|
רבנו בחיי הוא הוגה הדעות הראשון של יהדות ספרד. עם שקיעת שמשו של המרכז היהודי המפואר בבבל במאה ה- 11 עלתה שמשה של ספרד היהודית, התופסת מקום כה נרחב בקורות הרוח בישראל. עם חורבנה של בבל היהודית, על האוטונומיה המדינית שלה ועל מרכזי התורה שבה, נפסקת לזמן ארוך ההיסטוריה היהודית באסיה ומתחילה זו של יהדות אירופה. אמנם דווקא בעת הדמדומים האחרונים של הערב השמש הבבלי עלו על רקיעיה המאורות הגדולים של הגאונים האחרונים, של ר' שמואל בן חפני, הגאון האחרון בישיבת סורא, שהמשיך את מפעלו התורני-מדעי של רבנו סעדיה, וכן של רב שרירא ורב האי, שירושתם הספרותית עולה על זו של כל הגאונים שקדמו להם. אכן, היה זה הזוהר האחרון שהבריק ושהועם לנצח. הרדיפות החיצוניות וההתפוררות הפנימית החישו את ירידתה של בבל מצד אחד, ומצד שני, המרכזים היהודיים החדשים בארצות אירופה, שכל יניקתם היתה מבבל, כאילו מצצו כבר מתוכה את כל לשדה והתבגרו למעמד עצמאי, וכך עוברת ההגמוניה הרוחנית לאט, לאט, מן המזרח אל המערב, מאסיה לאירופה: לאשכנז, לצרפת ולספרד; זו האחרונה אף מהווה תחנה חשובה בתהליך זה. ספרד היהודית שימשה מעין המשך ישר של בבל היהודית; ככל שבבל הייתה בקצה המזרחי של העולם הערבי-איסלמי הייתה ספרד בקצה המערבי שלה, ועם היות זו האחרונה כבר על סף העולם הנוצרי עדיין הייתה שרויה כולה בתחום התרבות האיסלמית, שהייתה בעצם המרכז התרבותי העולמי הראשי, ואולי היחידי, בימים ההם. פליטי בבל, ר' משה ובנו, הם שהעבירו ממנה את ההלכה לספרד, אך זו האחרונה הפכה בעיקר קרקע נוחה ליהדות המדעית, שניצניה הראשונים רק עלו בצלה של ישיבת סורא... ספרד היא הארץ הקלאסית של התחייה היהודית-ערבית, שקדמה בכמה מאות שנים את זו של איטליה והיא ערש התנועה הפילוסופית-מדעית בדברי ימי הרוח הישראלית. ר' מנחם סרוק, דונש בן לברט, ר' יהודה חיוג' ור' יונה אבן-ג'נאח היו ראשוני המדקדקים בה, ר' שמואל הנגיד ואבן גבירול ראשוני הפייטנים שלה, ורבנו בחיי ראשון הפילוסופים שלה. מועטות ודלות הן הידיעות הביוגרפיות על רבנו בחיי. אין אנו יודעים כמעט ולא כלום על מחבר הספר הנפלא "חובות הלבבות", שזכה, היחיד מכל ספרי המופת הפילוסופיים שלנו, להיכנס להיכל הספרות הדתית-החוקית בצד כתבי הקודש וששת סדרי התלמוד; אין אנו יודעים לא את מקומו ולא את זמנו, ואף לא, למרבה התמהון, את ההיגוי הנכון של שמו... (בחיי - יו"ד פתוחה או צרויה). מפי המתרגם, אבן תיבון, אנו יודעים רק, שרבנו בחיי היה מחכמי ספרד, ששמו ושם משפחתו היה: בחיי בן יוסף אבן פקודא ושהיה דיין ממקצועו, וזה הכל. יש גם ששערו (קופמן ב"די תיאולוגי דס בחיי אבן פקודה") שהוא היה מסרגוסה, מקום שבתם של ג'אנח, אבן גבירול ואבן סינא הערבי. קרוב לוודאי גם שספרו הופיע בשנת ד' אלפים ת"ת - 1040 |
[תאריך זה, הנמצא רשום בשולי כתב-יד ערבי עתיק של הספר, ושיש עליו אף עדות ממקום אחר, עורר ויכוח ארוך בין החוקרים; פרופ' יהודה הטיל ספק בתאריך זה, מכיוון שמצא בספרו של רבנו בחיי דמיון-מה לספרו של גזאלי, שחי במאה ה- 12; וכן אחרים איחרו את הופעת הספר, לאחר שמצאו בו מקומות מקבילים לדברי בן גבירול, ביחוד בספרו "תיקון מידות הנפש", ספר מוסרי אף הוא, שנתפרסם בשנת 1045. אך דבריהם הופרכו על-ידי המלומד הרוסי קוקובצב , במאמרו האנגלי: "דה דייט אוף לייף אוף רבנו בחיי", שהוכיח על יסוד דברים שמצא אצל ר' משה אבן עזרא, שהספר "חובת הלבבות" לא יכול היה להופיע יותר מאוחר מאשר בשליש האחרון של המאה ה- 11. אמנם בהתאם לכלל התלמודי: "ברי ושמא, ברי עדיף" לא נשאר לנו עכשיו אלא לאשר את התאריך הקודם, ובפרט שהנימוק העיקרי של הספקנים נתערער לחלוטין, ועם זה נמצאו חוקרים רציניים כגון פרופ' גוטמן, אשר עם כל הודאתם ההכרחית לקוקובצב, מנסים עוד לאחר את רבנו בחיי מאבן גבירול, ללא כל יסוד לזה, הדמיון בין "חובות הלבבות" ו"תיקון מידות הנפש" יכול להיות רק מקרי; יתכן ששניהם שאבו ממקור משותף, וכן לא מן הנמנע הוא שאבן גבירול שאב מרבנו בחיי, ולא להיפך, עם כל המקוריות של אבן- גבירול, העולה כביכול על זו של רבנו בחיי. והרי סוף-סוף יש רגלים לדבר שרבנו בחיי קדם לאבן-גבירול, אחרי שהראשון ברשימת הפילוסופים שקדמו לו לא הזכיר את זה האחרון כלל. כן אין מקום אולי לתמיהתו של זה אשר להעדר ספר מוסרי שיטתי בישראל אחרי הופעת "תיקון מדות הנפש" ...ה"תשובות" הקלושות שנאמרו על הפירכות האחרונות, הן קלושות יותר מדאי...]
|
|
ברם אם אין לנו נתונים מספיקים בנוגע לחייו של רבנו בחיי בכלל, הרי ניתן לנו להכיר בבהירות את חייו הפנימיים מתוך היצירה הספרותית שלו, - ספרו הגדול "חובת הלבבות" שהנציח את שמו, וכן מתוך פיוטיו הבודדים, הידועים לנו (יש שייחסו לו גם ספר אחר שנתגלה בסוף המאה שעברה בספריה הלאומית בפאריז, ואשר יצא והועתק מערבית לעברית על-ידי יצחק דוד ברוידע בשם: "תורות הנפש" [1896], אך חוקרים-מומחים הוכיחו את אי-נכונותה של השערה זו). מתוך הקריאה בספר "חובות הלבבות', ניתן לנו לעמוד בראש וראשונה על החסידות התמימה והשלמה של רבנו בחיי. לא לחנם העניק לו העם, על יסוד קריאה זו גרידא, את התואר "חסיד". והוא היחידי מבין כל הפילוסופים היהודיים שזכה לשם זה. כן נוכל לעמוד על הצימאון האלוהי, ששכן בנפשו של זה, על אהבת אלוהים הלוהטת שהייתה עצורה כאש בעצמותיו, המתפרצת לעתים מתוך נחשול של סערת מלים ולעתים מתוך המיה חרישית שבין השיטין של הספר. ניתן לנו לשער שרבנו בתיי היה בודד וגלמוד, ללא אישה וילדים וללא קרוב וגואל, שכן הוא מרבה לדבר על גירותו של האדם, על יתמותו ועל בדידותו, אכן, הוא גם רואה חובה לאדם הגלמוד לתת שבח והודאה לאלוהים על מצבו זה, ה"משחררו" מחובות יתירות... מתוך זה מובן, שלא היה מי שירשום את קורות חייו ומי שיבכה אחריו. בכל אופן רבה הייתה ללא ספק ענוּתו של רבנו בחיי וגדולה הייתה מנת הסבל שנפלה בגורלו. לעתים קרובות כאילו עולה אלינו אנחה כבושה מתוך דפי הספר, ולעתים אף רואים אנו בעיני רוחנו את הדמעות החמות, הרותחות, הנובעות ממעמקי נפש שבורה, המחפשת לה מקלט אחרון באלוהים ומבקשת חסות ומגן תחת כנפי השכינה, ואשר דווקא מתוך שברון לב זה חותרת בכיסופיה לאל המסתתר, הטוב והמיטיב, ("ואם תעמוד על הלבבות, תראה לבבות נשברים באלוהים", שער אהבת אלוהים). אנו מרגישים את הרזיגנציה הבאה אחרי מצוקת רוח רבה, אתרי ייסורי נפש עצומים, אמרי אכזבות מרות ומשברים פנימיים ; אנו מרגישים כבמציאות ממשית את ההכרה השוררת בו על אפסותם של כל ערכי החיים, על האשליה שבכל השאיפות והמאוויים של האדם ורדיפתו אחרי מילוין, ועל האושר הגדול שמעניקה לנו ההתקרבות לאלוהים. ביחוד מתגלה לנו כל זה בבהירות מתוך ההמנון הדתי הנשגב שלו: "ברכי נפשי", שבו הוא כל כך מרבה לפייט על המוות ועל החידלון מצד אחד, ועל הנצח ועל העולם האחר - מצד שני. בבהירות גדולה ניכר כאן הניסיון האישי המדבר מתוך גרונו, עם כל התפעלותו הרבה של רבנו בחיי מהיופי הקוסמי, מחכמת אלוהים אשר בבריאה, מכל ההוד וההדר שבטבע, אנו מבחינים יפה, יפה, את הלך-הרוח הפסימי המבצבץ מתוך השיטין ומבין השיטין... אף באהבת האלוהים שלו גופה שומעים אנו צלילי נכאים של נפש המנהמת כיונה והמתחננת לפני אביה שבשמים, ומתוכה אף עולה שוועה זו, שהמחבר מביאה בשם חסיד אחד: ..."אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבה אותך..." ("חובות הלבבות", שער אהבת ה', פרק א'). ואף כאן הדברים הם אישיים כל כך! אנו שומעים מתוכם את קריאת העזרה לאל הנעלם, ואנו כאילו רואים את הידיים הפרושות לשמיים בתפילה. ניתן לנו להאזין - לכל מי שלב לו להאזין - מתוך שורות בודדות של הספר "חובות הלבבות" למשק הכנפיים השבורות של נפש מעונה ומאמינה: "אלוה הרעבתנו ועירום עזבתני ובמחשכי לילה הושבתני..." (שם, פרק א'). יתכן אמנם שפסימיות זו של מחברנו, שהיא אגב, משותפת גם לבן דורו אבן גבירול, נובעת מהסבל והתלאות בקשיי ההגירה עם ראשית התיישבותם בארץ חדשה, לאחר בריחתם ממצוקת הגלות המזרחית, אולי גם מתחושת אפלת הליל הארוך של הגולה שהתאבכה עם אבדן שרידי השלטון העצמאי, ואולי אף משום צפיית לב סתומה של הקץ הטראגי הצפוי לגולה מפוארה זו. ויתכן שיש כאן רק משום מצוקת גורל של נפש יחידה אחת, מתלבטת בענייה ומפרפרת ביסוריה... יחד עם זה ניתן לנו גם לעמוד על מידת ההשכלה של רבנו בחיי, וכן על שכלתנותו בכלל, שאף הן מקווי האופי של האקלים היהודי בספרד, נוסף לבקיאותו המובנת מאליה בספרות המקראית-תלמודית, שאנו אף עומדים עליה מתוך השימוש המרובה של הפסוקים מכתבי הקודש ובאגדות חז"ל, הנעשה מתוך שליטה מלאה של בקי ורגיל בחומר, המוצא תמיד דברים מתאימים לעניין שהוא עוסק בו - אנו גם מבחינים בידיעותיו המרובות בכמה שטחי מדע, כגון בגיאומטריה של אוקלידס, בפילוסופיה הניאופלטונית, וכן בספרות המדעית הערבית, ביחוד זו של "אחי הטהרה" בעלי האנציקלופדיה הידועים, ממנה הוא מושפע הרבה, אם כי הוא שומר על עצמאות רבה דווקא בשטחים שיש לו מגע אתה... הוא הראשון המסתמך רשמית על חכמי האומות ומרבה להביא מדבריהם, עד כמה שיש בהם משום התאמה, לדעתו, לרוח היהדות, והוא הראשון שכאילו נתן לאלו רשות לבוא בקהל השם; הוא הראשון המזכיר במפורש את שמות הפילוסופים ואנשי המדע הלא-יהודיים: את אריסטו, את אוקלידס, ועוד. הוא קיבל מרבנו סעדיה את המקור המשולש של הדעת: את הכתוב, את המקובל ואת השכל, אך הוא הפך את הסדר והקדים את השכל לשאר המקורות... הוא ראה בו, בשכל, את מורה הדרך האנושי אף בבקשת ההתקרבות לאלוהים שלו... והוא הרואה את תפקידה של התורה, בין השאר, ואולי בעיקר, בפיתוח הכושר השכלי האנושי. הוא מעלה על נס את חובות הלבבות והוא מבססן על אדני ההגיון והשכל. רבנו בחיי הוא אחד הפילוסופים המקוריים ביותר בישראל. אמנם נמנו וגמרו כל החוקרים לראות את רבנו בחיי כ"עממי", שבין המשכילים לא יתחשב, ולא כן הדבר. מתוך המשך הרצאתנו יעמוד הקורא על החידושים הרבים שהכניס רבנו בחיי לאוצר הדעת העברית. וכאן אנו נציין באופן כללי את החידוש העיקרי שיש ב"חובות הלבבות", והוא: שמחברו יצר, עם ספרו זה, מקצוע חדש בספרות העברית, זה של המוסר העברי, המהווה נתיב מיוחד בקורות ההגות העברית, שמצא לו בעקבותיו הרבה עוסקים במלאכה זו, החל בר' יהודה החסיד עד ר' משה חיים לוצאטו, ועד תנועת המוסר הגדולה. אמנם אופי מיוחד לתורת המוסר של רבנו בחיי, והוא-שבמרכזה נמצאת אהבת אלוהים ואין אהבת האדם אלא משנה לה, ועם כי זו האחרונה מגיעה כאן לממדים רחבים, אך היא תולדה מן הראשונה ולא אב מיוחד. אין אהבת אדם אמיתית אלא זו הנובעת מאהבת אלוהים והמקפלת יחד אהבת היוצר והיצורים, בלעדיה היא ערטילאית ונטולת שרשים. ושוב, מן התכונות המיוחדות של ספרו המוסרי של רבנו בחיי היא השכליות היתירה שלו; זו מתבטאת בעצם השיטתיות, הסידור והארגון של החומר, וכן מתוך הדגשה זו של ד ע ת אלוהים הקודמת ל א ה ב ת אלוהים, שעברה ממנו לרמב"ם ("מדע" ואחרי כן "אהבה"), וכן מתוך אותו האריסטוקרטיזם הרוחני - שאף הוא עבר לרמב"ם, אשר עוד הגדיל עליו בזה - הבז להמון, הזקוק ל"מספוא ושעורים" ושיש לשרוק אליו בכדי להבינו דבר, כמו לבהמות... אלא שרבנו בחיי הוא ביחד עם זה מלא רחמים להמון זה, שלמענו חיים ופועלים יחידי הסגולה של האנושיות. כן רואה רבנו בחיי את היתרון של האדם העליון הדתי לא בדעת גרידא, אלא בהתייחסו בבוז לקניינים הארציים ובדבקות באלוהים שדעת זו היא שהביאה אותו אליהם... שכליות יתירה זו, ההולכת אצל המחבר שלובת-זרוע עם נטייה לסגפנות, לפרישות מן העולם ומן החיים והחברה, היא שאולי אף הפכה אותו לערטילאי במקצת, מופשט, חולם והוזה. מכאן, אולי, העדר הזיקה לגורמים הארציים של היהדות, אי-הזכרת התקוות הלאומיות-המשיחיות, ובכלל כל ההתרחקות הזאת מן העשייה הארצית, מן העשייה בכלל, ובמידת מה אף מזו הדתית, כל התרכזותו היא בחובות הלבבות בנפרד וללא צירוף עם חובות האברים, צירוף האופייני כל כך לרוח היהדות והמבטיח את ממשותה של זו. עם זה ידע רבנו בחיי על דרגות הכרה, העולות הרבה על זו השכלית, על כוחות נפלאים המתעוררים אי-שם בפינות חבויות שבנפש, על אור חדש הבוקע פתאום בתודעת האדם, ועל החדווה המסתורית הפועמת בו באופן לא צפוי. והדברים כאן הם כה אישיים, כה לא ספרותיים, כה חיים ורוטטים... רבנו בחיי מרבה בספרו זה לדבר - אם כי ללא יחוד "שער" מיוחד לנושא זה - על שערי שמים הנפתחים פתאום לאדם, על סודות ורזים המתגלים לו, "על ראייה בלי עין, על שמיעה בלי אוזן", על הסרת המסך המבדיל בין האדם וקונו, וניכרים הדברים שהם נכתבו על-ידי בעל ניסיון אישי, המספר לנו על חוויות אישיות שלו, בהיותו גלוי עיניים, חוזה מחזות שדי... לא לחינם הרגיש העם שאחד קדוש מדבר אליו בספר זה והוא דבק בעלים הבלים והמקומטים של "חובות הלבבות" כמו בפרקי תהלים. הספר הזה אף תורגם ועובד פעמים רבות לפי הצורך והדרישות של העם ולכל השפות שהעם השתמש בהן... שכן הרי ספר זה לא איים עליו, כיתר ספרי המוסר, בעונשי גיהנם ובחיבוט הקבר; הוא פנה אל השכל, הוא רצה לשכנע ולא לדכא, והעם הבין והאזין לשפת המחבר, שבה השכל והלב שימשו במזיגה ובמשותף. ואמנם, אין כרבנו בחיי פסיכולוג-אמן היודע ומכיר את כל כוחות הנפש, הבקי כל כך בכל מסתרי הנפש והמשכיל להסיר את מסווה התרבות מעל האנוכיות שלה וגלותה בכל מערומיה... ולפיכך, בימים של חשבון הנפש בעיקר, הצמיד העם את עיניו ואת לבו לספר זה. אופיינית גם הזיקה המיוחדת של אנשי ההלכה לספר זה - אם כי רבנו בחיי גינה דווקא את ההתרכזות היתירה בהלכה. הגאון בעל ה"חתם סופר" קבע שיעורים לתלמידיו ב"חובות הלבבות" והרבה להשתמש בו, וכן לא זז ממנו ר' ישראל מסלנט, יוצרה של תנועת המוסר, שהוא והתנועה שלו כולה צמחו מתוך אדמת יהדות ליטא, יהדות של המוח וההלכה. ספר חובות הלבבות הפך "מורה נבוכים" לכל הנבוכים בדרכי החיים - ולאו דווקא בדרכי החכמה... - המחפשים נתיבות לבורא החיים, ליוצר העולם ומלואו. |
|
הספר "תורת חובות הלבבות" או, במקורו הערבי, "ספר הדרכה לחובות הלבבות" מכיל, כפי ששמו מוכיח עליו, הרצאה שיטתית של כל החובות הדתיות המוטלות על הלב האנושי, בנוסף לחובות האברים ולעומת העשייה הדתית. את המונח "חובות הלבבות" יש לתפוס במובן רחב; הוא כולל את המצוות הדתיות הקשורות בכוחות הנפש כולם: להט הרגש, התכוונות הרצון וההכרה השכלית. מחברנו מתכוון במחקרו זה לא רק להבליט הבלטת-יתר את המניע הנפשי בגורם הנותן למעשה הדתי את כל משקלה כי אם בעיקר לייחד את מצוות הלב כתחום מיוחד בשדה הפעילות הדתית. הבדלה זו, והתוויית-תחומים זו בין חובות הלבבות וחובות האברים, הן חידושו הגדול של רבנו בחיי. כבר נביאי ישראל הבדילו בין מצוות שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו, תוך הדגשת ערכן הדתי-מוסרי של אלו האחרונות; הם לא חדלו להתאונן על כך שהעם צמוד לחוקי הדת מתוך הזנחה וזלזול מפורש בצווי המוסר, וראו בנוהג זה סילוף גמור של הרצון האלוהי וסירוס הכוונה של נותן התורה. כיוצא בו ציינו חז"ל הבדלה אחרת בשטח המצוות והיא: המצוות שהשכל מודה בהן, ואלו שהשכל אדיש כלפיהן, בלי לשלול אותן ובלי לחייבן; המשפטים והחוקים; או - כלשונו של רבנו סעדיה גאון - בין מצוות שכליות ובין מצוות שמעיות; זה האחרון נתן להבדלה אחרונה זו גם את הגדרתה המדויקת וגם את הסברתה הרחבה וכן את ניסוחה הטרמינולוגי הברור. ברם החלוקה של רבנו בחיי אינה חופפת אף אחת מכל המנויות לפני זה. אמנם עוד חז"ל לפניו ציינו וחזרו וציינו את ערכה של כוונת הלב בביצוע המצוות. הם עשו זאת בצורות שונות: באמצעות פתגם קולע או על-ידי סיפור מחייהם של אישים מוסריים, אם כי ללא שימת דגש מיוחד כזו של רבנו בחיי. מחבר "חובות הלבבות" היה הראשון שקיים חתך מפורש בין חובות הלב וחובות האברים, והקביל אותן אלו כנגד אלו, מתוך הצבת גבולות מסויגים ביניהם. הוא היה הראשון שיצר את המטבע הלשוני של "חובות הלבבות" כמונח-אסכולה קבוע, והוא שהבחין לראשונה במערכה זו של מצוות הלב כרשות דתית מיוחדת, כספירה נפשית-פנימית נפרדת, בניגוד לזו החושנית - החיצונית או בלשונו: החכמה הצפונה והחכמה הנראית, והוא אף ראה בהן, בחובות הלבבות, את השאור שבעיסת היהדות, את אבני היסוד ואת גולת הכותרת של התורה, את עליית הגג של בניין החיים הדתיים. וחובות הלב אלו שייכות כולן למסגרת המצוות השכליות, ולא עוד אלא שהן מוצאות את ביסוסן המלא ואת הנמקתן הגמורה בשכל, בשיקול הדעת השכלי, בהגיון. הנושא הראשי של הספר, וצירו, הוא רעיון האלוהים; הוא הבריח התיכון המאחד את כל פרקיו. מסביב לאלוהים מתרכזים כל הגיגיו של רבנו בחיי, אלוהים עומד במרכז כל מחשבתו והגותו. כל כוונתו של רבנו בחיי היא להפנות את נפש הקורא לקראת אלוהים והוא מוביל את הקורא צעד אחרי צעד אל אלוהים. רבנו בחיי מציב לפני האדם מישראל סולם גדול, שראשו מגיע השמיימה, ואשר כל שלביו מובילים אל האל המסתתר. ואפייני הדבר לרבנו בחיי, שהשלב הראשון בסולם זה הוא דעת אלוהים, והשלב האחרון בו היא הדבקות באלוהים, אין ספרו של רבנו בחיי, שנעשה הספר המוסרי ב"ה"א הידיעה" להמון הישראלי המאמין, כי אם עלילת אמונה גדולה, הנרקמת מתוך מתיחות דרמטית שבין האדם ואלוהיו, אשר הכרת אלוהים נכונה היא נקודת היציאה שלה, ואהבת אלוהים מלאת הלהט - נקודת החתימה שבה. את כל ייעודו של האדם רואה רבנו בחיי בהתבוננות באלוהים ויצירתו, ואת כל אושרו - בכיליון לאלוהים ובצימאון אליו. הוא מלמד את האדם מישראל לבסס בלבו את מציאותו של אלוהים ולהכיר את רוממותו (שער הייחוד), לעמוד על חכמתו ועל חסדו של אלוהים, המתגלים ביצירתו (שער הבחינה), ליצור את הזיקה בינו לבין אלוהים (שער עבודת אלוהים), להשליך את יהבו על אלוהים (שער הביטחון), לרכז את כל מערכי לבו ואת כל מעשיו לאלוהים (שער יחוד המעשה), להתבונן בחולשתו, בזעירותו ובאפסותו של האדם נוכח אלוהים (שער הכניעה), לשוב למסלול האלוהי אחרי הסטייה ממנו (שער התשובה); לערוך חשבון הנפש מתמיד באשר לחובות האדם כלפי אלוהים (שער חשבון הנפש), לפרוש מכל פיתויי החושנות המרחיקים את האדם מאלוהים (שער הפרישות), ולבסוף: לראות את אהבת אלוהים כטוב העליון של הווית האדם, הספר "חובות הלבבות" הוא חזון הגאולה של האדם, המשתחרר מכבלי התחושה ואזיקי המציאות החומרית, והמתרומם לשחקי רום שבהם שוכנת הישות האלוהית. וכך, כל מאמציו המחשבתיים של רבנו בחיי נתונים לאלוהים, ומכאן שהיחסים בין אדם לחברו מוסטים אצלו לשולי הספר, אמנם אהבת האדם השלמה מתנוצצת כפנינה טהורה במחרוזת זו של חובות הלב של רבנו בחיי, והוא דורש את ההשתתפות המלאה של האדם בישראל בהווית הזולת, בששונו וביגונו. ולא עוד אלא שהוא רואה בשיתוף הנפש של האדם העליון הדתי בחיי החברה, מצוקתה וניסיונותיה, את המצע הראשי לעליית הנשמה שלו, ואת הגשת העזרה, החומרית וכל-שכן הרוחנית, לעמית-כחובתו הדתית הראשית. אך כל ההתנהגות המוסרית האצילה של האדם העליון הדתי ביחס לבני אדם אחרים היא תולדה מובנת מעצמה של רוממותו הדתית והתנשאותו מעל כל יצרי אנוש השפלים ואין היא זקוקה לפירוט יתר. אצל רבנו בחיי החוויה הדתית היא כל תוכן החיים ותעודתם, ודבר אין לו בעולמו כי אם אלוהים. הספר "אמונות ודעות" לרבי סעדיה גאון הוא הספר השיטתי הראשון של ההגות הדתית הישראלית, הכולל את כל אמונות היהדות ודעותיה בצורה מרוכזת ומודרגת. ו"תורת חובות הלבבות" לרבנו בחיי הוא הספר השיטתי הראשון, המפרט בצורה הגיונית-תמציתית, את תורת עבודת האלוהים הישראלית, שהיא אחד התחומים, ולדעת המחבר התחום העליון, של המחשבה הדתית הישראלית. הספר הוא גם מחקר מדעי וגם מסה פיוטית; הוא רווי כולו כיסופים של נפש הומיה לאלוהים, ויחד עם זה שופע הוא כולו שכליות ורוח ההגיון מרחפת על פני כולו. הוא מציג את תורת הדת הישראלית, כשהוא מבסס אותה על אדני ההכרה השכלית, שבה הוא רואה תנאי-קודם-למעשה לחיי דת שלמים. שילוב זה של הגיון ושירה, של תבונה והשתפכות נפש, הוא כל קסמו וכל חנו של הספר, שזכה להיות מנכסי צאן ברזל של ספרות האמונה הישראלית. רבנו בחיי ידע שהוא ממלא חלל ריק בספרות הדתית העברית. עם כל זה לא ראה את עצמו כמחדש וממציא. הוא לא שם לב לזה, שהמחשבה היהודית המקורית לא היתה שיטתית במובן המדעי - וזה היה החידוש שנוצר על-ידי רבנו סעדיה גאון, וכן לא הרגיש שהוא העתיק, מתוך הפרזה בערכה בצורה בלתי מצויה בספרות הדתית הקודמת בישראל, את נקודת הכובד מהמעשה הדתי אל כוונת הלב. ובזה ניתנה התשובה להתאוננותו על ההזנחה ששררה, כביכול, בתחום זה בספרות זו. |
