"ההרגל, החינוך וסדר למוד בתורה ובתלמוד ללא הבנה והשגה" (אגרת א'). "הן אמנם הרבה קלקלו ביחס מצבו ומוסרי של עמנו ע"י עזיבת הסדר הנעלה, אשר אזנו ותקנו חכז"ל, ומה היה סוף הדבר של האי-סדרים בעניני החינוך, למרות הסדר ותקנת חכמים, שלא קימו אותו להלכה ולמעשה? אהא! התורה נדחת מהחיים, ואחרי כן מהיות גם בתור למוד ומדע" ("חורב" ח"ב ס' 551)

"אנשי שם אשר העמיקו להשיג ולהבין את היהדות, נהפכו לאויבים לרוח הפילוסופיה הזאת; אחריהם באו אלה אשר נהיו לאויבי הרוח בכלל ושונאי הפילוסופיה בפרט, - וישתמשו במקומות הבלתי מובנים להם, להגן על שטתם זאת, להרחיק כל השגה רוחנית מהתלמוד, ולא הבדילו בין השאלה "מה נאמר כאן" לבין השאלה "מפני מה נאמר זה". "והרוח פנה לו, אם אל החדודים והפלפולים החיצוניים של התלמוד, או נטה אחרי הלב הרגש, היהדות הנוסדה על חלק המעשה, אשר לוא השיגו אותו בעצם טהרתה, כי אז אולי יכול הרוח לחדור בה עוד הפעם".

"הדור האחד שירש את היהדות הבלתי-מובנה כ"מצות אנשים מלומדה", נטולת הרוח, ונשאה בידו כחנוט קדוש, שלא יעורר חלילה את הרוח" (אגרת י"ח).

"נשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מענין דין הגרושין, והשיב את שואלו, אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצות אשר אינך רשאי להתעלם מהן ואין ראוי לך לפשוע בהם, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות אשר לא תקנה בהם מעלה יתרה בתורתך ואמונתך ולא תתקן בהם מעוות במדות נפשך".

"ההשתלמות על ידי הכרת האמת היא התכלית הגבוהה מעל גבוה, וחלק המעשה עומד מתחת למדרגתה; דעת ה' היא תכלית ולא אמצעי" (אגרת י"ח).

"כשם שבטבע נמצאת התופעה לפניך, אף כי לא הכרת אותה עדיין מבחינת סיבתה וצירופה, ומציאותה אינה מותנית ע"י חקירתך, אלא להפך: כך גם מצוות התורה חוק הן לגביך, אם כי אף אחת מהן לא נחקרה על ידך מבחינת הסיבה והצירוף, ודבר קיימך את המצוה אינו מותנה על ידי חקירתך". (שם)

"אבל גם בתור "עם" עליו לבוא ולהתייצב בין העמים, בתכונת יראה ללאומים, כי ה' הוא הטוב ומטיב, מקור כל הברכות; כי אם נקדש נפשנו לעשות רצונו, נקבל מיד ה' בשפע של אמצעים גם את הברכה היקרה לכל בני אדם, כי יש בה בהקדשה זו כדי ביסוס החיים. לכן ניתנו לעם הזה לאחוזה ארץ וברכותיה, ניתנה לו מערכת מדינה, אבל לא לשם תכלית ומטרה, אלא כאמצעים למלא דברי התורה" (אגרת ח').
וגם "אותם חיי המדינה העצמאיים של ישראל בימי קדם לא היו עצם ותכלית ללאומיות ישראל, ורק שימשו אמצעי לבצע בו את יעודו הרוחני, מעולם לא שימשו ארץ ואדמה קשר לאיחודו, אלא המשימה המשותפת של התורה היא שהטילה עליו את הקשר הזה. ומפני זה נשארה האחדות הזאת בתומה גם בהיות ישראל רחוק מארצו" (אגרת ט"ז).

"קניין ארץ ירושתו וסדרי המדינה המתייחסים אליה לא היו לו לישראל לתכלית אלא לאמצעי, שעל ידו יוכל למלא ביתר שאת וביתר עוז את חובות ישראל. התורה לא ניתנה בשביל המדינה, אלא המדינה ניתנה בשביל התורה" ("חורב" ח"ב ס' 608).

"לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהן גרים" (פסחים פ"ז:), והמהרש"א שם מבאר: "דאי משום עונש חטאים, אפשר היה לו לעונשם בדברים אחרים, אלא כדי שיתווספו עליהם גרים, דהיינו. לפרסם האמונה גם בשאר אומות העולם".

"לכן בטרם צעדה רגלם בגולה להיות נודדים בין עמים רבים, נקבעו עוד הפעם לאחר זמן קצר בבית אביהם, עוד הפעם על אדמת נחלתם, למען יקשרו נפשם ביותר אל אחוזת נחלתם הרוחנית". "וישראל נפוץ ברחבי תבל בין כל העמים והאזורים, למען ימלא בגולה את שליחותו" (שם).

"ותסתכל עוד בענין הגאולה ממנו שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות ובזכירת הארץ לא ימחול עונם ויסלח חטאתם כקדם ולא שיאסוף את נדחיהם כי היה כן בעלותם מבבל שלא שבו רק יהודה ובנימין והנלוים עליהם מעט מקצת השבטים אשר גלו לבבל ושבו בדלות ועבודה מלכי פרס וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו רק שיתודו בעונם ועון אבותם, וכו'. וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו, אבל הברית שבמשנה תורה רמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו, וכו', והגאולה בברית ההיא השניה, גאולה שלמה מעולה על כולנו, אמר, והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' והבטיח, והטיבך והרבך מאבותיך שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל לא לששית העם, וכו'. ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה".

"בטרם עזב ישראל אדמתו הוציא חוטר מגזעו, אשר התרחק ממנו, ואשר יופיע לפני יושבי תבל השקועים ביון מצולת החטאת, עבודת אלילים רבים, חמס אדם והשחתת המדות, המורידים לארץ את חין ערך האדם ורוב גדולתו, ויבשר לה, לפחות, בשורת האל האחד" (אגרת ט').

"ואז ישלים גם החוטר מגזע ישראל את שליחותו ויגמר המאבק, מאבק מיוחד במינו, בתוך חוגם של אחינו הלא יהודים, ומבטם החפשי אל האל היחיד, ותודעת הכוח המוסרי יכריעו וינצחו כאן את אשר איים להעכיר את המבט ולהשמיד את הכוח, - ואחר גם יחדור לתוך הרוחות ספר דברי הימים על מסקנת הלקח הנובעת ממנו" (אגרת י"ח).

"ואלה האומות הם הצעה והקדמה למשיח המחוכה אשר הוא הפרי וישובו כלם פריו כאשר יודו לו וישוב העץ אחר ואז יפארו ויוקירו השורש אשר היו מבזים אותו".

"אותה דחיקת הרגלים ואותה ההגבלה בדרך החיים אינן תנאי מהותי של הגלות, אלא חובה, עד כמה שאפשר להתאזרח במדינה שקבלה אותנו לגור בה, לדרוש לשלום ענינינו אנו שלא במופרד מטובתה של המדינה" (אגרת ט"ז).

"לפיכך, אף אין שאלת שווי-הזכויות בגדר שאלה, כשם שמצווים אנו ברכישת האמצעים החיצוניים כתנאי הקיום והחיים, כך ודאי, כי חובה על כל אחד ואחד, שלא ידחה כל הקלה ודרך להרבות את האמצעים הללו כשזה מותר מצד הדין; כי ככל שירבו האמצעים, כן תגדל האפשרות למלא את היעוד בהיקף נרחב יותר; וכן גם ברור, כי מחובת הכלל הוא לשאוף לשווי-זכויות בדרך החוק, אם נפתח סיכוי להשיגו בדרך זו" (שם).

"מברך אני את שווי-הזכויות, בראותי כי כובד הלחץ במידתו הגדושה היה דוחק את עם ישראל מתוך תחומי החיים, היה מקצץ באפשרותו לטפח את קניני רוחו, היה מצמצם את הפיתוח החפשי של תכונותיו הנעלות והיה מכריח אחדים מבני עמנו, לשם קיום עצמם, לילך בדרכים, אשר יהודים נאמנים ברוח היהדות לא היו מתהלכים בהם, אף בהיותם במצב של לחץ ומצוקה כזאת" (שם).

"אברך את האמנציפציה רק אז, אם ישראל יקבל את שווי-הזכויות לא בתור תכלית תעודתו, אלא כשלב וכניסיון חדש בתפקידו, ניסיון כבד יותר מימי עוני ושנות רעה, - אך נפשי עלי תאבל, אם ישראל לא יכיר את עצמו היטב... נפשי עלי תאבל אם ישראל כה התנכר בדעת עצמותו, עד כי נכון הוא בעד שווי-הזכויות והחופש מכל צרה, עוני ולחץ חטאת לאומים, לרכוש לו ביחוד כל קנין והנאה, עד כי לא ייקר לו כל מחיר, ונכון הוא לנתח כל נתח טוב מהתורה ולתת כפרס את נפש חיינו" (שם).

"אמנם זה הוא ניסיון חדש שהועמד בו ישראל, ניסיון "חסד לאומים", לדעת אם בני ישראל, אשר בימי עוני וצרה אמנם נשארו תמיד נאמנים ותמימים לאלקי אבותיהם ולתורת חיים, ובניסיון הצרות הפליאו לעמוד ונכונים היו תמיד בעתים לרעה, לתת את נפשם כופר דתם, אם גם בעת תזרח שמש צדקה עליהם מכס המלכות, יוכלו עמוד בניסיון הזה הקשה להם עוד מהראשון. והנה, ישראל, אשר בימי זעם וצרה מעולם לא בגד באמונתו, לא יכול עמוד בניסיון של הארת פנים וחסד לאומים. - והנה בהיותם שלוים ושאננים תחת החסות של המלך אחשורוש, אם מפני שחשבו כי קיום חסד וחנינה כזאת היא ערובה לאשרם, או מחלישות רוחם, בהאמינם, כי בפני המלך של חסד לא יאות לבו להתגדר בעצמות ישראל - או מפני דמיון כוזב, כאילו מחויבים המה בתור גמול ותודה בעד החסד, אשר יהנו ממנו, לקבל עליהם את מנהגי הארץ, להיות ככל הגוים בית ישראל, ואם גם בגלל הדבר הזה יקריבו כליל את הרוח וחיי ישראל... ישראל לא עמד אז בניסיון, החן והחסד שפכו עליהם מים זידונים, לקרר ולהחליש את חשיבות תורת אבותם.. ומרדכי היהודי הורה והראה ע"י מעשהו, כי חלילה לאיש ישראל בעמים להתבולל... והנה גם אלה מבני עמנו, אשר בתחילה היו נכונים לתת את כל חמודיהם בגלל החן והחסד של הממשלה, אחרי אשר ראו ונוכחו לדעת, כי שקר החן והחסד הזה, וכי בשום אופן לא נוכל לסמוך על "חסד לאומים"... אז כאשר שרי ישראל קבעו את ימי הפורים לידי מועד ושמחה - הנה העם בעצמו קימו וקבלו עליהם ועל זרעם גם את יום תענית אסתר, לפני יום הישועה, להיות למו ליום צום וענות נפש, לאות זכרון ואזהרה מתעתועי הגלות, עת "חסד לאומים" יגבר עליהם... אבל חלילה לו לבקש חסד וחנינה תמורת הקרבת עצמות ישראל, תמורת התמכרות כל מידה נכונה, תמורת הפרת ברית ה' עם עמו ישראל, ע"י התורה והמצוה, כי אז יחרה אף ה' ו"חסד לאומים" יהפך לרועץ.... "אמנם כן, לא "עתות הצרה" אלא הניסיון של "חסד לאומים" היה מסוכן במאוד לעם ישראל בכל העתים, פן לא יקום יעקב ויעשה כמעשה אחיו הבכור חלילה, למכור את בכורתו בעד נזיד עדשים" (חורב ח"א ס' 238).

"שלא כשאר העמים, כי היה עליו להיתוך בתוך כור העוני עד היותו לעם. להיות משולל כל הדברים הדרושים לקיום עם, משולל כל מה שעושה את האדם מבחינה חיצונית, לאיש באנשים: ויאבד לו הכל מלבד חירותו. רק עליו לשמור את המדות הטובות ומצות ה' ולבטוח בו, - אחרי כן יקבל מיד ה' כל דבר מחדש" (אגרת ח').

"ורק זאת התורה, הרעיון הנעלה, להיות שכם אחד נושאי דגל תעודה רוחנית איחדו את היחידים להיות חברת אנשים וצבור, כלפי פנים כ"עם"... וגם אחרי כן, כאשר התרחק ישראל מעל אדמתו וארץ אחוזתו וגם נוטל כבוד ממנו מהיות עוד השליט על ארץ וממלכה, בכל זאת נפוצות ישראל אלה בגולה גם כן נקראים בשם "עם" או "לאום". לא ביחוד מפני השקפתו על העבר, בזיכרון שבתו יחד בארץ חמדה טובה ורחבה, גם לא בעבור העתיד ותקוותו כי הבטחת ה' תבוא בעתה, עת ירחם ה' עמו להקים את דבריו בפי הנביאים והחוזים, להשיבם אל נחלתם ולחדש ימיהם כקדם. גם בזמן ההוה עם הנהו, הלא הוא צבור אנשים הנושאים דגל רעיון נצחי והמחזיקים שכם אחד בתעודת החיים הנצחית... ואשר בגלל התעודה הזאת יכול היה להאריך את קיומו גם אחרי חרבן ארצו ומדינת ממשלתו" ("חורב" ח"ב ס' 608).

"אבלות ביחס מועד ושבת: - כמו קדשי המקדש וכל הנובע מהם, שהמה מיוסדים על היסוד הלאומי, כן מועדי ה' "מקראי קודש" הלא המה: פסח, שבועות, סכות ושמיני עצרת, ואף יום הכפורים וימי הקדמה שלו ימי ראש השנה לפי עצמותם הפנימית יקראו אל כל איש ישראל ויעוררו להתקשר ברגש הלאום הכללי. בימים ההם אל תהי איש בפני עצמך: "בן, בת, אח או אחות, בעל ואשה, אב ואם, תלמיד ורע, אלא עליך להיות אז "ישראל". - כל דבר מעצם החג יקראך אז להדבק במנת גורל ישראל ושמו הנקרא עליו... אמנם כן הרגש הכללי הזה הנהו "שמחה" והפכו הוא רגש ה"אבלות", אשר יש לו עסק עם האדם הבודד במועדו ובפני עצמו, הרגש, אשר על ידו יאבל ויבול. בידיעה וההכרה הכללית עפ"י הרגש הראשון יכלה ויבטל כל רעיון מעצב פרטי. כי אם גם יתאבל הפרט, אך הכלל יתחדש ויחליף כוח ויחי לעולם, בהיות הצבור והכלל נצחי כפי רצון ה'... כי במועדי ה' אלה יבטל ויאפס כל רגש אבל פרטי...: יען כי במועדי ה' רגש ישראל דרוש להכריע על כל רגש פרטי להיות בטלים ומבוטלים, רגשות בנים, אבות, אחים ובעל ואשה, ובפני הרגש הכללי בימי החג על האבלים למחות דמעה מעל פניהם ולהסיר כל אבל... כי הוא אבר הלאום כולו וכי מסור הנהו אל חיי הכלל ואל חיי השמחה" ("חורב", ח"א ס' 317).

"לכן בן ובת ישראל! הביטו לא רק על מנת גורל עצמכם, ושימו עינכם ולבכם גם על מנת גורל עמכם וצרותיו - צרות בית יעקב אשר הנכם צאצאיו. עליכם להשיג ולדעת את מעלת הצרות של כלל עם ישראל... השיגו והבינו את מנת גורל הכלל, עליכם ללבב ולחבב אותה והתחקו בזה על שרשי מעלת תעודתכם, אז יחדור בקרבכם הרעיון הנעלה, כי צרות הכלל האלה, המסע במדבר השני הזה, כי תעודתן גם כן, לא לבד "לענות" אותו בגלל החנוך, כי גם ויחד עמו "לנסות" - להוכיח בעליל וליסד ע"י מנת גורל ישראל וחייו את מצבת הזיכרון הרם והנעלה מדבר ה', רצונו ותעודת האדם. האח! אז לבכם ימלא גיל וחדוה, גם תשמחו כי נולדתם בקרב בית ישראל, ואף כי עליו לשאת ולסבול את כל התלאות הבאות עלו, בטרם יגיע למעלת תעודתו, שהיא מאד נעלה". ("חורב" ח"א, ס' 90).

"נקרא את התנ"ך לא לשם חקירת הלשון וחקירת העתיקות, או לשם תיאוריות של טעם ושעשועים, - רק למוד נלמד אותו למען בנין של מדע, עליכם למצער להושיט לבניכם ולבנותיכם את הספרים, ספרי התורה, הנביאים והכתובים, עד כי הרוח האצור בהם יהיה להם למאיר נתיב ומטה עוז בחיים" (אגרת י"ח).

"נקנה להם את ידיעת לשון התנ"ך כדרך שאנו מקנים להם את ידיעת לשון המדינה, ונלמדם לחשוב בשתי השפות גם יחד" (שם).
"הכינה את הילד בשחר טל ילדותו, כי ילמד לדעת את שפת ארץ מולדתו ושפת כתבי חייו: עברית. בשפות האלה ועל ידן עליך ללמדו ולהבינו, להכיר ולדעת את הדברים ויחוסיהם.. ומי אשר הכיר לדעת, כי ע"י השפה, אשר בה תחשוב ותדבר כל תוכן מחשבותיך, יקבל הדבר את צורתו ותכניתו הנאמנה, הוא ימצא אל נכון עד כמה נכונים ואמתיים המה דברי חכז"ל, אשר קבעו לחובה ללמד את הילד באביב שנותיו את שפת קדשנו" ("חורב" ח"ב, ס' 551).

"ואחרי אשר ספרת לו או למדת אותו את קורות אבותיו ודברי ימיהם ויכיר לדעת את תעודתו, להיות איש ישראל, עליך לאצול מרוחך עליו, למען ירגיש ויחוש בנפשו כבוד, אהבה וגאון על תעודתו, תעודת אדם ישראל. אף תשמח ותנעם לו מנת גורלו וחייו בעתיד, להתאמץ כי פעולתו תהיה פעולת איש ישראל, כי לבו יהיה נמשך תמיד אל צבור כלל ישראל" ("חורב" ח"ב סי' 554).

"קנין נכסי-דלא-ניידי, הלא היא האדמה, אשר אמנם לא תעמוד לצמיתות ברשות האדם בשלמות והיא תשאר קנין לאומי, הקנין הלאומי הזה מתקשר בקדושה, תרומה, בכורים וחלה". ("חורב", ח"א סי' 296).

"כל המצוות התלויות בקרקע קשורות, על פי התורה, אל הארץ, ומצות חלה, המורה על התדבקות חיי הבית הפרטיים עם כללות האומה, תלויה גם בהתאחדות כל אברי האומה בארץ. אך הדברים שאינם תלויים במקדש והתאחדות האומה בארץ, כי אם בהחזקת האדמה, נשארו לחובה גם בימינו אלה בארץ. כי כן אומרים חכז"ל: כי אף שסנחריב ונבוכדנצר בטלו כבוש יהושע, כי על ידם אבדה הלאומיות החיצונה העצמאית, הרי לא יכול טיטוס לבטל מפעלו של עזרא ודווקא לפי שזה לא היה החזרת הלאומיות העצמאית כי אם כבוש בחזרה למשך הזמן הארוך של הפזור. עוד הפעם נתקבצו חלקי העם בבית השומם לפני צאתם לנדודים הארוכים, ובזה נתן הניסיון ערבות להתאחדות האמיתית העתידה. ובזה נשאר לאברי ישראל המפוזרים לא רק קשר רוחני בייעודם המשותף בחיים, אלא גם מרכז נראה לעין באדמה אשר חזרה להיות ארץ ההבטחה" ("חורב"; סי' 306).

"אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהיא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ושביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה הוא מקודש היום ואע"פ שנלקח הארץ ממנו".

"לא הסגנון של הפיוטים, ולא הזרות שבהם, עשו את הפיוטים כמו זר ומוזר בעיני בני דורנו, אלא הסיבה היא, כי החיים הפנימיים שלנו, עולם הרעיונות שלנו, חדלו לשגשג עוד על אדמת ישראל ולא הוטבעו על אדני המדע של תורת ישראל - ובאופן כזה אין ספק כי הפיוטים גם אז כמו זר היו לבני דורנו, לו גם דברו בשפת ארץ מולדתנו" ("חורב" ח"ב ס' 671)

"טוב לנו יותר מלשמוח כי עוד נערי בני ישראל אינם נופלים ברוחם וביושר לבם מאחרים, אף כי רחוקים המה מחובות היהדות; נשמח על ההתעוררות, אשר באה בדבר בנין היהדות, ואם גם לפעמים אין היא נראית אלא כסתירת הבניין או כתיקון שני של המקומות הרעועים שבו; בכל זאת ההתעוררות בעצמה ערובה נאמנה לעת אחרת טובה ממנה" (אגרת י"ז).

"הדור האחר, קצת אש-קודש לוהטת בלבו למען טובת היהודים, היהדות אינה בעיניו אלא חזיון בלי רוח מתקופה שכבר מזמן נסתם עליה הגולל, - המה יבקשו את הרוח, ולא ימצאוה, - ועם מיטב כוונתם להיטיב ולהועיל ליהודים, הנם בסכנה גדולה, כי בדרכם אשר בחרו להם ובמעשיהם הבלתי רצויים יכרתו את העצב האחרון של היהדות - מחוסר ידיעה" (אגרת י"ח).

"ואז - עד אשר בתי בני ישראל ייבנו על ידי בני ישראל ובנות ישראל כאלה - נבקש ונפציר בבתי הוריהם לבל יפריעו את מפעל בית הספר, לבל יקטפו ולבל ימיתו ברוח קרה כקרח או ברוח גסה את הנטעים הרכים אשר בלב בניהם, - וכן נלבה גם רוח נדיבה בלב ההורים, ובמקום ששוב אי אפשר להביא לידי הבנה, לפחות להשתדל כי יוקירו ויכבדו הדבר" (אגרת י"ח).