המצווה הקט"ו
והוא אמרו: "לא תזבח על חמץ דם זבחי" (שמות כג, יח).
וכבר נכפל לאו זה בלשון לא תשחט וכו' (שם לד, כה).
וענינו: שמזמן שחיטת הפסח, והוא בין הערבים, לא יהא ברשותו חמץ, לא ברשות השוחט ולא ברשות הזורק ולא ברשות המקטיר ולא ברשות אחד מבני חבורה;
וכל אחד מאלו שיש ברשותו חמץ באותה העת - לוקה.
ובמכילתא:
"לא תשחט על חמץ דם זבחי" -וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה' מפסחים.
לא תשחט הפסח ועדין החמץ קיים.
המצווה הקט"ז
והוא אמרו: "ולא ילין חלב חגי עד בקר" (שם כג, יח).
ולשון המכילתא:
"לא ילין" בא הכתוב ללמד על החלבים שהם נפסלים בלינה על גבי הרצפה".וכבר נכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר, והוא אמרו: "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח" (שם לד, כה).
המצווה הקי"ז
האזהרה שהזהרנו מלהשאיר דבר מבשר הפסח למחרת היום, כלומר ליום חמשה עשר.
והוא אמרו: "ולא תותירו ממנו עד בקר" (שם יב, י).
וכבר בארנו שלאו זה הוא לאו שנתק לעשה, לפי שאמר: "והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו" (שם).
ובמכלתא אמרו:
"והנתר ממנו" - בא הכתוב לתן עשה על לא תעשה,
לומר: שאין לוקין עליו".
המצווה הקי"ח
האזהרה שהזהרנו מלהשאיר מבשר החגיגה הקרבה ביום ארבעה עשר.
כמו שנתבאר בפרק ו מפסחים, ליום השלישי, אלא תאכל במשך שני הימים.
והוא אמרו: "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר" (דברים טז, ד).
ובא הפירוש המקובל בפסוק זה כך:
"לא ילין מן הבשר וגו'" - בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר שתאכל לשני ימים.והנותר מחגיגה זו של ארבעה עשר ליום השלישי - ישרף באש לפי שהוא בכלל נותר -
יכול ליום אחד? כשהוא אומר: "לבקר" - לבקרו של שני.
ועליה אומר יתעלה: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" (שם, ב).
ולפיכך אין לוקין עליו.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו, כלומר: חגיגת י"ד בלבד, בכמה מקומות ממסכת פסחים ומסכת חגיגה.
המצווה הקי"ט
והוא אמרו עליו: "לא ישאירו ממנו עד בקר" (במדבר ט, יב).
וגם זה נתק לעשה כראשון.
המצווה המשלימה ק"כ
והוא אמרו בקרבן תודה: "לא תותירו ממנו עד בקר" (ויקרא כב, ל).
ומזה למדנו שאר קודשים, שכל מה שנותר מהם לאחר זמן אכילתם - הרי הוא נותר וחייב לשרפו לפי שהוא נתק לעשה; ושרפתו מצוות עשה.
כמו שביארנו במצווה צ"א ממצוות עשה.
המצווה הקכ"א
והוא אמרו: "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו);
והשובר עצם מעצמיו - לוקה.
ובפירוש אמרו:
"השובר את העצם בפסח טהור - הרי זה לוקה".
המצווה הקכ"ב
האזהרה שהזהרנו מלשבור עצם מעצמות פסח שני גם כן.
והוא אמרו יתעלה בו: "ועצם לא תשברו בו" (במדבר ט, יב);
והשובר בו - גם הוא חייב מלקות.
ובגמרא פסחים אמרו:
"כשהוא אומר 'ועצם לא תשברו בו' בפסח שני, שאין תלמוד לומר;וכבר נתבארו דיני שבירת העצם בפרק ז מפסחים.
שכבר נאמר 'ככל חקת הפסח' (שם) - האוי אחד עצם שיש בו מח ואחד עצם שאין בו מח".
המצווה הקכ"ג
והוא אמרו יתעלה: "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" (שמות יב, מו).
ולשון המכילתא:
"'חוצה' - חוץ למקום אכילתו".ובגמרא פסחים אמרו:
והדבר היוצא ממנו אסור לאכלו והוא במדרגת טרפה.
"המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה - אינו חייב עד שיניח.ואם הניח אז יתחייב מלקות.
'הוצאה' כתובה בו כשבת";
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק ז מפסחים.
המצווה הקכ"ד
והוא אמרו יתעלה: "לא תאפה חמץ חלקם נתתי אתה מאשי" (ויקרא ו, י),
כאילו אמר שחלקם שהוא שירי המחנה לא יאפה חמץ.
ומי שאפה אותו חמץ - חייב מלקות.
כמו שביארה המשנה ואמרה: וחייבין על אפייתה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה ממנחות.
המצווה הקכ"ה
והוא אמרו יתעלה: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל" (שמות יב, ט).
וכבר נתבאר לך בכלל התשיעי ממאמר זה,
שהעובר על לאו זה - לוקה.
המצווה הקכ"ו
והוא אמרו יתעלה: "תושב ושכיר לא יאכל בו" (שם, מה).
המצווה הקכ"ז
והוא אמרו: "וכל ערל לא יאכל בו" (שם, מח);
והאוכלו ערל - לוקה.
המצווה הקכ"ח
והוא אמרו יתעלה: "כל בן נכר לא יאכל בו" (שם, מג).
אמר המתרגם על פי הקבלה:
כל בר ישראל דישתמד.ולשון המכילתא:
"כל בן נכר - זה ישראל משמד שעבד עבודה זרה".
המצווה הקכ"ט
האזהרה שהזהר הטמא מלאכל קדש.
והוא אמרו ביולדת: "בכל קדש לא תגע" (ויקרא יב, ד).
ולשון ספרא:
"בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא -
מה מקדש הנכנס לו בטמאה ענוש כרת,
אף הקדש האוכלו בטמאה ענוש כרת".
ולמד באמרו "לא תגע" באדם שאכל במזיד לפי הכלל שנתבאר במכות בביאור אמרו יתעלה: "בכל קדש לא תגע".
והוא אמרם בגמרא מכות:
טמא שאכל את הקדש, בשלמא עונש כתיב: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה" (שם ז, כ);ושם אמרו:
אזהרה מנא לן? אתיא מ"בכל קדש לא תגע".
"בכל קדש לא תגע" - אזהרה לאוכל.ומן הלשונות האלה יתבאר לך, שטמא שאכל את הקדש חייב כרת, במה דברים אמורים?
אתה אומר אזהרה לאוכל, או אינו אלא אזהרה לנוגע?
תלמוד לומר: "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא" -
מקיש קדש למקדש:
מה מקדש שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה;
ואי לנגיעה - מאי נטילת נשמה איכא?
אלא לאכילה.
ואפקה רחמנא לאכילה בלשון נגיעה למימר דנגיעה כאכילה.
אם הוא מזיד;
אבל אם הוא שוגג - הרי זה מקריב קרבן עולה ויורד.
כמו שהזכרנו במצווה ע"ב ממצוות עשה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים.
המצווה המשלימה ק"ל
והוא אמרו יתעלה: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (שם, יט);
ומי שעבר ואכלו - לוקה.
ובתוספתא זבחים נתבאר.
שטהור שאכל בשר טמא - הרי זה לוקה את הארבעים.ובפרק ב' מגמרא פסחים אמרו:
"טמאת הגוף בכרת, טמאת הבשר בלאו".וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים.
המצווה הקל"א
והוא אמרו בפרשת קדושים בהזכירו קרבן השלמים: "והנותר עד יום השלישי באש ישרף, ואם האכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה, ואכליו עוונו ישא כי את קודש ה' חילל ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (שם יט, ו-ח)
הנה נתבאר שהוא בכרת אם הוא מזיד;
ואם אכל בשוגג - חייב חטאת קבועה.
הנה העונש מפורש בכתוב; אבל האזהרה היא ממה שאמר במלואים: "וזר לא יאכל כי קדש הם" (שמות כט, לג). כינוי זה, שהוא "הם", הוא כולל גם כל מה שנתקלקל מן הקודשים ואסור לאכלו - כנותר.
ובמעילה אמרו על מה שאמרה המשנה:
"הפיגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה מפני שהן שני שמות".אמרו:
לא שנו אלא לטמאת הידים דמדרבנן; אבל לעניין אכילה מצטרפין.
דתניא: ר' אליעזר אומר: "לא יאכל כי קדש הם - כל שבקדש פסול,והפיגול והנותר הם מפסולי המקודשין ולפיכך כל אחד מהם מוזהרים על אכילתו על פי אמרו: "לא יאכל כי קדש הם".
לתן לא תעשה על אכילתו".
וכבר נתבאר עונש הנותר שהוא כרת.
המצווה הקל"ב
והאזהרה על אכילת פיגול זה היא אמרו: "לא יאכל כי קדש הם", כמו שביארנו במצווה שלפני זו; אבל את העונש למדנו ממה שנאמר בפיגול בפרשת צו את אהרן: "ואם אכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אתו לא יחשב לו פיגול יהיה והנפש האוכלת ממנו עוונה תשא" (ויקרא ז, יח).
ובאה הקבלה בפירוש פסוק זה, שהוא מדבר בקרבן שנתקלקלה בו המחשבה בשעת הקרבתו והוא הנקרא: פיגול, ושאמרו "האכל יאכל" אין כוונתו אלא אם חשב עליו שיאכל ממנו ביום השלישי. אמרו:
"כוף אזנך לשמוע, במחשב על זבחו שיאכל ממנו ביום השלישי הכתוב מדבר".שהוא מתקלקל במחשבה זו, והאוכל ממנו אחר מחשבה זו - חייב כרת, שנאמר: "והנפש האכלת ממנו עונה תשא".
ואמר בנותר:
"ואכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה" (שם יט, ח).
ובגמרא כרתות אמרו:
"אל תהי גזרה שווה קלה בעיניך, שהרי פיגול אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שווה דילף עוון עוון מנותר:וגם האוכל פיגול בשגגה - יביא חטאת קבועה.
כתיב הכא "והנפש האכלת ממנו עונה תשא".
וכתיב התם "ואכליו עונו ישא"
מה להלן כרת אף כאן כרת".
וכבר נתבארו דיני הפיגול והנותר במקומות שונים בסדר קודשים.
המצווה הקל"ג
והוא אמרו: "וכל זר לא יאכל קדש" (שם כב, י)
וכוונתו ב"קדש" זה - התרומה. וכן הביכורים, לפי שגם הם נקראו: תרומה, כמו שאבאר, ולזאת כוונתי באמרי שום תרומה והוא הדין לכל מועל בקודשים בזדון.
ואם אכל תרומה בזדון חייב מיתה בידי שמים, ואינו חייב תוספת חמש כמו שנתבאר בפרק ו' ופרק ז' ממסכת תרומה. ובפרק ט' מסנהדרין מנו מחייבי מיתה בידי שמים ובכללם: זר שאכל תרומה, והביאו ראיה לכך מאמרו: "ומתו בו כי יחללהו" (שם, ט) ואחריו "וכל זר לא יאכל קדש".
ובפרק ב' מביכורים אמרו:
"התרומה והביכורים חייבים עליהם מיתה וחומש ואסורים לזרים";
ורב חולק על כל המשניות האלה ואומר:
זר שאכל תרומה - לוקה.
וידוע שרב תנא הוא פליג. וכבר ביארנו בחיבורנו בפירוש המשנה, שכל מחלוקת שאינה מחייבת מחלקת למעשה אלא בסברא בלבד, לא אפסוק בה הלכה, ולא אמר: הלכה כפלוני; ולפיכך לא אמר כאן הלכה כרב או כסתם משנה, כיון שלדברי הכל לוקה.
לפי שכל מחייב מיתה בידי שמים על אחד הלאווין - לוקה גם כן, כמו שביארנו בהקדמות מאמר זה.
וכן כל מועל בקודשים במזיד - לוקה בלי ספק, והוא אמרם במופלא סמוך לאיש אם הקדיש, אמרו:
"הקדיש הוא ואכלו אחרים ר' יוחנן ור' שמעוון בן לקיש דאמרי תרויהו: לוקין".
המצווה הקל"ד
האזהרה שהזהר אפילו תושב כהן ושכירו מלאכול תרומה.
אמר: "תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש" (שם, י); ואם אכל, דינו כדין שאר זרים.
המצווה הקל"ה
ולשון יבמות
"מנין לערל שאינו אוכל בתרומה?וכך הוא גם לשון ספרא, ושם אמרו:
נאמר" 'תושב ושכיר' בפסח (שמות יב, מה) ונאמר 'תושב ושכיר' בתרומה (ויקרא שם) -
מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו, אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו"; והוא הדין לשאר קודשים.
"ר' עקיבא אומר 'איש איש' (שם, ד) - לרבות את הערל".ושם נתבאר גם כן, כלומר: בגמרא יבמות שדבר תורה: משוך אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל.
הנה נתבאר שערל אסור בתרומה מן התורה, ומשוך הוא שאסור מדרבנן. והבן זה.
ושם אמרו: משוך צריך שימול מדרבנן.
המצווה הקל"ו
והוא אמרו: "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקודשים לא יאכל עד אשר יטהר" (שם).
ובגמרא מכות אמרו:
"אזהרה לתרומה מנין?
מ'איש איש' וגו'.
איזהו דבר שהוא שווה בזרעו של אהרן?
הווי אומר - זו תרומה".
הכוונה באמרם "שווה בזרעו של אהרן" - שיאכלנו הזרע כולו, זכרים ונקבות.
וכבר נכפל עוד הלאו בעניין זה באמרו: "ושמרו את משמרתי" (שם, ט).
והעובר על לאו זה - חייב מיתה בידי שמים.
ובפרק ט' מסנהדרין מנו מחייבי מיתה בידי שמים ובכללם כהן טמא שאכל תרומה טהורה, והביאו ראיתם ממה שנאמר: "ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא".
המצווה הקל"ז
ובגמרא יבמות אמרו:
"כי תהיה לאיש זר, כיון שנבעלה לפסול לה - פסלה".וממה שאמר: "בתרומת הקודשים" אמרו:
"במורם מן הקודשים לא תאכל".כלומר: חזה ושוק.
ושם אמרו לכתוב קרא:
היא בקודשים לא תאכל, מאי בתרומת הקודשים?כלומר: שאם נבעלה לפסול לה - נפסלה לתרומה: ושאם הייתה נשואה לזר ומת - חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק. ונמצא לאו זה, שהוא "היא בתרומת הקודשים לא תאכל", כולל שני ענינים:
שמעת מנה תרתי.
אחד אזהרה לחללה מלאכל קדש.
והשני אזהרה לכוהנת שנשאת לזר מלאכל חזה ושוק אף על פי שמת בעלה או גרשה.
אבל אסור אכילתה בתרומה בעודה תחת בעלה הזר אינו מפסוק זה אלא למדוהו מקבלי הפירוש ממה שנאמר: "וכל זר לא יאכל קדש" (שם, י), וכל זמן שהיא תחת הזר - הרי היא כזר ו"זר" קרינא בה. ודע זה.
וגם היא אם עברה על לאו זה - הרי היא לוקה.
המצווה הקל"ח
והוא אמרו יתעלה: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (שם ו, טז).
ונכפל הלאו בחביתי כהן גדול שגם היא מנחה. והעובר על זה - לוקה.
ולשון ספרא:
"כליל תהיה לא תאכל" - כל שהוא ב"כליל תהיה".
לתן לא תעשה על אכילתו.
המצווה הקל"ט
האזהרה שהזהרו הכהנים מלאכול בשר חטאות הנעשות בפנים
והוא אמרו יתעלה: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באשר תשרף" (שם, כג).
והאוכל ממנה - לוקה.
ולשון ספרא:
"לא תאכל באש תשרף" - כל שהוא טעוון שרפה.
לתן עליו בלא תעשה על אכילתו.
המצווה המשלימה ק"מ
האזהרה שהזהרנו מלאכול פסולי המקודשין שאסור לאוכלם, והוא שיהיה מום שעשינוהו בהם בכוונה, כמו שנתבאר במסכת בכורות, או שנפסל אותו הקרבן אחר שחיטתו בדרך מדרכי הפסול המונעים אכילתו, והוא שנאמר: "לא תאכל כל תועבה" (דברים יד, ג).
ולשון ספרי:
"לא תאכל כל תועבה" בפסולי המקדשין הכתוב מדבר.ושם אמרו:
"ר' אליעזר בן יעקב אומר:ומי שאכל לוקה.
מנין לצורם באוזן הבכור ואכל ממנו שעובר בלא תעשה?
תלמוד לומר: "לא תאכל כל תועבה";
וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת בכורות.
המצווה הקמ"א
והוא אמרו יתעלה: "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך" (שם יב, יז).
והאוכל מעשר שני בלי פדיון - לוקה: ודוקא בתנאי שנתבאר בסוף מכות, והוא: שיאכלנו בחוץ אחר שראה פני הבית, כלומר: לפנים מחומת ירושלים.
והוא אמרם שם:
מאימתי חייבין עליו? משיראה פני הבית.
המצווה הקמ"ב
האזהרה שהזהרנו מלאכול מעשר שני של תירוש חוץ לירושלים.
והוא אמרו יתעלה: "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך" (שם):
והאוכלו - לוקה, ובאותו התנאי שנתבאר במעשר דגן.
המצווה הקמ"ג
והאוכל חייב מלקות, ובאותו תנאי שקדם במעשר דגן.
ואולי תתמה על שמנינו מעשר דגן ומעשר תירוש ומעשר יצהר, שלש מצוות;
דע שאם אכל שלשתן כאחד - לוקה על כל אחת ואחת; לפי שלאו זה שבפסוק זה אינו לאו שבכללות שאין לוקין עליו, אלא הוא לחלק.
ובפירוש אמרו בגמרא מכות:
"אכל מעשר דגן ותירוש ויצהר - חייב על כל אחת ואחת.ובגמרא מכות אמרו:
וכי לוקין על לאו שבכללות?
קרא יתירא כתיב. מכדי, כתיב: "ואכלת לפני ה' אלהיך [וגו']
מעשר דגנך תירשך ויצהרך וכו'" (שם יד, כג)
ולמה לי למהדר למכתבינהו לכלהו?
שמע מינה לחלק".
"מכדי, כתיב: "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך".הרי נתבאר שכל מה שהזהיר עליו בפסוק זה, כל עניין ועניין לאו בפני עצמו. ואחזור להשלים שאר הלאווין שכלל אותם הפסוק.
לכתוב רחמנא: לא תוכל לאכל אותם בשעריך, מהדר פירושנהו לכלהו למה לי?
שמע מנה ליחודיה לאו לכל חד וחד".
המצווה הקמ"ד
והוא אמרו: "לא תוכל לאכל בשעריך וכו' ובכרת בקרך" (שם יב, יז).
ולשון ספרי:
"בכרת" - זה הבכור, לא בא הכתוב ללמד אלא לזר שאכל בכור בין לפני זריקת דמים ובין לאחר זריקת דמים, שעובר בלא תעשה.הנה נתבאר לך שלאו זה כולל שני ענינים:
אזהרה לזר שלא יאכל בכור תמים
וגם אזהרה לכהן על אכילתו חוץ לירושלים.
ובשני עניינים הדין תלוי בבכור תמים;
והעובר על לאו זה - לוקה.
המצווה הקמ"ה
והוא אמרו כאן בפסוק זה: "בקרך וצאנך" כאילו אמר: לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך בקרך וצאנך.
ובא הפירוש:
"בקרך וצאנך" - לא בא הכתוב אלא לאוכל חטאת ואשם חוץ לקלעים שהוא עובר בלא תעשה, וזה לוקה. וכן גם אוכל קודשים קלים חוץ לחומה לוקה, כמו שנתבאר בגמרא מכות, לפי שאוכל כל דבר חוץ למקום אכילתו "לא תוכל לאכול בשעריך" קרינא ביה. וזכור זאת.
המצווה הקמ"ו
והוא אמרו יתעלה: "לא תוכל לאכל בשעריך וגו' כל נדריך אשר תדר", כאילו אמר: לא תוכל לאכל נדריך אשר תדר.
ובא הפירוש:
"ונדריך" - זו עולה. לא בא הכתוב אלא ללמדך לאוכל עולה, בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים, בין לפנים מן הקלעים בין חוץ לקלעים שהוא עובר בלא תעשה. ולאו זה הוא האזהרה לכל מועל. והעובר על לאו זה, כלומר: האוכל מבשר עולה או הנהנה משאר הקודשים שחייבין עליהם מעילה, כמו שנתבאר במסכת מעילה: אם הוא מזיד - לוקה; ואם הוא שוגג - מקריב קרבן מעילה, ומחזיר מה שנהנה ומוסיף חמש, כמו שנתבאר במסכת מעילה.
ובפרק ט מסנהדרין אמרו:
"הזיד במעילה, ר' יהודה אומר: במיתה;והביאו ראיתם מאמרו "ומתו בו כי יחללהו" (ויקרא כב, ט) אמרו: "בו" - ולא במעילה.
וחכמים אומרים: באזהרה".
המצווה הקמ"ז
והוא אמרו: "לא תוכל לאכל בשעריך וגו' ונדבתיך", כאילו אמר: לא תוכל לאכל נדבתיך.
ובא בקבלה:
לא בא הכתוב אלא לאוכל תודה ושלמים לפני זריקת דמים שהוא עובר בלא תעשה.
וגם זה לוקה.
המצווה הקמ"ח
האזהרה שהזהר הכהן מלאכול את הביכורים בחוץ.
והוא אמרו: "לא תוכל לאכל בשעריך וגו' ותרומת ידך".
בא בקבלה:
"ותרומת ידך" - אלו הביכורים.ולשון ספרי:
לפי שלא הניח בפסוק זה דבר הטעוון הבאת מקום שלא הזכירו בפירוש, ואמר בכללם "ותרומת ידך" - הרי אלו הביכורים בלי ספק, שביאר בהם שהם טעונין הבאת מקום; אבל התרומה ידוע שאינה טעונה הבאת מקום, והיאך יזהיר על אכילתה בשעריך:
"לא בא הכתוב אלא לאוכל ביכורים שלא קרא עליהם, שהוא עובר בלא תעשה".
וכבר נתבאר בסוף מכות, שאינו חייב עליהם אלא קדם שיניחם בעזרה; אבל משיניחם בעזרה - הרי הוא פטור עליהם, אף על פי שלא קרא. וגם בביכורים אותו התנאי שבמעשר שני, כלומר: שאין כל מי שאכולם בחוץ חייב עליהם, עד שיראו פני הבית:
ואם אכל מהם מי שיאכל אחר שראו פני הבית קדם הנחה בעזרה - חייב מלקות בלבד אם הוא כהן; אבל הישראלי - הרי הוא מחייב מיתה בידי שמים, אם אכל ביכורים, אפילו אחר קריאה.
ובפירוש אמרו:
התרומה והביכורים חייבין עליהן חומש ומיתה ואסורין לזרים.לפי שכיון שקראם יתעלה תרומת ידך, חלו עליהם כל דיני התרומה. וראוי לך להבין כאן היטב כדי שלא ישתבשו לך עניינים, והוא:
אם אכלם בזדון - חייב מיתה בידי שמים. ובשגגה מוסיף חמש - כדין התרומה.
שהכהן אם יאכל הביכורים משראו פני הבית קודם הנחה בעזרה - לוקה, ואזהרתיה מ"לא תוכל לאכל בשעריך וגו' ותרומת ידך", כמו שנתבאר בגמרא מכות, כמו ישראל במעשר שני שלוקה על אכילתו חוץ למקום אף על פי שהוא שלו;
אבל הישראלי שאכל ביכורים אחר שראו פני הבית בכל מקום שיאכלם חייב מיתה בידי שמים, ואזהרתיה מן "וכל זר לא יאכל קדש" (שם, י), כמו שביארנו במצוות קל"ג ממצוות אלו.
כבר נתבארו דיני מצווה זו בגמרא מכות.
המצווה הקמ"ט
והוא אמרו: "וזר לא יאכל כי קדש הם" (שמות כט, לג)
ואינו חייב מלקות עד שיאכל בעזרה אחר זריקת דמים.
המצווה המשלימה ק"נ
ובא בקבלה:
בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא.ובגמרא מכות שנתבאר עוד,
שהמעשר והביכורים אסור לבער מהם בטמאה, ואוכלם בטומאת עצמן לוקה, ובתנאי שיאכל מעשר זה בטומאה בירושלים בלי פדיון ואז ילקה, כמו שזכרנו.וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מכות.
המצווה הקנ"א
והוא אמרו יתעלה: "לא אכלתי באני ממנו" (שם).
ולשון המשנה,
שהמעשר והביכורים טעונין הבאת מקום וטעונין וידוי ואסורין לאונן.וכן כל אונן אסור לאכל בקודשים מפסוק זה.
ולשון התורה גם כן:
"ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'" (ויקרא ט, יט).
וכבר נתבארו דיני האנינות בפרק ח' מפסחים ופרק ב' מזבחים.
והאוכל קודשים או מעשר שני באנינות - לוקה.
המצווה הקנ"ב
והוא אמרו בו: "ולא נתתי ממנו למת" (דברים כו, יד).
ולשון ספרא:
"שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין". ואם הוציא ממנו איזה דבר - יאכל כנגדו,כמו שנתבאר במקומו, והזהיר את המת לחיזוק, כאילו יאמר: אף על פי שהיא מצווה - לא יוציא עליו מעות מעשר שני.
ונראה לי שכיון שציווה יתעלה להוציא דמי מעשר שני במזון בלבד, כמו שאמר: "ונתתה הכסף וגו'" (שם יד, כו) - הרי המוציא אותו בזולת המזון, כאילו נתנו למת, שאין תועלת למת בכך.
המצווה הקנ"ג
והוא אמרו יתעלה: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'" (ויקרא כב, טו). העובר על זה, כלומר: אוכל טבל - חייב מיתה בידי שמים.
הרמז על כך ממה שאמר כאן: "ולא יחללו את קדשי",
ואמר בתרומות:
"ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו" (במדבר יח, לב),ולשון גמרא סנהדרין:
ויליף חילול חלול מתרומה שהיא עוון מיתה, כמו שביארנו.
"מנין לאוכל טבל שהוא במיתה?כאילו אמר: לא יחללו קודשים שהם עתידים להרים אותם לה'.
שנאמר: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'" - בעתידים לתרום".
והוא אמרו יתעלה: "את אשר ירימו לה'" בלשון עתיד, ואחרי פסוק זה אמר: "והשיאו אותם עוון אשמה באוכלם את קדשיהם" (ויקרא כב, טז).
ובגמרא מכות אמרו:
"יכול לא יהיו חייבין אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר;ולהלן הוא אומר:
נטלה ממנו תרומה גדולה ולא נטלה ממנו תרומת מעשר,
מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין?
תלמוד לומר: "לא תוכל לאכל בשעריך וגו'" (דברים יב, יז).
"ואכלו בשעריך ושבעו" (שם כו, יב),אבל כל זה למלקות. אולם עוון מיתה אינו אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר,
מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני,
ואמר רחמנא: לא תוכל לאכל".
לפי שהאוכל מעשר ראשון קדם שתפרש ממנו תרומת מעשר - חייב מיתה.
והוא אמרו יתעלה ללויים בצוותו אותם להפריש מעשר מן המעשר:
"ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו", שזה לאו על אכילת מעשר ראשון בטבלו, ולפיכך חייבין עליו מיתה, כמו שנתבאר במסכת דמאי.
היוצא מכל זה:
שהאוכל טבל קדם שתפרש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר - חייב מיתה, ואזהרתיה ממה שנאמר: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל", כמו שביארנו במצווה זו;
והאוכל טבל אחר הפרשת התרומות קדם הפרשת כל המעשרות - חייב מלקות, ואזהרתיה מ"לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך". וזכור זה ואל תטעה בו.
וכבר נתבארו דיני הטבל בכמה מקומות במסכת דמאי ותרומות ומסכת מעשרות.
