דע שאומרם: "תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני" מורה, שמספר זה הוא מספר המצוות הנוהגות לדורות. לפי שמצוות שאינן נוהגות לדורות אין להן קשר בסיני, אם נאמרו בסיני ואם לא. ולא נתכנו באומרם "בסיני" אלא לעקר מתן התורה שנתנה בסיני, וזה מאמר ה' יתעלה: "עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך וגו'" (שמות כד, יב). ובפירוש אמרו:

מאי קראה? "תורה צוה לנו משה מורשה וגו'" (דברים לג, ד),
כלומר: מנין ת'ו'ר'ה', שהוא תרי"א;
ו"אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמעום;
ובאלה נשלמו תרי"ג מצוות.

הכוונה בסימן זה, שהדבר שציווה לנו משה ולא שמענוהו אלא ממנו הוא מנין ת'ו'ר'ה' ואותה קרא: "מורשה קהלת יעקב" ומצווה שאינה נוהגת לדורות אינה מורשה לנו, שכן לא נקרא "ירושה" אלא דבר הקים לדורות, כמו שנאמר: "כימי השמים על הארץ" (שם יא, כא).

וממה שאמרו גם זאת: שכל אבר ואבר כאילו מצווה לאדם לעשות מצווה, וכל יום ויום כאילו מזהירו מעברה - והרי זה מוכיח שהמניין הזה לא יחסר לעולם. אבל אלו היה מצוות שאינן נוהגות לדורות מכלל המניין, כי אז היה המספר הזה חסר בזמן שבו מסתימת חובת אותה המצווה, ולא היה מאמר זה נכון אלא בזמן מסוים.

טעות מי שמנה מצוות זמניות

ואמנם זולתנו טעה גם בעיקר הזה ומנה - כשהיה נתון בדחק - "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש" (במדבר ד, כ) וגם מנה "לא יעבד עוד" (שם ח, כה) - בעניין הלויים. אבל גם אילו אינן נוהגות לדורות אלא במדבר, אף על פי שאמרו רמז לגונב את הקסוה "לא יבאו לראות", הרי די באומרם "רמז" שפשטה דקרא אינו בעניין זה; וגם אינו מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים, כמו שנתבאר בתוספתא ובסנהדרין.

אכן תמהני על מי שמנה את הלאווין האלה - מדוע לא מנה את הפסוק בעניין המן: "איש אל יותר ממנו עד בקר" (שמות טז, יט)? וכן אמרו יתעלה: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב, ט); וכן הלאו שבא בעניין בני עמון: "אל תצורם ואל תתגר בם" (שם שם, יט). אף היה לו למנות בכלל מצוות עשה את הפסוק: "עשה לך שרף ושים אתו על נס" (במדבר כא, ח); והפסוק "קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן" (שמות טז, לג), כשם שמנו תרומת המכס וחנוכת המזבח, וכן היה להם למנות: "היו נכונים לשלשת ימים" (שם יט, טו), וכן "גם הצאן והבקר אל ירעו" (שם לד, ג) ו"אל יהרסו לעלות אל ה'" (שם יט, כד), ורבים כאלה.

הרי לא יסתפק בעל שכל, שכל אלו הן מצוות שנאמרו לו למשה בסיני - עשה ולאו אלא שהן כולן לפי שעה ואינן נוהגות לדורות, ולכן אין למנותן.

לפי העיקר זה אין גם למנות ברכות וקללות שנצטוו בגריזים ועיבל, ולא בניין המזבח שנצטווינו לבנותו בבואנו לארץ כנען לפי שכל אלו מצוות לפי שעה. גם לא העשה, שנצטווינו להקריב שלמים כל בהמה שנרצה לאכול ממנה - לפי שכל זה ציווה במיוחד במדבר, והוא אמרו: "והביאם לה'" (ויקרא יז, ה). אמרו בספרא והביאום זו מצוות עשה, אלא שהיא במדבר בלבד, כמו שבאר במשנה תורה התר בשר תאווה לדורות, והוא אמרו: "בכל אות נפשך תאכל בשר" (דברים יב, כ).

אילו היה צריך למנות כל מה שהוא מסוג זה, היה כל מה שציווה בו משה מן היום שהיה לנביא עד היום שמת - מלבד המצוות הנוהגות לדורות יותר משלוש מאות מצוות, אם נמנה כל מצווה שנתנה במצרים וכל מה שבא במילואים וזולתם - כולם דברי תורה, מהם עשה ומהם לא תעשה. אך כיון שלא יתכן למנות את כולן, יתחייב בהכרח שלא תמנה אף אחת מהן; ולא כמו שעשה זולתנו, שלקח אחדות על דרך העזר כשנלאה [למצא את] המנין.

זהו מה שרצינו להשיגו בכלל הזה.