שער ראשון - שער הייחוד
בביאור אופני חיוב יחוד האל יתברך בלב שלם
פרק ח
אך ביאור אופני האחד האמיתי והאחד העובר
האחד מהם מקרי - והוא העובר,
והשני עצמי קיים - הוא האמיתי.
[האחד המקרי]
האחד מהם נראה בו הריבוי והכלל והקיבוץ,
כסוג האחד אשר הוא כולל מינים רבים,
וכמין האחד הכולל אישים רבים,
וכאיש האחד המחובר מחלקים רבים,
וכצבא האחד הכולל אנשים רבים.
וכאמרנו כור אחד והין אחד ורובע אחד וליטרא אחת, וכל אחד מהם כולל דברים רבים, יאמר על כל אחד מהם 'אחד'.
וכל אחד ממה שהכרנו נקרא 'אחד' על דרך העברה, והוא מפני שהדברים ההם אשר יקבץ אותם השם ההוא, שווים בעניין אחד. ונקרא 'רב', מפני שכולל דברים רבים, וכאשר יתפרדו הדברים ההם ויתבודדו, יאמר על כל אחד מהם 'אחד'.
והאחד בכמו העניינים האלה אשר זכרנו, מקרה, והוא אחד מצד ורב מצד.
והעניין השני מאחד המקרי, הוא האחד הנאמר על האיש האחד, לא מתרבה ולא כולל דברים רבים כנראה ממנו, אך הוא רב בעצמו מצד חיבורו מחומר וצורה ועצם ומקרה.
והוא מקבל ההוויה וההפסד והחילוק והחיבור והפרידה והשינוי והחילוף והשיתוף.
אם כן הריבוי ישיג הדבר הנאמר עליו 'אחד' מכל מה שסיפרנו, מפני שהם כנגד האחדות. כי האחד הנאמר על הדבר אשר ישיגנו בעצמו עניין מענייני הריבוי והשינוי, הוא מקרה מבלי ספק, והוא 'אחד' על דרך העברה, ולא על דרך האמת.
שים לבך להבין.
[האחד האמת]
האחד מהם במחשבה.והמחשבי הוא האחד המנייני אשר הוא שורש כל מנין ותחילתו. וטעם האחד המנייני, שהוא אות וסימן לתחילה שאין תחילה לפניה, כי כל תחילה אמיתית תקרא 'אחד'.
והשני בפועל.
כמו שנאמר (בראשית א) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, במקום יום ראשון.
הוציאו בלשון 'אחד', מפני שהאחד שם לכל תחילה שאין לפניה תחילה.
וכשהוא שונה, יקרא 'שני', וכשהוא משלש - יקרא 'שלישי', וכן עד עשרה. ואחר כן ישוב אל האחד, ואחר כן ישוב אל מאה ואל אלף אין תכלית למניין.
ועל כן היה גדר המניין כולל מורכב מן האחדים. והטעם שקראתיו 'מחשבי', מפני שהמניין אינו נכנס תחת החושים הגשמיים, אבל יושג במחשבה.
אך המנוי הוא מורגש בחושים הגשמיים החמישה או במקצתם.
והעניין השני אשר הוא אחד אמיתי נמצא בפועל. הוא עניין אשר לא יתרבה ולא ישתנה ולא יתחלף ולא יסופר במידה ממידות הגשמיים, ולא תשיגהו לא הוויה ולא הפסד ולא תכלה, ולא ייעתק ולא ינוע ולא ידמה אל דבר, ולא ידמה אליו דבר, ולא ישתתף עמו דבר.
כי הוא על כל פנים אחד אמת, והוא שורש לכל מתרבה כאשר עבר מדברינו.
כי האחדות עילת הריבוי, ואין לאחד האמיתי תחילה ולא תכלית.
כי כל מה שיש לו תחילה ותכלה, מן הדין שתיכנס ההוויה וההפסד עליו.
וכל מה שתיכנס ההוויה וההפסד עליו, משתנה.
והשינוי כנגד האחדות.
אם כן יהיה יותר מאחד, כי הוא קודם ההתחלה לזולתו אחריה, וזה מחייב לו הריבוי.
וכן הדמות במתדמה - מקרה, וכל אשר ישיגנו מקרה - מתרבה.
והאחד האמת לא ישיגהו שום מקרה בעצם כבודו בשום פנים.
ואם יאמר אומר, שהאחדות באחד האמת מקרה, נאמר כי עניין האחדות באחד האמת הוא הרחקת הריבוי והרב ממנו. וכאשר נספר האחד, לא ספרהו כי אם בעניין אפיסת הריבוי והרב. והאחד האמת לא יסור במידה שמחייבת לעצם כבודו ריבוי ולא שנוי ולא חילוף בשום פנים.
ובזה נשלמו כל דברינו באחד העובר והאחד האמת.
ואתה דע לך.
פרק ט
[ראיה שהבורא אחד אמת]
נאמר, כי מפני שכל מחובר לא תיגמר הויתו אלא בהשתתף חלקיו אשר חובר מהם, והוא התאחד קצתם עם קצתם. ועיקר השיתוף האחדות.
וכן לא יתכן מציאות המחובר אלא בהתחלק חלקיו אשר מהם חובר, כי החיבור לא יהיה כי אם מדברים שהם יותר מאחד. ועיקר המחלוקת - הרב.
וכיון שהיה סימן החיבור וההרכבה והסידור נמצא בעולם הזה בכלליו בפריו וחלקיו ושורשיו וענפיו, צריך שימצא בכולם עניין השיתוף והמחלוקת, ועיקרם האחדות והרב.
ומפני שהאחדות קודמת לרב בטבע, כקדימת האחד לשאר המניין, מן הדין שתהיה עילת כל מתרבה בלתי-מתרבה בראש ההתחלות, מפני הקדמת עניין האחדות לכל מתרבה. וכיון שהיו העילות מגיעות בתחילתן, ונמנע שיפעל הפועל כעצמו, לא היה אפשר שתהיה עילת האחדות והרב כמותן רב ואחדות.
וכיון שאין עילת ההויות הרב בלבד, ולא רב ואחדות, מן הדין שיהיה עילת ההוויה אחד אמת. וכבר הקדמנו בדברינו כי העילות, וכל אשר תעלינה למעלה תתמעטנה, עד אשר תהיינה מגיעות אל שורש המניין והוא אחד האמת והוא הבורא יתברך.
ומן הידוע עוד, כי כל מה שימצא בשום דבר מקרה, אי אפשר שלא ימצא בדבר אחד עצמי אמיתי, ואין לו העתקה ממנו כי אם בהיפסדו, כחום במים החמים, שהוא מקרה במים, והוא באש עצמי קיים.
ומן הידוע עוד, כי כל מה שימצא בשום דבר מקרה, אין הדבר ההוא אשר יקרה בו המקרה מקבל אותו המקרה אלא מן הדבר אשר הוא בו עצמי.
כמו שאנחנו רואים בחום המים שהוא מקרה בהם, נאצל עליהם מן האש שחומה עצמי בה.
וכאשר אנחנו רואים מלחות הדברים הלחים במקרה, שנאצלה עליהם מן המים שהלחות בהם עצמית. וכן שאר כל ההוויות כאשר נסתכל בענייניהם.
ועל ההקשה הזאת ננהיג דברינו בעניין האחדות. כי כיון שהייתה בכל אחד מהברואים מקרית, כאשר הקדמנו, מן הדין הוא שתהיה בעילת הברואים עצמית, קיימת, אמיתית, וממנה קיבלו כל ההוויות עניין האחדות בדרך המקרה כאשר בארנו.
וכאשר חקרנו על עניין האחדות האמיתית בברואים, לא מצאנוה לאחד מהם קיימת אמיתית. ואם יאמר על כל אחד מן הסוגים והמינים והאישים והעצמים והמקרים והגרמים העליונים והעצמים הרוחניים, וכל מנין ומנוי, וכל אשר לו תכלה וגבול - 'אחד', ומיחסים אליו עניין האחדות, לא יאמר לו 'אחד' אלא על דרך העברה, מפני שהוא כולל דברים שנקראו אחד מדרך הידמותם והתחברותם בעניין אחד. והוא רב בעצמו, מפני שמקבל הריבוי והשינוי והחילוק והמחלוקת והחיבור והפרידה והתוספת והחיסרון והתנועה והמנוחה והדמיון והצורה, ושאר המקרים המיוחדים והכוללים לכל אחד מהברואים.
והאחדות האמיתית איננה נמצאת, ולא נאמרת באמת על דבר מן היצירות. ומפני שהיה האחד נמצא בברואים בדרך המקרה, והורה האות והמופת כי הבורא אחד, ידענו דעת ברורה כי האחדות אשר אמרנו על כל אחד מהברואים, על דרך העברה נאצלת מעניין האחד האמת.
והאחדות האמיתית היא הנאמרת על בורא הכל יתעלה, והוא האחד האמת, ואין אחד אמת זולתו כמו שהקדמנו.
וכל חוקי האחד האמת אשר זכרנו, לא ייאותו כי אם לו לבדו. וכל כל עניני הריבוי והמקרים והשינויים והתנועות והדימיונים וכל מה שלא יאות לאחד האמת, רחוקים ממנו יתברך.
כמו שכתב דוד עליו השלום (תהילים מ) רבות עשית אתה ה' אלוהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך וגו'.
ואמר הכתוב (ישעיה מ) ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו.
ונאמר (תהילים פו) אין כמוך באלוהים ה' ואין כמעשיך.
ונאמר (ירמיה י) מאין כמוך ה' גדול אתה וגדול שמך בגבורה וגו'.
וכבר התבאר והתברר כי בורא העולם יתברך אחד אמת, ושאין אחד אמת זולתו. כי כל מה שייפול עליו שם 'אחד' זולת הבורא, אם הוא אחד מצד אחד, הוא רב מצד אחר, כאשר זכרנו. אך הבורא אחד מכל פנים כמו שבארנו.
ובמה שהבאנו בעניין הזה די למבין:
פרק י
[מידות האלוהים]
והן מתחלקות לשני חלקים:
עצמיותוטעם אמרנו 'עצמיות' - שהן מידות קיימות לאל יתעלה קודם הברואים ואחריהם, תאותנה לו לעצם כבודו.
ופעליות.
והן שלוש מידות והן:
שהוא נמצא
ושהוא אחד
ושהוא קדמון אין לו ראשית.
[האל נמצא]
והטעם שאנו מספרים אותו באלה המידות, להורות על עניינו ואמיתת מציאותו, ולהעיר על כבודו ולהבין המדברים כי יש להם בורא שחייבים בעבודתו. והוצרכנו לספר אותו בנמצא, מפני שהראיות הורו על מציאותו בעדות סימני מעשיו בעולם.
כמו שנאמר (ישעיה מ) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא, מרוב אונים ואמיץ כוח איש לא נעדר.
על כן נתחייבנו לספר אותו בנמצא, מפני שהתקיים בשכלנו כי הנעדר לא יהיה ממנו פועל ולא שום מעשה.
[האל קדמון]
אך מה שאנו מספרים אותו בו מן הקדמות,
מפני שהראיות הורו כי לעולם הזה ראשון אין ראשון לפניו,
ותחילה שאין תחילה לפניה.
והתברר כי ההתחלות אי אפשר שתהיינה מאין תכלית מניין בתחילתן. והדין נותן על כל פנים שהבורא יתעלה ראשון אין ראשון לפניו, וזהו עניין הקדמות.
כמו שאמר (תהילים צ) ומעולם עד עולם אתה אל.
ונאמר (ישעיה מג) לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה.
[האל אחד]
ועניין האחד ריחוק הריבוי מעצם כבודו, והימנע השנוי והחילוף והמקרה וההוויה וההפסד והחבור והפרידה והדמיון והשיתוף מאמיתת עצם כבודו, ושאר גדרי הרב.
וצריך שתבין מן המידות האלה, שהן לא תחייבנה לעצם כבוד הבורא שינוי וחילוף, אך עניינם להרחיק זולתם ממנו יתעלה. והעולה על דעתנו ושכלנו מעניינם, כי בורא העולם יתעלה לא מתרבה ולא נעדר ולא מחודש.
וכן צריך שתדע כי כל אחד מאלה המידות השלוש אשר זכרנו, מחייבת שאריתם כאשר נתבונן בענייניהם.
וביאור זה, כי האחד האמת כשהוא דבק וקיים בשום דבר, צריך על כל פנים שיהיה נמצא קדמון.
מפני שהתברר כי הנעדר לא יסופר באחד ולא ברוב, וכשיאות לשום דבר עניין האחד האמת, ויתקיים לו, דין הוא שיאות לו שם המציאות וענינה.
וכן עניין הקדמות דבק לו, מפני שהאחד האמת לא יהווה ולא ייפסד ולא ישתנה ולא יתחלף.
אם כן הוא קדמון כיון שאין לו תחילה.
ומי שהתקיים לו עניין האחדות האמיתית כבר התקיים לו עניין המציאות והקדמות.
[הנמצא תדיר, הוא אחד-אמת וקדמון]
אך מה שראוי לו ממידת האחד, מפני שהנמצא תדיר לא יתכן שיהיה נמצא אחר אפס,
ולא ישתנה מעניין המציאה אל אפס מציאה;
ולא מאפס מציאה אל מציאה.
ומה שהוא במידה הזאת, איננו רב, מפני שהרב לא ימצא מציאה תדירה, רצוני לומר תמידית בלתי נפסקת, מפני הקדמת האחד לו. וכל הנמצא תדיר איננו רב, אם כן הוא אחד.
וכן ראויה לו עוד מידת הקדמות, כי הנמצא תדיר אין לו תחילה ולא תכלה. אם כן עניין הקדמות דבק לו על כל פנים.
וכן נאמר כי מידת הקדמות מחייבת למי שהיא ראויה לו מידת האחד האמת ומידת המציאות התדירה, ומה שראוי לו ממידת האחד האמת.
מפני שהנמצא תדיר הוא שאין לו תחילה.
ומה שאין לו תחלה איננו מתרבה.
שכל מתרבה יש לו תחילה, והוא האחד.
אם כן אין המתרבה קדמון.
והקדמון לא יתכן שיהיה אלא אחד.
והתחייבה מידת האחד בחיוב מידת הקדמות.
וכן צריך שתתחייב מידת המציאות בהתחייב מידת הקדמות. כי האפס לא יסופר לא בקדמון ולא בחדש.
וכבר התבאר כי המידות האלה השלוש, עניינם אחד, והנראה מהן אחד, ושאינן מחייבות שינוי לעצם כבוד הבורא יתעלה, ולא הכנסת המקרים עליו, ולא הריבוי על עניינו.
מפני שהעניין אשר נבין מהם הוא, שהבורא יתעלה איננו נעדר ולא חדש ולא מתרבה.
ואילו היינו יכולים להליץ על עניינו במילה אחת הכוללת אלו המידות בבת אחת, כמו שכולל אותם השכל כדי שיעלו אלו השלושה עניינים בדעתנו בה כאשר הם עולים בשלוש אשר זכרנו, היינו מליצים בה עליו.
וכיון שלא מצאנו במה שאנו מדברים בו מן הלשונות מילה שתורה על אמיתת עניין הבורא ית', הוצאנו העניין ביותר ממילה אחת.
והריבוי הנמצא במידות הבורא יתעלה איננו מצד עצם כבודו, רק מצד קוצר כוח מליצת המספר מהשיג עניינו במילה אחת שתורה עליו.
וצריך שתבין מעניין הבורא שאין כמוהו דבר, וכל אשר תספר אותו בו מן המידות צריך שתבין מהם ריחוק שכנגדם ממנו.
כאשר אמר אריסטו:מפני שכל מה שמחייבים לעצם כבודו מן המידות, איננו נמלט ממידות העצם או ממידות המקרה. ובורא העצם והמקרה לא תשיגהו מידה ממידותם בעצם כבודו. וכל המרוחקות ממנו מן המידות הן אמיתות בלי ספק, והנה נאותות לו, כי הוא נעלה מכל מידה ותואר ומרומם מכל דמות ודמיון.
השוללות במידות הבורא ית' אמיתיות מן המחייבות.
ועל כן אתה צריך שתבין מן המידות האלה השלוש אשר זכרנו, הרחקת שכנגדם מעל הבורא יתברך.
[מידות האלוהים]
וכבר מצאנו שמשתמשים במין הזה ממידות הבורא בספר התורה ובספרי הנביאים הרבה מאוד, ובתשבחות הנביאים החסידים.
והם על שני דרכים:
הדרך האחד - מידות שהן מורות על דמות וצורה גשמית.
כמו שאמר הכתוב (בראשית א) ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו. (שם ט) כי בצלם אלוהים עשה את האדם.
(במדבר ט) על פי ה';
(ישעיה מה) אני ידי נטו שמים;
(במדבר יא) באזני ה';
(שמות כד) ותחת רגליו;
(ישעיה נא) זרוע ה';
(תהילים כד) אשר לא נשא לשווא נפשי;
(בראשית ו) בעיני ה';
(שם ח) ויאמר ה' אל לבו.
והדומה לזה מן האברים הגופיים.
והשני - מידות שהן מורות על תנועות ומעשים גשמיים כמו שנאמר -
(בראשית ח) וירח ה', וירא, וינחם, ויתעצב אל לבו.
(שם יא) וירד ה';
(שם ח) ויזכור אלוהים;
(במדבר יא) וישמע ה';
(תהילים עח) ויקץ כישן ה';
ורבים כאלה ממעשי המדברים.
אלא שקדמונינו, זיכרונם לברכה, בפרשם כתבי הקודש, תרגמו לנו המין הזה מן המידות, ודקדקו בו כפי יכלתם להבינם דרך כבוד, וייחסו הכל אל כבוד הבורא יתברך.
כאשר תרגמו: (בראשית כח) והנה ה' ניצב עליו - "והא יקרא דה' מעתד עלוהי";
(שם ו) וירא ה' - "וגלי קדם ה'";
(שם יא) וירד ה' - "ואתגלי יקרא דה'";
(שם לה) ויעל מעליו אלוהים - "ואסתלק מעלוהי יקרא דה'"
- הוציאו את הכל דרך כבוד, והרחיקו אותם מהבורא יתברך, כדי שלא ישיגהו שום הגשמה ולא שום מקרה.
וכבר האריך בביאור העניין הזה הגאון הגדול רבנו סעדיה זיכרונו לברכה בספר האמונות, ובפירוש סדר בראשית, ובפירוש סדר וארא, ובספר יצירה מה שיש בו די ושלא נצטרך עמו לפרשם ולבארם בספר הזה.
ואשר נסכים עליו כולנו, כי הדחק הביאנו להגשים הבורא ית' ולספר אותו במידות הברואים, כדי לשער עניין שיקיים מציאות הבורא יתברך בנפשות. והוציאו אותו ספרי הנביאים לבני אדם במילות גשמיות, שהם קרובות לשכלם ולהבנתם. ואלו היו מספרים אותו בעניין שראוי לו מן המילות הרוחניות והעניינים הרוחניים, לא היינו מבינים לא המילות ולא העניין, ולא היה אפשר שנעבוד דבר שלא נדע. כי לא יתכן עבודת דבר שאינו נודע.
[תארי האלוהות לפי יכולת השומע]
והמשכיל הנלבב ישתדל להפשיט קליפות המילות וגשמותם מעל העניין ויעלהו במחשבתו ממדרגה אל מדרגה, עד שיגיע מאמיתת העניין הנדרש אל מה שיש בכוח יכולתו והשגתו.
והכסיל הפתי יחשוב הבורא ית' על דרך הנראה ממליצת הספר. וכשהוא מקבל על עצמו עבודת אלוהיו, והוא משתדל לעשות לכבודו, יש לו טענה גדולה מצד פתיותו ומיעוט הבנתו, מפני שאין האדם נתבע אלא כפי יכולתו והשגתו בשכלו והבנתו וכוחו וממונו.
אלא שהכסיל, כשאפשר לו ללמוד החכמה ומתעלם ממנה, הוא נתבע עליה ונענש על אשר קיצר ועמד מללמוד. ואילו היה נוהג הספר, כשמתרגם העניין הזה, המנהג הראוי באמיתו, אשר לא יוכל להבינו כי אם המשכיל הנלבב לבד, היו נשארים רוב המדברים בלי דת ובלי תורה מפני קוצר שכלם וחלישות הכרתם בעניינים הרוחניים.
כי הדבר שיובן ממנו עניין גשמי לא יזיק המשכיל, מפני שהוא מכיר בו, ומועיל הכסיל כדי להתיישב בלבו ובדעתו כי יש לו בורא שהוא חייב בעבודתו.
וזה דומה לאדם שבא אל אחד מאוהביו מן העשיריםוכן הרחיבה לשון הקודש וכל ספרי הנביאים ודברי החסידים במידות הבורא ית' במליצות הגשמיות אשר זכרנו, כפי הבנת ההמון, ובלשון שמדברים בו בני אדם איש אל רעהו.
והיה חייב בארוחתו,
והיו לו בהמות שחייב לתת להם מספוא,
ושלח אליו הרבה מן השעורים לבהמותיו,
ושלח מן המאכל הראוי לו מעט כפי הצורך והמספיק למזונו בלבד.
ועל כן אמרו רבותנו זיכרונם לברכה בדומה לעניין הזה:
"דברה תורה כלשון בני אדם".ורמזו הספרים במעט מן העניינים הרוחניים, אשר יבינום אנשי השכל והלבבות, להיות הכל שווים בדעת מציאות הבורא יתעלה, ואם תתחלק אמיתת עצם כבודו בדעתם.
וכן נאמר בכל עניין דק שיש בספר תורת האלוהים, כמו גמול העולם הבא ועונשו.
וכן נאמר בביאור החכמה הצפונה, אשר כווננו לבארה בספר הזה. כי התורה קיצרה בביאור עניינה, מפני שסמכה בו על השכל, ורמזה ממנה ברמזים להעיר עליה, כבר זכרנום בתחילת הספר הזה, להתעורר אליה כל מי שיוכל לחקור עליה, ולדרוש אותה כדי שיגיע אליה ויבינה. כמו שכתב (משלי כח) ומבקשי ה' יבינו כל.
[הגשמה]
(דברים ד) ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה.
ואמר (שם) ותמונה אינכם רואים זולתי קול. רצונו לומר: היזהרו במחשבותיכם ורעיוניכם, שלא תמשילו לבורא יתעלה תבנית, ולא תדמוהו בדמות ולא דמיון, מפני שלא נפלו עיניכם על דמות ולא על צורה בעת שדיבר עמכם.
ואמר (ישעיה מ) ואל מי תדמיון אל, ומה דמות תערכו לו.
ואמר (שם) ואל מי תדמיוני ואשווה, יאמר קדוש.
ונאמר (תהילים פט) כי מי בשחק יערוך לה', ידמה לה' בבני אלים.
ואמר (שם פו) אין כמוך באלוהים ה', ואין כמעשיך.
והרבה כזה.
[שמות האלוהים]
(נחמיה ט) ויברכו שם כבודך.
(דברים כח) ליראה את השם הנכבד והנורא.
(תהילים צט) יודו שמך גדול ונורא.
ואמר (מלאכי ב) ומפני שמי נחת הוא.
(שם ג) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו'.
(תהילים סח) שירו לאלוהים זמרו שמו סולו לרוכב בערבות ביה שמו.
וכל זה לגדל ולרומם עצם כבודו ית', מפני שאין מתברר במחשבתנו מעניינו אחר מציאותו זולתי שמו הגדול בלבד. אבל עצם כבודו ואמיתת עניינו אין לו דמות ותמונה במחשבתנו.
ועל כן שנה במקומות רבים בספר התורה שמו, וכן בספרי הנביאים, כי לא נבין ממנו בלתי שמו ומציאותו.
וכבר צרפו שם כבודו אל השמים ואל הארץ ואל הרוחות.
כמו שאמר אברהם (בראשית כד) ואשביעך בה' אלוהי השמים ואלוהי הארץ.
ואמר יונה (בסימן א) את ה' אלוהי השמים אני ירא.
ואמר משה רבנו עליו השלום (במדבר כז) יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר.
ואמר הכתוב (ירמיה לב) אני ה' אלוהי כל בשר.
והעילה בזה, כי הוא נודע אלינו מן הצד אשר ממנו ידענוהו והשכלנו עניינו, ומציאותו נודע אלינו הרבה מצד אבותינו.
כמו שכתב (שמות ג) ה' אלוהי אבותיכם אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב שלחני אליכם, זה שמי לעלם.
והעילה בזה, שנודע אלינו מן הצד שעמדנו עליו, והוא קבלת אבותינו, אשר ירשנו מהם דרכיו. כמו שכתב (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.
ואפשר שנודע אליהם בעבור התייחדם בעבודתו בדורם, מפני שהיו אנשי דורם עובדים לאלוהים אחרים.
וכן נאמר בהיקראו (שמות ג) אלוהי העברים.
(בראשית לג) אלוהי ישראל.
כמו שאמר הכתוב (ירמיה י) לא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא.
ואמר דוד (תהילים פז) ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי.
ואלו היינו יכולים להשיג אמיתת עניינו, לא היה נודע אלינו בזולתה. וכיון שנמנעה משכלנו השגת אמיתת עניינו, סיפר עצם כבודו שהוא אלוהי מבחר יצוריו, מדברים ושאינם מדברים.
ועל כן אמר למשה רבנו עליו השלום, בעת ששאלו (שמות ג) "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם", - "ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם".
וכיון שידע שהשם הזה לא יבין העם ממנו אמיתת עניינו, הוסיף ביאור ואמר: "כה תאמר אל בני ישראל, ה' אלוהי אבותיכם אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב שלחני אליכם, זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר".
והיה רצונו בזה: אם לא יבין העם המילות האלו ועניינם בדרך שכלם, אמור להם שאני הוא הידוע אצלם מצד הקבלה שקבלו מאבותם, מפני שלא שם הבורא דרך לדעתו זולתי אלה השני דרכים:
האחד - מה שהשכל מראה מדרך אותות פעולותיו הנראות בבריאותיו,
והשני - מצד הקבלה מן האבות.
כמו שאמר הכתוב (איוב טו) אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם.
[מקורות הדעת ודעת האלוהים]
האחד מהם - הרגשותינו הגשמיים כראות וכשמע וכטעם וכריח וכמשוש.
והשני - בדרך שכלנו והוא שער הראיה על הדבר הנמצא מסימניו ומעשיו, עד שתתקיים לנו אמיתת מציאותו ועניינו ממנו, בקיום השגתנו בהרגשותינו, והוא הנקרא בספר "דעת ומוסר השכל".
והשלישי - ההגדה האמיתית והקבלה הנאמנת.
ומפני שנמנעת השגת הבורא מצד הרגשותינו, לא יכולנו להשיגו אלא מצד ההגדה האמיתית ומצד הראיה עליו מאותות מעשיו בלבד. וכיון שעמדו לנו הראיות מצד אותות פעולותיו בברואים, ורבו מספרם, רבו סיפורי מידותיו יתעלה בעבורם, וסיפרוהו הנביאים והחסידים בסיפורים שאין דומים זה לזה.
אמר משה רבנו עליו השלום (דברים לב) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט.
ואמר עוד (שם י) הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים האל הגדול הגיבור והנורא וגו'.
ואמר (שם) עושה משפט יתום ואלמנה וגו'.
ואמר הוא יתעלה בספור מידותיו (שמות לד) ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים וגו'.
[ידיעת ה' מסימני מעשיו בעולם]
כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים מ) רבות עשית אתה ה' אלוהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו וגו'.
ואמר (שם קו) מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו.
ואמר (נחמיה ט) ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהילה.
וכבר אמרו ז"ל (ברכות לג,ב):
ההוא שלוחא דצבורא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר האל הגדול הגיבור והנורא העזוז החזק והאמיץ.ואמר (תהילים סה) לך דומיה תהילה אלוהים בציון.
אמר ליה: סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? ומה "האל הגדול הגיבור והנורא", אי לאו דמשה אמרינהו, ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה, לא הוה אמרינן להו. ואת שבחתיה כולי האי?!
משל למלך שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסים אותו בשל כסף. והלא גנאי הוא לו!
ואמרו קדמונינו זיכרונם לברכה (ירושלמי ברכות ט,יב),:
סמא דכולא משתוקא.על כן אתה צריך להטריח נפשך עד שתדע את בוראך יתעלה מצד סימני מעשיו, ולא מצד עצם כבודו. כי הוא קרוב מכל קרוב מצד פעולותיו, ורחוק מכל רחוק מצד דמות עצם כבודו והמשלו [=האפשרות להמשילו]. כי לא נוכל למצאו במחשבתנו מן הצד הזה, כמו שהקדמנו.
משל למרגניתא דלית בה טימי (=חסרון).
כל כמה דאת משבח לה, את מגנה לה.
וכשתגיע להוציאו ממחשבותיך והרגשותיך, כאילו איננו נמצא, ומצאת אותו מצד סימני פעולותיו כאילו אינו נפרד ממך, זאת היא תכלית ידיעתו אשר הזהיר הנביא עליה.
באומרו (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוהים וגו'.
ואמר אחד מן החכמים:
היודע את הבורא דעת יתירה, הוא נבהל בעניינו יותר.ואמר אחד:
החכם שבבני אדם בדעת הבורא, הוא יותר סכל באמיתת עצם כבודו.ונשאל קצת החכמים על הבורא מהו.
ומי שאינו יודע אותו - הוא סבור שיודע עצם כבודו.
ואמר: אלוה אחד.אך המידות שצריך להבין מבוראנו יתעלה מה שאמרתי לך, מפני שאי אפשר לנו זולת זה. ונאמר על קצת מן החכמים שהיה אומר בתפילתו:
אמר לו השואל: ואיך הוא?
אמר לו: מלך גדול.
אמר לו: ואנה הוא?
אמר לו: בצפייה.
אמר לו השואל: לא שאלתיך על זה.
אמר לו: שאלתני במילות האלה, שמורות על המידות הראויות לנברא, ולא על בורא.
אלוהי אנה אמצאךדומה למה שאמר יתברך (ירמיה כג) את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'.
אך אנה לא אמצאך
נסתרת ולא תראה
והכל ממך מלא.
[תכלית ידיעת ה' - להודות בשכלותנו בהבנת עצם כבודו]
והדמיון בזה - על דרך הקירוב - מצאנו אמיתת הנפש, מבלי שנשיג ממנה צורה ולא דמות ולא מראה ולא ריח, אף על פי שפעולותיה נראות ומעשיה ניכרים בנו.
וכן השכל, שפעולותיו וסימניו ניכרים ונראים, לא נשיג ממנו דמות ולא צורה, ולא נמשילהו ברעיוננו. כל שכן יוצר הכל אשר אין כמוהו ית'.
ואמר הפילוסוף:
אם הדברים יגעים בעניין הנפש,וכיון שהגענו עד הנה מדברינו אין צורך לבאר העניין הזה יותר, מפני שאנו חייבים לרהות ולירא ולהיזהר ממנו.
קל וחומר בעניין הבורא יתעלה.
כמו שאמר קצת החכמים (בן סירא ג כא)
במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור,ואמרו רז"ל, כל מי שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו כאלו לא בא לעולם.
במה שהורשת התבונן, ואין לך עסק בנסתרות.
ואמרו ב"היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבולע" (איוב לו) - אם בא אדם לספר גבורתו של מקום - מתבלע מן העולם.
ואמר הכתוב (ש"א ו) ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה'.
ואמר (משלי כה) כבוד אלוהים הסתר דבר, רוצה לומר להסתיר סודו מבני אדם שאינם חכמים.
ואמר (תהילים כה) סוד ה' ליראיו.
[השכל - הוא הנותן כוח לחושים]
ולכל חוש מהם עניין מיוחד להשיג מוחשו, לא ישיג בזולתו:
כמראים והצורות, אשר לא נשיגם כי אם בחוש הראות בלבד,
וכקולות והניגונים, אשר לא נשיגם כי אם בחוש השמע בלבד.
וכן הריח ומיני המורחים בחוש האף,
וכן מיני המטעמים בחוש הטעם בלבד,
והחום והקור, והרבה מענייני האיכות, בחוש המשוש.
ולכל חוש מהם כוח להשיג מוחשו עד גבול ידוע מגיע אצלו, ואחר יעמוד בתכלית הגבול ההוא.
כ-ראות, שהוא משיג הדבר הנראה מקרוב, וכל אשר ירחק ממנו תיחלש השגתו אותו, עד שתעמוד ולא ישיגהו.
וכן חוש השמע, וכן שאר החושים.
ואי אפשר להשיג מוחש מבלעדי חושו המוכן לו.
ומי שיטרח להשיגו בזולתו, לא יגיע אל חפצו, כמו מי שיטרח להשיג הניגון בחוש ראותו, והמראים בחוש שמעו, והטעמים בחוש מישושו - לא יוכל למוצאם ולהשיגם, ואם הם נמצאים. מפני שמבקשם בבלעדי האברים אשר בהם יושגו.
וכן נאמר בחושים הנפשיים אשר זכרנו, שיש לכל חוש מהם כוח מיוחד להשיג מוחש מיוחד, לא יושג בזולתו, והגבול אשר יגיע החוש אליו יעמוד אצלו, כמו שזכרנו בחושים הגשמיים.
וכן נאמר בשכל, שהוא משיג הדברים המושכלים בעצמו ובדרך הראיות. מה שהוא קרוב אליו ישיגהו באמיתת עצמו, ומה שהוא רחוק ונעלם ממנו - ישיגהו בדרך הראיות המורות עליו.
וכיון שהבורא ית' נעלם מכל נעלם, ורחוק מכל רחוק מצד עצם כבודו אצלנו, לא ישיג השכל זולתי עניין מציאותו בלבד. ואם ישתדל להשיג אמיתת עצם כבודו, או לדמותו, תהיה מציאותו נעדרת ממנו אחר הימצאו, מפני שהשתדל בדבר שאיננו ביכולתו. כמו שסיפרנו מהעדר המוחש הגשמי, כשמבקשים אותו בבלתי החוש המוכן לו.
[יש לבקש מציאות ה' מצד סימני מעשיו]
ואם נעשה כן, ואנו חושבים להקריבו אל בינתנו, אז תיעדר ממנו מציאותו. כי כל המתדמה במחשבותינו הוא עניין זולתו.
ואמר הכתוב (משלי כה) דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאותו:
[דוגמה]
האחד מהם יורך כי כל חוש משיג מוחשו, ואחר יעמוד ויתחיל חוש אחר סמוך לו, ואחר יעמוד גם הוא, וכן שאר החושים.
וכשיעמדו - יתחיל השכל להשיג מה שיש בכוחו להשיג. וכל זה בעניין אחד בעצמו.
והוא שתחשוב באבן מושלכת מרחוק, עשתה צליל והכתה אדם אחד,כי מה שדרכו שיושג בחושים הגשמיים, יימנע מהשכל להשיגו בבלעדיהם. כל שכן שיימנע מהחושים הגשמיים מה שדרכו שיושג בשכל בלבד. וכיון שנמנע משכלנו להשיג הווית עצם כבוד הבורא יתברך, איך יהיה לנו רשות להמשילו או להגבילו ולדמותו לשום דבר ממושגי חושינו הגשמיים? וזה דבר נמנע.
השיג בחוש ראותו מראה האבן ודמותה,
והשיג בחוש שמעו צליל אבן,
והשיג בחוש מישושו קרירותה וקשויה.
ואחר עמדו החושים הגשמיים ולא השיגו מעניין האבן יותר מזה.
ואחר כך השיג השכל כי יש לאבן משליך השליכה,
מפני שהתברר כי האבן לא נדה ממקומה מאליה.
והדמיון השני יורך כי העניינים הרוחניים, כאשר נעמוד על בירור מציאותם, אין מן הזריזות לדקדק בהם ולחקור על גופם, כי זה מפסיד את שכלנו.
וזה כמי שטרח להשיג השמש מצד אורה וניצוצה וזריחתה ורוחק האופל ממנו,וכן יקרנו כשנשיג מציאות הבורא יתעלה מצד אותותיו וחכמתו בהם, ויכולתו בכל ברואיו, נשכיל ונבין עניינו, אז יאור שכלנו בידיעתו ונשיג כל מה שיש בכוח שכלנו להשיג.
יעמוד על מציאותה ונהנה ממנה ומשתמש לאורה,
ומגיע אל העניין המבוקש ממנה.
ומי שיטרח למוצאה מצד עיגולה, וכיוון בעיניו להביט אל עין השמש,
תכהינה עיניו, ויעדר אורם, ולא ייהנה מהשמש.
כמו שכתב (ישעיה מח) אני ה' אלוהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך.
ואם נטריח שכלנו להשיג עניין עצם כבודו, ולדמותו ולהמשילו במחשבותינו, נפקד [=נאבד] שכלנו והכרתנו, ולא נשיג בהם שום דבר מן הידוע לנו, כמו שיינזקו עינינו בהביטנו אל עין השמש. וצריכים אנו להיזהר בעניין הזה, ולזוכרו בחוקרנו על עניין מציאות הבורא יתברך.
וכן אנו צריכים שניזהר במידותיו אשר סיפר בהם עצם כבודו, ואשר סיפרוהו בהם נביאיו, שלא לחשוב אותם כנראה מהמילות, ומה שיורה עליהם פירושם הגשמי. אך צריך שנדע ידיעה ברורה, כי הם על דרך העברות ומליצות, כפי כוח הכרתנו ויכולת תבונתנו ושכלנו, מפני דוחק צרכנו לדעתו ולרוממו.
והוא יתברך גדול ומרומם מכל זה עד אין תכלית.
וכמו שאמר הכתוב (נחמיה ט) ומרומם על כל ברכה ותהילה.
ואמר אחד מן הפילוסופים:וכאשר תעמוד על המעלה הזאת מן הייחוד בשכלך ותבונתך, יחד נפשך לבורא יתעלה, והשתדל להשיג מציאותו מצד חכמתו וגבורתו וחנותו ורחמנותו ורוב השגחתו על ברואיו, והתרצה אליו בעשות רצונו, אז תהיה ממבקשי ה' ואז תשיג ממנו העזר והאומץ להבינו ולדעת אמיתת עניינו.
מי שקצר שכלו להבין עניין הפשיטות [=ההפשטות],
החזיק בשמות אשר דברו בהם הספרים הנתונים מאת הבורא,
ולא ידע כי המליצה בספרי התורות לא תהיה אלא כפי בינת מי שניתנו להם,
לא כפי מה שמליץ בה המדבר אליהם.
אך הם כמו השריקה לבהמה בעת שתות המים,
שמביאתה לשתות יותר ממה שהיה עושה הדיבור הצח והנכון.
כמו שאמר דוד עליו השלום (תהילים כה) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם.
ואני עתיד לבאר לך דמיונות בשער השני מן הספר הזה, כשתתנהג בהם ותלך בנתיביהם יקל עליך הדבר בעזרת האל יתעלה.
אך מפסידות הייחוד בלב שלם הרבה
מהם בעלי השניות ובעלי השילוש.
ומהם עבודת הצורות והשמש והירח והמזלות והאש והצמחים והחיות.
ומהם הגשמת הבורא עם ידיעת הכוונה שכוון בה הספר.
ומהם השיתוף הנעלם, והוא החונף בענייני הדת לבני אדם, והוא על כמה עניינים אני עתיד לבאר אותם בשער החמישי מן הספר הזה בעזרת השם.
ומהם הנטייה אל תאוות הגופות המגונות, כי הוא שיתוף נעלם, מפני שמשתף האדם עם עבודת אלוהיו עבודת תאוותו.
והכתוב אומר (שם פא) לא יהיה בך אל זר, ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע.
ושמא הכסיל הפתי כשיקרא הספר הזה, ויעמוד על מה שזכרנו בשער הזה -
יאמר בלבו, היעלם עניין הייחוד ממי שלמד דף אחד מן התורה, עד שיעיר אותנו המחבר הזה עליו ויורנו אותו?!
אומר בתשובתו: כמו שצווה החכם (משלי כז) ענה כסיל כאולתו וגו', כי האומר זה הכרתו חלושה להבין כלל העניינים המגיעים על מינים נחלקים. כי העניין הכולל, אם מגיע על מינים נחלקים, קיבולם מתחלק ברב ובמעט ובחזק ובחלש.
והדומה לזה תועלת אור השמש שכוללת כל בני האדם.
ומצאנו אותה מתחלקת לשלושה חלקים:
האחד מהם - למי שעיניהם מאירות וניצלות מכל חולי, שהם נהנים מן השמש ומשתמשים לאורה, ומגיעים לכל הנאתם ממנה.
והחלק השני - העיוורים אשר נעדר אור עיניהם לגמרי אין השמש מועילה אותם ולא מזקת אותם, אבל תועלתם ממנה תהיה על ידי אמצעים.
והחלק השלישי - בני אדם שנחלשו עיניהם מהשתמש בהם כנגד השמש, והשמש מזקת אותם אם לא יסתירום מאורה.
שאם ימהרו לרפא עיניהם בכחלים וברטיות ובתיקון מאכלם, עם שמירת עיניהם מהשתמש בהם לאור השמש, אפשר שיגיעו אל הבריאות ויהנו בשמש שהייתה מזקת אליהם.
ואם יתעכבו לרפא עיניהם, יגיעו אל כת העיוורים במהרה, ויעדר מאור עינם לגמרי.
ועל הדמיון הזה יתחלק עניין הייחוד הנכתב בספר התורה לקהילת המדברים, אחר שכלל אותם, ככלול אור השמש לכל בעלי העיניים כאשר זכרנו.
ומתחלקת הבנתם לשלושה חלקים:
האחד מהם - אנשי השכל הצלול והתבונות הזכות.
והחלק השני - בני אדם ששכלם חלש מהבין מה שיש בספר התורה לגמרי.
והחלק השלישי - בני אדם שקצר שכלם מהשיג כמו הכת הראשונה אך יש בהם כוח להכיר העניינים הקרובים הקלים.
והכת הראשונה שהם אנשי השכל השלם הנמלט מכל פגע, כשהם משימים אל לבם להבין מה שהגיע אליהם בספר התורה בעניין הייחוד, יבינו אותם ויכנס עניינו בלבם בכוח הבנתם וזכות שכלם, ואלה הם שאינם צריכים אל הספר הזה, אלא להזכירם דבר שהתעלמו ממנו.
אך הכת השניה אינה יודעת ספר תורת אלוהים, כל שכן הייחוד אשר בו, והם שומעים את שמעו ואינם מבינים עניינו - אין להם תועלת ולא נזק בספרי זה כלל.
והכת השלישית שמבינים הייחוד אשר בספר תורת אלוהים קצת הבנה, ואין בכוח הכרתם להבין עניינו ולעמוד על אמיתותו. אם יורם אותו מורה, ויבינם עניינו על דרך המופתים האמיתיים הוראות השכליות, יתברר להם עניינו ויתגלה להם סודו, ויגיעו לכת הראשונה.
ואם יתעלמו מחקור, ויתרשלו מעיין במה שיחזק הכרתם וילטוש שכלם, ירדו אל מדרגת הפתאים.
וספרי זה מועיל לכת הזאת תועלת גדולה וכוללת, מפני שיכולים לחקור, ויהי להם הספר הזה ככחלים המועילים לבעלי העיניים החלושות, שמקוים הארוכה ברפאם אותם.
וכבר המשיל הספר האדם הכסיל בעיוור, והחכמה באור, והסכלות בחושך.
אמר (קהלת ב,יד): החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך.
ואמר (ישעיה מב) החרשים שמעו והעורים הביטו לראות.
והמשיל החכמה והמוסר בעץ החיים, ככתוב (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה וגו'.
ואמר (שם ו) כי חיים הם למוצאיהם.
ואלוהים יורנו דרך ידיעתו,
ויישרנו לעבודתו,
ויפיק לנו רצונו ברחמיו ובחמלתו,
אמן.
נשלם שער הייחוד בעזרת האל האחד הקדמון.
