ההוספה בברכת קדושת השם

עניין מה שבקדושת השם מוסיפים: "ובכן יתקדש שמך" וכו'. דע, כי הנה בכלל העולם יש הטוב והרע, ובמין האנושי - ישראל ואומות העולם, והנה תיקון העולם הוא, שיהיה הטוב שולט והרע נכפה, ובמין האנושי ישראל שולטין ואומות העולם משתעבדים תחתם.

והנה בהיות הדבר כן, הנה טוב לכל, כי הנה הקדושה מאירה בישראל ומתחזקת בם, ובהיות אומות העולם משתעבדים תחתם, נתקנים על ידם, ונמשך להם המשך מן הקדושה ההיא.

אך אם אומות העולם מתפרצים מתחת ידי ישראל ושולטים, וישראל נכנעים, הנה ישראל מפסידים, שהם בשפלות, והקדושה אינה מתחזקת בעולם, לפי שמקום המיוחד לה, שהוא ישראל, איננו בתקונו וחזקו, וגם מפסידים האומות עצמם שאין נמשך להם מהקדושה שום הארה כלל, אלא אדרבה מיטמאים והולכים ומתרחקים מן הטוב.

ואמנם שני המצבים האלה שזכרנו, הנה הוא הגלות מלכותו ית' בעולמו או התעלמה. כי אם היא מתגלית, הנה הטוב שולט, ומגיע הדבר לישראל שהם ישלטו, וההפך בהפך.

ואולם ביום ראש השנה האדון ב"ה עומד כביכול בבחינת מלך על עולמו, ועל כן הנה השעה ראויה להתפלל לפניו שיגלה מלכותו לגמרי בעולם, ויתוקן העולם על ידי זה. ועל עיקר הזה נבנה כל הנוסח הנוסף הזה.

והנה בתחילה נאמר "יתקדש שמך" וכו', והיינו שתודע מלכותו בעולם ותתגלה, בהתחזקה על ישראל, וזהו "על ישראל עמך";
ואמנם מזה ימשכו תקוני העולם: הראשון שתכנס יראתו ית' בלב כל ברואיו וישתעבדו לו, והדבר כפול בעליונים ובתחתונים, דהיינו האומות למטה ושריהם למעלה, שיכירו כולם האמת וישתעבדו לקדושת מלכותו ית'; וזהו "ויראוך כל המעשים" - אותם שלמטה בעולם השפל, "וישתחוו לפניך כל הברואים" - אותם שלמעלה.

ושצריך שתדע, שהנה האדון ב"ה הוא אחד, ואין הארתו מתחזקת אלא בענין שמתאחד.
והנה ישראל, אף על פי שבאישיהם הם רבים, נקראים גוי אחד, והם ראויים שתתחזק בם הארתו ית'.
אמנם האומות הם רבים ונפרדים לגמרי ואינם נתקנים ביחוד, ונמצאים רחוקים מהתקון לגמרי, ואין להם תקון אלא שישתעבדו לישראל, ואז מה שמצד עצמם הם ברבוי כמ"ש, הנה מצד ישראל ישובו להתקשר, ויחזרו גם הם לבחינת אחדות, ואז יהיו ראויים גם הם לקבל קצת הארה מאור היחוד. וזהו "ויעשו כולם אגודה אחת", דהיינו כמו הענפים והבדים הרבים שחוזרים לאחד בהתקשרם באגודה. ומה שעתה מתגבר בהם לב האבן, ונמשכים כולם אחר הטומאה, ונוטים מקדושתו ית', הנה אז יתוקנו בלב מתוקן, ולא יכונו גם הם אלא לעשות רצונו ית', וזהו "לעשות רצונך בלבב שלם". והנה היודעים סתרי ההנהגה באמת, יודעים - שאף על פי שלפי הנראה העולם נעזב למקרים ובחירת בני אדם לגמרי, הנה השליטה לפניו לעשות מה שיחפוץ, ובזאת השליטה יתקן עולמו על כל פנים, וזהו "שידענו ה' אלהינו שהשלטון לפניך" וכו'.

והנה צריך שתדע, שאף על פי שישראל מצד עצמם כבר הם נבחרים ומקודשים ומעוטרים בעטרות ית', הנה עד שהעולם כולו בכל חלקיו אינו נתקן, גם ישראל אינם מגיעים לתכלית מעלתם, אמנם - בשכבר יגלה מלכותו ית' בעולמו וישלוט הטוב ויכפה הרע כראוי, אז יירשו ישראל מעלתם בשלמות, וזהו "ובכן תן כבוד לעמך".
וארבעה מיני טובה נזכרים כאן, כנגד ארבע אותיות השם ית' שבהן מתעטרים ישראל, והיינו: כבוד ותהלה, תקוה טובה, ופתחון פה. והנה לשתתחזק הקדושה כראוי צריך שיהיו ישראל בארץ, כי הם העם הנבחר והיא הארץ הנבחרת, ובישראל ימלוך מלך מבית דוד, שהוא המלך הנבחר, ובו נקשרים כל ישראל ליקשר בקדושה; ואם אחד מן התנאים האלה חסר, אין הקדושה מתחזקת כראוי; ואמנם על פי הסדר הזה אנו מתפללים, והיינו אחר שהתפללו על עיטור כללי של ישראל אנו מתפללים על הארץ, וזהו "שמחה לארצך" וכו', ואחר כך על מלכות בית דוד, והיינו "צמיחת קרן לדוד" וכו'.

ואולם מדרגות רבות יש בישראל, כלן טובות, מקבילות להארות העליונות, פירוש - יש צדיקים, יש חסידים, יש ישרים, וכבר מנו בספר התקונים עשר מדרגות על דרך זה, ואמנם המבוקש הוא שכולם יהיו בשמחה, ברוב הארה והשפעה, וכנגד זה מדרגות הרשעה יכנעו ויתבטלו, וזהו "ובכן צדיקים" וכו' "ועולתה תקפץ פיה", והעיקר בהעביר עמלק מן העולם, כי היתה השבועה שאין ה' והכסא שלם עד שימחה, וזהו "כי תעביר ממשלת זדון" וכו'.

והנה המצב הטוב שישאר בו העולם, הוא - שיהיו הברואים בכל ההכנה המצטרכת. ומלכותו ית' תהיה מתגלית עליהם תמיד, והם מקבלים מזה טובה אחר טובה עד אין תכלית, כי הנה הוא ית"ש בלתי בעל תכלית וטובו בלתי בעל תכלית, ובהיותו שורה עליהם ומתקשר בם יצאו מקבלי טוב בלא תכלית, וזהו "ותמלוך אתה ד'" וכו', והוא מה שאמר הכתוב "לדור ודור" כי מלכותו ית' תהיה לנצח נצחים, והזוכים לה נהנים בה לנצח נצחים. והנה בסוף זה חוזר הענין להיות מעניין החתימה סמוך לחתימה, והיינו "קדוש אתה" וכו'.

ענין ספר החיים

הנה האדם נידון תחילה על פי מעשיו לימנות בצדיקים או ברשעים, וזה נקרא ממש ספר חיים וספר מתים, דהיינו הנקבע בין הצדיקים הוא הנכתב בספר החיים, והנקבע בין הרשעים הוא הנכתב בספר המתים, והתלוי והעומד הוא הבינוני שאין דינו נגמר עד יום הכפורים, ועל זה מתפללים ואומרים "זכרנו לחיים" וכו'. ואמנם עוד יש הגזרות על המקרים שבעולם הזה, כי אפשר לצדיק שיתיסר מפני היותו צדיק, ואפשר שמפני צדקו יצליח, ולרשע כמו כן, אפשר שיצליח מפני היותו רשע, ואפשר שמפני רשעו יאבד או יתיסר, ונמצאו גזרות אלה נמשכות אחר הדין הראשון שזכרנו. ואולם על כל הגזרות האלה מתפללים "וכתוב לחיים טובים" וכו' וכן "בספר חיים ברכה ושלום" וכו'.

מלכיות זכרונות ושופרות

הנה כבר ביארנו, שביום זה הקב"ה עומד בבחינת מלך בעולמו, ואמנם בזה צריכים אנו להתחזק, כי זה כל טובנו וכל תקפנו. עוד הנה היום יום משפט ודין, וצריך להתעורר לפניו ית' שיעלה זכרוננו לפניו לטוב.
ועוד עניין גדול יש ביום הזה, והוא ענין השופר שנצטוינו בו, וזה, כי סגולת השופר בתקיעתו למטה וכח שורשו למעלה היא לחזק הטוב ולכפות הרע. ותראה שמאחר חטאו של אדם הראשון הנה נתערב הטוב ברע ונכבש תחתיו; ובזמן מתן התורה הנה יצא הטוב מתוך הרע ונתגבר ושלט, ואמנם לא הגיע עדיין להיות הוא כובש את הרע תחתיו, אבל הגיע לצאת ממאסרו ולהתחזק בעצמו, ונשאר הרע נפרד ממנו עומד בפני עצמו; אך לעתיד לבא הנה ישתלם התקון הזה, והטוב יכבוש את הרע לגמרי, ויהיה הטוב שולט לבדו. ואמנם החזוק הראשון שנעשה לטוב, נעשה על ידי השופר דמתן תורה, והוא ענין "קול השופר" וכו', והשלמת התקון לעתיד לבוא שהטוב ינצח נצחון גמור, גם הוא יהיה על ידי השופר, והוא ענין "יתקע בשופר גדול", ולפי שתקון זה יהיה גמור מה שלא היה כמותו נקרא שופר גדול. ואולם נצטוינו לתקוע בשופר בראש השנה, לחזק התקון העשוי כבר במתן תורה, ולהזמין העתיד להעשות לעתיד לבוא, וכן כנגד זה נסדר הסדר בתפילה, לעורר אותו כראוי. נמצאו כללי העניינים הראויים להתעורר ביום זה שלושה, והם: מלכיות, זכרונות ושופרות, והתקון - עשרה פסוקים לכל אחד מהסדרים, כנגד עשרה מאמרות, והם הם סוד העשר ספירות.

עלינו לשבח

"עלינו לשבח" - זה שבח שמשבחים לפניו ית' ומודים לו על הטובה שהטיב לנו, שבחר בנו וקרבנו לעבודתו. והנה הקב"ה אדון כל באמת, כי הוא לבדו המצוי הראשון, וכל הנמצאים מאתו יתברך נמצאו, והנמצאים כולם שלו, ובבחינה זו נזכירנו בתואר זה של "אדון הכל". ואמנם בבחינת סדרי הבריאה שברא נקראהו "יוצר בראשית". והנה יש לנו לשבח לפניו שנתן לנו חלק גדול ויקר במציאות, שהרי אנחנו המעותדים להדבק בו, ואנו הזוכים לעמוד לפניו לנצח נצחים, וזהו "שלא עשנו כגויי הארצות" - והיינו שבחינתו בחינה נבדלת מכולם לגמרי, ואנו מציאות אחד בפני עצמו מעותד לעבודתו ולדבקות בו ית', וזהו "שלא שם חלקנו כהם" וכו'. והנה סדרו ארבעה שבחים כנגד ארבע אותיות השם ב"ה, והם: עלינו לשבח - לתת גדולה - שלא עשנו - ולא שמנו. אחר כך מספר כנגד זה בגנות של העבודה זרה, והיינו: "שלא שם חלקנו" - "וגורלנו" - "שהם משתחווים" - "ומתפללים" - והנה חוזר ומבאר ענין השתעבדנו למלכותו ית' והיינו "ואנחנו משתחווים" וכו'.

והנה כלל הבריאה מתחלק לשנים, והיינו: מעלה ומטה. מעלה - כלל המשפיעים, מטה - כלל המקבלים. וזהו "שהוא נוטה שמים" דהיינו מעלה, "ויוסד ארץ" - מטה. והנה השכינה מתגלית בכסא הכבוד במדרגות העליונות, וזהו "ומושב יקרו בשמים ממעל".

והנה הכבוד מתגלה בראש עולם הבריאה על הכסא, והוא עצמו מתעלה בבחינה יותר מרוממת, והוא באצילות, ועליו נאמר "ושכינת עוזו בגבהי מרומים". והנה ממה שאנחנו מאמינים ומודים בפינו הוא, שהאדון ב"ה מצוי ראשון מיוחד, שאי אפשר שימצא אחר בלתי נברא ממנו, ונמצא שהוא לבדו אלקים, הוא הראוי ליעבד ואין אחר ראוי ליעבד כלל; והוא עצמו מצוי אמת, פירוש שאי אפשר לו שלא ימצא, שאין ההעדר אפשרי בו כלל; וזהו "הוא אלקינו אין עוד" בבחינת היחוד שזכרנו, "אמת מלכנו" בבחינת אמיתת המציאות, ו"אפס זולתו" שאי אפשר לימצא מצוי אחר שיהיה מוכרח המציאות זולתו ית', כי אי אפשר לשני מצויים מוכרחים שימצאו.

והנה אחר שביארנו השתעבדנו אל מלכותו ית', נתפלל שיגלה מלכותו בעולם גלוי שלם, והוא מה שהבטיחנו שיהיה, והיינו "על כן נקוה לך" וכו', והנה תבער הטומאה מן הבריאה בכל בחינותיה, וזהו "להעביר גלולים" וכו', ואז לא יהיו עוד אלילים בעולם. והנה זה סדר התקון באמת, כי בתחילה צריך שיוסר הרע, שהוא מעכב את התקון, אחר כך יתוקן העולם, תיקון אחר תיקון, וזהו "לתקן עולם במלכות" וכו'. והנה יהפוך הקב"ה את כל הנמצאים מרעה לטובה, וזהו עיקר שבחו, וזהו "להפנות אליך" וכו', וכולם יכירו האמת בבירור, מה שעתה נעלם מהם, ואחרי הידיעה הזאת, ימשכו אל הקדושה, וזהו "ויכירו וידעו" וכו' "לפניך יתקדשו בקדושתו, במה שישתעבדו למלכותו, אחר כך יתעלו עוד עילוי אחר להיות יותר ממה שהוא אפילו מדרגת ישראל עתה, וזהו על ידי קבלת מלכותו ית' עליהם, ויהיה הוא ית"ש מולך עליהם, וזהו "ויקבלו כולם" וכו', אחר כך שכבר ימצאו קשורים ומתדבקים בו ית', הנה יתעלו מעלוי לעלוי עד אין תכלית, וזהו "כי המלכות שלך היא ולעלמי עד תמלוך" וכו'.

אלקינו ואלקי אבותינו מלוך

"אלקינו ואלקי אבותינו מלוך" וכו', גם בנוסח זה שלוש בקשות כנגד שלושה עלויים שיהיו לעולם בגלוי מלכותו ית', והיינו
"מלוך על כל העולם" - כנגד התיקון שיתקן בהארות שתי האותיות ו"ה של השם,
"והנשא" - עילוי שני בסוד י"ה של השם
"והופע בהדר" וכו' עילוי שלישי כנגד קוץ היו"ד.
והנה מתפללים שתהיה ההשפעה בגלוי, עד שירגישו הנבראים באמתתה, וזהו "וידע כל פעול" וכו'.
והנה מדרגות הנבראים שלוש והם: המעשים, היצורים, והברואים, בבחינת שלושה עולמות: בריאה, יצירה, עשיה, וכנגדם: "ידע כל פעול" - "ויבין כל יצור" - "ויאמר כל אשר נשמה באפו". ואמנם "מלכותו בכל משלה" הכוונה השליטה הגמורה שהאדון שולט בכל, שאפילו הרעה מחזירה לטובה.

אתה זוכר

"אתה זוכר" וכו' הוא סדר הדין. והנה הדין נעשה בהשקפה על כל העבר ההווה והעתיד, וזהו "אתה זוכר מעשה עולם" וכו' והוא העבר, והנה "מעשה עולם" רומז על הגופניים, "יצורי קדם" על הרוחניים. והנה יש דברים שמצד שורשם הם נגלות ומשתרשים בסוד הה' תחתונה של השם, וכנגדם "מעשה עולם ויצורי קדם"; ודברים שהם נסתרות משתרשים בה' העליונה, והיינו "לפניך נגלו כל תעלומות" וכו'. "אתה זוכר את כל המפעל" וכו' - ההווה, "מפעל" לגופניים, "יצור" לרוחניים. הכל גלוי וידוע וכו' - העתיד. "כי תביא חוק זיכרון" הוא כח הדין השולט ביום ראש השנה, "להפקד כל רוח" - נשמות בני האדם, "ונפש" - כל שאר הנפשות שבבעלי חיים והצומחים, "להזכר מעשים רבים" - הגופים כולם, "והמון בריות" - הנשמות שחוץ לגוף, "זה היום תחית מעשיך" - שביום זה מתחיל התחדשות כל הבריאה, "ועל המדינות" הוא הדין שעל הכללים, "ובריות" - הדין שעל הפרטים, "מעשה איש" - מה שמצד הבחירה, "ופקודתו" - מה שמצד הנגזר עליו, וכל זה בנגלות, "ועלילות" וכו' - בנסתרות, "מחשבות אדם" - המחשבות בנגלות, "ויצרי מעללי איש" - בנסתרות. "וגם את נח" וכו' זהו ראשית שני שהיה לעולם, שהרי מה שניתן לו באדם הראשון נתמוטט ונמחה בדור המבול, מפני רוב הטומאה ששלטה בעולם, ואחר כך חזר ונתחדש בכוח שלא ימוט עוד.

אתה נגלית

"אתה נגלית" וכו' - הוא סדר הגילוי שנתגלה במתן תורה. והנה הענין הוא - הלבוש שבו מתלבש האור העליון ליגלות למטה. ואמנם תחילה השיגו הקול הנבואיי נמשך מרום כל המדרגות, והוא מה שאמר הכתוב: "ותמונה אינכם רואים זולתי קול", וזהו "מן השמים" וכו'. אחר כך נגלה בתמונות נבואיות על ידי לבושים נקראים "ערפלי טוהר", והנה רעש העולם, ועל ידי זה יצאה ממנו הזוהמה שנשאבה בו מחטאו של אדם הראשון, והנה שמעו הדברות, בהם נכללה התורה כולה ונקשרה בהם, והכל מתוך האש, והוא כח הדין העליון הקדוש, המטהר מכל טומאה והמעביר כל הרע, ובבחינה זו הקולות והברקים, ועל הכל קול השופר, שסגולתו הגברת הטוב והכפות הרע, כמ"ש למעלה, וזהו "בקולות וברקים" וכו'. אחר כך מתפללים על השופר הגדול שיהיה לעתיד לבוא, וזהו "תקע בשופר גדול לחרותנו" וכו'.


ענין מנהג אמירת פסוקי: "מי אל כמוך - ישוב ירחמנו - ותשליך במצולות ים - תתן אמת" וכו' (מיכה ז' י"ח-כ') ביום ראש השנה על הנהר הוא, כי הנה בראש השנה מחדש האדון ב"ה מציאות כל הנמצאים, ומתכוון לקבוע הטוב שבהם שישאר לנצח, ולדחות הרע שבהם, עד שתטהר הבריאה ממנו, ותהיה ראויה ליאור באור פניו לנצח נצחים, והנה ברחמיו ית' נושא העוונות ועובר על הפשעים כפי מה שאפשר לפי נימוס צדקתו, למי שזוכה לה, וכל הרע שנתגבר בבריאה דוחה אותו ומעבירו מן המציאות, ועניין זה נכלל בפסוקים אלה: "מי אל כמוך" וכו' "ותשליך במצולות ים" וכו'. ואמנם בהיות שמן הראוי תמיד להשתמש מדברי העולם הזה לענייני ההלול לפניו ית', כפי מה שנרמז מסתרי חכמתו ית' בצורת הנמצאים האלה וחוקותיהם, על כן הולכים אל המים, שמראים בצורתם ענין השתקעות השוקעים בה, ומראים על רז מרזי הנהגתו ית', שמשקע ומעביר הרע מבריותיו באופן שלא ישאר רושם כלל, וכמו שמבאר הנביא עצמו בדבריו: "ותשלים במצולות כל חטאותם" וכו'.


הנה ביציאת מצרים נבררו ישראל ונבדלו מכל העמים, להיות מתעלים במדרגתם ממדרגת האנושיות החומרית, ולהיות ראויים להתעטר בעטרות הקדושה. ומה שעד אותו הזמן היה חשך החומריות מתגבר בגוף וגורם לאור התורה הקדושה שלא יאיר, הנה מאחר שסבלו ישראל הענוי והשעבוד הגדול שסבלו, נתפייסה מידת הדין, ונשאר המקטרג בלי טענה, ונזמנו לאור באור העליון. והנה בלילה הזה כל זה מתחדש ומתעורר מה שנעשה בראשונה, וזה עצמו סיוע אל הגאולה האחרונה שתעשה.

ואמנם עיקר הסדר תלוי בארבעה דברים, והם: פסח, מצה, מרור, וארבע כוסות. ועתה נבאר ענינם.

הנה צרוף הגלות, כבר ביארנו, שזה היה מה שטיהר את ישראל והוציא מהם הזוהמא, כדי שיוכלו אחר כך לקבל אור הקדושה, וזה ענין המרור, שהוא "וימררו את חייהם".

ואולם כשהגיע הזמן שיגאלו, הוצרך שיגלה להם גילוי מאור קדושתו יתברך, ובו יתדבקו נשמותיהם של ישראל, וימשכו אחריו, ויתעלו משפלותם, ויתפרדו מן הטומאה שהיו שקועים בה, וזה נעשה על ידי קרבן פסח, ובו נאמר להם: "משכו וקחו לכם" (שמות י"ב כ"א) שפירשו ז"ל: משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצווה" (מכילתא ומדרש רבה על אתר).

ואמנם עוד הוצרכו ישראל, לשיהיה גופם מוכן ומזומן לאור הראוי, שיזונו שבעה ימים אלה בשנה מן המצה, שהיא מזון בבחינת יצר הטוב לבד, בלי יצר הרע כלל, ובהיותם נזונים בזה ימים אלה, נשארת התולדה הטובה לכל השנה, להיותם כל השנה מוכנים לקדושה.

אמנם עניין הארבעה כוסות הוא כך. שהנה ידוע, שמדרגות הטומאה הן ארבע, וכולן שלטו מאחר חטאו של אדם הראשון, וכולן היו מתנגדות אל הקדושה והטוב שלא ימצאו בעולם, והיו ישראל סגורים בתוכן, שלא היו יכולים לצאת כלל, עד שהאיר להם הקב"ה בכוחו הגדול ושבר ארבע הקליפות והוציא ישראל מתוכן, וזה ענין ארבע גאולות המוזכרות בפרשה (שמות ו' ו-ז). ואולם זה עשה, בהאיר על ישראל ארבע אותיות השם ב"ה. והנה ענין זה במצרים היתה התחלה לבד, שיצאו ישראל מהן, אך סוף הכל צריך שיהיה, שישלטו ישראל עליהן ויכבשון לגמרי, וזה יהיה לעתיד לבוא.

אמנם הנה זה, כמי שקוצב עץ אחד, שמכה בו הכאה אחר הכאה עד שקוצב אותו לגמרי, וכן אנו עושים בכל שנה ושנה, מתעוררים בכוח הראשון שהאיר ובתיקון שנתקן אז, ומתחזקים להמשיך הדבר לפנים, עד שיגמר. והנה בסוף הכל, הארבע קליפות עצמן תתהפכנה על האומות הרעות ותאבדנה אותן, והן ארבעה כוסות של פורעניות שלהן, ולישראל יהיו ארבעה כוסות של ישועה, בהארת ארבע אותיות השם ב"ה שזכרנו.

והנה מעיקר התיקון של הלילה הזה, הוא להראות החרות של הנצחון שנצח הטוב את הרע, ועל ידי זה נשבר כוח הסטרא אחרא והיא נכנעת הכנעה גדולה.

והנה כזית המצה שאוכלים, הוא להמשיך המזון המקודש המחזק היצר הטוב שזכרנו, אמנם כדי שישאר התקון לכל השנה, צריך שיאכל האפיקומן אחר כך, ושלא לאכול אחר כך שום דבר, שכמו שאין הטעם סר מן הפה, כך אין האור סר מן הנשמה.


(לקוח מס' "חוקר ומקובל" להרב המחבר - פ' י"ח במעט שינוי קצור ותוספת לשון, למען השלם ענייני מצוות הזמנים שבספרי הוצאה זו. המו"ל.)

ענין ספירת העומר הוא, כי חמישים שערי בינה נבראו בעולם, והשגת משה רבינו ע"ה הייתה תשעה וארבעים שערים, ועצמות הבינה, היא שער החמישים, לא השיג, והם תשעה וארבעים ימים של ספירת העומר, וביום החמישים ניתנה התורה.

כי כמו שיש תשעה וארבעים שערים של בינה וקדושה, כן יש תשעה וארבעים שערים של טומאה, "ואת זה לעומת זה עשה אלוקים", יצר טוב ויצר הרע, זה בטהרתו וזה בטומאתו בבחינות מחולקות, כוחות הטומאה כנגד כוחות הקדושה.

וכשישראל היו במצרים, היו שקועים ומלוכלכים בתשעה וארבעים שערי טומאה, והוצרכו לצאת מהם, ורצה הקדוש ב"ה להוציא את ישראל מהם ולהכניע המ"ט שערי טומאה - בהדרגה, על ידי שהאיר עליהם כנגד כל שער טומאה את שער הקדושה המקביל, בכל יום ויום שבין א' דפסח לשבועות.

ותיקון זה מתעורר מחדש בכל שנה, על ידי ספירת תשעה וארבעים ימים לעומר מבין פסח יום היציאה עד שבועות יום מתן תורה, שהוא הארת שער החמישים דבינה וקדושה על ישראל.


הנשמה של האדם מתחלקת לחמש בחינות - נקראות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. עוד יש: נשמות מעולם העשיה, ונקראות נפשות, ומעולם היצירה, ונקראות רוחות, ומהבריאה ונקראות נשמות, ומהאצילות, ונקראות נשמות לנשמות.

ומלבד כל הבחינות האלה שזכרנו שיש לנשמה, יש בחינה אחרת שנקראת מלבוש ונקראת צלם, והיא בחינה אחת נפשית שבה מתחלקות כל אלה הבחינות הנזכרות כדי לבוא ולעמוד בתוך הגוף, ומלבד כל זה עוד בחינה תחתונה שנקראת כוח הגוף ובאה מהגלגלים.

והנה הנפש שוכנת ומתגברת בכבד, והרוח בלב, והנשמה במוח, והחיה מקיפה את כל הגוף מבחוץ, והיחידה מקיפה על הראש מלמעלה.


ענין הגלגול יש בו פרטים רבים מאוד. אמנם כלל הענין הוא, כי כבר ביארנו במקום אחר, איך הנפש הנבדלת מתחלקת לחלקים רבים, וכללם: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה; וגם אלה החמישה חוזרים ומתחלקים לחלקים פרטיים רבים; ואמנם כל אלה אפשר להם שיחזרו ויתגלגלו בגוף שני או בגוף שלישי, וכן כמה פעמים; ועל הרוב אינם מתגלגלים כולם, כי הרי כפי הזכיות שיש לגוף מן הגופים, כמו כן החלקים מנשמתו נתקנים, באופן שלא יצטרכו להתגלגל עוד; ושאר החלקים שלא נתקנו הם יתגלגלו. ואולם כל זה בנפש הנבדלת, כמ"ש, שאין ענינה מוסיף או גורע בענין חיות האדם והשכלתו; ועל כן לא יהיה יותר חי מי שיהיו לו - דרך משל - שישה מאות חלקי נשמה ממי שיהיו לו שני חלקים בלבד, וכן לא ישכיל יותר אותו שבו שישה מאות חלקים מאותו שבו שני חלקים, כי החיות וההשכלה תלויה בנפש המדברת שיש לכל אחד בפני עצמה; אך בענין הקשרו בקשרים העליונים, ודאי שאינו שווה מי שבו שישה מאות חלקים למי שבו שנים; ואין דבר זה נרגש אצלינו כלל, אבל הוא ממה שנוגע להשלמת אילן הנשמות, שביארנו במקום אחר. ואולם זולת כל זה, יש מין גלגול אחר, והוא גלגול בזולת מן האדם, והיינו בבעלי חיים או צומחים, או דוממים, ואין עניינו כזה שזכרנו, כי הנה זה שזכרנו, הנפש המתגלגלת תשמש בגוף שתתגלגל - לנפש לו ממש, אך המתגלגלת דרך משל בבעלי חיים אינה משמשת לנפש לו, כי זולתה - תהיה בו נפש הבהמית, אך עומדת שם כמי שעומד בבית הסוהר, ויהיה מצבה במקום ההוא צער גדול לה, עד שבזה יכופר עוונה. ובהיות ענין הבהמי הפכי לגמרי לעניין הנשמה השכלית העליונה, על כן עמדה שם יהיה לה לצער היותר גדול שאי אפשר לשער, כיון שתוכרח לעמוד במה שהוא הפך טבעה לגמרי. וכן הגלגול בצומח ודומם כיוצא בזה הוא, שאינה משמשת שם לנפש, ולא נקשרת בגוף ההוא כלל כמו שמתקשרת המתגלגלת באדם, אך יושבת שם כיושב במקום מה - אלא שהמקום ההוא אינו הפך לה כל כך - ומצטער בו, ועונה מתמרק על ידי זה.


הנה תראה במחברת המליצה, שיסודרו במערכות של אותיות, יקראו בדרכים שונים, ויצאו מהם מאמרים שלימים; פירוש - שיקראו: ביושר, ובאלכסונים, מלמטה למעלה, ומלמעלה למטה, וכיוצא בזה, כפי בחירת המחבר. והנה האותיות ההן אינן מושמות שם כפי מה שיזדמן, אבל הסדר הוא, שבתחילה יסדר המחבר כל המאמרים שירצה לכלול במערכתו, אחר כך יתחכם לסדר מערכת האותיות, בדרך, שעל ידי כל הצרופים ההם שיצטרפו, באותם הדרכים שיבחר, יכללו כל אותם המאמרים שתיקן מתחילה. והנה מי שיצרף אותן האותיות בכל אותם הצירופים יוציא כל המאמרים שכלל המחבר במערכתו, ולא ישאר שום מאמר שלא יצא, אם יצרף המצרף כל הצירופים שאפשר לצרף, באותם הדרכים שבחר המחבר, וכן לא יוציא שום מאמר חדש - לא שיערו המחבר תחילה ולא כלל אותו במערכתו, אם ישמור החוקים שחקק לו המחבר. ואמנם דומה לזה ענין כתבי קודש. כי הנה הוא יתברך שמו שחכמתו הקיף וכלל כל הענינים שבנושאים האמורים בכתבי הקודש, ואולם אחרי שערו כל הענינים האלה, ערך ערך מלות שהם מלות פסוקי המקרא, והנה הן מסודרות בתכונה זו, שכאשר יתפרשו בכל הפירושים ששייך בהם, כפי מדות ידועות, יצאו מהן כל הענינים האמיתיים שבנושא, שהם נכללים במלות ההן עם כל ביאוריהן. והנה כל הכתוב דומה אל מערכת האותיות, והביאורים השייכים למלותיו דומים אל הצירופים השייכים באותיות המערכת, כפי החוקים שחקק לזה המסדר, והענינים היוצאים מביאורי המלות כמאמרים היוצאים מצירופי האותיות. וכמו שהמאמרים ההם שוערו מתחילה, ועל פיהם סודרו האותיות, באופן שיצטרפו באותם הצירופים, כן הענינים שוערו מתחילה, ועל פיהם סודרו מילות הכתובים, שיתכנו בהם אותם הביאורים. וכמו שהמצרף האותיות בכל אותם הצירופים, לא יסתר ממנו שום מאמר מהמאמרים שכלל שם המחבר, וגם לא יוסיף עליהם, כן אלו יבארו הכתובים בכל הביאורים השייכים בהם, לא יהיו נעלמים שום אחד מן הענינים שרצה וכלל בם המחבר ב"ה וגם לא יהיה נוסף עליהם דבר. ואמנם אחרי הוצאות הענינים האלה מהכתובים, עדיין צריך עיון אחר, לדעת לישבם בנושאם, והיינו לדעת באיזה יחס הם עם הנושא ואיך יקויימו בו, והבן.


כשנתבונן על כלל מצבי הבריאה נמצאם שונים - האחד אמצעי והשני תכליתי. האמצעי הוא כלל כל מה שקורה והולך עד סוף הסיבוב. התכליתי מה שיקרה בסוף הכל. האמצעי הוא על צורות רבות, דהיינו כלל מקרים רבים מתחלפים, מה שאנחנו רואים שסובב והולך בעולם. התכליתי יש לו צורה אחת לבדה, והוא שיהיו הברואים דבקים בבורא יתברך, ושכינתו שורה עליהם בתמידות, לא יפרדו ממנו ולא יפרד מהם, ויהיו נמשכים אחריו לגמרי כצל אחר הגוף. והנה סיבת כל המצבים האלה הוא השפעתו יתברך אל הברואים והמצאו להם, כי כשיעור המצאו להם כן יהיה המצב שימצאו הם בו. והנה כשיגלה האדון ברוך הוא לפי מה שחק טובו נותן ויחודו האמיתי, תולדת זה בנמצאים יהיה המצב התכליתי שזכרנו. ובהיותו יתברך שמו מתגלה להם לא כפי חוק יחודו ושלמותו אלא כפי איזה טעם אחר, הנה לא יולד בהם מצב שזכרנו, אלא מצב שיתיחס לגלוי ההוא שיתגלה. והנה באמת כלל כל המצבים שתחת המצב האמצעי הם נמשכים מגילויים שהוא יתברך שמו מתגלה לא כחוק שלמותו, אלא כפי מה שרוצה שיולד בברואים, כפי גזרת החכמה. ואולם המצב האמצעי בכל חלקיו, אף על פי שבצורתו הוא שונה מאוד מהתכליתי, אף על פי כן אינו נוטה ממנו במהלכו, כל שכן שאינו מתנגד אליו, אלא אדרבה הוא הולך מהלך השגתו, כי הוא אמצעי שצריך שיוקדם לו, כדי שיוכל להגיע הוא בסוף הכל. והנה כל ההבחנות שנבחין במצבים, שהם התולדות, נבחין בהשפעה שהיא הסיבה, וכמ"ש במקום אחר. והנה נמצא שההשפעה העיקרית היא אותה כפי יחודו יתברך, והשאר אינה אלא אמצעים לבא לזה ומשמשים לה.

ואומנם המלאכים גם עכשיו כבר הם במצב שצורתו כצורת המצב שיהיה לכל הברואים באחרונה, והיינו שהם דבוקים בו יתברך, ושכינתו שורה עליהם, ומנהיגתם לאשר תחפוץ, ואחריה הם נמשכים תמיד כצל אחר הגוף, כמו שזכרנו למעלה. והנה הם מודים לפניו יתברך על טוב חלקם, כמו שצריך להודות על כל מידה טובה, ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". והיינו שכבוד מלכותו רצונם לומר ההתרוממות שהוא יתברך שמו מתרומם עליהם, ואותה ההשראה ששורה עליהם ומשעבדם למלכותו יתברך להמשך ולהתנהג אחריו תמיד; שהרי הוא עצמו יתברך מתכבד בזה, שזהו מה שחפץ, שיהיו לו נבראים קדושים נמשכים אחריו תמיד ונתקנים בטובו. ואמנם בני האדם עתה אינם במצב זה, אלא עתידים להיות, ורק יעקב אבינו עליו השלום זכה לו, ובבחינה מה שמגיע לבנים מצד אביהם, יש לנו קצת מן הקצת ממנו, ובבחינה זו אנו משבחים זה השבח אך בחשאי, זולתי יום הכפורים, שאנו מתעלים קצת לבחינת המלאכים.

הערה:

1. אינו מן מאמר החכמה אך לקוח מספר חוקר ומקובל להרב המחבר למען השלם עניני מצוות הזמנים שבהוצאה זו. המו"ל.

---