|
[אם העונש נצחי - כל אדם יקבל רק עונשים] והוא: שאחר שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, יתחייב לפי זה שיהיו כל האנשים נידונין בעונש בלתי בעל תכלית על איזה חטא שחטאו או מרו פי השם יתברך, אע"פ שיתחלפו באיכות העונש. ואם כן אפוא מי הוא זה ואי זה הוא שימלט את נפשו מעונש נצחי לפי המידה הזאת, ואיך יזכה ילוד אשה לשכר הנפשי, הן שיהיה זמני או נצחי. ויותר קשה מזה מה שנמצא לרבותנו ז"ל שאמרו שהעונש הוא זמני, אמרו דינם של רשעים בגיהנום שנים עשר חדש, ובשכר אמרו שהוא נצחי כמו שהוכיחו זה מלעולם יירשו ארץ (ישעיה ס'). [תשובה] וזהו שאמר הכתוב על העונש הזמני המגיע מהשם יתברך על הרשעים, שהוא מגיע על צד החסד. אמר המשורר: אחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי, כי עוז לאלהים, ולך ה' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים ס"ב), יאמר כי ממה שנזכר בתורה שהש"י אינו מנקה לרשעים אבל משלם עוונם אל חיקם, שמענו שתים: האחת כי עוז לאלהים לעשות משפט ברשעים ולתת לאיש כדרכיו כמו שאמר הכתוב: ועוז מלך משפט אהב (שם צ"ט). ובזה המשפט בעצמו שהוא עושה ברשעים, שמענו כי עם ה' החסד. וזהו שסמך לזה ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כלומר: במה שאתה משלם לרשע עונש כמעשה העבירה שעשה שהיה זמני, נראה שאתה מתנהג עם האדם במידת החסד בזה, שמן הדין היה ראוי שיענש עונש נצחי על העבירות שבידו בערך אל הש"י שהמרה את רוחו שהוא בלתי בעל תכלית, כמו שביארנו. ויאמר שבעונש שנראה שהוא מגיע אל הרשע בעולם הזה על העבירות שבידו שמענו שתים, כי עוז לאלהים לעשות משפט בעוברי רצונו, ושהוא מתנהג במידת חסד במשפט הזה, אחר שהוא מעניש אותו עונש זמני כמעשה העבירה שהיה זמני, וזה כדי שיינצל מעונש נצחי בעולם הבא. ויש אומרים כי ולך ה' חסד ירמוז אל הגמול הנפשי הטוב שהוא בא מאתו על צד החסד, וזה מצד שהאדם בלתי ראוי אליו, כאמרו: אם-צדקת מה תתן לו, ואם מצד שאף אם יהיה ראוי לשכר נצחי היה ראוי שיהיה השכר זמני כמו שהפועל הטוב היה זמני, ולא היה ראוי לקבל שכר נצחי אם לא על צד החסד כמו שאמרנו. וזה העניין אף על פי שהוא אמיתי בעצמו ומסכים למה שאמרנו שהשכר הזמני ישוב נצחי על צד החסד, הנה אינו מעניין הפסוק, כי לא נקשר עם אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי, וגם לשון כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, יורה שעל העונש ידבר, כמו ומשלם עוון אבות אל חיק בניהם אחריהם (ירמיה ל"ב), ושילמתי על חיקם (ישעיה ס"ה). [הפיכת העונש מזמני לנצחי - רק לאוהביו] וכן אמרו רבותינו ז"ל משל לאדם שנושה בחברו אלף זוז, שונאו - נפרע ממנו בבת אחת, אוהבו - נפרע ממנו מעט מעט. ולפי שאין כל אדם מגיע למדרגת האהבה הראויה שזכרנו במאמר השלישי, ביאר הכתוב כי גם כלל ישראל השומרים המצוות משיגים החסד הזה, ולזה אמר: לאוהבי ולשומרי מצותי. ומזה יתבאר כי לשונאי ה' והבלתי שומרים מצוותיו יהיה עונשם נצחי. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (ר"ה י"ז א) כי המינים ואפיקורסים ושכפרו בתורה בתחיית המתים ושאר מה שמנו החכמים במשנה וברייתא, שהם הכופרים בעיקרים או בקצתם או בשורשים היוצאים מהם, לפי שהם יוצאים מכלל ישראל ומכלל זרע אוהבי השם ושומרי מצוותיו, ראוי שישארו במה ששורת הדין מחייבת, והוא שיהיה עונשם נצחי. ועל כן אמרו בהן שהם יורדין לגיהנום ונידונין בה לדורי דורות. אבל המודים בעיקרי התורה, אלא שחטאו בקצת עבירות, ראוי שיימשך עליהם החסד הנמשך לשומרי ברית השם ולזרע אוהביו. וזה כי כמו שהשכר ישוב נצחי על צד החסד שניתן לאברהם, כמו שביארנו בפרק ל"ו, כן העונש ישוב זמני על צד החסד שאמרנו. [תורת השכר והעונש במיכה ז] יאמר כי השם אינו מעניש את האדם כפי חטאיו, אבל הוא נושא עוון ועובר על פשע על צד החסד. ולא לכל האדם אלא לשארית נחלתו. ואמר: לא החזיק לעד אפו, כלומר: כמו שהיה ראוי מן הדין להיות כך, לפי שהוא מבואר שאין אומרים לו לאדם: חסד עשה לך פלוני הדיין שלא הרגך, אלא אם כן היה חייב מיתה. ואחר שהנביא אומר: לא החזיק לעד אפו, ייראה ששורת הדין הייתה מחייבת להחזיק לעד אפו אם לא על צד החסד. וזהו שסיים: כי חפץ חסד הוא, והמשיך אל זה: ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו וגו', תתן אמת ליעקב חסד לאברהם וגו'. כלומר: אף אם יכבוש עוונותינו ויסתיר אותם, או ישוב העונש הנצחי זמני, עוד אנחנו צריכים חסד אחר, שהשכר הזמני ישוב נצחי, וזהו החסד שנאמר לאברהם: שכרך הרבה מאוד, כמו שביארנו למעלה. ועל זה אמר: תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, כלומר: תתן ותקיים, ותהיה אמת ליעקב החסד שנתת לאברהם מהיות השכר נצחי, כמו שהעונש הנצחי ישוב זמני על צד החסד, כמו שביארנו. [תורת השכר והעונש בתהלים ק"ג] על העונש אמר: לא לנצח יריב ולא לעולם יטור, כלומר - כמו שהיה ראוי, אבל לא כחטאינו עשה לנו ולא כעוונותינו גמל עלינו, וביאר כי זה הוא על צד החסד, כי כגבוה שמים על הארץ, כלומר: גבהות מעלה, כמו ויגבה ה' צבאות במשפט (ישעיה ה'), לפי שהשמים הם נצחיים, כמו שאמר דוד ויעמידם לעד לעולם (תהילים קמ"ח), והארץ זמנית נפסדת. וכן הוא חסד השכר, רוצה לומר לתת שכר נצחי על פועל זמני. וכדי שיזכה אדם לשכר הזה היה מן ההכרח להרחיק ממנו את פשעינו מרחק גדול כרחוק מזרח ממערב, ולתת עונש זמני בעולם הזה לצדיקים כדי שיזכו לשכר נצחי בעולם הבא. ועל זה אמר: כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו, לבאר כי זה היה רחמנות מה' להעניש את הצדיקים בעולם הזה עונש זמני על מיעוט העברות שבידם, כדי שיזכו לשכר נצחי בעולם הבא, כמו שהאב מייסר ומלקה את בנו דרך רחמנות להביאו לתכלית טוב ומעלה גדולה להטיב לו באחריתו. וביאר סיבת זה החסד ואמר: כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו כלומר: כי אחר שהוא יודע שאנחנו מצד יצרנו מעותדים לחטוא, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אם לא היה ממשיך החסד הזה להעניש את האדם עונש זמני תחת עונש נצחי, לא היה אדם ניצול מדינה של גיהנום. ומה יעשו הצדיקים שאי אפשר שלא יחטא איזה חטא בעולם הזה. וגם אם לא היה מחזיר השכר הזמני נצחי על צד החסד, לא היה אדם משיג לנועם מתמיד, וזה לפי שהאדם זמני, כי אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ כי רוח עברה בו ואיננו וגו', ומה יעשה משה ואברהם ושאר הצדיקים כדי שיזכו לשכר הנצחי אחר שהם זמניים, כי אי אפשר להם שיעשו אלא פועל זמני, אם לא שעל צד החסד יזכו לשכר ההוא. וזה שסיים: וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וגו', כלומר אף אם אנוש כחציר ימיו, ומעשיו זמניים, כי אי אפשר להם שיעשו אלא פועל זמני, השכר הוא נצחי על צד החסד שהוא מעולם ועד עולם על יראיו. וכן בתחילת המזמור רמז לשני מיני החסד הללו, ואמר: הסולח לכל עוונכי, לרמוז על החסד שישוב העונש הנצחי זמני, הרופא לכל תחלואיכי, לרמוז על חסד שוב השכר זמני - נצחי. וחזר לבאר זה ואמר: הגואל משחת חייכי, שזה וודאי מדבר על הגאולה מעונשי גיהנום הנצחיים. כי מן המוות הגופיית הטבעית אין שום אדם ניצול הימנה. ואמר אחר כך: המעטרכי חסד ורחמים, לומר כי מצד חסד שוב העונש הנצחי זמני, היה אפשר שיושג השכר הרוחני הנצחי שהוא עטרת צבי לנפש וצפירת תפארה בראש כל צדיק. ואמר שהשגת השכר הזה הוא חסד ורחמים. ובסוף המזמור ביאר כי שני מיני החסד הללו נמשכים על אוהבי השם ושומרי מצוותיו בלבד, וזהו אמרו: וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וגו' לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו לעשותם. וכל זה מצד שההשגחה האלוהית מתפשטת בכל הנמצאים העליונים והתחתונים. ועל כן אמר: ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. וזהו מה שרצינו לבאר מעניין השכר והעונש. |
|
[מדוע לא נזכר בתורה ייעוד רוחני?] וראוי שנשתדל להתיר הספק אשר לא סרו הראשונים והאחרונים מלספק בו, והוא למה לא נזכר בתורה היעוד הרוחני בפירוש כמו שנזכרו הייעודים הגשמיים? [קשה להבין גמול רוחני] ואם הייתה מייעדת להם הגמול הנפשי, אחר שאינו מושג בחוש, ואין שכלם מספיק לשער אותו ולציירו, היו מכחישים אותו, והיה זה סיבה אל נפילת התורה בכללה וביטולה. ובעבור זה תייעד להם הייעודים הגשמיים, כי כאשר יראו הייעודים הגשמיים מתקיימים יאמינו בלי ספק ביעוד הרוחני באיזה רמז שירומז בתורה. וזה אינו מספיק כלל. כי בקיום הייעודים הגופיים איך יראה ראיה על מה שלא נזכר בתורה כלל לפי דבריהם? ועוד, שהרחקת הגשמיות ומציאות שכל נבדל מחומר הוא דבר בלתי מושג בחוש, ואף על פי כן לא נמנעה התורה מלכתוב כי לא ראיתם כל תמונה (דברים ד'), לא תעשה לך פסל וכל תמונה (דברים ה'), וכיוצא בזה להרחיק הגשמות ותאריו מהבורא. ואף על פי שכתבה במקום אחר: ויחזו את האלוהים (דברים כ"ד), שהוא דבר שפשוטו טעות גמורה, סמכה בזה על המשכילים, ויובן להמון כפשוטו ולחכמים על דרך האמת. ואם כן היה לו לכתוב זה גם כן, ויובן לכל אחד ואחד כפי מדרגתו והשגתו. [2. השארות הנפש הנה דבר טבעי] כמו: וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים (ויקרא כ"ה), שאין מדרך מנהג הטבע לעשות התבואה בכל שנה שישית של שמיטה לשלוש שנים. וכן: שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה (דברים ח'). וידוע שאפילו השמלה התלויה על המוט תכלה בארבעים שנה. אלא שזה לא כדרך מנהגו של עולם. וכן הוא אומר: למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים), וכיוצא בדברים הללו. אבל הישארות הנפש שהוא דבר מוכרח מצד טבע הנפש, אין צריך שתייעד אותו התורה אחר שהוא דבר טבעי לנפש. וגם זה דבר חלוש, כי אין ההשארות יותר טבעי לנפש מהבחירה לאדם, שאמרה תורה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת בחיים (דברים ל'). ואחר שאין ההישארות דבר מפורסם ונודע, למה לא תודיענו התורה כמו שהודיענו הבחירה או חידוש העולם, וכיוצא בו מהדעות והאמונות האמיתיות שבאו בתורה. ועוד כי לפי דעת האומרים שהשכר הרוחני הוא לגוף ולנפש כאחד, אין זה דבר טבעי לגוף להתקיים תמיד, והיה ראוי שתאמר אותו התורה בפירוש. וראוי שנאמר בזה דבר יותר מספיק. והיותר קשה בכל זה הוא, כי אחר שלא תזכיר הייעודים הרוחניים שהם עיקר השכר, למה תזכיר הייעודים הגשמיים שאינם עיקר השכר. |
|
[הייעודים בתורה לכלל האומה ולא יתכנו להיות נפשיים] וזה אם בייעודים שבפרשת אם בחקותי הדבר בהם מבואר, שכולם נאמרו בלשון רבים, וכולם עניינים כוללים לאומה בכללה. ואף אותם שבפרשת כי תבוא, שנאמרו בלשון יחיד, לא נאמרו רק על כלל האומה. וראיה לזה שנאמר בסוף הקללות ההן: יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים וגו' ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ וגו' (דברים כ"ח). ואלו מבואר מעניינם, שאף על פי שהן בלשון יחיד, שנאמרו על כלל האומה. וכן ההצלחות הגשמיות שנזכרו בתורה בפרשת והיה עקב תשמעון, על כלל האומה נאמרו. והוא מבואר, כי הייעודים הכוללים לכלל האומה לא יתכן שיהיו נפשיים. שאף אם תהיה האומה בכללה צדקת וראויה לחיי העולם הבא, אי אפשר שנאמר שהרשע אשר בה יזכה לחיי העולם הבא למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה. כי זה יהיה משפט מעוקל, שיהיה הרשע הגמור אשר באומה זוכה לעולם הבא, והיה כצדיק כרשע. ועל כן הוא מבואר שהייעודים הכוללים לאומה בכללה ראוי שיהיו גשמיים בהכרח. וזהו כאשר המדינה או האומה רובה צדיקים, תמלט המדינה או האומה ההיא מן הגלות או מן הרעב או מן הדבר, ובכלל מן העונשים הכוללים, לפי שהטובות או הרעות הנגזרות על האומות או המדינות הן נגזרות לפי רובן: כי אם רוב המדינה צדיקים נגזרים לטובה ואם רובה רשעים נגזרים לרעה. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל שהעולם נידון אחר רובו. ולפעמים תינצל המדינה או האומה אף אם לא יהיו רובן צדיקים, למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה או פחות מהם, כשיהיו ראויין להגן עליהם מן הייסורין. ולפי זה הדרך אם יתאמת כי כלל ייעודי התורה הגשמיים אינן נאמרים על היחיד רק על כלל האומה, אין תפיסה עלינו כלל מדוע זכרה התורה הייעודים הגשמיים. כי לא זכרה אותם אלא במקום שאי אפשר לזכור הייעודים הרוחניים, וזהו בייעודים הכוללים לאומה בכללה שאי אפשר להיות רוחניים כמו שביארנו. [השכר הפרטי אינו מפורש בתורה] וכבר אמרו רבותינו ז"ל: |
למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב,
והארכת ימים - לעולם שכולו ארוך (קדושין ל"ט ב). |
|
וכן מה שנמצא בצדקה: כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוהיך, אינו מן ההכרח שיהיה זה עיקר השכר, אלא שיברכהו השם מוסף על השכר העיקרי.
[ראיות שהשכר האישי לא נזכר בתורה] [א. מפרשת אחרי מות] ונאמר בסוף הפרשה: ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וזה בלי ספק ידבר על השכר הרוחני הפרטי לכל אחד ואחד על זה הדרך, כי הוא היה מזהירם שישמרו חוקיו ומשפטיו, אף על פי שיהיה בהם טורח יותר מבשמירת חוקי ארץ מצרים וחוקי ארץ כנען. ואף על פי שבשמירת חוקי ארץ מצרים וחוקי ארץ כנען היו מצליחין כללי האומות ההן, מכל מקום לא היה מגיע אל היחיד עיקר שלמותו, שהוא החיים הנצחיים לנפש, כמו שיגיע במשפטי השם יתברך. וזהו שאמר: ושמרתם את חוקותי ואת משפטי וגו', כלומר: שמרו אותם אף אם יש טורח בשמירתם, שיש להם יתרון ומעלה על זולתם, כי החוקים הללו הם מועילים אל היחיד גם כן להביאו לחיי העולם הבא. וזהו אמרו: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, מה שאין כן בשאר חוקי האומות ההן. וכן תרגם אונקלוס וחי בהם, ויחי בהון לחיי עלמא. וממקומו הוא מוכרח שעל חיי הנפש ידבר, כי איך יאמר, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כלומר: שבשמירת החוקים והמשפטים שבתורה יחיה האדם יותר מבשמירת חוקי שאר האומות, והרי זה דבר נגלה הכזב, כי לא יחיה שומר התורה חיים גשמיים יותר ארוכים מזולתו. אבל אין ספק שעל חיי הנפש ידבר, ולא על חיי הגוף. ועל כן תרגמו אונקלוס: ויחי בהון לחיי עלמא. וזו ראיה נכונה לכל בעל שכל מודה על האמת. [ב. מפרשת ראה] וזה לפי הנראה דבר מתמיה, כי איך יאמר לא תתגדדו למת כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך ובכך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה, והנה הדבר הוא בהפך: כי בעבור זה ראוי להצטער ולהתאבל יותר מדאי על המת. לפי שיותר ראוי להתאבל על בן מלך שמת, מעל איש אחר. והרי זה דומה לאומר לחברו אל תדאג על אבדת טבעת שלך, כי מרגלית טובה הייתה בה. אבל פירוש הפסוק כך הוא: אחר שאתם בנים להשם ועם קדוש וסגולה מכל העמים, אין ראוי לך להתאבל על המת יותר מדאי. כי זה יורה שאתם חושבים שהמת ההוא נעדר ואבדה תקוותו, ולפיכך אתם מתאבלים עליו ככלי חרס שנשבר שאין לו תקנה. ואינו כן, אבל הוא כלי כסף וכלי זהב שנשבר שיש לו תקנה, כי אוצר השם יתברך יבוא. ואין להצטער יותר מדאי, אלא כאדם המצטער על פרידת אוהבו ממנו, והולך בדרך רחוקה. ולזה סיים, כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך, כלומר: אחר שהוא יתברך קדוש, ומשרתיו קדושים, ואתה עם קדוש, כל דבר יקרב לדומהו, ובלי ספק הנפש ההיא תדבק עם השכלים הנבדלים כי קדושה היא, והמלאכים קדושים משרתי עליון. ועל כן אין ראוי להתגודד על המת ולהצטער עליו יותר מדאי. וזה יורה שיש הישארות לנפש אחר המוות. [ג. מפרשת האזינו] וזה כי כמו שבכל שטר קיום צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, כך כתב משה רבנו ע"ה בכאן דברים הללו, לרמוז על שני מיני השכר המושגים מצד התורה: השכר הרוחני והשכר הגשמי. על הרוחני אומר: כי הוא חייכם, ועל הגשמי אמר: ובדבר הזה תאריכו ימים. וכדי להעיר על ההבדל שבין השכר הרוחני והשכר הגשמי - אמר על הרוחני: כי לא דבר רק הוא מכם. כלומר: אל תחשבו שהוא דבר אחר זולכם אבל הוא בעצמו חייכם, רוצה לומר מהות החיות הנשאר אחר המוות. וזה לבאר שהשכל הנקנה מצד ההשכלה בעבודת השי"ת, כמו שביארנו בפרק חמישי מהמאמר השלישי ופרק תשעה ועשרים מזה המאמר, הוא בעצמו החיות וקיום הנפש אחר המוות. ולשון הוא יורה על זה, כמו שביארנו בפרק כ"ז מן השני מעניין הדבר שיאמר עליו הוא הוא. אבל על השכר הגשמי אמר: ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה, להורות שהשכר הגשמי המושג מצד קיום התורה והמצוות אינו עיקר השכר, אלא דבר נמשך לקיום התורה. וכן כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוהיך, המוזכר על הצדקה, אינו עיקר השכר, כמו שנתבאר בפרק שלשה ושלשים מהמאמר השלישי. [ד. מתהלים כ"ה] ואם הייתה הנפש נעדרת במות הגוף, איך יאמר כי תלין נפשו בטוב כשזרעו יירש ארץ?! אבל יורה שיש טוב מיוחד שתלין בו הנפש אחר המוות, וזה ראיה ברורה שאין עליה גמגום. [ה. ממשלי י"א] ועל הצדיק אמר: וחוסה במותו צדיק (שם י"ד). שזה יורה שיש תקווה לנפש הצדיק אחר המוות. [ז. מישעיהו נ"ז] כי אחר שהזכיר ולאבליו יורה שעל המת הוא מדבר. ואמר עליו, כי לפי שראה דרכיו רפא אותו בשנחהו בדרך כל הארץ, בעניין ששילם ניחומים לו ולאבליו. ואין ניחומים לו ולאבליו, ולא רפואה, אם תפסד הנפש ותלך לאבדון. אבל הניחומים לו הם כשייתן לו ההישארות הנפשי, ולאבליו כשידעו כולם שלא נאבדה תקוות המת, אבל יהיה לו הישארות רוחני. וזה ממה שיורה שההישארות הנפשי היה ידוע ומקובל אצלם מצד התורה, והיה מייעד הנביא לבעל התשובה שירפאהו השם יתברך מעונותיו, בדרך שישלם לו בשכר תשובתו ההישארות הנפשי, כדי שיימשך מזה ניחומים לו ולאבליו. [ח. מזכריה ג'] ודברים הרבה כאילו היינו יכולין להביא מדברי הנביאים, אלא במה שכתבנו יש די להעיד על מיני הראיות שאפשר להביא מהפסוקים על השכר הרוחני. ונתבאר מדברינו שלא נזכר בתורה השכר האישי הגשמי שחשבו רבים אלא הרוחני הפרטי והגשמי הכללי. |
