי, אך על פי ההסבר השני, תוקשה עליהם קושיית האגרות משה.
שיטה נוספת ומעניינת, הינה שיטתו של בעל מרכבת המשנה (הלכות שבת יב, טו):
ומה שאנו משערין בשוחק לחומרא ועוצב לחומרא, לאו להרבות בשיעורין, אלא לפי שאי אפשר לכון הטפח האמיתי אלא או לגמרי מרוווח או לגמרי עוצב, והטפח האמיתי הוא אמצעי ביניהם...נמצא שעל פי מרכבת המשנה, לא ידוע לנו מהו הטפח האמיתי. כל מה שידוע לנו, הוא שהטפח האמיתי נמצא בטווח שבין הטפח העצוב והשוחק. כך שהסיבה לכך שאנו מחמירים, היא שאיננו יכולים לכוון במדויק את מידת הטפח. לפיכך, מפחיתים או מוסיפים כמידת הצורך. הסבר זה יוכל להסביר אך ורק את שיטת בעל המאור והרמב"ם, שהרי המאירי כתב בפירוש שהאמה האמיתית היא האמה העצובה. גם את הריטב"א והרשב"א הסבר זה לא יוכל לכלכל, שהרי לפי הסבר זה, בסוכה ומבוי נשער בטפח עצוב גם לקולא, אף שידוע לנו שאינו הטפח האמיתי, וזהו דבר שאינו מתיישב עם השכל. כך גם לגבי טענתם שבכלאים נשער בטפח שוחק, גם לקולא.
ו. פסיקת ההלכה
למחלוקת ראשונים זו לגבי מידת הטפח, נפקותות רבות. האם משערים את הגובה המינימלי של סוכה ומבוי, בטפחים עצובים או שוחקים? האם האורך המינימלי של המבוי, הינו ארבע אמות שוחקות או עצובות?
הרא"ש כותב (עירובין א, ג):
רבא משמיה דרב נחמן אמר, אחד זה ואחד זה באמה בת ששה, אלא שהללו שוחקות והללו עציבות, ולחומרא. היכא דשוחקות חומרא משחינן בריוח, והיכא דעציבות חומרא מצמצמין להו.מדברי הרא"ש מוכח שהבין כדברי בעל המאור והרמב"ם.
1. מבוי
בעקבות הרא"ש גם פוסק הטור (אורח חיים שסג): "והא דמבוי ניתר בלחי וקורה, דוקא כשאין בגובהו יותר מכ' אמות מצומצמות, ולא יהא נמוך פחות מי' טפחים מרווחין, ולא יהא רחבו יותר מעשר מצומצמות, ושיהא ארכו ד' אמות מרווחות או יותר". אם כן רואים, שהטור פסק שנוקטים לחומרא. כן פסק גם השולחן ערוך, בלשון דומה ללשון הטור (אורח חיים שסג, כו): "הא דמבוי ניתר בלחי או קורה, דוקא כשאינו נמוך פחות מי' טפחים מרווחים, ולא יהא רחבו יותר מעשר אמות מצומצמות, ושיהא ארכו ד' אמות מרווחות או יותר"19.
2. סוכה
נעיין בפוסקים לגבי ארבע מידות בהלכות סוכה; מהן שלוש מידות שהדיון לגבי 'עצבותן' או 'שחוקן' הוזכר במפורש בגמרא: גובהה המקסימלי של הסוכה, משך הסוכה20 ולבוד; ומידה אחת שלא הוזכר הדיון לגביה במפורש בגמרא: גובהה המינימלי של הסוכה.
א. הגובה המקסימלי של הסוכה
לשון הטור (אורח חיים תרלג): "שלא תהיה גבוהה יותר משיעורה, דתנן: 'סוכה שהיא גבוהה למעלה מכ' אמה פסולה'". הטור אינו מפרש באלו אמות מדובר, אך הבית יוסף (שם שם, א) מעיר שם: "אמרינן תו התם, דהני אמות באמה בת ששה טפחים נינהו, אלא שמודדין אותן מצומצמות, כלומר דחוקות". אך פלא שלא התייחס לכך הטור. להבדיל מבבית יוסף, בחיבורו, בשולחן ערוך אינו מבאר באלו אמות מדובר, אך האחרונים21 מבארים על פי הבית יוסף שהמדובר הוא באמות עצובות.
ב. הגובה המינימלי של הסוכה ומשך הסוכה
דינים אלו הוזכרו באחרונים ביחד, אגב דין הגובה המקסימלי של הסוכה. פרי מגדים (אורח חיים תרלג, אשל אברהם א): "ואם כן, י' טפחים גובה וז' על ז' טפחים בריבוע, מרווחות בעינן לחומרא". דברים דומים הוזכרו בלבושי שרד (שם, סעיף קטן א): "לענין גובה הוי כך לחומרא, אבל לענין גובה י' או ז' על ז', בעי מרווחות לחומרא". כך גם פסק המשנה ברורה22.
ג. לבוד
בעניין לבוד פוסק הטור (אורח חיים תרלב): "סכך פסול... מן הצד אינו פוסל אלא בד' אמות, אבל פחות מד' אמות כשירה, דאמרינן דופן עקומה". הטור לא פירש באלו אמות מדובר. השולחן ערוך (שם) מעתיק במדויק את לשון הטור. ולפלא הוא, שהטור והשולחן ערוך ואף אחרונים נוספים שזכיתי לראות חיבוריהם, לא פירשו שהמדובר פה הוא באמות עצובות, כפי שיוצא מפסק הרמב"ם, הנוקט לחומרא הן במבוי וסוכה והן בכלאים.
3. כלאים
וכן לגבי כלאים פסק הרמב"ם (כלאים ח, יב):
כל ההרחקות והשיעורין האמורין בכלאים, באמה בת ששה טפחים שוחקות. ולא יצמצם במדות הכלאים, שאין מצמצמים אלא להחמיר.מכאן, שסובר הרמב"ם שמשערים בכלאים באמות עצובות, להחמיר.
אולם בשינוי מלשון הרמב"ם פוסק השולחן ערוך (יורה דעה רצו, סח):
כל ההרחקות והשיעורים האמורים בכלאים, באמה בת ו' טפחים שוחקות.כלומר, לעניין כלאים אנו מודדים תמיד באמות שוחקות. אלא, שפסק זה קשה מכמה צדדים:
א. המשנה בכלאים (ה, ב) אומרת: "כרם שהוא נטוע על פחות פחות מארבע אמות, רבי שמעון אומר – אינו כרם, וחכמים אומרים – כרם, ורואין את האמצעיות כאילו אינן". אם כן, ישנה מחלוקת בין ר' שמעון וחכמים. ר' שמעון סובר שכרם שנטעו אותו בצורה שאין רווח מספיק בין הגפנים – דהיינו ארבע אמות – אינו נחשב ככרם, ולכן אין צורך להרחיק ממנו ארבע אמות כדין כרם, אלא שישה טפחים בלבד כדין גפן יחידי. לעומת ר' שמעון, סוברים חכמים שגם כאשר אין מרחק בין הגפנים, הנטיעות נחשבות לכרם. הרמב"ם בהלכותיו פוסק (כלאים ז, ב-ג; בסוגרים פירוש שלי): "... אם היה ביניהן [בין שתי שורות הגפנים] פחות מארבע, הרי אלו כגפן אחת, ומרחיק ששה טפחים לכל רוח", ובהלכה הבאה כותב: "היו שלש שורות, אף על פי שיש ביניהן פחות מארבע, הרי אלו כרם, ורואין את האמצעיות כאילו אינם". אם כן, הרמב"ם מחלק בין שתי שורות גפנים לבין שלוש שורות. כשישנן רק שתי שורות גפנים, אזי אם אין ביניהן ארבע אמות, הן נחשבות כגפן יחידית (כדברי ר' שמעון), אך כשישנן שלוש שורות גפנים או יותר, אזי גם כשאין ביניהן מרחק ארבע אמות, הרי הן ככרם (כדברי חכמים)23.
כחילוקו של הרמב"ם, גם כתב השולחן ערוך (יורה דעה רצו, לג): "היו ג' שורות, אף על פי שיש ביניהם פחות מד', הרי אלו כרם ורואין את האמצעיות כאלו אינם". אם כן, כמו שכבר אמרנו, כשישנן רק שתי שורות גפנים, אזי אם אין ביניהן ארבע אמות הן לא נחשבות ככרם, אלא כגפן יחידית. כיצד נשער שיעור ארבע אמות אלו? באמות שוחקות או עצובות? לכאורה בהלכות עירובין ראינו, שפסק השולחן ערוך כרמב"ם, שבין במבוי וסוכה ובין בכלאים הולכים לחומרא, ואם כן את המרחק בין הנטיעות נמדוד לחומרא באמות עצובות. אלא שראינו שהשולחן ערוך (יורה דעה רצו, סח) פסק במפורש: "כל ההרחקות והשיעורים האמורים בכלאים, באמה בת ו טפחים שוחקות"!
ב. הלכה ידועה היא, שאם ישנו "גדר שהוא גבוה עשרה טפחים... ורחב ארבע, הרי זה מותר ליטע כרם בצדו מכאן, וירקות בצדו מכאן"24. אך אם ישנה פרצה בגדר הגדולה מעשר אמות, אסור לנטוע כנגדה עד שירחיק מן הכרם כשיעור הנדרש, דהיינו ארבע אמות. הלכה זו מקורה במסכת כלאים (ד, ד), ונפסקה גם בשולחן ערוך (יורה דעה רצו, מו). באלו אמות נשער את גודל הפרצה? לאור דברי הרמב"ם, היינו צריכים להחמיר ולשער את גודל הפרצה באמות מצומצמות, ואמנם כבר ראינו את פסק השולחן ערוך ש"כל ההרחקות והשיעורים האמורים בכלאים באמה בת ו' טפחים שוחקות"25.
4. שאר הדינים
אם כן, למדנו שבמבוי סוכה וכלאים יש לשער באמות עצובות או שוחקות לחומרא, אך האם כלל זה, יהיה תקף גם לגבי שאר הדינים שמוזכרים לגביהם אמות או טפחים? על כך כותב הרוקח (סימן קעא):
[נראה בעיני], כל היכא דעציבות או שוחקות חומרא ניזיל בתרייהו, וכן ד' אמות דבית בפרק א' דסוכה, וכן ד' אמות לתפילה, או להרחקת מנודה, או למציאה, או לעבודת הכרם, או להרחקת צואה בפרק ג' דברכות.נראה שלפי הרוקח משערים באמות עצובות או שוחקות לחומרא, בכל הדינים כולל דיני דרבנן, שהרי כלל בדבריו ארבע אמות לתפילה ולמנודה.
על דברי הרוקח כותב גליוני הש"ס (עירובין ג, ב):
וגם יש לעיין, דכיון דנראה דשוחקות ועצובות הוא ספק, מדאזלינן לחומרא בכל מקום, אם כן, מדוע לגבי מילי דרבנן כמבוי וד' אמות לתפילה ולהרחקת מנודה לא ניזיל לקולא, ככל ספק דרבנן לקולא?ואכן מלשונו של התשב"ץ (שו"ת התשב"ץ א, יז) נראה, שדעתו שונה במקצת משל הרוקח:
ועוד יש ראיה דשוחקת בעינן באמות של מקוה, דבפרק קמא דערובין מוכח, שכל שיעורי התורה להחמיר, בעיא שיהיו שוחקות ולא עצבות.וכן במקום אחר כתב (שו"ת התשב"ץ ג, רכב):
"וכל אלו השיעורים הם שוחקים, דבמקוה בעינן אמות שוחקות באמה בת ששה טפחים להחמיר, דבשל תורה מחמירים, לאפוקי נפשין מכל ספיקא".מדברי התשב"ץ נראה, שההחמרה מתבצעת רק בדיני דאורייתא, אך דבריו קשים, שהרי גם במבוי – שהינו רק מדרבנן – הרוקח יודה שמשערים לחומרא.
השולחן ערוך פוסק לגבי מקווה (יורה דעה רא, א; בסוגריים פירוש שלי): "ושיעורם [של המקווה או המעיין], אמה על אמה על רום שלש אמות במרובע, באמה בת ששה טפחים וחצי אצבע", אך מה יהיה הדין על פי השולחן ערוך במילי דרבנן? לא מפורש בדבריו26.
ז. ההבדל בין האמות השוחקות לעצובות
מהי אמה שוחקת ומהי אמה עצובה?
רש"י (עירובין ג, ב – ד"ה הללו שוחקות) מסתפק בהגדרה הבאה: "אמות כלאים מודדין בטפחים גדולים, ושל סוכה ומבוי – עצבות מצומצמות". רש"י רק מפרש לנו שעצובות = קטנות, ואילו שוחקות = גדולות.
הגדרת הערוך (ערך "סחק") הינה קצת יותר מדויקת: "האצבעות סדוקות מרווחות, כדרך השוחק שפוסק שפתיו, והעצב מדביקן", וכן כותב גם הרמב"ם (פירוש המשנה עירובין א, א): "וענין מצומצם, שיהו אצבעות ידך דחוקות זו לזו בעת שתשער ששת הטפחים, ותלחצם עד כמה שתוכל. ושאינו מצומצם, הוא הפך זה, והוא שתשאיר אצבעות ידך סמוכות זו לזו בלי לחץ, אלא יכנס האור ביניהם".
1. דעת הרשב"א והוכחתו27
אלא שמדבריהם של רש"י, הערוך והרמב"ם, אנו יודעים רק כיצד למדוד אמות שוחקות לעומת עצובות, אך איננו יודעים בכמה גדולה האמה השוחקת מן העצובה. בעיה זו פוטר לנו הרשב"א בספרו עבודת הקודש (בית נתיבות שער א סימן ג, אות טו): "וכמה שיעור אמה שוחקת יתירה על העצבה? יראה לי חצי אצבע28". דברי הרשב"א הובאו גם במגיד משנה (שבת יז, לו), אך בתוספת משמעותית: "וכתב הרשב"א ז"ל: 'ושיעור יתרון השוחק על העצב, יראה לי שהוא חצי אצבע לאמה'. והביא סמך לדבריו מפרק כיצד צולין בפסח שני, והאריך בזה בספרו". המגיד משנה מוסיף שהרשב"א גם הוכיח את דבריו, ומפנה לגמרא במסכת פסחים, המצטטת משנה במסכת כלים (יז, ט; בסוגריים ביאורו של ר' עובדיה מברטנורא):
... וב' אמות [שתי מדות שבהן מודדים האמות] היה בשושן הבירה [חדר אחד, בנוי על שער מזרחי של עזרה], אחת על קרן מזרחית צפונית, ואחת על קרן מזרחית דרומית, שעל קרן מזרחית צפונית, היתה יתירה על של משה חצי אצבע, שעל קרן מזרחית דרומית, היתה יתירה עליה חצי אצבע. נמצאת יתירה על של משה אצבע. ולמה אמרו אחת גדולה ואחת קטנה? אלא שהאומנין נוטלין בקטנה ומחזירין בגדולה, כדי שלא יבואו לידי מעילה.ממשנה זו רואים שהיו שלושה סוגי אמות: 1. האמה של משה29. 2. אמה היתרה על האמה של משה חצי אצבע. 3. אמה היתרה על האמה של משה אצבע30. איך הרשב"א הוכיח ממשנה זו, שאמה שוחקת יתרה על העצובה חצי אצבע? המגיד משנה כותב, שהרשב"א האריך בהוכחה בספרו. נראה שכוונת המגיד משנה לספר "עבודת הקודש הארוך" של הרשב"א, שלצערנו אבד, ואם כן, ניאלץ לנסות לשחזר את ההוכחה, תוך עיון בדברי הראשונים והאחרונים, המביאים את דברי הרשב"א:
א. המאירי
המאירי בבית הבחירה מביא את דברי הרשב"א, בזו הלשון (על מסכת עירובין, מכון התלמוד הישראלי השלם, עמוד יט; ג, ב – ד"ה ומכל מקום רבא; בסוגריים פירוש שלי):
והיתרון שבין עצבות לשוחקות, יראה לגדולי הדור שהוא חצי אצבע לאמה, ממה שאמרו בפסח שני פרק כיצד צולין (פסחים פו, א): 'שתי אמות היו בשושן הבירה, אחת על קרן מזרחית צפונית, ואחת על קרן מערבית דרומית...', ואמר עליהן [על האמות בשושן]: 'אחת היתה יתרה על של משה חצי אצבע, ואחת יתרה עליה חצי אצבע, ונמצאת יתרה על של משה אצבע', ואותה של משה ודאי היא היתה המכוונת והבינונית, ועשו בשושן זה, ואחת שוחקת בערך לראשונה.וכן כתב בחידושיו (עירובין ג, ב – ד"ה ומעתה צריכין):
ומעתה, צריכין לידע ההפרש שבין שוחקות ועצובות. ופירש הרב ר' שלמה אדרת ישמרהו צורו ויחייהו, שההפרש שבין שוחקות לעצבות הוא חצי אצבע, ומיתי ראיה מההיא בפסח שני פרק כיצד צולין: 'שתי אמות...', ואותה של משה ודאי בינונית. אם כן, ההפרש שבין שוחקות ועצבות הוא חצי אצבע, ואותה שהיתה יתרה על של משה חצי אצבע, היתה שוחקת בערך אותה של משה.המאירי מבאר על פי הרשב"א, שהאמה של משה היתה האמה העצובה, והאמה של שושן שהיתה בקרן מזרחית צפונית, היתה השוחקת. מכאן, שההבדל בין השוחקת לעצובה – חצי אצבע לאמה.
ב. הדברי יציב
אך על דברי המאירי ניתן לשאול שאלה פשוטה, שאותה שואל הדברי יציב (יורה דעה סימן קיג):
אך באמת בפסחים שם, דהיתה בקרן מזרחית דרומית גם אמה יתירה אצבע על של משה, ואם כן, אולי הך שעל קרן מזרחית דרומית היא השוחקת, ושל משה היתה העוצבת, ועוד אחת היתה על קרן מזרחית צפונית, שהיתה הבינונית שביניהם?עקב הקושיה הזאת, מביא הדברי יציב את לשון הר"ן בעירובין (בחידושיו ג, ב):
דמדמפרש התם בפסחים, שלפיכך היו עושין אמות יתירות הללו, לפי שהם היו נותנין לאומנין באמת משה והם מחזירין באמות הגדולות, כדי שלא יבואו לידי מעילה וכו', ומשמע ודאי, שלפי שהשוחק יתר על העצב חצי אצבע, היתה יתירה כל אמה על חברתה חצי אצבע.
הדברי יציב מוסיף ומבאר:
והיינו שהאחת שהיתה יתירה חצי אצבע על של משה, היתה משום שוחקת, ובכספא ודהבא משום יוקרתם, לא החמירו יותר, אבל לבנינא החמירו בעוד חצי אצבע משום מעילה, ודוק. ויש להעמיס כן גם בדברי המאירי...האגרות משה
ג.
דברים קצת שונים מאלו של הדברי יציב, ניתן למצוא באגרות משה (יורה דעה א, קז). האגרות משה פותח בשאלה אחרת על הרשב"א: "והוא תמוה מאד, דהא התם היתה יתירה מצד שלא יבואו לידי מעילה, כמו אמה היתירה אצבע, שלא הוכיח ממנה מצד זה". כתשובה, האגרות משה מבאר, שישנו הבדל מהותי בין שתי האמות שהיו מונחות בשושן. כבר למדנו שהאומנים העוסקים בכסף ובזהב, היו משערים את עבודתם על פי האמה המונחת בקרן מזרחית צפונית, היתרה על האמה של משה חצי אצבע, ואילו האומנים העובדים בבניין, היו משערים את עבודתם על פי האמה המונחת בקרן מזרחית דרומית, היתרה על האמה של משה אצבע. על פי האגרות משה, האומנים שעבדו בכסף ובזהב, היו משערים את עבודתם על פי האמה היתרה על האמה של משה חצי אצבע, מעיקר הדין, שהרי למדנו מהרמב"ם, שבכל מקום משערים באמות עצובות או שוחקות לחומרא31, "ורק בבנינא החמירו, שיוסיפו ממש יותר ממה שצריך להחמיר מדינא. ועל זה עשו אמה היתירה אצבע".
ד. המהרי"ט
אם נעיין בלשון המהרי"ט (חלק ב יורה דעה, סימן יט), נראה שהבנתו בהוכחת הרשב"א היתה קצת שונה:
ולזה כתב הרשב"א, מה בין עצבות לשוחקות? חצי אצבע לאמה, ממה ששנינו במסכת כלים: 'שתי אמות היו במקדש, אחת יתירה על של משה חצי אצבע, והשניה יתירה עליה חצי אצבע, שהאומנים נוטלים בקטנה ומחזרים בגדולה, שלא יבואו לידי מעילה' אלמא בתוספות חצי אצבע, יצאו מידי ספק.נראה מדברי המהרי"ט, שהבין, שבין במבוי סוכה וכלאים ובין במשנתנו המדברת באומנים, ההוספה של חצי האצבע הינה משום ספק, אך תמוה, איזה ספק?
2. דעת אבן העוזר
בניגוד לשיטת הרשב"א, כותב אבן העוזר (עירובין יט, ב):
ושיעור אמה שוחק, נראה לעניות דעתי דהוא אמה ורביעית טפח, דכן מצינו באמת שושן בפסחים דף פו (עמוד א), שהחזירו פועלים בבנין של הקדש, על כל אמה ואמה, אמה ואצבע, דהיינו גודל דהוא רביעית טפח, כדי שלא יבואו לידי מעילה, אם יחזירו בצמצום.כלומר, לפי הרשב"א, ההבדל בין אמה שוחקת לעצובה הוא חצי אצבע, ואילו לפי אבן העוזר – אצבע שלמה. לאור קושיית הדברי יציב, שיטת אבן העוזר פשוטה.
3. דעת רבנו ירוחם
המשנה הראשונה במסכת סוכה כותבת: "סוכה... ושאין לה שלש דפנות... פסולה". איך מכשירים סוכה, שיש לה רק שתי דפנות הסמוכות זו לזו (כצורת האות ר)? על כך דנה הגמרא (סוכה ז, א): "רבי סימון, ואיתימא רבי יהושע בן לוי, אמר: עושה לו טפח שוחק, ומעמידו בפחות משלשה טפחים סמוך לדופן, וכל פחות משלשה סמוך לדופן כלבוד דמי". ר' סימון מציע, שהדופן השלישית תיעשה בצורה הבאה: ייקח דופן שיש באורכה "טפח שוחק", ויעמיד אותה במרחק של מעט פחות משלושה טפחים מאחת הדפנות הקיימות. בצורה כזאת, יהיו לנו שתי דפנות שלמות, ודופן אחת בגודל של ארבעה טפחים לפחות32 (כיוון שכל פחות משלושה טפחים, נחשב כסתום מדין "לבוד"). מהו ה"טפח השוחק" המוזכר בסוגיה זו? האם הוא מקביל לביטוי "שוחק", המוזכר בסוגייתנו לגבי אמות? נעיין בדברי המנחת חינוך (שכה; בסוגריים פירוש שלי), שואל המנחת חינוך: "והנה לדעת הטור והמחבר [הסוברים כדעת הרמב"ם, שמודדים כל פעם עצב ושוחק לחומרא], למה לי לתנא לומר: 'עושה טפח שוחק', הא טפח סתמא הוי ליה שוחק?". משאלת המנחת חינוך, ברור שהוא משווה סוגיה זו של טפח שוחק, לסוגייתנו.
לאור הבנה זו של המנחת חינוך, נעיין בדברי רבנו מנוח. על פסק הרמב"ם (סוכה ד, ב): "היו לה שתי דפנות גמורות זו בצד זו... עושה דופן שיש ברחבו יתר על טפח, ומעמידו בפחות משלשה, סמוך לאחד משתי הדפנות...", כותב רבנו מנוח: "ובפירוש הלכות כתוב, שטפח שוחק הוא ארבע אצבעות בגודל וחצי אצבע". מכאן נראה, שבניגוד לרשב"א שהבין שאמה שוחקת יתרה על אמה עצובה חצי אצבע, מפרש רבנו מנוח שטפח שוחק יתר על טפח עצוב חצי אצבע, שהרי כתב שטפח שוחק הינו ארבעה גודלין וחצי אצבע, בניגוד לטפח רגיל שהינו ארבעה גודלין בלבד. מכאן, שלפי רבנו מנוח, אמה שוחקת יתרה על אמה עצובה שלוש אצבעות (כי ישנם שישה טפחים באמה, ואם כל טפח שוחק יתר על עצוב בחצי אצבע, אמה שוחקת תהיה יתרה על עצובה בשישה חצאי אצבע, כלומר שלוש אצבעות).
כן נראה שהבין בעל ההערות על המנחת חנוך, שכתב (הוצאת מכון ירושלים, הערה ב על מצוה שכה):
בפירוש רבנו מנוח פרק ד מסוכה הלכה ב, כתב דשוחק ועוצב נאמר על הטפח, דטפח שוחק עדיף על עצב בחצי אצבע... (ודברי רבנו מנוח צריכים בירור, שלפי דבריו האמה השוחקת היא קרובה לשבעה טפחים פחות אצבע אחת)...נראה שדברי רבנו מנוח מבוססים על פירוש אחר למשנה בכלים, המדבר על האמות שהיו בשושן. לפי דבריו, באמור "שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה חצי אצבע...", אין הכוונה חצי אצבע בלבד, אלא חצי אצבע לכל טפח. אמנם הרב יעקב דוד אילן כתב (בהערותיו על חידושי הרשב"א למסכת עירובין, ג, ב – עמודה יט, הערה 90):
ומה שכתב המנחת חינוך שם, מדין טפח שוחק בסוכה ז, א, התם הוי דין אחר ולא שייך לסוגין, אלא דבעינן מלבד שיעור טפח גם שעור כאצבע...הרב יעקב דוד אילן, סובר שאין זיקה ישירה בין המושג "טפח שוחק" האמור כאן במסכת סוכה, לבין המושג "אמה שוחקת" המוזכר בסוגייתנו. לפי דבריו, נוכל לפרש שרבנו מנוח העוסק בדין "טפח שוחק", כלל לא חולק על הרשב"א העוסק בדין "אמה שוחקת". אלא, שגם אם נגיד, שאין כוונת רבנו מנוח שאמה שוחקת יתרה על אמה עצובה בשיעור של חצי אצבע לטפח, שיטה זו עדיין קיימת.
בפירושו על המשנה הראשונה בעירובין, כותב התוספות חדשים:
וכתב בית יוסף ביורה דעה ריש סימן י: ר"א בשם רשב"א, דטפח שוחק הוי יתירה על טפח עצב חצי אצבע. וכן כתב בית יוסף בשמו, באורח חיים סימן שסג.אך צריך עיון, איך כתב זה בשמו של הבית יוסף33? כן מופיע הרעיון הנזכר בשו"ת דברי יציב (יורה דעה סימן קיג) ובליקוטי הלכות לבעל החפץ חיים (זבח תודה על מסכת מנחות צח), כניסיון לתרץ רמב"ם קשה בהלכות מעילה ח, ה.
ח. הטפח הלכה למעשה
נחזור לדברי רב פפא שהצגנו בהקדמתנו: "אמר רב פפא: טפח דאורייתא – ד' בגודל, שית בקטנה, חמש בתילתא". רב פפא מלמדנו, שגודל הטפח הינו שש זרתות או חמש אצבעות או ארבעה גודלין. במילים אחרות: זרת = 1/6 טפח, אצבע = 1/5 טפח, אגודל = 1/4 טפח. הטפח המקובל בימינו במדידות הלכתיות (דהיינו, רוחב כל גב היד), מורכב מזרת, אגודל ושלוש אצבעות34. חישוב פשוט מראה שהטפח המקובל בימינו, גדול מהטפח שעליו דיבר ר' פפא ב-1/60 טפח (אגודל + זרת + שלוש אצבעות = 1/4+1/6+3/5 = 61/60)35. כשאנו מודדים אמה בת שישה טפחים בטפחים שלנו, אנו מגדילים את ההפרש הזה פי שישה, ומכאן יוצא שההפרש בין האמה שלנו לבין האמה של רב פפא הינו 6/60 טפח, דהיינו עשירית הטפח. הפרש זה הינו בדיוק חצי אצבע לאמה, שהרי האצבע הינה 1/5 הטפח (וחצי אצבע היא עשירית טפח). מכאן יוצא, שכשאנו מודדים אמה בטפחים שלנו, אנו משערים אוטומטית באמה שוחקת36.
הערות:
1 הכוונה לרוחבה של הזרת ולא למידה הנקראת 'זרת' ששיעורה שלושה טפחים.
2. על פי רש"י – ד"ה אמת מבוי ואמת סוכה.
3. גובה – מבוי הגבוה מעשרים אמה פסול. לפי דברי אביי, את הגובה המקסימלי של המבוי, אנו מודדים באמות קטנות משום חומרא.
פרצת מבוי – קיימא לן שמבוי שיש באחת מדפנותיו פרצה הגדולה מעשר אמות פסול. לפי דברי אביי, את פרצת המבוי נמדוד באמות קטנות משום חומרא.
4. הנחה זו של הגמרא מקורה בדף ה, א שם שואלת הגמרא: "היה [המבוי] פחות מעשרה טפחים [גובה] וחקק בו [חפר באדמה] להשלימו לעשרה. כמה חוקק? כמה חוקק?! כמה דצריך ליה! – אלא, משכו ['של חקק לתוך אורך המבוי...' – רש"י ד"ה "משכו"] בכמה? - רב יוסף אמר: בארבעה, אביי אמר: בארבע אמות".
5. אביי בעצמו אכן סובר שהרוחב המינימלי של המבוי הינו ארבע אמות (כמבואר בהערה הקודמת), אך בסוגייתנו הוא מציג את דעתו של רב נחמן. עיין תוספות – ד"ה כמאן דאמר בארבעה.
6. הלכה ידועה היא שסכך פסול הנמצא סמוך לדפנות, נחשב כחלק מהדפנות, ומשום כך אינו פוסל את הסוכה. זאת בתנאי שהסכך הפסול אינו ארוך יותר מארבע אמות. הלכה זאת נקראת "דופן עקומה".
7. קרחת הכרם – כידוע בכרם גפנים אסור לזרוע שום סוג אחר של זרע, משום "כלאי הכרם". אמנם אם באמצע הכרם ישנה 'קרחת' שאין בה גפנים, מותר לזרוע בה. מהו הגודל המינימלי של הקרחת המתיר לזרוע בה? נחלקו בכך בית הלל ובית שמאי (כלאים ד, א): "קרחת הכרם, בית שמאי אומרים – עשרים וארבע אמות, ובית הלל אומרים – שש עשרה אמה".
מחול הכרם – בדומה לדין "קרחת הכרם" המתיר לזרוע זרע באמצע הכרם, אם אין שם גפנים, ישנו גם דין "מחול הכרם" המתיר לזרוע זרע בשטח הפנוי בין סוף הכרם לגדר (שטח זה נקרא "מחול"). מהו השטח המינימלי של המחול שיתיר לזרוע שם זרע? גם בכך נחלקו בית שמאי ובית הלל (שם): "מחול הכרם, בית שמאי אומרים – שש עשרה אמה, ובית הלל אומרים – שתים עשרה אמה". לגבי הלכות אלו, החומרא הינה דווקא אם נשער באמות גדולות.
8. דין רצופים הינו חידוש של ר' שמעון, האומר שאם הגפנים בכרם נטועים, באופן שאין בין שורה לחברתה ארבע אמות, אזי אין צריך להרחיק מהכרם ארבע אמות כדין כרם, אלא שישה טפחים בלבד, כדין גפן יחידית (מחלוקת ר' שמעון וחכמים בעניין, מופיעה במסכת כלאים ה, ב).
9. תמהו האחרונים, הרי גם ללא טעמו של הרא"ש יש לפסוק כרבא לגבי אביי לבד מיע"ל קג"ם? הב"ח (אורח חיים שסג, יד) תירץ, שהכלל שהלכה כרבא לגבי אביי לבד מיע"ל קג"ם תקף רק כאשר אביי ורבא נחלקו "בטעמא דנפשייהו", אך כאן, כיוון שאביי ורבא נחלקו בטעמו של רב נחמן, כלל זה אינו תקף. אך הקרבן נתנאל (אות ה, על הרא"ש במסכת עירובין פרק ראשון) דוחה את הסברו של הב"ח, וסובר שהרא"ש נתן טעם לפסיקתו כרבא "לרווחא דמילתא". הסבר מעניין לדברי הרא"ש ניתן למצוא בחכמת שלמה (על שולחן ערוך אורח חיים שסג, כו), הוא מציע שלגמרא היה מקובל שהלכה כאביי ביע"ל קג"ם, אך היתה מסופקת האם העי"ן של יע"ל מרמז על "עד זומם" או שמא על "עצובות"? ואולי המ"ם של קג"ם אינו מרמז על "מומר" אלא על "מצומצמות"? בעד זומם ובמומר אכן פסקה הגמרא בסופו של דבר כאביי משום שהוא המחמיר לגבי רבא, אך מה יהיה הדין לגבי אמות שוחקות ומצומצמות? ומכיוון שבענייננו הכלל של יע"ל קג"ם לוט בערפל, נצרך הרא"ש לטעם אחר לפסיקתו כרבא.
10. ועיין גם בהלכות כלאים ח, יב; וכן בפירוש המשנה לעירובין א, א המובא בהמשך.
11. עיין בשערי תורה חלק ו סימן כט, אות ב, שתמה על ה"מנחת חינוך", משום שפשט את שאלתנו מדברי הטור והשולחן ערוך, במקום לפושטה מדברי הרמב"ם המפורשים.
12. הוכחתו של הרשב"א ממשנה זו, תבואר בהרחבה בהמשך, אם ירצה ה'.
13. בביאור ההבדל כותב הברטנורא, שעבודות הנעשות בכסף ובזהב יקרות יותר מעבודות הנעשות בבניין, ולכן לא רצו חכמים להפסיד כל כך את האומנים העוסקים בכסף ובזהב.
14. עיין שם הוכחתו שכלי המשכן גם אם נעשו גדולים ממידתם, פסולים, ולכן לא שייך להגיד שייעשו באמות שוחקות לחומרא.
15. כך ההתרשמות מקריאת תשובתו בכללותה. האגרות משה דן בעיקר בשיטת הרשב"א, אך מדבריו נראה שהוא מזהה את שיטת הרשב"א עם שיטת הרמב"ם, שהרי כתב: "... ולכן לא הוצרך הרמב"ם למנקט זה, שסמך על זה שכתב כלל בסוף פרק יז משבת, שאזלינן לחומרא בשוחקות ועוצבות, וכן סובר גם הרשב"א". אך תימה, שהרי מחידושי הרשב"א לעירובין נראה שסובר כריטב"א, שהרי בתחילת דבריו כתב כשיטתו, ורק בסוף דבריו הוסיף כבדרך אגב, "אבל הרב זרחיהו ז"ל נראה שהוא סבור דלרבא נמי אמרינן רוב שוחקות". אמנם, עיין בספרו "עבודת הקודש" בבית נתיבות סימן ג (אות יא) שכתב, "כל אמות שאמרו במבוי יראה לי שהן דחוקות מצומצמות, ולא אמרו שוחקות אלא בכלאים ובסוכה. ויש מגדולי המורים שאמרו, שלא אמרו מצומצמות במבוי אלא להחמיר ולא להקל". ויש לעיין במה שכתב שבסוכה מודדים באמות שוחקות. ועיין נתיבות הבית סעיף קטן יא, במה שכתב על רבנו.
16. נראה שכוונתו במילה "קולא", למקרים שבהם אנו רוצים שמספר האמות יהיה גדול, כגון במדידת הגובה המינימלי של המבוי, ובמילה "חומרא" כוונתו למקרים בהם אנו רוצים מספר מצומצם של אמות, כגון חישוב הגובה המקסימלי של המבוי.
17. הנפקא מינא שמציע רעק"א לחקירתו, היא מבוי שרוחבו ארבע אמות עצובות, שהצבנו עליו קורה שגבהה עשרה טפחים עצובים. להבנת הנפקא מינה, נקדים שני דינים בהלכות מבוי: 1. מבוי שאין ברוחבו ארבעה טפחים נחשב כסתום, ואינו צריך שום תיקון (ליש אומרים בסימן שסג, סעיף כח). 2. הגובה המינימלי של הקורה המכשירה את המבוי הוא עשרה טפחים. לפי צד א' בחקירה, המבוי כשר ממה נפשך. אם נשער באמות עצובות הרי הקורה גבוהה מן הארץ עשרה טפחים, ואם נשער באמות שוחקות הרי המבוי אינו רחב ארבעה טפחים, ואינו צריך שום תיקון. אלא, שלצד ב' של החקירה, אנו נשער את רוחב המבוי לחומרא באמות עצובות, ולכן המבוי רחב ארבעה טפחים וצריך תיקון, ואת גובה הקורה נחשב לחומרא באמות שוחקות, ולכן הקורה אינה גבוהה מן הארץ עשרה טפחים, והמבוי אסור בטלטול.
18. ואולי כך יש להבין גם את דברי התשב"ץ, גליוני הש"ס והפרי מגדים.
19. הביאור הלכה – ד"ה מרווחים – מעיר: "ולפלא שלא הזכירו האחרונים כלל דברי הרשב"א בעבודת הקודש, דדעתו לענין מבוי מודדין תמיד מצומצמות, עיין שם" (דברי הרשב"א בעבודת הקודש, הובאו לעיל בהערה 15).
20. ועיין סעיף ב2 במאמר זה, המביא את המקורות לגבי "משך סוכה".
21. מגן אברהם, עטרת זקנים, וכן פסק המשנה ברורה.
22. שער הציון שם, סעיף קטן ב.
23. ישנן שתי גישות עיקריות, להסביר חילוק זה של הרמב"ם: 1. הרמב"ם פסק במשנה כר' שמעון, אבל סבר שר' שמעון חלק על חכמים רק בכרם של שתי שורות, אך בכרם של שלוש שורות או יותר, יודה לחכמים (עיין בכסף משנה על הלכה ב). 2. הרמב"ם פסק כרבנן, אלא שסובר שחכמים חלקו על ר' שמעון רק בכרם של שלוש שורות או יותר, ובכרם של שתי שורות בלבד, יודו חכמים לר' שמעון (עיין תוספות יו"ט על משנה א וכן עיין תוספות עירובין ג, ב – ד"ה כרבנן דאמרי כרם הוי).
24. משנה תורה לרמב"ם, הלכות כלאים ז, טו, וכן העתיק השולחן ערוך את לשונו ביורה דעה רצו, מה.
25. אמנם ניתן לתרץ ולומר, שדיני גדר אינם ייחודיים לדיני כלאים בלבד אלא רלוונטיים לדינים רבים, ולא אל דיני הגדר התכוון השולחן ערוך באומרו שהשיעורים האמורים בכלאים (קרי, בדינים הייחודיים לכלאים), נמדדים באמות שוחקות.
26. שאלתי את הרה"ג שלמה אבינר, וענה לי שלרוב השיטות לא משערים לחומרא במילי דרבנן, מלבד במבוי.
27. לתוספת עיון כדאי לעיין גם במרכבת המשנה על הרמב"ם הלכות שבת יב, טו.
28. "אצבע" סתם, פירושה בדרך כלל גודל. ועיין סעיף ה במאמר זה, בו דובר כבר על הפרשי הגדלים, שבין אמה שוחקת לעצובה.
29. בביאור המושג 'האמה של משה' נחלקו המפרשים (בפירוש המשנה כלים יז, ט). הרמב"ם: "... רוצה לומר אשר בה ישער המשכן". תוספות יו"ט: "לפי מדת אורכו של משה, דהינו אמתו. כך פירש רש"י בפרק ד' דעירובין דף מח". הגהות וחידושי הרש"ש: "עיין שם ברש"י דלשונו אינו כן... דזה דבר שאי אפשר לשמוע דהרי משה היה גבהו עשר אמות ואמתו היה לפי ערך גבהו... וגם אישטמיתיה שרש"י נשמר עצמו בבכורות מד. וזה לשונו שם בד"ה באמה: 'והא דאמרן יתירה על של משה חצי אצבע לא בשל משה ממש וכו' אלא אותה של קדש שתיקן משה'" (ואמנם ברש"י שלפנינו הגרסא, "דודאי של משה היתה יתירה מאד על אותה של קדש שתיקן משה" וכן הוא במשנה אחרונה). משנה אחרונה: "ותוי"ט בשם רש"י כתב... ולא נזכר בדברי רש"י לשון זה.. וגם אי אפשר לומר כן... אבל של משה דאמרינן היינו אמה שנמסר למשה...".
30. כבר הזכרנו את הסיבה לכך שהיו בשושן שתי אמות נוספות על האמה של משה. ועיין בהערה 13 ובהמשך המאמר.
31. אך תמוה בעיני, שהרי אין זו שיטת הרשב"א; ועיין הערה 15.
32. "והויא ליה כמחיצה של ארבעה טפחים, ומשך סוכה שבעה, נמצא רובו של דופן עשוי" – רש"י שם, ד"ה ומעמידו בפחות משלושה. ועיין ר"ן שכתב: "דאף על גב דבטפח כל דהו איכא רוב דופן, דהוי טפי מג' טפחים ומחצה, אפילו הכי בציר מארבעה לא חשיב בשום דוכתא".
33. לשון הרשב"א המופיע לפנינו בעבודת הקודש הינו: "וכמה שיעור אמה שוחקת יתרה על העצבה? יראה לי חצי אצבע". ולא מוזכר האם חצי אצבע לאמה או לטפח, ולמרות שנראה כדוחק להבין שהתכוון הרשב"א לחצי אצבע לטפח ("וכמה שיעור אמה שוחקת"), הדבר בגדר האפשרי. אלא שבבית יוסף, אין הדבר בגדר אפשרי:
1. הנוסח המופיע לפנינו בבית יוסף שסג, כו הינו: "וכתב הרב המגיד בסוף פרק יז בשם הרשב"א, ששיעור יתרון השוחק על העצב חצי אצבע לאמה", וכדי לקיים את דברי התוספות חדשים, צריך לגרוס אחרת הן בבית יוסף עצמו והן במגיד משנה.
2. לשון הבית יוסף ביורה דעה רא, א הינו: "וכתב הרשב"א (עבודת הקודש, שא, סוף סימן ג): 'דשוחקת יתרה על העצבה חצי אצבע'", ומהחשבון שעושה הבית יוסף בבדק הבית: "ולפי זה צריך שיהיה בתשבורת המקוה ארבעים וארבעה אלף וקי"ח אצבעות וחצי אצבע", מוכרח שסובר שהאמה השוחקת יתרה על העצובה חצי אצבע לאמה (שהרי שיעורו המינימלי של המקווה הינו אמה על אמה ברום שלוש אמות), וכחשבון הזה אף פסק המחבר בשולחן ערוך.
34. בהנחה שאנו רואים את האמה הקמיצה והאצבע כזהות, דבר המסתבר ביותר.
35. כשנשתמש במכנה משותף 60: 61/60=15/60+10/60+36/60.
36. אמנם יש להעיר, שבפשטות התכוון הרשב"א שהאמה השוחקת יתרה על העצובה חצי גודל, שהרי כשמוזכרת "אצבע" סתם, בדרך כלל מתכוונים לגודל (כבהערה 28). כך גם מוכח שהבין הבית יוסף בדברי הרשב"א (ועיין בהערה 33, שם הבאנו את דבריו בבדק הבית, לגבי חשבון המקווה). כך שלמעשה, אין באמה המקובלת בימינו בדיוק אמה שוחקת, שהרי אמה שוחקת יתרה על אמה עצובה שמינית טפח, ולא עשירית טפח.
