|
[התשובה הכרחית לתכלית האדם - השארות הנפש] והיה התכלית המכוון ביצירה האנושית - היות הנפש נשארת אחר המות, כמו שקדם במאמר השלישי. והיה האדם מעשה ידי ה' יתברך. הנה הוא חפץ שיגיע אל תכליתו המכוון בו - שהוא השארות הנפש. [דרכי פיתוי היצר] שבתחילה אומר לו: לך אכול בשמחה לחמך וגו' (קהלת ט'), שאלו הן דברי יצה"ר לפי קשר הפסוקים שלמעלה. והוא מדבר עם הבעל תשובה שהוא דואג תמיד על חטאיו, ועל כן אומר לו: לך אכול וגו', כי כבר רצה האלוהים את מעשיך. ואין לך חסיד בעולם שלא יתפתה לדבריו הללו, שאינו נראה שיהיה בהם מכשול ועוון. וכשהאדם נשמע לו בזה יוסיף לומר לו: בכל עת יהיו בגדיך לבנים (שם ט'). כלומר: שיהיה נאה ומסולסל. ואחר ששמע לו גם בזה, שאין בזה עוון אשר חטא, יוסיף עוד לומר לו: ראה חיים עם אישה אשר אהבת וגו' (שם ט'). ואחר שהגיע אותו למדרגה זו להישמע אליו בדברים הללו, אף על פי שהם דברים המותרים, לא ישקוט עד שמוסיף עליו, מביאו לכפור בעיקר ולומר לית דין ולית דיין. ואומר לו: כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה. ומביא ראיה לדבריו בשאומר לו: שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ... וגם לא לחכמים לחם וגו', כי עת ופגע יקרה את כולם. ובדברים הללו וכיוצא בהם מטה את האדם מדרך הישרה ומוליכו בדרך רעה, כשמראה את עצמו כרוצה בתועלת האדם ומקנא בעדו וחושש לכבודו. כמו שעשה בתחילת היצירה לחווה שאמר לה: אף כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן. ואף במקום הזה, לפי דעתי, הוא לשון חמה וכעס. כלומר: כעס גדול יש לי על מה שאמר לכם השם יתברך שלא תאכלו מכל עץ הגן, אלא מעצים ידועים, שלא ציווה אתכם זו לתועלתכם. שההפך מועיל לכם יותר. ובזה פיתה אותה, ועזבה אורחות יושר ללכת בדרכי חושך. וכן בכל יום ויום יצרו של אדם מחשב להרע לו ולהסית אותו, כמו שכבר העיד עליו הוא יתברך ואמר: כי יצר לב האדם רע מנעוריו וגו' (שם ח'). ואמרו רבותינו ז"ל: |
עלובה עיסה
שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה (סוכה נ"ב). |
|
[לכל אדם הרהורי עבירה] ואמרו רבותינו ז"ל: |
אין אדם עובר עבירה
אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות (סוטה ה'). |
|
וזה, שהוא אם שיכחיש במחשבה מציאות האל, ויחשוב שאין לעולם מנהיג, ומפני זה מתיר עצמו לעשות העבירה, כמאמר הכתוב: אמר נבל בלבו: אין אלוהים השחיתו התעיבו עלילה, אין עושה טוב (שם י'), הנה ביאר כי סיבת עשיית החטא הוא היותו חושב בלבבו אין אלוהים, או שיחשוב שיש לעולם ממציא, אבל יאמר שאינו משגיח בפרטי מעשי בני אדם לתת לאיש כדרכיו. וזה גם כן סיבה אל שיתיר עצמו לחטוא. אמר הכתוב: על מה ניאץ רשע אלוהים, אמר בלבו: לא תדרוש. או שיחשוב שאף אם יש לעולם מנהיג ומשגיח בפרטי המעשים, אומר בלבבו שמא לא ציווה השם יתברך זה, או לא אסר המעשה הזה. כאילו תאמר שיחשוב שלא אסר החלב והדם או הנידה, ומפני זה מתיר לעצמו לאכול חלב או דם או לבעול נידה וכיוצא בהם. והרי הוא כמכחיש שאין תורה מן השמים. כמו שאמרו רבותינו ז"ל בפרק חלק (סנהדרין ק"ג) |
שהאומר על פסוק או אפילו תיבה אחת
משה רבנו מפי עצמו אמרה שהוא בכלל האומר אין תורה מן השמים. |
|
והוא מבואר כי בכל אחת מאלו השלוש כוונות, הוא כופר בעיקר מעיקרי הדת האלוהית הכוללים, שהם אבות לכל העיקרים כמו שכתבנו (מ"א ד'). וזה בלי ספק יותר רע ויותר קשה מאכילת החלב או הדם עצמו. ובעבור זה הוא שאמרו רבותינו ז"ל (יומא כ"ט) |
הרהורי עבירה קשין מעבירה.
|
|
וזה לפי שעונש העבירה הוא זמני כמו שיבוא, ועונש כפירת העיקרים הוא נצחית . כמו שאמרו רבותינו ז"ל: |
דינן של רשעים בגיהנום שנים עשר חדש (ר"ה ח' ב).
|
|
כלומר: הרשעים העוברים על דת ואינם כופרים בעיקר שהכופרים בעיקרים, כבר ביארו שעונשם נצחית כמו שאמרו רבותינו ז"ל: |
אבל המינים והמוסרים ושכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים
יורדין לגיהנום ונידונין בה לדורי דורות. |
|
[התשובה - חסד ה' לכפר על הרהורי כפירה] אמרו רבותינו ז"ל: (קדושין ל' ב) |
יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום
שנאמר צופה רשע לצדיק (תהילים ל"ז) ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, שנאמר: ה' לא יעזבנו בידו. |
|
הרי ביאר שעל ידי העזר שהקב"ה עוזר את האדם הוא ניצול מהמיתה שהיה מבקש להמיתו. וכבר ביאר יחזקאל שעל מיתת הנפש ידבר, אמר: כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה, (יחזקאל י"ח).
ולשון במות המת יורה שעל מי שכבר מת ידבר, ורוצה לומר: לא אחפוץ במיתת נפש מי שמת כבר, אבל בשישוב בחייו מדרכו, ותחייה נפש המת. שיראה שעל ידי התשובה לא ימות האיש המת, אבל תחייה נפשו ותזכה לחיי העולם הבא. ובזה יגיע האדם שהוא מעשה ידי השם אל תכלית שלמותו והישארותו הנצחיי, אף אם יחטא חטא שראוי להיות נידון בעדו בעונש נצחית . וזהו מה שאמר ישעיה הנביא, מדבר על בעל תשובה: כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף, (ישעיה נ"ז). רוצה לומר: אף על פי שמן הדין היה לי לריב ולקצוף לנצח, ולדין את החוטא בעונש נצחית, לא אעשה כן, כי רוח מלפני יעטוף וגו'. כלומר: שאף אם הרוח החיוני שיעטוף את הגוף הוא מלפני, רוצה לומר ממניעי הגרמים השמימיים שהם לפני, הנה הנשמות האנושיות אני עשיתי אותן, וראוי לי לרחם עליהן ביותר אחר שהם מעשה ידי. שלשון נשמה יאמר על הנפש האנושית, ורוח על הנפש החיונית שבבעלי חיים. אמר הכתוב נותן נשמה וגו' (שם מ"ב). ואחר שהנשמות הן מעשה ידי, ראוי לי להשתדל שיגיע המין האנושי אל התכלית המכוון ביצירתו. ובעבור זה, אף על פי שבעוון בצעו קצפתי ואכהו, לא הייתי מכה אותו מכה אכזרי, אבל כדי לייסרו, שישוב בתשובה לפני. שלא הייתי מכה אותו כפי העונש הראוי לו לפי חטאיו, אבל הסתר ואקצוף, כלומר: הייתי מסתיר קצפי מהעונש, והייתי קוצף מעט כדי לייסרו, לפי שהיה הולך שובב בדרך לבו. אבל כשראיתי דרכיו ששב בתשובה לפני - ריפאתי אותו. רוצה לומר: קבלתי תשובתו, אף על פי שהיה סמוך למיתתו. ולפיכך אנחהו בדרך כל הארץ. ונאסף אל עמיו כדי שילך מכופר לעולם הבא, ושלמתי בה ניחומים לו ולאבליו. לו - בשנתתי לו חלק לעולם הבא, ולאבליו - כי כשאין נפשו נכרתת הם מתנחמים על מיתתו. ולשון ניחומים לאבליו יורה שעל המת מדבר. ואמר עליו וארפאהו, שקבלת התשובה היא הרפואה אל הנפש, לזכות לחיי העולם הבא. ונתבאר אם כן הכרחיות המצא התשובה עם מציאות התורה להגיע המין האנושי אל התכלית המכוון ביצירתו, שהוא התכלית המכוון מכלל המציאות השפל, ולזה הוא שאמרו רבותינו ז"ל שהתורה והתשובה קדמו לבריאת העולם. ויספיק זה הדבור בתשובה. |
|
[מציאות השכר והעונש] וזה שאף על פי שהעובד מאהבה לא יחוש לשכר ולעונש כלל, שאין אצלו תכלית אחר זולת השלמת רצון האהוב בלבד. ואמרו רבותינו ז"ל: |
אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס.
(אבות א') |
|
לא בעבור זה נאמר שלא יהיה שם שכר ועונש, חלילה! אבל הכוונה לומר שהעובד מאהבה לא יעבוד מאהבת השכר ויראת העונש, אף על פי שיאמין שיש שם שכר למאמינים וליראי השם וחושבי שמו, שכל השכר ההוא כאין נגדו בבחינת השלמת רצון האהוב ההוא, והעבודה שהיא על זה התואר היא העבודה המביאה אל תכלית השכר והעונש המכוון בכל הדתות. [דעות שונות במהות השכר] ונאמר שהשכר והעונש לא ימלט העניין בו מחלוקה: - אם שיהיה שם שכר ועונש - או לא יהיה. ואם יהיה שם: - אם שיהיה כולו גשמי ובעולם הזה - ואם שיהיה כולו רוחני ובעולם הבא - ואם שיהיה שם שכר גשמי בעולם הזה ושכר רוחני בעולם הבא. ונמצא האנשים נחלקים בעניין האמנת הגמול והעונש לארבע דעות, כפי מספר החלקים שתגזור אותם החלוקה: שיש מי שיאמין שאין שם שכר ולא עונש גופי ולא נפשי, ויש מי שיאמין שיש שכר גופי ונפשי, ויש מי שיאמין השכר גופי ולא נפשי, ויש מי שיאמינהו נפשי ולא גופי. [1. אין לאדם נפש מיוחדת - ואין שכר ועונש] הדעת האחד הוא שיש מן האנשים מי שיאמר שנפש האדם אין בה יתרון על נפש הבעלי חיים, אלא שהאדם יש בו ערמימות יותר גדולה משאר בעלי חיים, להמציא המלאכות והתחבולות המצטרכות אליו לתקון חיותו באופן שלם, כמו שיש לקצת בעלי חיים יתרון על קצת בזה. ובעבור זה יאמינו בעלי זה הדעת שאין שם שכר ולא עונש כלל, לא גשמי ולא רוחני, ויאמרו שהאנשים משולחים ונעזבים למקרים כשאר בעלי חיים, שאין הכוונה האלוהית בם אלא לשמור המינים בלבד. וזה הדעת כבר הכו על קדקדו הפילוסופים ואמרו שלא תדמה נפש האדם לנפשות הבעלי חיים, שהבעלי חיים ידיעותיהם חלקיות, והאדם ישיג כללי הדברים, וישיג הדברים אחר העלמם מהחוש, מה שאין כן בבעלי חיים. ויבדיל בין העצם והמקרה, וזולת זה ממה שיורה על ההבדל הגדול שבין נפש האדם לנפש הבעלי חיים. ואי אפשר מבלתי שיהיה לנפש האדם תכלית מיוחד מבין שאר הבעלי חיים, כמו שביארנו בפרק שני ממאמר שלישי. ולזה אם לא יהיה לבעלי חיים שום שלמות נפשי, כבר יחוייב שימצא זה באדם. וכן בעלי תורה חלקו על זה הדעת, ואמרו שראוי שיהיה לאדם שכר ועונש אם בעולם הבא לנפש, ואם בעולם הזה לגוף, על צד ההשגחה האלוהית, כמו שביארנו זה כשדברנו בהשגחה. [2. השכר והעונש גופניים, ובעולם הזה] וזה לפי שיש מהאנשים שיאמינו שנפש האדם יש לה יתרון על הבעלי חיים, בשיש בה כוח שכלי על ידו ידבק הרוח האלוהי באדם להשגיח בו כפי יתרון שכלו. אבל לפי שאין זה היתרון אלא הכנה בלבד, יאמרו שהיא צריכה תמיד אל נושא, וכשיפרד זה הדבוק אשר בין הנפש והגוף תעדר הנפש. [צדוק ובייתוס: השכר במקרא הוא גשמי] ויביאו ראיה לדבריהם ממה שלא נזכר לפי דעתם בתורת משה גמול נפשי כלל, אלא הצלחות גשמיות. ואומנם נפלו בזה הדעת להיותם חושבים היות נפש האדם מורכבת מכוחות מתחלפות, ככוח ההזנה והצמיחה וההרגש וכוח שכלי, ואחר שנראה שאר הכוחות נפסדות בהיפרד הדיבוק שבין הנפש והגוף, יאמרו שגם כן יעדר ממנה כוח ההשכלה שהיה בה עם מה שהשכילה כבר, ותישאר הנפש נעדרת כנפש הבעלי חיים, וכמות זה כן מות זה. [דחיות] וגם אין העדר חיות הגוף ממה שיחייב העדר לנפש המשכלת. כמו שלא יחייב העדר הכוח המרגיש אחרי העדר הכוח המגדל, כן לא יחוייב בהעדר הנפש המשכלת אחר העדר הנפש החיונית. ושהגוף כלי על ידו יראו קצת פעולות הנפש, ובהעדר הכלי יעדרו אותן הפעולות בלבד בהזנה והצמיחה וההרגש, אבל אין זה מחייב שיעדר עצמות הנפש, שאין קיום השכל תלוי בגוף כשאר הכוחות הגשמיות, אבל הוא בהפך: שהשכל יתחזק אחר הארבעים בהיחלש הכוחות הגשמיות, והשכל לא ידמה לכוחות הגשמיות, שהוא ישיג את עצמו ואת כליו, מה שאין כן בכוחות הגשמיות. וראיות אחרות חזקות שאי אפשר להכחישם הביאו, בשלא תדמה נפש האדם לנפש הבעלי חיים, אלא שאין צורך להאריך בזה. ולהעיר על סתירת זה הדעת כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמת פרוש אבות, ששם נפש יאמר על נפש האדם ועל נפש הבעלי חיים בשיתוף השם. ואף על פי שנראה שימשכו מן האחת פעולות דומות לפעולות הנמשכות מן האחרת, אין זה ממה שיחייב שידמו עצמי הפועלים. שהרי אור השמש ואור הנר יתדמו בשהם יאירו שני מקומות אפלים, ולא יחוייב בעבור זה שיהיו הפועלים שווים: שאור השמש מתמיד ואינו כבה, ומאיר אף במקום שאין השמש זורחת, והנר כבה ואינו מתמיד, ואינו מאיר אלא במקום שהניצוץ נופל. ואם כן אינו מחויב שאף על פי שתפסד נפש הבעל חיים, שתפסד ותעדר נפש האדם בהפרדה מן הגוף, אחר שהם מודים שיש לה יתרון על נפשות הבעלי חיים. ומה שהביאו ראיה לדבריהם כת צדוק וביתוס ממה שלא נזכר בתורת משה הגמול הנפשי אלא הגופי, אינו כן כמו שחשבו, שלא נכתב הגופי אלא במקום שאין מקום לשכר הרוחני, והשכר הרוחני נכתב ברמיזה, לסיבה שנזכיר אותה בעזרת השם יתברך. [3. השכר נפשי בלבד, ובעולם הבא] |
שכר מצווה בהאי עלמא ליכא (קדושין ל"ח ב),
|
|
והביאו ראיה לזה מן המוחש, אמרו: |
הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ולקח את הבנים ובחזרתו נפל ומת, היכן טובתו של זה והיכן אריכות ימיו של זה?!
אלא: למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב והארכת ימים - לעולם שכולו ארוך. |
|
ואי אפשר להיות עולם שכולו טוב ועולם שכולו ארוך, אלא העולם הבא אחר המות והשכר הרוחני.
[דעת הפילוסוף: אין השגחה, אבל יש שלמות לנפש אחר המוות] וזה לפי שיתרון הדברים השכליים זה על זה הוא כפי מדרגתם בהשכלה בלי ספק: שמי שישכיל יותר, שהיה מדרגתו יותר גדולה. ואחר שהאדם יש לו יתרון הַשֵּׂכֶל על הבעלי חיים, ראוי שיהיה לו בעבור זה שלמות-מדרגה תלויה בהשכלה בלבד. שאם תהיה זה בדבר גשמי הכולל אותו ואת הבעלי חיים, יהיה שלמות ויתרון השכל שניתן בו יותר על הבעלי חיים לנקמה ממנו ולא לשלמות מדרגה: וזה שהבעלי חיים להיותם נעדרי השכל וההבנה, לא יצטערו במחשבת הרע המעותד לבוא עליהם, ולא יצטערו בהיותם משערים שסופם למות כאדם, ולא ירגישו בצער הבא עליהם טרם בואו ולא ידאגו על דבר; והאדם ירגיש בכל זה, וידאג ויצטער על הרע המעותד לבא עליו, ויהיה ביגון ואנחה. עד שלפי מעלת השכל שיש לאדם על זולתו יצטער על הרע המעותד לבוא עליו. ובעבור זה יאמרו שאין ראוי שיהיה השלמות המושג מצד השכל דבר גשמי ומשתתף לבעלי חיים, אבל עניין ומדרגה בדבר שייבדל מהם, שהוא השכל, לא בדבר גשמי כלל. זה דעת הפילוסוף בזה, שעם שהוא מכחיש ההשגחה יאמין שיש לנפש האדם שלמות אחר המות בהפרדה מן הגוף, ורבים מחכמי התורה נמשכו אחר דבריו בזה. [דחיית דעת הפילוסוף] וזה שאחר שהשלמות והקיום אי אפשר שיהיה אלא לדבר השכלי, כמו שאמרו, והכוח השכלי שבאדם אינו אלא הכנה, איך יצויר הישארותו, שאין ההכנה דבר עומד בעצמו? ומה שיאמר שהשכל הנקנה יתעצם במושכליו עד שישוב הוא והן דבר אחד, הוא דבר בלתי מובן: שאם הכוח השכלי שבאדם הוא כוח היולאני, אשר מטבעו שיפסד זולתי מצד ההשכלה, איך תעמוד ההשכלה בעצמה, או איך יצויר דבקותה בשכל הפועל, שכל זה רחוק מאוד משיושכל, כמו שכתבנו במאמר השלישי בפרק ג'. [מהי הנפש?] וגם זה אינו נכון, לפי שאף אם תהיה הנפש עצם עומד בעצמו, אחר שהוא מוכן אל ההשכלה אם לא ישיג אל ההשכלה תהיה שלמות ההכנה לבטלה, ולא ישיג אם כן שלמות הנפש אחד מני אלף, ואולי לא ישיגהו שום אדם, כמו שכתבנו בפרק ג' מהמאמר השלישי. האלוהים! אם לא נאמר ששלמות זאת ההשכלה היא השגת המושכלות הראשונות, ודבר זה ישוו בו הצדיק והרשע, ולא עלה זה על לב שום אדם מעולם. ועל כן יראה שהדעת הנכון והנאות לתורה הוא, שהנפש עצם רוחני מוכן אל ההשכלה לעבוד השם יתברך, ולא אל ההשכלה לבד. ולזה כשישיג האדם אי זה שכל לעבוד השם יתברך מצד שישיג אי זו השגה או הכרה בשם, גדולה או קטנה, ישיג מיד מדרגת מה ממדרגות העולם הבא. וכן נמצא לרבותינו ז"ל בפרק חלק (סנהדרין ק"י ב) על פסוק זרע יעבדנו (תהילים כ"ב), אמרו: |
מאימתי תינוקות זוכים לחיי העולם הבא?
משום ר' מאיר אמרו: משיודעין לומר אמן. הדא הוא דכתיב: פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים (ישעיה כ"ו), אל תקרי שומר אמונים אלא שאומר אמנים. |
|
וזה מבואר כמו שכתבנו, ששלמות הנפש הוא מצד ההשכלה אל העבודה אי זו שתהיה, עד שכאשר ישיג הנער ההשכלה אל העבודה היותר קטנה שאפשר, שהוא לומר אמן על איזו ברכה, יזכה למדרגה מה ממדרגות העולם הבא. וזה מסכים עם מה שכתבנו בפרק תשעה ועשרים מהמאמר השלישי, שבעשיית מצווה אחת יזכה אדם למדרגה מה ממדרגות העולם הבא. ויורה גם כן על שהנפש עצם רוחני עומד בעצמו, ממה שאמרו: |
אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהן של תינוקות של בית רבן.
אמר לו רב פפא לאביי: דידי ודידך מאי? אמר לו: אינו דומה הבל שאין בו חטא להבל שיש בו חטא (עירובין י"ג). |
|
ואם לא תהיה הנפש עצם עומד בעצמו, היאך אפשר שיהיה יתרון לתינוקות של בית רבן שלא הגיעו למדרגת ההשכלה אלא מעט, על אביי ורבא שהגיעו למדרגה גדולה בלי ספק?! אלא שהאמת הוא שמדרגה קטנה בעבודה למי שלא נתלכלך בחטא, תועיל יותר ממדרגה גדולה למי שנתלכלך בחטא. לפי שהנפש, להיותה עצם רוחני עומד בעצמו, גודל מדרגתה היא כפי שיעור נקיותה עם עבודתה בעשיית המצוות. ולזה מה שהיה משה רבנו ע"ה מצטער על שלא יכול ליכנס לארץ לעשות עבודת המצוות בפועל לא להשגת המושכלות. שבלי ספק כבר הגיע משה למדרגה שהיה ראוי שישיג בהשכלה, אלא שהיה כוסף לקיים המצוות בפועל, שהיא העבודה בהשכלה, שהיא הנותנת שלמות וקיום לנפש, כמו שכתבנו בפרק רביעי ממאמר שלישי. [טוב לו שלא נברא משנברא] |
שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל,
הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, ונמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. |
|
ונראה שהאומר נוח לו שנברא יסבור שנפש האדם כוח היולאני כדעת הפילוסוף, ועל כן יאמר שנוח לו שנברא, לפי שכל מציאות טוב יותר מההעדר ואפשר שיעלה למדרגת הקיום על ידי ההשכלה. והאומר שנוח לו שלא נברא יסבור שהנפש עצם רוחני קיים מצד עצמו. ולפי שעל ידי הבריאה אפשר שיגיעה ההפסד או ישיגה העונש העצום, אמר נוח לו שלא נברא, כלומר שלא נמצאה בגוף האנושי. וכן אמר שלמה: וטוב משניהם את אשר עדן לא היה (קהלת ד'). ואילו היה הנפש כוח היולאני היאך יאמר טוב משניהם על דבר הנעדר, ואיך יהיה ההעדר טוב מהמציאות? הלא כל מציאות טוב, והכתוב מעיד על זה באומרו: וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד (בראשית א'), אלא שבלי ספק דעתו לומר שהנפש עצם רוחני לא כוח היולאני. ולפי שזהו הדעת הנכון והמסכים לתורה הוא שנמנו וגמרו שנוח לו שלא נברא יותר משנברא, ועל כן אמרו שצריך לפשפש במעשיו כדי שלא תפסד הנפש או תיענש. [גלגול נשמות] אבל אין זה נכון! שאם גזרה החכמה העליונה להשכין העצם הרוחני, שאין בטבעו להיות בעל בחירה, בגוף האנושי כדי לשומו בעל בחירה, לפי שזה מעלה גדולה אליו בלי ספק, עד שבדבר הזה טעו המלאכים באדם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה כשברא הקב"ה את האדם בקשו מלאכי השרת להשתחוות אליו וכו', וזה להיותו בעל בחירה - למה תחזור עוד אל הגוף, ובמה תוכן הטיפה הזרעית לקבל הנפש שכבר שימשה בגוף, יותר מלקבל הנפש שלא שמשה בגוף, ולא הייתה בעלת בחירה. והיותר רחוק מזה שיאמרו שנפשות האנשים מתגלגלות בגופות הבעלי חיים, והשם יודע. [4. השכר גם גשמי וגם רוחני] וזהו דעת תורתנו הקדושה, שיעדה ייעודים גשמיים פרטיים לצדיקים כמו לאבות ולזולתם, ויעדה ייעודים רוחניים לנפש לבדה, אם עונש או שכר, כמו שנבאר בעזרת האל. וזהו דעת רבותינו ז"ל במקומות רבים ובייחוד במה שנמצא בספרי, אמרו: |
למען ירבו ימיכם - (דברים י"א) בעולם הזה,
וימי בניכם - לימות המשיח, כימי השמים על הארץ - לעולם הבא. |
|
שיראה מפורש, שבשכר המצוות ייעד הכתוב שכר בעולם הזה ובעולם הבא. וזה כלל דעות האנשים בשכר ועונש ודעת תורתנו בו. |
