קשה לדמיין את התפתחותה של הדת היהודית ללא מפעלו ההלכתי וההגותי של הרמב"ם. הואיל ועיקרי משנתו ורבות מדעותיו כבר נשתרשו בכל זרמי ורובדי היהדות האורתודוקסית שוב אין אנו מרגישים בחידוש הצורה של הדת היהודית שנעשה על ידו. רבנו הצליח ליצור מכנה משותף שאומץ על ידי כל הזרמים והמגמות שהיו שולטים בזמנו, על אף כל המפריד ביניהם גם לאחר מכן. עד עצם היום הזה משנתו מהווה את הבריח התיכון שמסביבו יכולים כל הזרמים הדתיים להתלכד. אלמלא הוא הייתה היהדות מתפוררת לכתות ולאמונות נפרדות.
לא הכול רואים בקליטת משנת הרמב"ם בכל העולם היהודי משום התפתחות חיובית. למשל, ר' שמואל דוד לוצטו² מעלה את הסברה כי היהדות, כפי שאנו מכירים אותה, לא הייתה קיימת לוּ לא קם כרבנו. רבנו כתב ספר חוקים עם מסקנות הלכתיות שמתבסס על דברי חז"ל בתלמודים. בכך הוא גם הפך את דברי חז"ל למחייבים מבחינה דתית, מה שלדעתו לא היו מעולם. בעיניו היה אפוא עדיף אם רבנו לא היה מטיל "עול ברזל" זה על העם. ספר משנה תורה הטיל חוקים קבועים ומוגדרים היטב על כל יהודי באשר הוא, ולולא שנכתבה היד החזקה התורה הייתה בעלת צורה גמישה ומשתנה מעדה לעדה ומאזור לאזור.³

אמנם דעות שונות שבהן נלחם יש להן מהלכים גם אחריו עד היום הזה, כגון הכישוף והאסטרולוגיה, אולם דעות אחרות נדחו אל מחוץ לגבולות הקונסנסוס באופן מכריע, כגון האמונה בהגשמת הא-ל. אלמלא רבנו, שדחה את כל האמונות האוקולטיות בתקיפות⁴ והכריז על המגשימים שהם מינים⁵, לא היו דעותיהם הולכות ונדחות. בסיכומו של דבר, על אף כל החולקים שקמו על רבנו מצד חכמים שנחשבו לגדולים כמותו, היהדות אמצה את הרמב"ם כעמוד ההלכה המובהק. באשר לדעותיו הפילוסופיות לא הגיעו לאחדות דעים.

תרומה משמעותית ומכרעת נוספת של רבנו היא קביעתו שהדת היהודית מבוססת על י"ג עיקרי אמונה. לאחר שרבנו קבע את עיקרי האמונה, נהפכה התפיסה הרוחנית-פילוסופית לפרדיגמה של האמונה המקובלת⁶, והחולקים עליו נהפכו למגינים על עצמם.

כאשר בא הרמב"ם למצרים בשנת 1166 מצא כי פשטו מנהגי הקראים בין המון העם, אפילו בין יהודים שראו את עצמם כנאמנים ליהדות הרבנית. הקראות הצליחה לעשות נפשות עקב מעמדה המועדף מטעם השלטון. בקהיר הייתה קהילה גדולה של קראים ובראשם נשיא ושופט מאושר על ידי השלטונות, וכנראה הייתה יד הקראים תקיפה אז בחצר הכליף. מתקבלת הסברה כי אנשי דת האיסלאם ראו ביהדות הקראית כת שדתיה קרובות יותר לדתם מאשר היהדות הרבנית.⁷ ההתנגדות הקראים ליהדות הרבנית הייתה ביסודה דתית, באשר טענתם העיקרית שהביעו נגדה היא כי קבלת חז"ל נוגדת את המקרא והדבקים בה עוברים אפוא על איסור "לא תוסיפון".
רבנו נאבק בקראים בשני מישורים. ב"משנה תורה" הוא חיבר מחדש את התורה ואת הקבלה לחיבור אורגני ועל ידי כך הצליח להראות קיומו של קשר בין המקרא והתלמוד.⁸ בכך שרבנו הציג את ההלכה כמבנה ספרותי קוהרנטי בו אין הבחנה בין דברי המקרא לדברי חז"ל, הוא ניסה להשמיט את הקרקע מתחת לרגלי הקראים. גם מבחינה מעשית רבנו לא חסך מהם את שבטו. הוא לחם כנגדם במישור הדתי. למשל הוא תיקן כי כל אישה אשר לא תטבול כדת היהדות הרבנית תאבד כתובתה⁹ ושאין להחשיב את הקראים במניין. מצד שני הוא גם יעץ לקרב את הקראים ולהתנהג עימהם כעם אחים¹⁰ ואף התיר למול את בניהם בשבת. כתוצאה מן המאבק, כבר בימי רבנו מספר הקראים במצרים נתמעט. רבים מהם שבו לדת הרבנית. בימי בנו רבי אברהם הנגיד אף נעתק מקום מושבם העיקרי לאירופה.

רבנו אינו מתייחד כאיש דת וכפילוסוף בלבד אלא גם כן כאיש מדע. הוא העמיד את החכמות לרשות ההלכה ולפעמים אף שילבן בתוכה.¹¹ רבנו בוחר להתעלם מכל מימרה שאיננה עולה בקנה אחד עם ממצאי המדע או עם דעותיו הפילוסופיות.¹² דעתו של אריסטו שהעולם קדמון סותרת לכאורה את הדת מעיקרה. אף על פי כן רבנו מצהיר כי לוּ נמצאה לה הוכחה חותכת הוא היה מפרש את הכתובים להתאים לה, כדרך שעשה בהרחקת הגשמות משום ש"היותו בלתי גוף יתבאר במופת ויתחייב בהכרח שיפורש כל מה שיחלק על פשוטו".¹³

דברי הערכה מעניינים כתב הרב א.י. הכהן קוק במאמר בו מבקר בחריפות את ההיסטוריון הדתי זאב יעבץ.¹⁴ יעבץ מלין על כך שרבנו הכניס דעות חיצוניות כגון מחשבת אריסטו אל תוך היהדות והשתמש במושגים ובמונחים שמקורם אינו יהודי¹⁵. על כך הראי"ה קוק מגיב

כי דבר ידוע הוא שלא הלך בעיניים עצומות אחרי אריסטו ואחרי הפילוסופי הערבים מפרשי דבריו, רק הוא חקר ובחן וזיקק את הדברים לפי כל הכוחות של המדעים שהיו בזמנו [...] ואחרי בירור הדברים שנתבררו לו שלא היה בהם משום סתירת יסודי התורה והייתה דעתו נוטה אליהם, לא כיחד את האמת להגיד שהם הנם דעותיו, ומצא לנכון לפרש על פיהם דברי תורה שבכתב ושבעל פה.

בתגובתו הרב קוק קובע כי רבנו לא קיבל את דברי אריסטו ללא ביקורת קפדנית באמצעות מיטב הכלים המדעיים שעמדו לרשותו של רבנו והוא לא אימץ דבר מדבריו לפני שעמד במבחן אמונתו. הרב קוק סבור כי בעבודתו רבנו תרם תרומה משמעותית לחיזוק האמונה של המשכילים שנטו לעזוב את הדת בגלל שחשו כי קיימת סתירה בין הדת למדע ובאשר כן, ליבם ושכלם נוטים להכריע לצד המדע בכל מקרה של סתירה. וכך כתב:

ורבנו, אחרי שמצא שאין סתירה ליסודות התורה מאלה הדברים הפרטיים שהמדע היותר תרבותי שהיה נהוג אז נטה אליהם, עמד על זה. וכאשר ראה שהרבה מהמשכילים שדעתם נוטה אל הדעות הללו הם עוזבים את התורה או מפקפקים באמונה מפני סתירות שהם חשים בין הדעות התרבותיות הללו ובין התורה, על כן פרסם הוא ז"ל שהחלק המבורר, שבדעות התרבותיות ההן אין בהן סתירה לדברי תורה, ואדרבה לימד שהן מתחזקות מצד התורה, ובזה העמיד את יסוד האמונה על טהרתו בלב רבים והציל בזה את חיי התורה והמסורת לדורות רבים.¹⁶

הרב קוק מבהיר כי אין שום פסול בהזדקקות לאמצעים או כלים שאינם תורניים במקורם בהקשר של לימוד או עיון בתורה. הרב קוק תמה:

ולא אדע איזה מקום יש לקנאות יתירה זו. וכי כל דרכי השכל האנושי המה דברים האסורים לישראל? ואיה אפוא יפיפיותו של יפת שבאהלי שם? ואיה השיתוף הכללי מצד צלם אלקים הכללי שנתן הקב"ה באדם, שמתוך כך אנו מכבדים את כל חכם וישר לב שבכל אדם, ואנו מקבלים את האמת מכל מי שאמרו, והאומר דבר חכמה בספרותנו הנאמנה אפילו באומות העולם נקרא חכם.

על פי דבריו לא זו בלבד שהמשכילים יכולים להשלים עם תוכני היהדות אלא פני הדת היהודית לובשים מכובדות וכבוד שלולא מפעלו של רבנו לא היה להם, ועל כן הרב קוק יוצא בהצהרה הנלהבת כדלהלן:

איך נוכל להעלים עינינו מלהחזיק טובה לרמב"ם על עבודתו הגדולה [...] להרחיק את ההבלים הנוראיים של ההגשמה באלוהות מעל גבול ישראל. נקל לנו לתאר מה היה גורל האמונה לולא עבודתו הקדושה הזאת [...] המצב של האמונה היה כל כך המוני וגס גם בדורות אשר המדעים וחופש הדעות התפשטו בהמון [...] ואיך הייתה ההרגשה הכללית כלפי האמונה בכללה לולי קדם רבנו הגדול להופיע עליה באור טהרתו הנפלאה.

יחד עם זה הרב קוק חוזר ומדגיש כי ברור שרבנו היה מודע לקיומו של פער תהומי בין תרבות יוון לבין מסורת ישראל ולא חסרות הוכחות לכך בדבריו.

תרומתו הייחודית של הרמב"ם איננה רק ביצירתו התיאולוגית המורכבת מהלכות יסודי התורה ומעיקרי האמונות והדעות של הדת היהודית, אלא בזה שהרמב"ם הפילוסוף קבע אותם. על ידי זה שהעיקרים הללו הם תמציתן של השקפות ודעות פילוסופיות, יצר הרמב"ם את הסינתזה ההכרחית בין דעות המימינים והמשמאילים ונמצא על ידי כך שהדעות הקיצוניות משני הצדדים נדחו מתוך היהדות הרשמית לקרן זווית. אמונות ההגשמה נשארו כאמונות המוניות של "הסכלים והטיפשים" והדעות של הקראים נדחו מגבול הדת כל עיקר. ביחד עם שלילת ההגשמה וקביעת האמונה ברוחניות המוחלטת של האלוהות נקבעה האמונה שהתורה הכוללת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, היא מן השמים "ולא תהא מוחלפת". הרמב"ם בעצמו היה סמל הסינתזה הזאת: הפילוסוף הגדול והתורני הגדול המדקדק במצווה קלה כבחמורה.

יחד עם כל זה יש הסוברים כי הרמב"ם לא הצליח בניסיונו ליצור יהדות שהנה רציונלית בעיקרה ואשר איננה אפופה מיסטיקה ומסתורין. השל מקונן על כך ומתאר תמונה קודרת - ולא תמיד מדויקת - באומרו

כמה שונים היו החיים היהודיים אם הרעיונות של הרמב"ם לא היו נקלטים. ברם תחום השפעתו מוגבל לתקופות ולקהילות מסוימות. לא הרמב"ם זכה להיות המנהיג והמחוקק של עם ישראל, אלא רש"י הפרשן. המטאפיסיקה של הרמב"ם לא זכתה להשפיע על בני המאות הבאות, אלא הקבלה והחסידות. השפעת הרמב"ם לא הגיעה אל העם אלא בצורה עקיפה ובאופן ספורדי [...] החשיבה הקבלית והחסידות הנחו את העם אל שורשי החיים היהודיים בצורה שונה מאוד ממה שהרמב"ם התכוון. הרמב"ם מכנה את ספר החוקים שלו "משנה תורה" אבל העם לא אימץ כינוי זה. הרמב"ם נאבק כנגד מעשי המאגיה, ולמרות זאת האגדה מייחסת לו מופתים. הרמב"ם היה חותם "משה בן מימון הספרדי", אך בספרות הוא זכה לכינוי "משה המצרי". הרמב"ם לא החשיב את הדיאלקטיקה ועם זאת ספר החוקים שלו סייע להתפתחות הפלפול. מחד הרמב"ם התנגד לסגנון המליצי ומאידך ספר המצוות, משנה תורה ואפילו מורה הנבוכים שוכתבו לחרוזים [...] במשך שמנה מאות שנה רעיונותיו לא ממש נקלטו [...] ועם זאת יתכן שסיכויי העתיד טמונים בהם.¹⁷

15.1 השפעת הרמב"ם על הסכולסטיקה הנוצרית

בימי הביניים הגותו של רבנו הייתה מוכרת ונפוצה לא רק בקרב הציבור היהודי אלא היא הגיעה אף אל אנשי ההגות של העולם הקתולי. כחצי יובל לאחר מותו של רבנו ספרו מורה הנבוכים תורגם ללטינית וכך התאפשר למעמד המלומדים לעמוד על תוכנו. הרעיון של השילוב בין הדת לפילוסופיה האריסטוטלית נקלט בצורות שונות על ידי הסכולסטיקנים כגון אלכסנדר מהילז¹⁸, אלברטוס מגנוס¹⁹ ותומס מאקוינו²⁰. בכתביהם ניתן למצוא פרקים שלמים מתוך מורה הנבוכים כפי שהועתקו מילה במילה.²¹

ר"ח מנ"א תשס"ד