פרופ' ברכיהו ליפשיץ במאמרו, "אפקעינהו רבנן לקידושין מינייהו", מצטרף לקריאתו של הרב שלמה ריסקין בתחומין כ"ב עמ' 191 לעשות שימוש ביכולת של חכמים להפקיע קידושין כפתרון לבעיית העגונות ומסורבות גט

פרופ' ליפשיץ מניח שיתכן והפקעת הקידושין שחז"ל עשו במקרים בהם נאמר: "הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו עמו שלא כהוגן", אינה בדווקא לאותם מקרים, אלא אלו דוגמאות בלבד וכל מקרה בו נחליט ש"הוא עשה שלא כהוגן", נוכל להפקיע הקידושין.

על הנחה ראשונית זו, מוסיף הוא וקובע כי: "אין הכרח להגביל סמכות זו למי שאיננו כהוגן, בקידושין דוקא וכאותם מעשים, אלא אף התנהגות בלתי הוגנת בגירושין יכולה לגרור סנקציה של הפקעת הקידושין למפרע".

כאשר רעיונות כאלה מופצים ע"י מי שמזהים עצמם כשומרי מצוות, וכמי שמבקשים לפעול על פי דעת תורה, הם מחייבים תגובה.

בפרט כאשר הדברים נכתבים ע"י מי שמוכר בציבור כמומחה למשפט עברי, ומלומדים ואנשי ציבור חילוניים רואים בהם דברים מבוססים על מקורות הלכתיים, ומבקשים מהממסד הדתי לפעול על פיהם, הרי ודאי שחובה להשיב עליהם.

ח"כ אורית נוקד (עבודה) אף העלתה הצעת חוק בדצמבר 2004, המבוססת על מאמרו של פרופ' ליפשיץ, ובה ההצעה שהכנסת כנציגת הקהל תפקיע את כסף הקידושין של מי שמסרב לתת גט פיטורין, למרות חיובו למתן הגט.

בעיתון "הארץ" מיום 10.12.2004, התפרסמה כתבה בנושא מסורבות הגט, מאת יאיר שלג, ובה כתב שחברי כנסת דתיים סירבו להעלות את הצעת החוק, וח"כ נוקד שהעלתה ההצעה, מצוטטת כמי שאומרת: "דוקא מכיון שמצא חן בעיני החיבור ביני לבין אנשים דתיים כדי להרים את התיקון הזה, ממקום שבו הבעיה יכולה להיפתר דוקא מתוך ההלכה ולא בניגוד לה".

הוא אשר אמרנו. אנשי אקדמיה וח"כ חילוניים רואים במאמרים מסוג זה של פרופ' ליפשיץ, מקור מוסמך לקיומם של פתרונות הלכתיים שדייני ישראל לא עושים בהם שימוש כביכול, מחוסר רגישות למצוקתן של מסורבות גט.

היותו של פרופ' ליפשיץ, אדם שומר מצוות, המוכר כמומחה למשפט עברי ועוסק במחקר במכון לחקר המשפט העברי בפקולטה למשפטים, של האוניברסיטה העברית בירושלים, יש בה כדי להכשיל אף אנשים שומרי מצוות, במחשבה שכביכול יש ממש ברעיונות שהעלה במאמרו.

להלן אתייחס ואעיר על דבריו והצעתו במאמר הנ"ל.

הספק של פרופ' ליפשיץ אם תקנת "אפקיעינהו לקידושין" נאמרה דווקא ביחס לאותם מקרים בהם נאמרה, או שמא ניתן ללמוד ממקרים אלה למקרים אחרים ולהרחיבה אף להתנהגות בלתי הוגנת בגירושין, פשוט ומפורש הוא בדברי הראשונים.

הרשב"א בתשובה אלף קפה' כתב:

"ואע"פ שאמרו.... כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקיענהו רבנן לקידושין מיניה, אין זה הכלל לכל מה שאמרו חכמים שלא יעשה כן שאם עשה אינו עשוי, אלא אין לך בכלל דברים אלו אלא מה שהתירו בהן בפירוש... שלא בכל מקום אנו אומרים כן, אלא במקום שאמרו, אמרו. במקום שלא אמרו, לא אמרו".

ועיין שם שהביא כמה דוגמאות שהיה מקום בסברא לדמות ולומר אפקיעינהו רבנן, ובכל זאת זה לא נאמר. מזה מוכח לדעת הרשב"א שכלל זה נאמר רק במקום שהוא הוזכר בפירוש.

הריב"ש בסימן שצ"ט הביא דעת הרשב"א בתשובה הנ"ל וכתב:

"שאין לנו לומר: אפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה; כי אם במה שמצאנו מפורש, בדברי רז"ל. אבל לא בכל מי שעשה שלא כהוגן; שא"כ באומר לשלוחו: צא וקדש לי אשה פלונית. והלך וקדשה לעצמו; שהיא מקודשת; אלא שנהג בו מנהג רמאות. היה לנו לומר: הוא עשה שלא כהוגן, לפי' עשו לו; ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. אלא שאין אומרים כן, זולתי באותן שאמרו חכמים ז"ל בפירוש".

וכן כתב בתשובות המיוחסות לרמב"ן סימן קכה' עיין שם.

גם בשו"ת הריב"ש סימן יד', אחר שהביא דעת הרי"ף הסובר שהמקדש בפסולי עדות דרבנן, אין חוששין לקידושיו משום דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקיעינהו רבנן לקידושין מיניה. הביא דעת הרמב"ן והרשב"א, החולקים וסוברים שחוששים לקידושין אלו וסוברים שיש להצריך גט כדעת קצת מן הגאונים הראשונים ז"ל "שלא בכל הדברים נאמר, אפקיעינהו רבנן לקידושין מיניה, אלא היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר".

וכן כתב ה"חכם צבי" בסימן קכד' בתוך דבריו:

"....דלא בכל מקום אמרינן אפקיעינהו רבנן לקידושין מיניה שהרי בטבע במים שאין להם סוף, וכולהו אינך, לא חשו רבנן להפקיע קידושין. וגם במומר שקידש, וטובא דכוותיהו, אלא היכא דעשה שלא כהוגן בעיקר הקידושין וכמש' הרשב"א בתשובה אלף קס"ב ואלף קס"ו ואין לך בו אלא מה שאמרו חכמים בפירוש בגמרא. וכן כתב המרדכי בשם מהר"ם. הביאו מהרי"ק שורש פה', דאפילו העובר על חרם רבנו גרשום מאור הגולה, לא אמרינן אפקיעינהו רבנן לקידושין מיניה... וכל האחרונים לא סמכו על זה כלל דאין כח בחכמי זמנינו להפקיע קידושין.....".

נמצאנו למדים מפורש מדברי הראשונים והאחרונים שהישום של הכלל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקיעינהו רבנן לקידושין מיניה, אינו ניתן להעתקה למקרים בהם חז"ל לא קבעו זאת במפורש.

ההוכחה למסקנה זו, הינה מהדוגמאות שהובאו, בהם יש עיגון גמור כמו בטבע במים שאין להם סוף, או במומר שקידש, שאין בידי האשה כל דרך להתיר עצמה מעגינותה, ובכל זאת לא השתמשו חז"ל בדרך של הפקעת הקידושין להתירה.

אפילו במקום שהקידושין נעשו שלא כדין, כגון בפסולי עדות דרבנן או שהמקדש עבר על חרם דרבנו גרשום,.ובכל זאת נקבע בראשונים שאין להחיל כלל זה.

אם כן מנין העזות של פרופ' ליפשיץ להעלות הצעה של הפקעת הקידושין, במציאות חיינו כאשר המדובר בקידושין גמורים שנעשו כדת משה וישראל, ולא היה בהם כל פגם!!!!

האם בשל כך שפרץ משבר בחיי הנישואין ולא ניתן להגיע להסכמות בתנאי הגירושין, והבעל מסרב ליתן גט, נבוא אנו ונפקיע את הקידושין?

האם מה שלא העזו ראשונים כמלאכים לעשות, נעשה אנו יתמי דיתמי!!!

כאמור מפורש בראשונים שאין ללמוד ולהשוות בין מקרה קידושין אחד עליו אמרו ביבמות קי': "הוא עשה שלא כהוגן לפיכך אפקיעינהו רבנן לקידושין מיניה ", לשאר נידונים בהם עשה המקדש שלא כהוגן.
כמו בנידון הגמרא בקידושין נח: "האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה והלך וקדשה לעצמו"- שאף שנהג מנהג רמאות ועשה שלא כהוגן, לא הפקיעו את הקידושין.

אם כן, ודאי שאין שום מקום להשוואה ביחס למי שעשה שלא כהוגן בגירושין, שנפקיע את קידושיו, כפי שכתב החכם צבי הנ"ל שלא מצינו שהפקיעו קידושין אלא היכא דעשה שלא כהוגן בעיקר הקידושין.

אבל היכא שתפסו הקידושין מהתורה, אפילו בחייבי לאוין או שניות, ואפילו מקדש בפסולי עדות מדרבנן או בעובר על חרם דרבנו גרשום מאור הגולה, לא הפקיעו חכמים הקידושין.

ק"ו בן בנו של ק"ו שכאשר הקידושין נעשו כדת משה וישראל, שאין מקום להפקיעם בשל כך שהבעל נוהג שלא כהוגן בהליכי הגירושין.

דברי פרופ' ליפשיץ: "אף התנהגות בלתי הוגנת בגירושין יכולה לגרור סנקציה של הפקעת קידושין למפרע", אין להם על מה לסמוך והינה בגדר גילוי פנים בתורה שלא כהלכה.

עצם קיומו של דין עישוי וכפיה בגט, הינו ראיה חותכת שאין מקום לאפקעינהו, כאשר התנהגות בגירושין אינה הוגנת.

בכל אותם המקרים בהם הדין הוא שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, מדוע להזקק לעשוי ולדין, "מכין אותו עד שיאמר רוצה אני" (רמב"ם, פרק ב' מהלכות גירושין, הלכה כ'). הרי ישנם מצבים שאין בידנו להכות ולכוף לגרש, ולפעמים אף הכפיה והמאסר לא מועילים, והבעל עומד בסירובו ליתן גט פיטורין. מה פשוט יותר להשתמש בדרך זו של הפקעת הקידושין, להתיר העגונה באופן ודאי מכבלי עיגון אמיתי, אחר שבית דין של ישראל פסקו שיש לכוף הבעל ליתן גט פיטורין?

מדוע חז"ל הקדושים לא השתמשו בכל אותם מקרים בהם נפסק שכופין להוציא, בדרך זו שהינה פשוטה לביצוע?!

על כרחך מוכח שאין כל מקום להווא אמינא להפקיע קידושין שנעשו כדת משה וישראל, גם בנסיבות שההלכה קובעת שכופין אותו להוציא, וכל שכן אם ישנו רק פס"ד לחיוב בגט שאין לכך מקום.

העולה מן האמור שהמחשבה כי ישנה עצה למסורבות גט, בדרך של אפקיעינהו, הינה הבל ורעות רוח.

כמי שיושב על מדין, ויודע במה דברים אמורים מבחינה עובדתית, אוכל לומר כי בהגדרת מסורבות גט, יכולות להיכלל רק נשים לגבן ניתן פסק-דין המחייב את הבעל לפוטרן בגט פיטורין, והבעל מסרב למלא את חיובו. סירוב לפסק-דין שאינו חיוב בגט, אינו נכנס להגדרה זו.

במקרים אלו שאינם רבים כפי שטוענים, היושבים על מדין משתמשים בסמכויות שבידם עד כמה שניתן להחיל הרחקות דר"ת, אם במתן צווי הגבלה ואם בפסיקת מזונות מעוכבת מחמתו להנשא. הכל בהתאם לענין ולדרישות ההלכה במגמה לזרז את ביצוע הגט.

במקרים נדירים בהם נפסק שיש לכוף הבעל ליתן גט והבעל מסרב לכך, הרי בתי הדין מפעילים את מלא סמכותם בהטלת כל צווי ההגבלה כולל מאסר בפועל.

כאמור לעיל השימוש בהפקעת קידושין אינה מעוגנת בהלכה אף לא במקרים של כפיית גט כך שאין בהצעה זו כל ממש.

מצינו שחז"ל השתמשו באפקיעינהו (בגיטין ל"ג.) ביחס לשולח גט ע"י שליח, וביטל השליח שמן הדין הגט בטל. התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהו עושין כן מפני תיקון העולם. מפרשת הגמ' משום החשש שהשליח לא ידע שביטלוהו, וימסור הגט לאשה ותנשא בו למרות היותו בטל, ואז יהיו בניה ממזרים. למניעת תקלה זו הפקיעו רבנן הקידושין כדי שלא יהיו בניה ממזרים.

לצורך גדול זה של מניעת הבאת ממזרים לעולם, עליהם נאמר "והנה ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם" (ויקרא רבה לב,ח), הפקיעו קידושין.

הממזר אינו יכול לבוא בקהל ועליו נאמר מעוות לא יוכל לתקון, ואינו יכול להקים משפחה בישראל ונשאר בעיגונו זה לעולם. למנוע זאת הפקיעו חז"ל הקידושין.

בעלי התוס' שם (גיטין לג.) ד"ה אפקיעינהו הקשו, והלא יש חשש שאדם ינצל לרעה תקנה זו ויטהר ממזרין ע"י שישלח גט לאשתו ויבטל השליחות? ותירצו "אי ידעינן שלכך התכוין לא מפקיעינן קידושין מיניה דלתקנה עשו חכמים ולא לתקלה".

דהיינו למרות רגישותם של חז"ל לדמעת העשוקים, לא נתנו הם את ידם לנצול תקנתם למטרה שלא לשמה נועדה.

על יסוד דברי התוס' ומתוך אותה מגמה בנה המהרש"ם את התירו הידוע כ"גט מהרש"ם" כאשר בשעת דחק גדול עושים בו שימוש להסיר חשש ממזרות. (עיין מהרש"ם ח"א סימן ט' ומה שדנו בזה גדולי האחרונים).

אולם גם על עצת המהרש"ם האריך הגרש"ז אויערבאך זצ"ל במנחת שלמה ח"א סימן ע"ו והעלה כנגדו ששה פקפוקים. הגרש"ז חולק על המהרש"ם בהבנת התוס' וכותב:

"... דאם היה אפשר לטהר ממזרים אי אפשר שלא היה נזכר דבר זה בש"ס, כיון שיש הרבה פעמים שהאשה היא במצב כזה שמצוה גדולה היא לרחם עליה ועל בניה שלא יהיו ממזרים ולכן לא יתכן שלא יזכירו חז"ל דבר זה...ומוכח מזה שלא רצו חכמים בשום אופן וענין לעשות פעולה מיוחדת של הפקעת קידושין לאשה מסוימת אפילו במקום צער גדול אשר מצד המוסר האנושי היה נראה שזו היא מצוה גדולה עד מאוד להמציא לה תרופה ע"י תחבולה של הפקעת קידושין. כי חכמים ברוח קדשם וחכמתם ידעו שכל תחבולה הנעשית בכוונה להפקעת קידושין של איש מסוים אפילו במקום עיגון וצער גדול היא פירצה חמורה עד מאוד בגדרי האישות וגם ביטול תוקף הקידושין וקדושתן. והא דמצינו שבעת צרה הפקיעו חכמים קדושין כמובא ברמ"א בדרכי משה אה"ע סי' ז' ובעוד מקומות היינו בשעת זעם והרג רב והדבר נוגע לרבים אבל לא לעשות טצדקי של הפקעת קידושין להצלת יחיד".

אם נוכח דמעתם של עשוקים, ממזרים שאין להם תקנה ולא יוכלו לבא בקהל, לא מצאו חז"ל מזור בהפקעת קידושין, אם בכל אותם מקרים שהלכה פסוקה היא שכופין להוציא וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, לא ראו חז"ל כפתרון את הפקעת הקידושין, כיצד נבוא אנו - אזובי הקיר - להציע הפקעת קידושין למסורבות גט.

בפרט כאשר ידוע ליושבי על מדין שהסירוב לגט "למסורבות גט" נובע בדרך כלל מחוסר הסכמת הבעל לחלוקת הרכוש שתובעת האשה או בשל הליכים ממושכים בהם היא נוקטת בעניני הרכוש ותביעת מזונות בערכאה אזרחית. סירוב הבעל נמשך גם אחר פסיקה המתקבלת שם כאשר לטענת הבעל הוא נשאר ערום ועריה ואינו יכול להתחיל פרק ב' בחייו, ועל כך אתייחס בהמשך.

לא ניתן לקרא לאשה מסורבת גט, כאשר היא מבקשת גט ע"פ ההלכה ורכוש ומזונות ע"פ החוק והפסיקה האזרחית.

אין שום מסורבת גט שהסכימה שגם עניני הרכוש והמזונות יפסקו ע"פ דין תורה. ברור שחז"ל לא תקנו תקנות לאלה הפוסחים על שני הסעיפים. אין מקום לתבוע את ישום תקנות חז"ל לשליש ולרביע דוקא ביחס לאלה הרומסים ברגליהם את המשפט העברי. את הפסוק "רועה זונות יאבד הון" יחסו חז"ל לאומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה.

פרופ' ליפשיץ במאמרו אות ד' מבין אף הוא ש"הפקעת קידושין מכוחה של תקנת חכמים אינה מקודמת איפה כ"כ בברכה ע"י חכמים עצמם".

לדברינו לעיל לא רק שאין לקדמה בברכה אלא שאין לה זכר כלל ועיקר ביחס לקידושין שנעשו כדמו"י וכל מחשבה שיש לרעיון זה מקום אף בדיעבד גדול, זהו גילוי פנים בתורה שלא כהלכה.

פרופ' ליפשיץ ממשיך שם ומציע: "מסלול אחר של הפקעת קידושין ע"י הפקרת כסף הקידושין הוא זה של תקנת הקהל, גם לקהל יש כח להפקיר ממון...".

דרך הביצוע להצעתו שם באות ה': "..האם יוכל הקהל כולו המיוצג ע"י הכנסת ליזום חקיקה העולה כדי תקנת קהל שתפקיע את כסף הקידושין של מי שבי"ד הרבני חייבו במתן גט והוא לא עשה כן בתוך זמן שיקבע ובלא טעם המתקבל על הדעת, האם יוכל ביה"ד להסתייע בכך כפי שהוא מסתייע בסמכות שניתנה לו ע"י המחוקק להפעיל הרחקות דר"ת?".

בלא ליכנס לשאלה אם להחלטות הכנסת מעמד של תקנת קהל, הרי גם לדבריו בסופו של דבר, ההחלטה אם להשתמש בכח הפקעת כסף הקידושין תהא בידי יושבי על מדין שיחליטו אם ראוי לעשות כן.

כשם שביחס להרחקות ר"ת, מקור הסמכות הינו בדין תורתינו הקדושה וע"פ הנפסק בשו"ע - המחוקק רק נתן בידי בית הדין האפשרות לתרגם באופן מעשי את דין הרחקות דר"ת, בחיי המעשה הנוהגים כיום, והיושבים על מדין, הם המחליטים אם להפעיל סמכות זו ובאיזה הרחקות לנקוט - כך גם ביחס להפקעת כסף הקידושין, אם יסברו היושבים על מדין שאין להפקיע כסף הקידושין, מה יועיל שיתנו כח בידם לעשות כן. ואם יסברו שיש להפקיר ממון הקידושין, יכולים לעשות זאת גם בלא החקיקה בכנסת, כפי שמפורש בשו"ת הרא"ש כלל לה'-א' ובריב"ש בסימן שצ"ט.

אולם בתשובות הרא"ש והריב"ש הנידון הוא כאשר ביקשו להפקיע קידושין שנעשו בניגוד לתקנת הקהל, כגון שנעשו שלא מדעת הורי הכלה או שלא בפני עשרה מישראל או שלא בפני נאמני הקהל ובידיעתם, ובאלה ביקשו שקידושין אלו לא יחולו מלכתחילה וזאת ע"י הפקעת כסף הקידושין.

אבל לא מצאנו שביקשו להפקיע כסף הקידושין שנעשו כדת משה וישראל, וע"פ כל הכללים, בשל קשיים שהתעוררו בביצוע פס"ד לגירושין. כפי שלא ראינו שהפקיעו הקידושין במי שכופין אותו.

הריב"ש בסימן שצ"ט שמזכיר אפשרות שכזו, בעובר על תקנת הקהל בשעת קידושין מסיים ואומר: "זהו מה שנראה לי בנדון זה להלכה אבל למעשה הייתי חוכך להחמיר ולא הייתי סומך על דעתי זה לחומר הענין להוציאה בלא גט אם לא בהסכמת כל חכמי הגלילות כי היכי דלמטיין שיבוא מכשורא...". וע"כ כתב ה"חכם צבי" סימן קכ"ד: "דכל האחרונים ז"ל בתשובותיהם לא סמכו ע"ז כלל דאין כח בחכמי זמנינו להפקיע קידושין וכ"ש במקום דליכא משום מיגדר מילתא".

אם חז"ל לא מצאו דרך להשתמש בהפקעת כסף הקידושין לגרש, מנין לנו לחדש ולבצע בפועל מה שלא העיזו הראשונים, שקטנם עבה ממותנינו, ואין אנו לגבם אפילו לא כזבוב ע"ג פיל.

פרופ' ליפשיץ לפני סיום מאמרו כותב: " מוטב שמרנן ורבנן, הבקיאים בטיב גיטין וקידושין יהא להם עסק עימהם ואל יפקיעו את עצמם מן הקידושין. בדרך אחרת אנו צועדים כבר זמן רב, וכמה כמה קדושה וקידושין מופקעים מרבנן ומישראל".

אם מאמין פרופ' ליפשיץ כי יש בדורנו מרנן ורבנן הבקיאים בטיב גיטין וקידושין וכך הם נחשבים בעיניו, ילך הוא לפניהם ויברר הדברים עמם ויפשוט ספיקותיו. בפרסום מאמרים מסוג זה, יש בהם לנגח את חכמי התורה והיושבים על מדין, ובכך נותנים חרב ביד שונאיהם של ישראל שאינם מבינים בעניני דת ודין, וכשמוצאים מי שמזוהה כשומר מצוות המבין במשפט עברי, ומפרסם דברים הנוחים להתיר בהם כבלי הנישואין, עטים עליהם כמוצא שלל רב ומנגחים בהם חכמי התורה שכביכול מונעים מהם טוב.

ידועים דברי הרמב"ם באגרת שכתב, שמה שאדם אומר בפרהסיא צריך לבדוק עצמו ולחזור עליהם ארבע פעמים, עד שאומרם ברבים, אך מה שאדם כותב צריך לבדוק כמה שיותר. שכן דברים שבכתב מרגע שנכתבו, אין לכותב שליטה ומתפרסמים בכל העולם כולו, ואין סוף לתקלות שדברים לא בדוקים בכתב יכולים לגרום.

מרנן ורבנן אינם מפקיעים עצמם מן הקידושין, אלא אדרבה מתוך דאגתן לתוקף הקידושין וקדושתם אינם מפקיעים קידושין אלא במקום שכך קבעו חז"ל.

על רעיונות כשל פרופ' ליפשיץ כותב הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שהיה מגדולי הפוסקים בדור הקודם וממניחי היסוד לכל הפסיקה החדשנית בעניני הלכה וטכנולוגיה:

"... כי חכמים ברוח קודשם וחכמתם ידעו שכל תחבולה הנעשית בכוונה להפקעת קידושין של איש מסוים אפילו במקום עיגון וצער גדול, היא פירצה חמורה עד מאוד בגדרי האישות וגם ביטול תוקף הקידושין וקדושתן.... ".

הדרך האחרת מפניה מתריע פרופ' ליפשיץ ובה הלכו גדולי הדורות מאז ומעולם, היא ששמרה על אחדות העם ואפשרה נישואין של בני קהילות שונות זה עם זו, ומנעה ריבוים של פסולי חיתון וממזרים בישראל.

רעיונותיו של פרופ' ליפשיץ אינם חדשים וכבר היו לעולמים. עוד לפני למעלה ממאה שנה, היו שביקשו לתקן במדינת צרפת שהנישואין יהיו על תנאי שאם ינתן פס"ד המתיר את נישואי הצדדים, בערכאות עפ"י חוקי המדינה, והבעל מסרב לגט פיטורין, הרי יפקעו הקידושין למפרע מכח אפקיעינהו רבנן לקידושין ולא תהא האשה זקוקה לגט פיטורין כדמו"י.

על יוזמה זו רעש כל העולם היהודי דאז וכל רבני וגדולי הדור ההוא, קיימו אסיפות ופרסמו מחאות נמרצות כנגד מחדשים אלה, והדברים נאספו בקונטרס "אין תנאי בנישואין" - וילנא תר"ץ, עיין שם.

באחת ממחאות אלו חתומים גדולי הדור ההוא זצוק"ל הגר"ח הלוי סולובייצ'יק, "האחיעזר"- רבי חיים עוזר גרודזינסקי, הגאון בעל פסקי הלכות הרב דוד פרידמן – אב"ד פינסק קרלין, אב"ד קאוונא - הרב צבי הירש רבינוביץ' ואב"ד טלז – הרב אליעזר גורדון, זכר צדיקים וקדושים לברכה.

במחאתם כתבו:

"הידיעה המוחלטת אשר אם התקלה הנוראה הזאת במדינת צרפת תצא ח"ו לפעולות אדם יהיה הכרח לכל העם להיבדל מהם והוא קרע שאינו מתאחה עד עולם וגם כי מרעיש הלב לראות באובדן מדינה כולה מאחינו בית ישראל מביאה אותנו לחוות בהסכם כללי של אסיפת דיעות כל רבני ישראל ותופשי תורה להודיע לכל ולפרסם ברבים שאין תנאי זה מועיל. ואין אשה נתרת מבעלה כי אם בגט כשר הנעשה מדעת הבעל בישראל כדת (הדגשת הח"מ - ד.מ )... והבנים פסולים לבא בקהל לכל הדעות באין חולק.... אנא חדלו להרע לבית ישראל במכה טריה שאין לה תקנה, כי הפסול לא יפקע ולא יבטל לדורי דורות לעולמי עד. והשמרו מלהכשיל ולהכשל בטהרת בית ישראל....".

כך עשו הרבנים בכל תפוצות ישראל ממזרח וממערב מצפון ומים.ערכו עצומות בהם הביעו דעתם דעת תורה כנגד אותה יוזמה של רבני צרפת וביטלו אותה מכל וכל מבחינה הלכתית והזהירו אותם כי באם ח"ו ינהגו כך, יתרבו ממזרים בישראל ולא יהא מנוס מלהבדל מקהלים אלה ומיוצאי חלציהם "וראוי לעשותם ככותים גמורים אשר אין להם שום חלק ונחלה בד' ובתורתו ויבדלו מקהל ישראל".

דברי המחאה והעצומות נשלחו לרבני צרפת ונתפרסמו בכתבי עת של אותם ימים ובהם נתבקשו רבני צרפת ע"י הרבנים שבכל תפוצות ישראל, להודות בטעותם, לחזור בהם ולהימנע ולבטל כל יוזמה שכזו. המחאות בחתימת עשרות מגדולי התורה וההלכה דאז נתפרסמו בקובץ אין תנאי בנישואין.

כמי שיושב על מדין, ומכיר את המציאות האמיתית כפי שהיא, ולא כפי שמנסים לציירה ארגוני הנשים וכלי תקשורת המשמשים להם לפה, אני יכול לומר ששורשה של הבעיה הנקראת מסורבות גט אינו בהעדר פיתרון הלכתי או ההימנעות של דייני ישראל מישומם של פתרונות הלכתיים קיימים, כפי שמנסה פרופ' ליפשיץ לטעון.

אנו ב"ה במצב הרבה יותר טוב ממה שהיה ליהדות צרפת בזמנו, ומהמצב הקיים גם היום ברוב מדינות העולם, כאשר אין בידי הממסד היהודי בתפוצות, סמכויות שיפוט וכל הליכי הגירושין נעשים בערכאות עפ"י חוקי המדינה בה הם חיים.

אין בידי הממסד הרבני באותם מקומות, כל אמצעים להביא לידי ביצוע גט פיטורין כדת משה וישראל, בהעדר הסכמת הבעל למרות שכבר נעשו גירושין אזרחיים. במקומות מועטים בהם יש ליהדות כח השפעה על רשויות השלטון, השכילו למצוא דרכים למניעת עגינות או ניצול הצד הרוצה בגט כדמו"י, כמו במדינת ניו יורק – בה תיקנו כי לבני זוג יהודים לא יערכו ויפסקו גירושין אזרחיים כל עוד לא סודר ג"פ כדמו"י.

כאן, בארץ, ב"ה ובחסדי שמים, השכילו מנהיגי הציבור בקום המדינה לראות נכוחה כי בלא לשמור על חלקת אלקים קטנה זו של דיני נישואין וגירושין בישראל במדינה היהודית שקמה, לא נוכל לחיות כעם אחד שבניו ובנותיו נישאים זה עם זו, ולפיכך נקבע בחוק המדינה כי נישואין וגירושין בישראל יערכו עפ"י דין תורה.

הסמכות לקבוע מהם נישואין וגירושין כדמו"י, נתונה לבקיאים בטיב גיטין וקידושין והיושבים על מדין.

מן הראוי היה שפרופ' ליפשיץ יבחן אם רעיונותיו עולים בקנה אחר עם גדרי ההלכה, קודם פרסומם, כך שלא תבוא תקלה על ידו, בענינים שהם נשמת אפה של אומתינו ויסוד קיומנו כעם אחד.

רעיונות כשל פרופ' ליפשיץ יגרמו לפירוד בעם ולריבוי ממזרים בישראל, כפי שהתריעו בזמנו גדולי הדור ופוסקי ההלכה כנגד היוזמה שעלתה במדינת צרפת לפני כמאה שנה.

גם אם יתכנסו יחד כל חכמי התורה וכל היושבים על מדין בכל העולם כולו, לא יוכלו לשנות מההלכה הפסוקה והמסורה לנו מדורי דורות באשר היא תורת אלקים היא.

על המבקשים למצא פיתרון לבעיה הנקראת "סרבנות גט", לחפשו בתחום מערכת המשפט האזרחית שהינה אנושית, וכחומר ביד היוצר ניתן לערוך בה שינויים ותיקונים.

שורש הבעיה מונח בעצם קיומה של מערכת משפטית כפולה העוסקת באותו תחום של דיני משפחה. מרוץ הסמכויות בין בתי המשפט למשפחה ובתי הדין הרבניים, גורם לסחבת גדולה בהליכים אלה.
ההבדלים הקיימים בחשיבה המשפטית ביחס לעניני ממון ולחלוקת הרכוש בין שתי הערכאות העוסקות בכך, גורמות לסרבנות גט שמטרתה להביא להסכמה לגירושין בתנאים סבירים יותר.

עורכי דין מגישים תביעות למזונות אשה וילדים ובהם דרישות שכל מגמתם ללמד את הבעל ש"כדאי " לו להתגרש. בחלק מהמקרים בתי המשפט מזדהים עם תביעות אלה ונפסקים מזונות בהתאם.

כתגובה ישירה לכך, נוצרת סרבנות גט והבעל מבקש לנצל את כוחו במתן הגט כדי למתן פסיקות אלה ולהביא האשה להסכמה על דמי מזונות מופחתים ממה שנפסק.

במקרים אלו האשה מבקשת לממש פסקי דין למזונות ומפעילה אותם בהוצל"פ, כדי לדחוק את הבעל לפינה. הבעל מאידך, גם במקרים בהם נפסק חיוב גט, בעומדו לפני בית הדין אומר שאין הוא מסרב לביצוע הגט, אלא מבקש שהאשה תסכים להפחתה בדמי המזונות שכן אלו נפסקו כדי לאלצו ליתן גט.

אילו פסקי הדין למזונות, היו ניתנים מתוך ראיה של סוף מעשה במחשבה תחילה, היו נמנעים הרבה מהמקרים של סרבנות גט.

כאמור לעיל שורשה של סרבנות הגט נעוצה במחלוקות בעניני רכוש ומזונות, ולא בשל סירוב לסידור הגט.

לדעתי, הדרך שיהא בה להפחית את המקרים של סרבנות גט הינה בהמלצה לבני זוג שינשאו מעתה, לקבוע בהסכם טרום נישואין את יחסי הממון ביניהם ואת השיטה המשפטית שתשלוט בנכסיהם ולפיה יתחלקו במקרה של סכסוך ח"ו.

כאשר יחסי הממון והדרך לחלוקת הנכסים יקבעו מראש, בעת שהשלום שורר בין הצדדים ויקבלו ע"כ בקנין, כך שהסכמות אלה יחייבו את הצדדים בבוא העת, או לחילופין אם הסכם שכזה יצורף לתיק הנישואין אחר אישורו של רושם הנישואין, הרי יהא להסכם זה תוקף חוקי מחייב כהסכם ממון בטרם נישואין.

דרך זו תמנע במידה רבה את מירוץ הסמכויות, ואת הצורך בהתדיינות ארוכה בעניני רכוש בעת מלחמה, שכן הדברים נחתכו ונקבעו כבר בעת שלום.

כאשר הצדדים קיבלו עליהם מראש בקנין את אופן חלוקת נכסיהם יקל על בתי הדין לפסוק בהתאם להסכמת הצדדים גם אם חלוקה זו אינה תואמת לגמרי את גדרי ההלכה ביחסי ממון שבין בני זוג, שכן כל תנאי שבממון קיים.

מן הראוי שפרופ' ליפשיץ יחזור בו מדבריו ויפרסם כי הדברים שכתב בטעות יסודם.

מן הראוי היה שמשפטנים שומרי מצוות יפרסמו מאמרים שמגמתם להאדיר ולהעצים את יסודות המשפט העברי, ויחזקו את התפיסה אשר בבסיס יחסי הממון שבין בני הזוג כפי שנקבעו בשו"ע אהע"ז.

מן הראוי היה להשפיע על העוסקים בשפיטה במערכת האזרחית לראות נכוחה את אשר לפניהם, ולא לגרום בפסיקתם לסרבנות גט.

סרבנות גט בימינו הינה ברוב המקרים סרבנות התלויה בדבר שבממון ואינה סרבנות לשמה. נדירים הם המקרים שהסרבנות לגט בימינו הינה סרבנות אמיתית לעצם הגירושין. אין מקום לביקורת כנגד היושבים על מדין על שאינם סוטים מההלכה המסורה לנו מדורי דורות.

אין לו לדיין אלא מרות הדין לפיו הוא דן. על כל הגורמים הנוגעים בדבר לסייע בהרחבת סמכויות בתי הדין ובמתן כלים נוספים שיצמצמו את התופעה של סרבנות גט ע"פ גדרי ההלכה.