פסוקי הסיום של ספר משלי
הלומד את ספר משלי מגיע בפרק ל' לדברים קשים

(א) דִּבְרֵי אָגוּר בִּן יָקֶה הַמַּשָּׂא נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל, לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל:
(ב) כִּי בַעַר אָנכִי מֵאִיש וְלא בִינַת אָדָם לִי:
(ג) וְלא לָמַדְתִּי חָכְמָה וְדַעַת קְדשים אֵדָע:
(ד) מִי עָלָה שמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו
מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ
מַה שּמוֹ וּמַה שּם בְּנוֹ כִּי תֵדָע:
(ה) כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחסִים בּוֹ:
(ו) אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ:
(ז) שתַּיִם שאַלְתִּי מֵאִתָּךְ אַל תִּמְנַע מִמֶּנִּי בְּטֶרֶם אָמוּת:
(ח) שוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי רֵאש וָעשר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי:
(ט) פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה' וּפֶן אִוָּרֵש וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שם אֱלהָי:

העברית מובנת, אך התוכן קשה. והקושי הראשון - מיהו אגור בן יקה.
נתבונן בתוכן הדברים, ואז ננסה להבין מיהו האומרם ומה משמעות שמו.

אנחנו כבר יודעים מקהלת ששלמה מציג את עצמו בשמות שונים מסיבה לא ידועה. גם בראש הפרק הבא מופיע שם בלתי מזוהה, "למואל". אין במקרא מישהו שהיה יכול להיות אותו למואל או אגור בן יקה, ויהיה מי שיהיה – דבריו שנביא להלן מעידים על משבר עמוק.

(ל' ב') כי בער אנכי מאיש, ולא בינת אדם לי, ולא למדתי חכמה ודעת קדושים [לא] אדע

[המילה "לא" בחלק הראשון של הפסוק משרתת ללא ספק גם את חלקו השני].
מידה כזאת של ייאוש לא פגשנו אפילו בקהלת. והוא מסכם (פסוק ז):

שתים שאלתי מאתך [מה'], אל תמנע ממני בטרם אמות. שוא ודבר כזב הרחק ממני, ראש [עוני] ועושר אל תתן לי – הטריפני לחם חוקי [תן לי די מזון למחייתי בלבד].

אכן היה בחייו של שלמה משבר עמוק, כמתואר בספר מלכים, אלא ששם שלמה אינו מגלה חרטה כלל. לאחר התיאור של בית המקדש שבנה, ארמון המלך, יחסיו הטובים עם חירם מלך צור ועם מלכת שבא במל' א פרקים ב' – י', מסיים פרק י'

ויהי משקל הזהב אשר בא לשלמה בשנה אחת שש מאות ששים ושש ככר זהב ... וכל כלי המלך שלמה זהב ... ויאסוף שלמה רכב ופרשים ... ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים ...

ומתחיל פרק י"א:

והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות (אולי עכשיו אנחנו מבינים מדוע הנשים תופסות מקום מרכזי כל-כך בספרי משלי, קהלת ושיר השירים המיוחסים לשלמה) ... מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבואו בהם והם לא יבואו בכם, אכן יטו את לבבכם אחרי אלוהיהם ... וילך שלמה אחרי עשתורת אלוהי צידונים ואחרי מלכום שיקוץ עמונים. ויעש שלמה הרע בעיני ה' ...

יש כאן רמז לנאמר בתורה בדיני המלך:

(דברים י"ז טו) שום תשים עליך מלך ... רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה ... ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו; וכסף וזהב לא ירבה לו מאד ...

על כל אחד מהציוויים האלה שלמה עבר. ואכן קרה לו מה שנאמר. נשיו היטו את ליבו (עכשיו הביטוי "כל אמרת אלוה צרופה" הוא מובן). בספר מלכים לא מסופר ששלמה התחרט, אלא מסופר שמאז החל הקרע שהביא לחלוקת המלוכה בין ישראל ליהודה (ובסופו של דבר לחורבן). האם הקטע במשלי הוא הד למשבר ההוא?

נראה דברי רש"י:

(א) אגור בן יקה - דברי שלמה שאגר את הבינה והקיאה כך פירשוהו חכמי':
המשא - נבואה זו אמר על כן:
נאם הגבר לאיתיאל - אמר הגבר זה שלמה המשא הזה על עצמו בשביל איתיאל על שסמך על חכמתו להרבות זהב וסוסים ונשים שהוזהר מלהרבות וכן אמר איתיאל ואוכל ארבה נשים ולא יסורו את לבבי ארבה זהב ולא אסור ארבה סוסים ולא אשוב את העם מצרימה:
לאיתיאל ואוכל - בשביל שאמר אתי-אל ואוכל לעשות ולא אכשל. לאיתיאל, על איתיאל כמו ואמר פרעה לבני ישראל, על בני ישראל:
(ב) כי בער אנכי - על שסמכתי על חכמתי בדבר שהקב"ה דאג שמא יבוא לידי עבירה:
(ג) ולא למדתי חכמה ולא דעת קדושים ידעתי, שגרעתי או הוספתי על דברי משה:

(שים לב שרש"י מוסיף את המלה "לא" בחצי השני של הפסוק).

עכשיו אנחנו יודעים שרש"י מפרש בעקבות חז"ל ששלמה קורא כאן לעצמו אגור בן יקה, שהוא הפירוש ההכרחי לפסוקים אלו. ניתן גם הסבר למשמעות השם, אך אני מבקש רשות להציע הסבר נוסף.

תמצית קהלת
מגילת קהלת דנה בתשובות שונות לשאלה מסוימת, מבלי להגדיר את השאלה. מהתשובות ומהמשך הדיון עולה כי השאלה היא: מהי הדרך הטובה לאדם:

(קהלת ו' י"ב) כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּי הֶבְלוֹ וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל, אֲשר מִי יַגִּיד לָאָדָם מַה יִּהְיֶה אַחֲרָיו תַּחַת הַשּמֶש.

קהלת סוקר מספר רב של אפשרויות. הוא פותח בחיי "שמחה", במובן של הוללות: (קהלת ב')

(א) אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל:
(ב) לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זּה עשָׂה:
(ח) כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שרִים וְשרוֹת וְתַעֲנוּגת בְּנֵי הָאָדָם שדָּה וְשדּוֹת:
(ט) וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכּל שהָיָה לְפָנַי בִּירוּשלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי:
(יא) וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשּמֶש:

אין כאן רק דיון פילוסופי מופשט, אלא התייחסות להתנסותו של שלמה בחייו.
לאחר חיפושים ראשונים שלא צלחו, מנסה קהלת פתרונות יותר צנועים, מתוך הכרה במגבלות של האדם: (קהלת ג)

(א) לַכּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשּמָיִם:
(ב) עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ:
(ח) עֵת לֶאֱהב וְעֵת לִשְׂנא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שלוֹם:
(ט) מַה יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשר הוּא עָמֵל:
(י) רָאִיתִי אֶת הָעִנְיָן אֲשר נָתַן אֱלהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ:
(יד) יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשר יַעֲשֶׂה הָאֱלהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרעַ וְהָאֱלהִים עָשָׂה שיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו:

ומכאן קרובה הדרך למסקנתו הסופית של קהלת (י"ב)

(יג) סוֹף דָּבָר הַכּל נִשמָע אֶת הָאֱלהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם:
(יד) כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלהִים יָבִא בְמִשפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע:

כמה קרובה תוצאה זו לסיכום ספר משלי (ל')

(ה) כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחוסִים בּוֹ:
(ו) אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ:

על כן מסקנה הכרחית היא שגם מגילת קהלת נכתבה באותה מגמה של סיום ספר משלי: לשתף את הלומד בחוויות ובמסקנות של שלמה מחייו, שבהם לא שמע לעצת התורה בדיני המלך, ומה טוב למלך לעשות בחייו.

(טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ ...
(יח) וְהָיָה כְשבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשנֵה הַתּוֹרָה הַזּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכּהֲנִים הַלְוִיִּם:
(יט) וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יהוה אֱלהָיו לִשמר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂתָם:
(כ) לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל: (דברים יז )

ומכיון שמגמת התורה "לבלתי רום לבבו מאחיו", הרי שדרך החיים שנמצאה טובה למלך היא הדרך הטובה לכל אדם, וזו התשובה לשאלה שבה פתח, "מה טוב לאדם בחיים".

מגילת שיר השירים

כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים.
רבי עקיבא אומר אין העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים.
(ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפ).

שיר השירים מתאר אהבה של המלך שלמה לאחת מבנות ירושלים. אין זה מענייננו עתה לדון בשאלה מה מקומו של המשל לעומת הנמשל, אלא נשאל מתי היתה אהבה זו? במגילה מתואר הדוד באליגוריות שונות; פעם כרועה, פעם כמלך, ופעם כהלך הבא ונעלם כצבי על הרי בשמים. וגם הרעיה מתוארת בדימויים רבים; כרועה, כנוטרת וכבת מפונקת שמעל משכבה לא תרצה לקום ולטנף את רגליה. כל אלו הם מדרכי השיר. אבל המשותף לכולם היא האהבה שבין שלמה והנערה. אך איננו יודעים מתי התנסה שלמה באהבה זו בחייו האמיתיים.

החרטה של המלך שלמה
מפסוקי הסיום של ספר משלי ע"פ פירוש רש"י, האומר שהם מכוונים על שלמה עצמו, רואים עד כמה חזקה החרטה של שלמה על שעבר על כל דיני המלך שבתורה. מהמשך המאורעות לאחר מותו, אנחנו יודעים שדרכו הביאה לפיצול המלוכה ובחירתה של דרך העבודה הפסולה לעגלי זהב ע"י מלכות ישראל; בהמשך הובילה הדרך לעבודת הבעל, לחורבן ולגלות עשרת השבטים. גם מלכות יהודה נדבקה בחטא עבודה זרה, בית המקדש שבנה שלמה נהרס והעם יצא לגלות. כל מה שבנו דוד ושלמה נהרס. כל זה הוא תוצאת מעשיו של שלמה אשר לא קיים את מצוות המלך שבתורה. שלמה ידע מקצת מהעתיד הצפוי:

מלכים א' י"א
(ט) וַיִּתְאַנַּף יהוה בִּשלמה כִּי נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם יהוה אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם ...
(יא) וַיּאמֶר יהוה לִשלמה יַעַן אֲשר הָיְתָה זּאת עִמָּךְ וְלא שמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקּתַי אֲשר צִוִּיתִי עָלֶיךָ - קָרעַ אֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ:
(יב) אַךְ בְּיָמֶיךָ לא אֶעֱשֶׂנָּה לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ, מִיַּד בִּנְךָ אֶקְרָעֶנָּה:

ספר מלכים אינו מספר האם שלמה הרגיש חרטה עקב דברי ה' אלה אליו. אך זו אינה ראיה שלא היתה חרטה. גם בסיפור המלך מנשה ראינו שבספר מלכים הוא מתואר כמלך שהרבה להרשיע, ואילו בדברי הימים מסופר שהיה לכך המשך: הוא הוגלה לבבל, ובשביו התחרט על מעשיו "ויעתר לו" ה' והחזירו למלכותו בירושלים. גם סיפור המלך יואש אינו מלא בספר מלכים: שם הוא מלך צדיק "כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן", ואילו בדברי הימים יש המשך, שהוא עשה תפנית במותו של יהוידע, והדברים ידועים. יתכן אם כן שסיפור שלמה לא תם במה שמסופר במלכים, אם כי כבר לא היתה לכך השפעה על מהלך ההיסטוריה (גם לתפניות בדרכו של מנשה כבר לא היתה השפעה). את חרטתו של שלמה אנחנו קוראים אם כן בספר משלי:

כִּי בַעַר אָנכִי מֵאִיש וְלא בִינַת אָדָם לִי ... כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחסִים בּוֹ:

אך ספר משלי אינו מסתיים בדברי חרטה אלו. הוא מסתיים במזמור הנאדר "אשת חייל מי ימצא". לכאורה היה צריך עכשיו שלמה להיזהר מכל דבר הקשור בנשים כמו מאש. מדוע חוזר שלמה אחרי דברי החרטה לאשת חייל?

איזו אשה היתה לנגד עיניו של שלמה כאשר כתב פרק זה?

אנחנו אומרים את המזמור כאשר לידנו האשה שבה בחרנו ומסביבנו הילדים. כל יהודי חושב בלבו שהמזמור ממש מכוון לאשה שלו, אולי למעט כמה פרטים. והוא צודק. המזמור מאפיין כל אשה יהודיה.

לשלמה היו אלף נשים. אבל אפילו על בנו שנבחר למלוכה, רחבעם, נאמר "ושם אמו נעמה העמונית". אפילו אם היתה צדקת, היא לא היתה דמות האשה היהודיה היושבת מול בעלה בשולחן שבת. אם יורשה לי, אני רוצה לומר ששלמה כוון בדיוק לעניין זה. הוא מסיים את ספרו משלי בתיאור האשה היהודיה - בעצם תיאור המשפחה היהודיה הבנויה עליה, משפחה ששלמה לא זכה לה. היו לו אלף נשים, אך אחת פשוטה, אם לילדיו, לא היתה לו.

כך גם אפשר להבין את שיר השירים. הוא מתאר במילים נאדרות אהבה בין שלמה לבת ירושלים (בלי קשר לכך שהאהבה יכולה להיות סמל לקשר בין ה' לעמו). מתי היתה אהבה זו של שלמה - לפני עלותו לכס המלכות או אחרי? אין לשאלה זו תשובה. לפי המעט שידוע לנו - אהבה זו לא היתה מעולם. לא ידוע שהייתה לשלמה אשה יהודיה, ורחבעם כפי שראינו הוא בן לאשה עמונית (גם אם היתה צדקת כרות המואביה - לא ידוע על כך דבר). שיר השירים, אשר לנו הוא נראה יפה כל-כך - עבור שלמה יש בו אבל על האהבה האחת, הפשוטה, שהיה רוצה אך לא זכה בה.

כך גם ניתן להבין את מגילת קהלת. הוא שואל בה מה הדרך הטובה לאדם. אך מאחורי זה הוא שואל: מהי הדרך שהייתה טובה לי, אילו היית הולך בה? והוא עונה: "סוף דבר הכל נשמע ... כי זה כל האדם. כי את כל מעשה יביא במשפט", ואנחנו יודעים כמה קשה היה משפט האלוהים על מעשיו של שלמה.

עכשיו נחזור לשאלה מדוע כינה שלמה את עצמו בשם אגור בן יקה, ומה פשר השם איתיאל.

צופנים במקרא

1. ירמיהו כה (טו) כִּי כה אָמַר יהוה אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל אֵלַי קַח אֶת כּוֹס הַיַּיִן הַחֵמָה הַזּאת מִיָּדִי וְהִשקִיתָה אותוֹ אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֲשר אָנכִי שלֵחַ אוֹתְךָ אֲלֵיהֶם...
(יח) אֶת יְרוּשלִַם וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה ...
(יט) אֶת פַּרְעה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאֶת עֲבָדָיו וְאֶת שָׂרָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ ...
(כו) וְאֵת כָּל מַלְכֵי הַצָּפוֹן הַקְּרובִים וְהָרְחוקִים אִיש אֶל אָחִיו וְאֵת כָּל הַמַּמְלְכוֹת הָאָרֶץ אֲשר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמֶלֶךְ ששךְ יִשתֶּה אַחֲרֵיהֶם:

בפסוקים אלו, בהקשר שבו נאמרו, אין ספק כי ששך היא בבל, והצופן הוא א"ת ב"ש.

2. ירמיהו נא (א) כּה אָמַר יהוה הִנְנִי מֵעִיר עַל בָּבֶל וְאֶל ישבֵי לֵב קָמָי רוּחַ מַשחִית:

לב קמי הוא כשדים בא"ת ב"ש.

3. בראשית יד (יד) וַיִּשמַע אַבְרָם כִּי נִשבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שמנָה עָשָׂר וּשלש מֵאוֹת וַיִּרְדּף עַד דָּן:

318 הוא בדיוק הגימטריה של אליעזר; אחרי כדרלעומר רדפו אברם ואליעזר בלבד. שאם לא כן יהיה קצת קשה למה נמסר כאן מספרם המדויק, ולא למשל בעת אשר מל את ילידי ביתו. (בראשית י"ז (כ"ג)

וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ ... וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם ...)

4. תהילים ז
(א) שגָּיוֹן לְדָוִד אֲשר שר לַיהוה עַל דִּבְרֵי כוּש בֶּן יְמִינִי ...
(ד) יהוה אֱלהַי אִם עָשִׂיתִי זאת אִם יֶש עָוֶל בְּכַפָּי:
(ה) אִם גָּמַלְתִּי שוֹלְמִי רָע וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם:
(ו) יִרַדּוף אוֹיֵב נַפְשי וְיַשֵּׂג וְיִרְמוס לָאָרֶץ חַיָּי וּכְבוֹדִי לֶעָפָר יַשכֵּן סֶלָה:

מיהו כוש בן ימיני? לא נאמר, אבל את מעשיו אנחנו יודעים: הוא גמל לשולמו רע (כמו שאול לדוד), וחילץ את צוררו ריקם (כמו שאול לאגג). ואכן אירע לשאול בהר הגלבוע בדיוק כמו שמסופר בפסוק ו'.

רש"י במקום אומר

שגיון לדוד - מנחם אמר ... ורבותינו פירשו ל' משגה שנתודה ונתפלל על השגיון שאמר שירה על מפלתו של שאול כמו שנאמר וידבר דוד לה' וגו' (שמואל ב' כ"ב) אבל ענין המזמור אינו מוכיח על כך,
כוש - מה כושי משונה בעורו אף שאול משונה במעשיו:

ברור שהמזמור הוא על שאול. יורשה לי להוסיף פירוש לשם כוש בן ימיני: שאול בן קיש הימיני. המזמור משתמש כאן בצופן: כוש במקום קיש (למרות שהאות כ' ב"כוש" נקראת רפה בגלל אהו"י).

פשר השם אגור בן יקה
נשים לב קודם כל שהמלה "בן" מנוקדת בחיריק. כאילו כתוב "בין". איזו אסוציאציה זה מעורר? יש יהושע בן נון. אבל קישור זה אינו מוביל אותנו לשום מקום. איזה קשר יש ליהושע בן נון?
אבל יש גם:

(דברים כה) וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשע וְהִפִּילוֹ הַשּפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשעָתוֹ בְּמִסְפָּר:

אולי שלמה מתכוון שהוא ראוי למלקות?
ואם כך, "בן יקה" אינו אלא "בן יכה", כאשר כ הוחלפה ב-ק, בדומה לצופן בתהילים ז', "כוש בן ימיני" במקום קיש בן-ימיני.
עכשיו נוכל להציע פירוש גם ל"אגור". שלמה מצטער על שעבר על דברי התורה. מה דינו של מי שאינו מקיים את התורה? (דברים כז)

אָרוּר אֲשר לא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

לכן יתכן ש"אגור" הוא צופן ל"ארור". שלמה אומר על עצמו שהוא ארור על שלא הקים את דברי התורה, ושהוא ראוי למלקות על כך.

אך לשלמה יש משענת שבה הוא בטוח למרות הכל. הלא ה' קרא לו ידידיה. הוא בטוח שה' לא יעזוב אותו - ועל כן הוא אומר: "לאיתיאל ואוכל". ה' איתי, ואני אוכל לכל צרה.
גם רש"י על אתר מפרש "איתיאל - שה' הוא איתי", אלא שרש"י מפרש זאת על החטא: שלמה העז לחטוא כי היה בטוח מדי שה' הוא אתו, ואנו הצענו פירוש שהביטוי הוא על הבטחון של השב בתשובה שאז ה' הוא אתו.

מיהו "למואל מלך"?
עכשיו אולי לא יקשה להבין את שם-הצופן הבא בספר, למואל. (משלי לא )

(א) דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ:
(ב) מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי:
(ג) אַל תִּתֵּן לַנָּשים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין:
(ד) אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל אַל לַמְלָכִים שתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים אֵו שכָר:
(ה) פֶּן יִשתֶּה וְיִשכַּח מְחֻקָּק וִישנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עונִי:
(ו) תְּנוּ שכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶש:
(ז) יִשתֶּה וְיִשכַּח רִישוֹ וַעֲמָלוֹ לא יִזְכָּר עוֹד:
(ח) פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף:
(ט) פְּתַח פִּיךָ שפָט צֶדֶק וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן:

נשווה לנאמר בקהלת:

(ב) (ג) תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי וְלִבִּי נוהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחוז בְּסִכְלוּת עַד אֲשר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשּמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם:

אמו של המלך מזכירה לו שהיין אינו בשבילו. הלא נאמר גם לכהנים (ויקרא י)

(ט) יַיִן וְשכָר אַל תֵּשתְּ בְּבאֲכֶם אֶל אהֶל מוֹעֵד

... וּלְהוֹרות אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשר דִּבֶּר יהוה אֲלֵיהֶם בְּיַד משה:

"למואל מלך" הוא אם כן המלך המולך למען האל (רש"י במקום). הוא אינו יוצר חוקים משלו, אלא מורה לעמו את "כל החוקים אשר דבר ה' " (בויקרא) או את ה"מחֻקק" (במשלי).
ואמו מסיימת את תוכחתה בעיקרי שבכל דיני המלך: פְּתַח פִּיךָ שפָט צֶדֶק וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן.

---