בשלמא מודים מודים - דמיחזי כשתי רשויות, ועל טוב יזכר שמך נמי, דמשמע: על טוב - אין, ועל רע - לא, ותנן: חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.
אלא, על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא?
פליגי בה תרי אמוראי במערבא: רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזירות¹⁰.

נוסח מורכב

אמר רב יהודה אמר שמואל: השכים לשנות, עד שלא קרא קריאת שמע צריך לברך, משקרא קריאת שמע אינו צריך לברך, שכבר נפטר באהבה רבה... מאי מברך?
אמר רב יהודה אמר שמואל: אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה.
ורבי יוחנן מסיים בה הכי: הערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ועוסקי תורתך, ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל.
ורב המנונא אמר: אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ברוך אתה ה' נותן התורה.
אמר רב המנונא: זו היא מעולה שבברכות. הלכך לימרינהו לכולהו.¹¹

שאלת הניסוח של הברכה לפני לימוד תורה היא בעצם שאלה של הערכת המשמעות והחשיבות של לימוד תורה. מסתבר, שכל ברכה, כל אמירה וכל תפילה המצויות בסידור, בכל חלקיו, אינן אלא נוסחאות שונות של הצגת ערכים יסודות האמונה, דעות ומידות.
לפעמים, המחלוקת בקביעת הנוסח אינה משקפת אי הסכמה או עימות, אלא היבטים שונים של הנושא. שמואל סבור שהדגש העיקרי בתלמוד תורה הוא עצם המצוה לעסוק בו. רעיון קרוב לשיטת ה"תורה לשמה". ר' יוחנן מדגיש שני דברים, את העריבות שבלימוד, ואת התמדת הלימוד בעם ישראל לדורותיו. ואילו רב המנונא מדגיש את ההיבט של קיום התורה ולא של לימודה, ובהקשר הזה מדגיש שהתורה היא המייחדת את עם ישראל מן האומות.
מסקנת ההלכה במקרה זה היא, שיש לומר את כל האפשרויות ובכך לתת ביטוי להיבטים השונים של ערך לימוד התורה.

הסידור כספר הגות
מן האמור עד כאן אפשר להסיק בבטחון, שבניגוד לדעה המקובלת בחוגים מסוימים, יש הכרעה מחייבת גם בנושאי אמונות ודעות ולא רק בהלכה. כשם שהמשנה היא החיבור היסודי של התנאים שמלקט את השיטות וממנו מסיקים את ההכרעות בהלכה, כך הסידור הוא החיבור היסודי של התנאים שמלקט את הדעות ובו מוכרעות העמדות ההגותיות שהסידור מבטא.
שלשה גורמים חוברים להפיכת הסידור לספר היסוד של ההגות בישראל:
א. העובדה שחלקים מרכזיים של הסידור מהוים מלכתחילה הצהרות ערכיות ולא "תפילות" במובן של בקשות ותחנונים לפני ה'. לא רק קריאת שמע וברכותיה, אלא גם מכלול הברכות והקריאות, בימי חול ובימי מועד, בבית הכנסת, בבית ובשדה, הן ניסוחים של ערכי אמונות ודעות, מידות ומוסר.
ב. העובדה שחז"ל הקדישו מחשבה, דיון ונקיטת עמדה בעיצוב פרקי הסידור, בבחירת הפרקים, בסידורם ובניסוח המדויק של חלקי הסידור שאותם חיברו. הדיונים הללו משקפים בדרך כלל שיקולים של אמונות ודעות הגנוזים בסידור.
ג. העובדה שהסידור הוא הספר הנפוץ ביותר והמוכר ביותר בפי העם. בניגוד לספרי מחשבה כמו "אמונות ודעות" לרס"ג, "מורה נבוכים" של הרמב"ם, או כתבי הרב קוק, המיועדים מראש לקוראים משכילים ומעמיקים, הסידור הוא חיבור השגור בפיהם של כל איש ואשה בישראל, במשך דורות רבים, בכל פזורי ישראל. השינון של תכניו מתחיל מיום שילד יהודי לומד לדבר מלים ראשונות.

הסידור כחיבור מחייב
כאמור, בין חכמי הדורות האחרונים מתקיים ויכוח אם קיימת הכרעה מחייבת בשאלות אמונות ודעות. היו שסברו, שפסיקת הלכה נוגעת רק לשאלות מעשיות, אולם בנושאי האמונה אין הכרעה, ומחלוקות ודעות שונות יכולות להתקיים זו בצד זו ללא הכרעה. מסתבר, שאין הדבר כן. הסידור הוא הוא המקום המרכזי שבו נעשתה הכרעה שכזאת. אם היה חכם שסבר ש"אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיהו", קבע הסידור שיש להמשיך להתפלל להקמת צמח דוד. המינים שהעלו על דעתם את אפשרות קיומו של אל טוב ואל הרע - הורחקו מנוסחי התפילה, לאחר מכן מלרדת לפני התיבה, ובסופו של דבר - סולקו לגמרי מבית הכנסת ומקהל עדת ישורון.
הרמב"ם לא מנה בעיקרי האמונה שלו את בחירת ישראל ואת ארץ ישראל. גם במורה נבוכים, חיבור ההשקפה שלו, לא עסק בנושאים אלו, בניגוד לרבי יהודה הלוי שהקדיש לעם ולארץ מקום מרכזי מאד בספר הכוזרי. אפשר היה לומר, שיש ביניהם מחלוקת ראשונים, והרוצה להשתית את מערכת אמונותיו על אחד מהם, רשאי לבחור כדעתו. אולם הסידור מבטיח שהעמדה הקטבית של ההתעלמות מהעם והארץ אינה יכולה להיות עמדתו של הרמב"ם. הרי הוא התפלל בכל יום, ברך ברכות התורה וברכת המזון. לפיכך, ברור הוא שהיה חייב לברך על בחירת עם ישראל: "אשר בחר בנו מכל העמים" או "אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו", והתפלל על חזרת העם לארצו, בברכת צמח דוד ובנין ירושלים, שלש פעמים בכל יום.

התפילה כהצהרת אמונה
לאור ההנחה שהסידור הוא בראש ובראשונה חיבור הגותי, גישתו של המתפלל משתנה. כפי שהסביר רש"ר הירש בפיסקה הפותחת את המאמר, עיקרה של התפילה אינו שפיכת שיח בפני ה' והבעת רגשות, אלא חזרה חגיגית וטקסית על יסודות האמונה. בדומה לשירת ההמנון והקראת פקודת היום במחנה צבא. בעבר היה נהוג בארץ לפתוח כל יום לימודים במפקד שבו, בין היתר, שרו את ההמנון. יש רשתות שפותחות את שידור הבוקר בהקראת פסוקי קריאת שמע, ורשתות טלויזיה ממלכתיות חותמות את יום השידורים בנגינת המנון ונפנוף דגלים. בישראל מוסיפים לכך גם את "פסוקו של יום". הטקסים הללו מבטאים מחויבות למערכת הערכים הבסיסית שבה פועלים החיילים או האזרחים במדינה. נתיני מלכותו של הקדוש-ברוך-הוא נקראים אף הם לטקס דומה.
בעצם הליכתו של אדם לבית הכנסת מדי יום ביומו, ואמירת נוסחאות התפילה, הוא מקיים את חובתו העיקרית, חובת ההתייצבות לפני ה'. אבל, אל לו להסתפק בכך, הדרגה הגבוהה יותר של תפילה בדרך הזאת היא תפילה בכוונה: הזדהות פנימית עם הערכים המוזכרים והמשוננים בפה, חיזוקם והעמקתם בלב המתפלל.

בית הכנסת כזירת פולמוס
למרות כל מה שנעשה בתקופת חז"ל לעיצובו של הסידור, ואף בכל הדורות שאחריהם, עדיין לא הגיעה התפילה לכלל הכרעה מוחלטת. למרות שהתפילה מעצבת ומשקפת את יסודי האמונות והדעות, ולמרות שיש בה הכרעות מחייבות, נותר עדיין מרווח חופשי גדול ונותר מקום למחלוקת ופולמוס, כמו בתחומים אחרים בהלכה. לפיכך, שימשו בית הכנסת וסידור התפילה בכל הדורות גם זירה להתמודדות רעיונית. בתקופת חז"ל היה זה הפולמוס עם המינים שהוזכר קודם לכן. מתקופת הגאונים זכור פולמוס גדול על תפילות מן הסוג של "מלאכי רחמים" שבסליחות, שיש בהן, כביכול, פניה למתווכים ולא ישירות לקב"ה. תפילות ומנהגים על פי הקבלה נכנסו בתקופת הראשונים ובתקופת התפשטות החסידות ונתקלו בויכוח ומחלוקת. גם כיום, בדור שאחרי הקמת המדינה, התפתח פולמוס על אמירת הלל ביום העצמאות, ועל התפילה לשלום המדינה, שהוא שיקוף של המחלוקת אודות היחס לציונות. אחרי מלחמת ששת הימים היו נסיונות לעיצוב מחדש של תפילת "נחם" בתשעה באב. כיום, מתפתח דיון ערני על שילובן של הנשים בתפילה ועל מקומה של ברכת "שלא עשני אשה", בהקשר עם הדיון הפמיניסטי.
כניסתו של ויכוחים אלו לתוך בית הכנסת הופכת אותו מדיון אקדמי רעיוני לפולמוס מעשי הלכתי. הוא מצריך הכרעה ציבורית, בין אם ברמת הקהילה המקומית ובין אם ברמת הנהגת הציבור כולו. נמצא, שהתפילה בציבור מחייבת נקיטת עמדה והכרעה בשאלות של אמונות ודעות עד עצם היום הזה. בית הכנסת ונוסח הסידור משמשים גורם מזמן לקבלת הכרעות שכאלה.

לדיון נוסף
א. הערכים שבסידור מוטמעים על ידי שינון מתמיד, עוד קודם להבנת תכניהם. האם עדיף להמשיך בדרך זו, המחדירה את ערכי היסוד לרמה מאוד עמוקה של הנפש, או שיש חשיבות ללמד את הסידור כלימוד תורה, בתחום אמונות ודעות? שהרי שההכרה וההבנה הם תנאי חשוב, הן לעיצוב וגיבוש עולמו האמוני של האדם, והן להבנת המשמעות ונתינת טעם לתפילות ולברכות.
ב. בעקבות העובדה שהסידור אינו מגובש סופית, ועדיין יש מקום לגיוון ושינויים, למחלוקות ודעות, יש לדון מי רשאי לנסח תפילות חדשות או תיקוני נוסח ונוהג, מי הסמכות הקובעת לקבלה ולדחיה של נוהגי תפילה, כיצד מתקבלים שינויים, כיצד הם משפיעים על הקהילה וכיוצא בזה. אין להתיירא מדיון כזה, לא ברמה העקרונית (מי קובע בבית הכנסת?) ולא ברמה הפרטנית של נושאים שונים ומשונים (האם אפשר שנשים יקראו בתורה או מגילה?).

חלק שני: עיקרי אמונה בהגות ובסידור

י"ג העיקרים

הדרך הנכון שיראה לי בספירת העיקרים, שהם שרשים ויסודות לתורה האלהית, הוא: כי העיקרים הכוללים וההכרחיים לדת האלהית הם שלשה. והם: מציאות השם, וההשגחה לשכר ועונש, ותורה מן השמים. ואלו השלשה הם אבות לכל העיקרים אשר לתורות האלהיות, כמו תורת אדם ותורת נח ותורת אברהם ותורת משה, וזולת זה מן התורות האלהיות, אם אפשר שימצא יותר מאחת בזמן אחד או בזו אחר זו.
ותחת כל עיקר מאלו שרשים וסעיפין משתרגים ומסתעפים מן העיקר ההוא. כי תחת מציאות השם הוא שורש היותו קדמון ונצחי ודומיהן, ובכלל תורה מן השמים הוא ידיעת השם והנבואה ודומיהן, ובכלל ההשגחה הם השכר ועונש בעולם הזה לגוף, ובעולם הבא לנפש. ומאלה הג' עיקרים הכוללים משתרגים סעיפים וענפים לתורות האלהיות, או המתדמות באלהיות על זה הדרך. כי תחת עיקר פרטי לתורת משה הוא האחדות, ותחת תורה מן השמים הוא נבואת משה ושליחותו, ותחת ההשגחה והשכר והעונש הוא ביאת המשיח, שהוא עיקר פרטי לתורת משה לפי דעת הרמב"ם ז"ל... ואלו וכיוצא בהם שהם עיקרים לדתות הפרטיות, כלם נכללים בג' העיקרים שאמרנו...

והמורה על היות שלשה העיקרים הללו שרש ויסוד לאמונה אשר בה יגיע האדם אל הצלחתו האמתית, הוא מה שיסדו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילת מוסף של ראש השנה שלש ברכות, שהם מלכיות זכרונות ושופרות, שהם כנגד שלשה עיקרים הללו, להעיר לב האדם כי בהאמנת העיקרים הללו עם סעיפיהם ושרשיהם כפי מה שראוי, יזכה האדם בדינו לפני השם.
כי ברכת מלכיות היא כנגד עיקר מציאות השם, ויורה על זה נוסח הברכה: "על כן נקוה לך ה' אלהינו לראות במהרה בתפארת עוזך להעביר גלולים מן הארץ ואלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי וכו' יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון כו' ויקבלו כולם את עול מלכותך". וכן ברכת זכרונות תורה על ההשגחה והשכר והעונש, וכן יורה נוסח הברכה: "אתה זוכר מעשה עולם ופווקד כל יצורי קדם לפניך נגלו כל תעלומות וכו'". וברכת שופרות היא לרמוז על העיקר השלישי שהוא תורה מן השמים, וע"כ היא מתחלת: "אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם מן השמים השמעתם קולך וכו'", ולפי שמתן תורה היה באמצעות קול שופר חזק מאד, כמוהו לא נהיה מן העולם נקראת שופרות, כי הקולות והלפידים שהיו שם כבר היו בעולם כיוצא בהם או ממינם, אבל קול השופר בזולת שופר לא היה מעולם ולא יהיה כן עד זמן הגאולה, שהוא שעה שתתפרסם תורת האמת בפני כל העולם, ועל אותה שעה נאמר "וה' אלהים בשופר יתקע" (זכריה ט' י"ד) כפי דעת קצת החכמים.

וכבר ראיתי מי שכתב שהשופרות רמז לעקידת יצחק, היה ראוי לזכור בה עקידת יצחק לא בזכרונות כמו שנזכרה. ואולם הביאם לזה מה שמצאו לרבותינו ז"ל כי התקיעה בשלוח (=באופן כללי) ולא ברכת השופרות¹².

1 רש"ר הירש, פירוש התורה, בראשית פרק כ' פס' ז'. (בתודה לר' עמינדב רוטנברג על ההפניה).
2. יוסף היינימן, התפילה בתקופת התנאים והאמוראים, מאגנס, ירושלים תשכ"ו, עמ' 26 ואילך. וראה שם להלן את הפירוט לפי סוגי התפילות.
3. ברכות פרק ב משנה ב.
4. משנה מסכת תמיד פרק ה משנה א
5. רמב"ם פרק א' מהלכות תפילה.
6. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד א.
7. אלו הם פיוטי האזהרות הנאמרים עדיין בקהילות שונות בחג השבועות.
8. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד ב.
9. משנה מסכת מגילה פרק ד משנה ט. פירוש ר"ע מברטנורה: ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא - לא תבוא על הנכרית ותוליד בן לעבודה זרה: משתקין אותו בנזיפה - שעוקר הכתוב ממשמעו, ונותן כרת לבא על הנכרית, ומחייבו חטאת על השוגג.
10. תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כה עמוד א.
11. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יא עמוד ב.
12. ספר העיקרים, מאמר ראשון פ"ד.

---