המצווה הקנ"ו
והוא אמרו יתעלה: "ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם" (שם יב, טו),
וחכמים קוראים לה גם כן: ביעור, כלומר: ביעור חמץ,
ובגמרא סנהדרין מגמרא דבני מערבא אמרו:
"חמץ חייבין עליו עשה ולא תעשה:וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בריש פסחים.
עשה על בעורו, דכתיב 'תשביתו שאר מבתיכם':
לא תעשה, דכתיב 'שאר לא ימצא בבתיכם'" (שם שם, יט)
המצווה הקנ"ז
והכתוב שבא לנו בצווי זה הוא אמרו יתעלה: "והגדת לבנך ביום ההוא" (שם יג, ח).
ובא הפירוש:
"והגדת לבנך - יכול מראש החודש?כלומר: מתחילת הלילה חייב לספר.
תלמוד לומר: ביום ההוא, אי ביום ההוא - יכול מבעוד יום?
תלמוד לומר: בעבור זה (שם):
לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מנחין לפניך",
ולשון המכילתא:
"מכלל שנאמר 'והיה כי ישאלך בנך' (שם שם, יד)וכבר ידעת לשונם: "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה - מצווה עלינו לספר יציאת מצרים".
יכול אם ישאלך אתה מגיד לו: ואם לאו - אין אתה מגיד לו?
תלמוד לומר: והגדת לבנך - אף על פי שלא שאלך.
אין לי אלא בזמן שיש לו בן; בינו לבין עצמו, בינו לבין אחרים מנין?
תלמוד לומר: ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה" (שם שם, ג),
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בסוף פסחים.
המצווה הקנ"ח
והוא אמרו יתעלה: "בערב תאכלו מצת" (שם יב, יח).
ובפרוש אמרו: "בערב תאכלו מצת - הכתוב קבעו חובה",
וכבר נתבאר בפסחים,
שאכילת מצה בלילה הראשון - חובה; מכאן ואילך - רשות.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת פסחים.
המצווה הקנ"ט
והוא אמרו יתעלה: "[ו]ביום הראשון מקרא קדש" (שם שם, טז).
ודע הקדמה זו, והיא:
שכל מה שאמר בו ה' 'מקרא קדש' בא בפרושו: 'קדשהו'.כמו שבאר הכתוב. וכבר הזכרנו מקודם את דבריהם:
ועניין 'קדשהו' - שלא תעשה בו מלאכה אלא מה שמיוחד לאכילה,
"האי שבתון - עשה הוא",כלומר: כל- יום שאומר בו ה' "שבתון" הוא,
כאילו אמר 'שבות' או 'תשבות' - כל-אלו ציוויים בשביתה.
ו"שבתת ה'" (ויקרא כג, לח) קרא לימי המועדים כולם, כלומר: לימים טובים.ובמקומות הרבה בתלמוד אמרו:
"יום טוב עשה ולא תעשה",כלומר: השביתה בכל יום-טוב - מצוות עשה היא:
ועשית המלאכה האסורה בו - היא מצוות לא תעשה.
לפיכך כל העושה בו מלאכה אסור, עבר על עשה ולא תעשה.
וכבר נתבארנו מצווה זו, כלומר - השביתה, במסכת יום טוב.
המצווה הק"ס
והוא אמרו: "וביום השביעי מקרא-קדש" (שמות יב,טז).
המצווה הקס"א
והוא אמרו יתעלה: "וספרתם לכם ממחרת השבת" (ויקרא כג, טו)
דע, שכמו שחייב בית דין לספור שני יובל, שנה שנה ושמיטה שמיטה,
כמו שביארנו לעיל, כך חייב כל אחד ואחד מאתנו לספור ימי העומר,
יום יום שבוע שבוע, שהרי אמר:
"תספרו חמישים יום" (שם שם, טז),
ואמר: שבעה שבעת תספר לך" (דברים טז, ט),
כשם שמנין השנים והשמיטים מצווה אחת, כמו שביארנו, כך ספירת העומר מצווה אחת, וכך מנה אותה כל מי שקדמני - כמצווה אחת, ונכון הוא מה שעשו בזה, ואל יטעך אמרם:
"מצווה לממני יומי ומצווה לממני שבועי"עד שתחשוב שהן שתי מצוות - לפי שכל חלק וחלק מחלקי איזו מצווה שיש לה חלקיים, מצווה לעשות אותו החלק ממנה.
אבל היו נעשות שתי מצוות אילו אמרו:
מנין הימים מצווה,
ומנין השבועות מצווה.
וזה דבר שלא יעלם ממי שמדקדק בדברים, שהרי אם תאמר: חובה לעשות כך וכך, אין לשון זה מחייב שתהא אותה הפעולה מצווה בפני עצמה. וראיה ברורה על זה, זה שאנו מונים גם את השבועות בכל לילה באומרנו, שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים, ואילו היו שבועות מצווה בפני עצמה, ולא היו מתקינים מניינם אלא בלילי השבועות בלבד, ואז היו להן שתי ברכות:
"אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על ספירת ימי העומר"
ו"על ספירת שבועי העומר",
ואין הדבר כן, אלא המצווה היא ספירת העומר - ימיו ושבועיו, כמו שציווה.
ואין הנשים חייבות במצווה זו.
המצווה הקס"ב
"וקראתם בעצם היום הזה מקרא-קדש" (ויקרא כג, כא).
המצווה הקס"ג
והוא אמרו: "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון" (שם שם, כד).
וכבר קדם לך לשונם באמרם:
"האי שבתון - עשה הוא".
המצווה הקס"ד
והוא אמרו יתעלה: "תענו את נפשתיכם" (שם טז, כט).
והפירוש בספרא:
"תענו את נפשתיכם - עינוי שהוא אבית הנפש.וכן בא בקבלה,
ואיזהו? זה אכילה ושתיה".
שהוא אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיט המטה,שכן נאמר: "שבת שבתון היא לכם ועיניתם את נפשתיכם" (שם שם, לא),
ושצריך לשבות מכל הפעולות האלה,
כאילו אמר, שחובה בו השביתה המיוחדת למלאכות ולעבודה, והשביתה המיוחדת להזנת הגוף וקיומו - לפיכך אמר: 'שבת שבתון'.
ולשון ספרא:
"מניין שיום הכיפורים אסור ברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה?כלומר: השבת כל אלו כדי שיושג העינוי.
תלמוד לומר: שבת שבתון",
המצווה הקס"ה
והוא אמרו: "שבת שבתון היא לכם" (שם).
וכבר ביארנו כמה פעמים אמרם:
"האי שבתון - עשה הוא".
המצווה הקס"ו
והוא אמרו: "ביום הראשון מקרא קודש" (שם כג,לה).
המצווה הקס"ז
והוא אמרו יתעלה: "ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם" (שם שם, לו).
ודע ששביתה זו שנצטווינו בה בכל יום ויום מששת הימים האלה דינה בכל יום טוב מהם שווה, ואין שום יום מהם מיוחד בשביתה שאינה בשני, וכן מותר לנו להתעסק באוכל נפש בכל יום טוב מהם.
ולפיכך הילכת שביתה היא הלכה אחת הכוללת כל יום טוב.
וכבר נתבארנו כל דיני שביתה זו במסכת יום טוב.
אבל השביתה המצווה בשבת וביום הכיפורים היא אותה השביתה עצמה בתוספות רבות, לפי שלא התיר בשני ימים אלו אוכל נפש. ויש דברים המותרים ביום טוב ואסורים בשבת, אף על פי שאינם אוכל נפש, כמו שנתבאר במסכת יום טוב.
המצווה הקס"ח
והוא אמרו יתעלה: "בסכת תשבו שבעת ימים" (שם שם, מב).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכתא המיוחדת לכך, כלומר: מסכת סכה.
ואין הנשים חייבות במצווה זו.
המצווה הקס"ט
והוא אמרו יתעלה: "ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'" (שם שם, מ).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת סוכה.
ושם נתבאר, שאין מצווה זו חובה שבעת ימים אלא במקדש בלבד;
אבל בשאר המקומות, ביום הראשון בלבד היא חובה מן התורה.
שאין הנשים חייבות במצווה זו.
המצווה הק"ע
והוא אמרו עליו: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת ראש השנה.
ואין הנשים חייבות בה.
המצווה הקע"א
והוא אמרו יתעלה: "ונתנו איש כפר נפשו לה'" (שמות ל, יב),
ואמר "זה יתנו" (שם שם, יג). וברור, שאין הנשים חייבות במצווה זו,
לפי שהכתוב אומר: "כל העובר על הפקודים" (שם).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכתא המיוחדת לה, כלומר: מסכת שקלים.
ושם נתבאר, שמצווה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית.
המצווה הקע"ב
ולשון ספרי:
"אליו תשמעון - אפילו אמר לך לעבור על אחת מכל המצוותוזה אמרו יתעלה: "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו" (שם שם, יט).
האמורות התורה לפי שעה, שמע לו.
והעובר על מצווה זו חייב מיתה בידי שמים,
וכבר נתבאר בסנהדרין:
"שלושה מיתתם בידי שמים:וכולם ממה שנאמר:
העובר על דברי הנביא,
ונביא שעבר על דברי עצמו,
והכובש נבואתו",
"אשר לא ישמע אל דברי",
אמרו: "קרי ביה: לא- ישמע, לא-ישמע, לא-ישמע".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בסוף סנהדרין.
המצווה הקע"ג
והוא אמרו יתעלה: "שום תשים עליך מלך" (שם יז, טו).
וכבר הזכרנו מקודם את דבריהם בספרי:
"שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ:עוד אמרו בספרי:
למנות להם מלך, ולבנות בית הבחירה, ולהכרית זרעו של עמלק".
"שום תשים עליך מלך - מצוות עשה".ובא הפירוש, שזה שנאמר,
"שום תשים עליך מלך - שתהא אימתו עליך"ושיהיה בלבנו בתכלית הכבוד והגדולה והרוממות שאין למעלה ממנה,
עד שתהיה מעלתו אצלנו גדולה ממעלת נביא מבין הנביאים שבדורו.
ובפירוש אמרו:
"מלך קודם לנביא".וכשמצווה המלך הזה איזה ציווי שאינו נגד ציווי תורני - חובה לקיים פקודתו; והעובר על פקודתו ואינו מקיימה, רשות יש למלך להרגו בסיף, כמו שקיבלו אבותינו על עצמם ואמרו: "כל איש אשר ימרה את פיך וגו' יומת" (יהושע א, יח).
וכל מורד במלכות - יהיה מי שיהיה - דמו מותר למלך הממונה על פי התורה.
וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו בפרק ב' מסנהדרין ובריש כרתות ופרק ז' מסוטה.
המצווה הקע"ד
והוא אמרו יתעלה: "על פי התורה אשר יורוך וגו'" (דברים יז, יא).
ולשון ספרי:
"[ו]על המשפט אשר יאמרו לך תעשה - זו מצוות עשה".וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בסוף סנהדרין.
המצווה הקע"ה
והוא אמרו יתעלה: "אחרי רבים להטת" (שמות כג, ב).
ובפרוש אמרו: 'רובא - דאורייתא'.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו והלכותיה בכמה מקומות בסנהדרין.
המצווה הקע"ו
שממנים בכל עיר עשרים ושלושה דינים שמתקבצים כולם במקום אחד בשער העיר הראויה למניין זה וזוהי סנהדרי קטנה.
וממנים בירושלים בית דין הגדול של שבעים דינים, וממנים אחד על אותם השבעים - והוא ראש הישיבה, והוא שקוראים לו לחכמים גם 'נשיא', והכל יתקבצו במקומם המיוחד להם.
ומקום שאנשיו מועטים, שאינו ראוי לסנהדרי קטנה, ממנים בו על כל פנים שלושה להוציא לפועל את הדינים בדברים קטנים, ואלה מעבירים את הדברים הגדולים למי שלמעלה מהם. וכן ממנים מפקחים המבקרים בשווקים ובודקים דרכי בני אדם במשאם ומתנם, כדי שלא יעשו עוול אפילו בדבר מועט.
והציווי שנאמרה בו מצווה זו הוא אמרו יתעלה: "שפטים ושטרים תתן-לך בכל-שעריך" (דברים טז, יח). ולשון ספרי:
"מנין שממנין בית דין אחד לכל ישראל?והוא אמרו יתעלה למשה: "אספה-לי שבעים איש" (במדבר יא, טז).
תלמוד לומר: שפטים ושטרים תתן לך.
ומנין שממנין אחד על גבי כלן?
תלמוד לומר: תתן-לך.
ומנין שממנין בית דין לכל שבט ושבט?
תלמוד לומר: בכל-שעריך.
רבי שמעון בן גמליאל אומר: לשבטיך ושפטו -
מצווה על כל שבט ושבט להיות דן את שבטו,
שנאמר: ושפטו את העם - על כרחם". וכבר נכפל הציווי למנות שבעים זקנים,
ואמרו ז"ל:
"כל מקום שנאמר לי - הרי הוא קיים לעולם:ודע, שכל המנויים האלה, כלומר: סנהדרי גדולה וקטנה ובית דין של שלושה ושאר המינויים - כולם לא יהיו אלא בארץ ישראל דווקא, ואין סמיכה בחוצה לארץ. אך אם נתקיימה הסמיכה בארץ ישראל, רשאים אותם הסמוכים לדון בארץ ובחוצה לארץ, וזהו עניין אמרם:
וכהנו לי וגו'" (שמות כח, מא) - כלומר: שזה צווי תמידי, ואינה מצווה לפי שעה,
אלא חובה למשך הדורות.
"סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ";
אבל לא ידונו דיני נפשות לא בארץ ולא בחוצה לארץ, אלא אם בית הבחירה עומד, כמו שביארנו בהקדמת המאמר הזה.
ולשון ספרי על אמרו יתעלה במכה-נפש בשגגה:
"והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבתיכם" (במדבר לה, כט),וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו במסכת בסנהדרין.
אמרו: "בכל מושבתיכם - בארץ ובחוצה לארץ.
יכול אף ערי מקלט יהיו נוהגות בחוצה לארץ?
תלמוד לומר: אלה - אלו הדינין נוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ,
וערי מקלט אין נוהגות אלא בארץ".
המצווה הקע"ז
בין שמאריך ובין שמקצר,
והוא אמרו: "בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא יט, טו).
ובא הפירוש בספרא:
"שלא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו: קצר דבריך".זהו אחד העניינים שכוללם ציווי זה. ויש בו עוד: שכל אדם מצווה לדון דין תורה אם הוא בקי בכך ובעלי הדין התחילו לטעון לפניו. ובפרוש אמרו: "אחד דן את חברו דבר תורה, שנאמר: בצדק תשפט עמיתך".
ויש בו עוד: שחייב אדם לדון את חברו לכף זכות ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב ולחסד.
וכבר נתבארנו כונות ציווי זה במקומות מפוזרים בתלמוד.
המצווה הקע"ח
וכבר הביאו ע"ה ראיתם על חיוב העדות ממה שאמר יתעלה: "והוא עד או ראה או ידע" (שם ה, א). והעובר על מצווה זו- והוא הכובש עדותו - חטאו גדול.
והוא אמרו יתעלה: "אם לוא יגיד ונשא עונו" (שם). וזהו דבר כללי.
אך אם העדות שכבשה היא עדות ממון ונשבע עליה העד תוך כבישתה - חייב קורבן עולה ויורד, כמו שבאר הכתוב (שם שם, ה-י) ולפי התנאים הנזכרים בשבועות.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בסנהדרין ובשבועות.
המצווה הקע"ט
והוא אמרו יתעלה: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר" (דברים יג, טו).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו וחלוקיה ואיך הן הדרישות ואיך הן החקירות, ואיך חייבים לדקדק בכך ואיך תתקיים העדות או תדחה לפי החקירות האלה, במסכת סנהדרין.
המצווה המשלימה ק"פ
והוא אמרו יתעלה: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (שם יט, יט),
וזהו דין עדים זוממין: אם העידו להוציא ממון - נוציא מהם כמוהו;
ואם העידו על מה שמחייב מיתה - נמיתם באותה המיתה;
ואם העידו על מה שמחייב מלקות - נלקה אותם.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו והשאלות שנתחדשו בה וכיצד יתקיים שהעדים יהיו זוממין ונדון אותם בדין זה, במסכת מכות.
המצווה הקפ"א
והוא אמרו יתעלה: "כי-ימצא חלל באדמה" (שם כא, א). וזהו דין עגלה ערופה.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק אחרון ממסכת סוטה.
המצווה הקפ"ב
והוא אמרו יתעלה: "תכין לך הדרך ושלשת את גבול-ארצך" (שם יט, ג).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בסנהדרין ומכות ושקלים וסוטה. וכבר הזכרנו אומרם:
"ערי מקלט אין נוהגות אלא בארץ".
המצווה הקפ"ג
והוא אמרו יתעלה: "ונתנו ללויים וגו' ערים לשבת" (במדבר לה, ב). וגם ערים אלו, כלומר:
ערי הלויים, הן ערי מקלט וקולטות בתנאים המיוחדים להן, כמו שנתבאר במכות.
המצווה הקפ"ד
היינו: שנבנה כתל מקיף סביב הגגות והבורות והשיחין ודומיהם, כדי שלא יפול מישהו בהם או מהם. וכן מקומות הסכנה כולם בונים ומתקנים אותם, כדי שתסור הסכנה.
והוא אמרו: "ועשית מעקה לגגך" (דברים כב, ח).
ולשון ספרי :
"ועשית מעקה לגגך - מצוות עשה".וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת [בבא] קמא.
המצווה הקפ"ה
והוא אמרו יתעלה: "אבד תאבדון את כל המקמות" (שם יב, ב).
ועוד אמר: "כי אם כה תעשו להם מזבחתיהם תתצו וגו'" (שם ז,ה),
ואמר עוד: "ונתצתם את מזבחתם" (שם יב, ג).
ובדרך אגב שנזכרה בגמרא סנהדרין מצוות עשה דעבודה זרה, אמרו בתמיהה:
"בעבודה זרה מאי מצוות עשה איכא?!ולשון ספרי:
תרגמה רב חסדא: ונתצתם".
"מנין אתה אומר שאם קצץ אשרה והחליפה אפילו עשר פעמים שחייב לקצצה?ושם אמרו:
תלמוד לומר: אבד תאבדון".
"ואבדתם את שמם מן המקום ההוא (שם) - בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהם,
ואין אתה מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ".
המצווה הקפ"ו
וזהו דין עיר הנדחת.
והוא אמרו יתעלה: "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה" (שם יג, יז).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת סנהדרין.
המצווה הקפ"ז
כיון שהם היו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון.
והוא אמרו יתעלה: "כי החרם תחרימם" (שם כ, יז)
וביאר לנו בכתובים רבים, שטעם הדבר: כדי שלא נלמד מכפירתם. ורבים הכתובים המזרזים ומחזקים להרגם, ומלחמתם מלחמת מצווה.
ואולי יחשוב מישהו שזו מצווה שאינה נוהגת לדורות, כיון ששבעה עממין כבר כלו; אך זאת לא יחשוב אלא מי שלא הבין עניין 'נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות', והוא: שעניין שנסתיים עם השגת מטרתו, בלי שיהא אותו הדבר קשור בזמן מסוים - אין אומרים עליו "אינו נוהג לדורות", לפי שהוא נוהג בכל דור שבו נמצאת אפשרות לאותו הדבר.
הלא תראה, אם יאבד ה' את זרע עמלק בכללותו וישמידנו עד סופו - כמו שיהיה במהרה בימינו, כמו שהבטיח יתעלה: "כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו'" (שמות יז, יד) - האם נאמר אז שזה שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט) אינו נוהג לדורות?!
כך אין לומר, אלא הוא נוהג בכל דור ודור, וכל עוד ימצא זרע עמלק יושמד. וכך הריגת שבעה עממין והשמדתם הוא ציווי שנצטווינו בו - והיא מלחמת מצווה.
ואנחנו מצווים לשרשם ולרדפם בכל דור ודור עד שישמדו, עד האחרון.
וכך עשינו, עד שנשלמה השמדתם על ידי דוד, ונתפזרה השארית ונטמעה בין האומות עד שאינה ידועה [עוד].
אולם על ידי זה שכבר כולו, לא תהיה המצווה שנצטווינו להרגם מצווה שאינה נוהגת לדורות, כשם שלא נאמר במלחמת עמלק שאינה נוהגת לדורות, אפילו אחר השמדתם והכרתתם,
כי מצווה זו אינה קשורה בזמן ולא במקום מיוחד כמו המצוות המיוחדות למדבר או למצרים, אלא היא קשורה במי שמצווים עליו, וכל עוד יהיה בנמצא מקימים בו אותו הציווי.
ובכלל ראוי לך להבין ולהתבונן בהבדל בין המצווה ובין הדבר שנצטווה עליו. כי יש שהמצווה נוהגת לדורות, אלא שהדבר שנצטווה עליו כבר נעדר בדור מן הדורות; אך לא בהעדר הדבר שנצטווה עליו תיהפך המצווה ל'אינה נוהגת לדורות'. אלא תהיה 'אינה נוהגת לדורות'.
אם העניין להיפך והוא: שיהא דבר מסוים מצוי במצב מסוים, ובאיזה זמן חובה היה [לעשות] בו פעולה מסוימת, או דין; אך היום אינו חובה, אף על פי שאותו הדבר מצוי באותו המצב.
כגון: לוי זקן שהיה פסול במדבר והוא כשר אצלנו היום, כמו שנתבאר במקומו.
והבן כלל זה ודעהו.
המצווה הקפ"ח
והוא אמרו יתעלה: "תמחה את זכר עמלק" (שמות שם).
וכבר הזכרנו מקודם אמרם: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ:
למנות להם מלך,
ולבנות להם בית הבחירה,
ולהכרית זרעו של עמלק".
וגם מלחמת עמלק היא מלחמת מצווה.
וכבר נתבארנו דיניה בפרק ח' מסוטה.
המצווה הקפ"ט
וזה אמרו יתעלה: "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה, יז).
ולשון ספרי:
"זכור את אשר עשה לך עמלק - בפה,כלומר: אמור דברים בפיך שיביאו בני אדם לכך, שלא תסור שנאתו מן הלב.
ולא תשכח - בלב".
ולשון ספרא:
"זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבבך?הלא תראה, איך עשה שמואל הנביא, כשבא לקיים מצווה זו: שהוא זכר תחילה, ואחר כך ציווה להרגם, והוא אמרו:
כשהוא אומר 'לא תשכח', הרי שכחת הלב אמורה;
הא מה אני מקים 'זכור'? - שתהא שונה בפיך".
"פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל" (שמואל-א טו, ב).
המצווה הק"צ
שכן נצטווינו שאם נלחם עמהם, נכרות עמהם ברית על נפשם בלבד; אם ישלימו עמנו וימסרו לנו את הארץ, אז נטיל עליהם תשלום מיסים ועבדות.
והוא אמרו יתעלה: "יהיו לך למס ועבדוך" (דברים כ, יא).
ולשון ספרי:
"אמרו: מקבלין אנו עלינו מיסים ולא שעבוד,והוא: שיתנו דבר קבוע כל שנה, כפי שיקבע המלך בעת ההיא ויהיו נשמעים לפקודות ומצויים במורא ושפלות, וזהו עניין השעבוד. אבל אם לא ישלימו אתנו - נצטווינו להרוג כל זכר בעיר, קטון וגדול, ולקחת כל שללה וכל הנשים.
שעבוד ולא מסים - אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם זו וזו".
והוא אמרו יתעלה: "ואם לא תשלים עמך וגו'" (שם שם, יב).
וכל זה הוא דין מלחמת הרשות.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ח' מסוטה ובפרק ב' מסנהדרין.
המצווה הקצ"א
וכהן זה נקרא: 'משוח מלחמה'. ויאמר בנאומו כלשון הנזכר בתורה, ויוסיף בעניין זה דברים המעוררים את העם למלחמה ומביאים אותם למסור את נפשם על ניצחון דת ה', ועל הנקמה בסכלים המקלקלים את סדר הישוב.
והוא אמרו יתעלה: "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן" (שם שם, ב).
ואחר כך יצווה להכריז בשורות הצבא להחזיר רכי הלבב, וכל מי שבנה ולא ישב או נטע ולא אכל, או ארש ולא כנס, כמו שבאר הכתוב, והוא אמרו: "ודברו השטרים" (שם שם, ה).
אמרו בגמרא:
"ודברו השטרים - כהן מדבר ושוטר משמיע".וכל זה, כלומר: נאום משוח מלחמה וההכרזה בעורכי המלחמה אינו חובה אלא במלחמת הרשות ובה נוהג דין זה;
אבל מלחמת מצווה - אין בה שום דבר מכל זה, לא נאום ולא הכרזה, כמו שנתבאר בפרק ח' מסוטה. ושם נתבארנו דיני מצווה זו.
המצווה הקצ"ב
ולא יפנו בני אדם בכל מקום ובין האוהלים - כדרך שעושים האומות -
והוא אמרו יתעלה: "ויד תהיה לך מחוץ למחנה וגו'" (שם כג, יג).
ולשון ספרא:
"אין יד אלא מקום,
שנאמר: והנה מציב לו יד" (שמואל-א טו, יב).
המצווה הקצ"ג
"כי תצא מחנה על אויביך" (דברים כג, י).
ולשון צווי זה הוא אמרו יתעלה: "ויתד תהיה לך על אזנך" (שם שם, יד).
ולשון ספרי:
"אין אזנך אלא מקום זיונך".
המצווה הקצ"ד
או לשקול דמיה אם נשתנה.
והוא אמרו יתעלה: "והשיב את הגזלה אשר גזל וגו'" (ויקרא ה, כג).
וכבר ביארו במסכת מכות:
שלאו דגזל הוא לאו שנתק לעשהוכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרקים האחרונים מ[בבא] קמא.
ואמרו: "דחמנא אמר: לא תגזל (שם יט, יג), והשיב את הגזלה וגו'".
המצווה הקצ"ה
וכבר בא הציווי על מצווה זו בביטויים שונים, אמר:
"פתח תפתח את ידך" (דברים טו, ח),
ואמר: "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" (ויקרא כה, לה),
ואמר: "וחי אחיך עמך" (שם שם, לו).
הכוונה בכל הפסוקים האלה היא אחת, והיא: שנכלכל עניינו ונתמכנו די מחסורו.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במקומות שונים, רובם בכתובות וב[בבא] בתרא.
ובא בקבלה, שאפילו עני המתפרנס מן צדקה חייב במצווה זו, כלומר: הצדקה למי שנמוך ממנו או למי שכמוהו - אפילו בדבר מועט.
המצווה הקצ"ו
והוא אמרו יתעלה: "העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו" (דברים טו, יד).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק א' מקדושין.
המצווה הקצ"ז
הציווי שנצטווינו להלוות לעני, כדי להרחיב לו ולהקל על ענייניו, ומצווה זו יותר גדולה וחמורה ממצוות צדקה; כי מי שנצרך ומגלה פניו לבקש מבני אדם, אין מצוקתו וצערו בדבר זה כמו זה שעדין לא גילה פניו, והוא זקוק לעזרה כדי שלא יתגלה מצבו ולא יהא נצרך.
הציווי במצווה זו הוא אמרו יתעלה: "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך" (שמות כב, כד). ולשון המכילתא:
"כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלושה,וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו בכמה מקומות בכתובות וב[בבא] בתרא.
האחד: אם כסף תלווה את עמי".
אמרו: "אם כסף תלווה - חובה.
אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות?
תלמוד לומר: העבט תעביטנו די מחסרו (דברים טו, ח) - חובה ולא רשות".
