|
בתארים. עמוק ממה שקדם אבל מה שאין סיבה למציאותו, 4 [פט] והוא ה' יתהדר ויתרומם לבדו, כי זהו עניין אמרנו עליו יתעלה שהוא מחויב המציאות, הרי מציאותו - עצמותו ואמיתתו, ועצמותו מציאותו, ואינו עצמות שקרה לה שנמצאת, שתהיה מציאותה עניין נוסף עליה. כיון שהוא מחויב המציאות תמיד, לא מאורע אירע לו ולא מקרה קרה לו. נמצא אפוא שהוא מצוי לא במציאות, וכך חי לא בחיות 5, ויכול לא ביכולת, ויודע לא בידיעה 6, אלא הכל חוזר לעניין אחד שאין בו ריבוי כמו שיתבאר 7. וממה שצריך לדעת עוד, כי האחדות 8 והריבוי - מקרים שאירעו לנמצא מחמת היותו הרבה או אחד, כבר נתבאר זה במה שאחרי הטבע 9. וכשם שהמספר אינו עצם הנספרים, כך אין האחדות עצם הדבר המיוחד, כי כל אלו מקרי,ם מסוג הכמות המחולקת, 10 המשיגה את הנמצאים המעותדים לקבלת כעין המקרים הללו. אבל מחויב המציאות הפשוט באמת, אשר לא תשיגהו הרכבה כלל, הרי כשם שמוכחש 11 בו מקרה הריבוי כך מוכחש 11 בו מקרה האחדות, כלומר: שאין האחדות עניין נוסף על עצמותו, אלא הוא אחד לא באחדות 12. ואל תתבונן בעניינים 13 העמוקים הללו, העלולים להיעלם מן המחשבות, בביטויים הרגילים, אשר הם הגורם הגדול להטעיה 14, כי ביטויי ההסברה מצומצמים לנו מאוד מאוד בכל לשון, עד שלא יצטייר לנו אותו העניין אלא על ידי אי הקפדה בהסברה. [פירוש הכינויים 'אחד', 'קדמון' ודומיהם] ולפיכך נסכם את העניין ונדריך את המחשבה 16 על אמיתת העניין, באומרנו 'אחד' - לא באחדות 17, כמו שאנו אומרים 'קדמון' להורות על היותו בלתי מחודש. ויש באמרנו 'קדמון' מאי ההקפדה מה שהוא ברור וגלוי, כי לא ייאמר קדמון אלא למה שישיגהו הזמן, שהוא מקרה לתנועה, שהיא שייכה לגוף 18, ועוד שהוא מסוג הנספח. 19 כי אמרך 'הקדמון' במקרה הזמן, כאמרך 'הארוך' ו'הקצר' במקרה הקו *19. וכל אשר לא ישיגהו מקרה הזמן, אין לומר בו באמת לא קדמון ולא מחודש 20, כמו שלא ייאמר במתיקות [צ] לא עקום ולא ישר, ולא ייאמר בקול לא מלוח ולא תפל. ודברים אלו לא נעלמו ממי שהורגל להבין את העניינים כפי אמיתתן 21, ובחנם בהשגת השכל אותם והפשטתו אותם 22 לא באופן הכללי 23 אשר המלים מורים עליו. וכל מה שתמצא בכתובים בתאריו יתעלה 'ראשון' ו'אחרון' 24 הוא כמו תארו יתעלה בעין ואוזן. והכוונה בכך 25 שהוא יתעלה לא ישיגהו שינוי ולא יתחדש לו עניין כלל, לא שהוא יתעלה נכלל תחת הזמן, שאז תמצא השוואה מסוימת בינו לבין זולתו ממה שתחת הזמן, ויהיה ראשון ואחרון. ואין כל הביטויים הללו אלא כלשון בני אדם 26. כך אמרנו אחד - 27 עניינו שאין כיוצא בו, לא שעניין האחדות נספח 28 לעצמותו. [צא] |
הערות:
1. כבר העירו רוב המפרשים כי הנחה זו על פי ארסטו במטפיזיקה ספר ה ז וכפירוש אבן סינא. וכבר קמו עליה עוררים רבים, ובראשם הפילוסוף אבן רשד ואחרים. ורבנו לא חש להם, כי אצלו לא האומר ולא ריבוי האומרים סברא מסוימת הוא הקובע אמיתתה, אלא הכרע דעתו הוא, תוך בחינת הסברא עצמה, וכפי שכבר אמר סוקרטיס: "אלו הייתה האמת נבחנת לפי רוב אומריה, כי אז תהיינה אמתויות רבות". ראה אפלטון בספרו תיאיטיטוס מהד' רות עמ' 98. 2. כלומר: כל נמצא מוגדרת עצמותו מבחינה ציורית בכמותו איכותו ותבניתו, אך עצם מציאותו הנה מקרה בעצמותו. 3. כלומר: הגדרה [פט] יסודית זו אינה שייכת אלא לכל מסובב על ידי סיבה ועלול על ידי עילה. 4. ואין לו הגדרה מהותית מחוץ למציאותו. 5. כיון שהגענו לידי הכרה זו כי הביטוי "מצוי" שאנו אומרים עליו יתעלה שונה הוא ביסודו משאר הנמצאים, שהראשון עצמות והאחרון מקרה, מעתה לא קשה לנו להבחין בין הביטויים "חי", "יכול", "יודע" הנאמרים כלפיו, ושהם ביחס אלינו מקרים. 6. אף כאן לא החליט הר"ש היאך לתרגם "עאלם" וכפלה וכתב "ויודע לא במדע וחכם לא בחכמה" וראה לעיל פרק נו הערה 10. 7. להלן בפרק זה. 8. כי גם האחד הוא הגדרה מתחום הכמות, וכדלקמן. 9. מטפיזיקה ספר י פ"ב. 10. בר"ש "המתפרק". 11. אפשר לתרגם: בטל. 12. וכתב רבנו בהלכות יסודי התורה פ"א הל' ז: "א-לוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יותר על שנים, אלא אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם, לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם". ובפירושו לסנהדרין פ"י מ"א כתב: "והיסוד השני אחדותו יתעלה, והוא שזה עילת הכל אחד, לא כאחדות המין ולא כאחדות הסוג, ולא כדבר האחד המורכב שהוא מתחלק לאחדים רבים, ולא אחד כגוף הפשוט שהוא אחד במספר אבל מקבל החלוקה והפיצול עד בלי סוף, אלא הוא יתעלה אחד, אחדות שאין אחדות כמוה בשום פנים". 13. אפשר: ואל תבחן עניינים. 14. כלומר: אל תתבונן בפשט המלים "אחד ולא באחדות", "יכול ולא ביכולת" וכל השאר, שהן כעין שטר ושוברו עמו, כי הדברים הללו נבחנים בשכל ולא במלים, ומלים אלה הונחו בגלל קוצר יכולתנו וצמצום אוצר לשוננו, שגורם המגבלות בתחומים אלו הוא עצם היותנו בני אדם מורכבים מחומר ועוד. 15. בר"ש "ממבדילי". 16. נחדיר לתודעת שומעי לקחנו. 17. והן הן דברי רס"ג באמונות ודעות מאמר שני פ"ד ופ"ו. 18. לתנועת הגלגל. וראה לעיל פרק נב. ולקמן ח"א פרק עג הקדמה שלישית. 19. "אלמצ'אף" מעשר האמירות-הקטיגוריות של אריסטו. ותרגם הר"ש "המצטרף". וראה מלות ההגיון שער עשירי, ורס"ג באמונות ודעות מאמר ב פרק ט והלאה, ראה שם מהדורתי. *19. לפי כ"י ב. ס. ק. במקרה הכמות. ונראה שהוא נכון יותר. 20. כיון שהוא מחוץ לכל מסגרת של זמן אי אפשר להחיל עליו מושגי הזמן כגון "קדמון" וכדומה. והרש"ט [צ] במורה המורה נסה לשבש קטע זה ולתרגם במקום "מקרה" "רוחב". 21. לא כפי שהוא רוצה לראות אותם. 22. מדובר על כל עניין גשמי או רוחני, הרוצה להכיר דבר לאמתו עליו לפשטו מכל מה שטפלו עליו ואפפוהו, ואחרי כן לנתחו לנתחיו מבחינותיו השונות ולבחון כל דבר בפני עצמו מכל צדדיו. 23. אפשר: לא בהכללה. 24. כגון בישעיה מד ו. 25. בראשון ואחרון. 26. ראה לעיל פרק כו. 27. דברים ו ד. 28. מקרה. ובר"ש "דבק". [צא] |
|
עמוק ממה שקדם וראוי שאבאר לך תחלה היאך הן השלילות תארים מבחינה מסוימת, ובמה הם נבדלים מן התארים החיוביים, ואחר כן אבאר לך היאך אין לנו דרך לתארו כי אם בשלילות לא יותר. ואומר, כי התואר 5 אינו הוא המייחד את המתואר לבדו עד שלא ישתתף באותו התואר עם זולתו, אלא התואר פעמים שהוא גם תואר למתואר 6 ואף על פי שהוא משותף בו עם זולתו ולא יושג בו יחוד. המשל בזה, אם ראית אדם 7 במרחק, ושאלת ואמרת מה הוא זה הנראה, ואמרו לך חי, הרי זה תואר בלי ספק לזה הנראה, ואף על פי שאינו מייחדו מכל מה שזולתו 8, אלא שהושג בו ייחוד מסוים, והוא שזה הנראה אינו גוף ממין הצומח ולא ממין הדומם 9. וכך גם אם היה בבית הזה אדם, וידעת שיש בו גוף מסוים, אלא שאינך יודע מהו, ושאלת ואמרת מה יש בבית הזה, ואמר לך המשיב אין בו דומם 9 ולא גוף צומח, הרי הושג ייחוד מסוים, וידעת שיש בו חי, ואף על פי שאינך יודע איזה חי הוא. הרי בדרך זו משותפים תארי השלילה לתארים החיוביים, לפי שבהכרח הם מייחדים יחוד מסוים, ואף על פי שאין בהם מן הייחוד אלא סילוק מה שנשלל 10 מכל מה שהיינו חושבים אותו בלתי שלול. [מה בין תארי השלילה לתוארי החיוב] ואחר הקדמה זו אומר, כי ה' יתהדר ויתרומם כבר הוכח שהוא מחויב המציאות, ושאין בו הרכבה, כמו שנוכיח 15, ואין אנו משיגים אלא אנוכיותו 16 בלבד לא מהותו, ולכן הבל 17 הוא שיהיה לו תואר חיובי, לפי שאין לו אנכיות 16 מחוץ למהותו 18 שאז יורה התואר על אחד מהן, כל שכן שתהא מהותו מורכבת שאז יורה התואר על חלקיה, 19 כל שכן שיהו לו מקרים שאז יורה התואר גם עליהם, ולכן אין תואר חיובי כלל. אבל תארי השלילה הם אשר ראוי להשתמש בהן להנחית המחשבה למה שראוי להיות בדעה עליו יתעלה 20, לפי שלא יבוא על ידן ריבוי כלל, והם מנחים את המחשבה אל תכלית מה שאפשר לאדם להשיג ממנו יתעלה. המשל בכך: כבר הוכח לנו חיוב מציאות דבר מה 21 זולת אלו העצמויות המושגות בחושים, ואשר את ידיעתם 22 מקיף השכל, ולפיכך אמרנו על זה שהוא מצוי, העניין - ביטול העדרו. ואחר כך השגנו כי המצוי הזה אינו כמו מציאות היסודות, דרך משל, שהם גופים מתים, ולכן אמרנו שהוא חי, העניין שהוא יתעלה אינו מת 23. ואחר כך השגנו עוד כי המצוי הזה אינו כמציאות השמים שהם גוף חי, לפיכך אמרנו שאינו גוף. ואחר כך השגנו כי המצוי הזה אינו כמציאות השכל אשר אינו גוף ולא מת 23 אלא שהוא עלול 24, לפיכך אמרנו שהוא יתעלה קדמון, העניין שאין לו עילה שהמציאתו. ואחר כך השגנו כי המצוי הזה אין מציאותו שהיא עצמותו דיה לו בלבד שיהא מצוי 25, אלא שופעים 26 ממנו מציאויות רבות, ואין זה כשפיעת החום מן האש, ולא כחיוב האור מן השמש 27, אלא שפע 28 שהוא [צב] מושך 29 לה תמיד קיום וסדר בניהול מחוכם כמו שנבאר 30. והרי אמרנו בו בגלל עניינים אלו שהוא יכול ויודע 31 ורוצה 32, המטרה בתארים הללו שהוא אינו קצר יכולת 33, ולא סכל 34, ולא יעלם ממנו 35, ולא יזניח 36. ועניין אמרנו שאינו קצר יכולת, שיש במציאותו די להמצאת דברים אחרים זולתה. ועניין אמרנו לא סכל, שהוא משיג, כלומר: חי, לפי שכל משיג חי 37. ועניין אמרנו שלא יעלם ממנו ולא יזניח, שכל אותם הנמצאים נוהגים לפי סדר וניהול ואינם מוזנחים והווים איך שיזדמן, אלא כהוויית 38 כל מה שמנהל בעל רצון בכוונה ורצון 39. ואחר כך השגנו כי המצוי הזה אין אחר כמוהו, לפיכך אמרנו הוא אחד העניין שלילת הריבוי. הנה נתבאר לך, שכל תואר שאנו מתארים אותו בה, הוא או תואר פעולה, או שיהיה עניינו שלילת העדרו אם הייתה המטרה בו השגת עצמותו לא פעולתו. וכן אין אנו משתמשים בשלילות אלו, ואין נאמרים עליו יתעלה בסתם אלא על הדרך שכבר ידעת, שאפשר לשלול מן הדבר מה שאין דרכו שימצא לה. כדרך שאנו אומרים על הקיר שאינו רואה 40. [דוגמה: תיאור השמים בתארים שליליים] [אין ביכולתנו לתאר את הבורא] ישתבח מי אשר אם יתאמצו השכלים להשיג מהותו תשוב השגתם קוצר יכולת, ואשר אם יתאמצו להשיג חיוב פעולותיו על ידי רצונו תשוב ידיעתם סכלות, ואשר אם יבואו הלשונות לרוממו בתארים תשוב כל בהירות ליאות וגמגום 51. [צד] |
|
הערות:
1. בר"ש "האמיתי" ולא שייך כאן אמת ושקר, אלא נכון ובלתי נכון. 2. "תסאמח" ובר"ש "מן ההקל". 3. "שרך" והכוונה שתוף שם שמים ודבר אחר, וכפי שכבר קדם "הוא ודעתו", "הוא וחייו" וכדומה, ופשוט. וראיתי מי שהבין מן השמות המשותפים, ואינו נכון. 4. לעיל פרקים נד-נז. 5. איזה שיהיה, חיובי או שלילי. 6. כלומר: יש בו משום סימון מה למתואר, אם כי לא שלם עד כדי יחוד. 7. הכוונה עצם מסוים בלי שתדע מהו, וכתב רבנו "אדם" על שם סופו. 8. אפשר "מכל השאר" והכוונה יתר בעלי החיים הבהמה והעוף. 9. "מעדן" ומשמש באופן מיוחד ל"מתכת" ובר"ש "מקורים". 10. סלק דומם וצמח, ואע"פ שאינם אומרים מה יש שם. 11. כלומר: מה היא נקודת [צא] עדיפותם. 12. כפי ההדגמה שקדמה "חי" חלק ממהותו. 13. שחור, לבן, וכדומה. 14. "ערץ'" לדעתי קריאתה עין פתוחה והריש נחה, והכוונה אלא אם כן נלמד בדרך הלמידות וההיקש, אם אינו לא דומם ולא צומח אם כן הוא חי. והר"ש קראה עין פתוחה וריש נעה פתוחה ותרגם "במקרה" וגרם למפרשים להגות מן המסילה. 15. לקמן ח"ב פרק א. 16. "אניתה" כל המפרשים שטפלו בה גם מבחינה ערבית נתבלבלו בה, ואינה אלא מן המלה "אנא" אשר תרגומה "אני" מעין ראו עתה כי אני אני הוא (דברים לב לט), כי הביטויים האלה "אני" "הוא" רומזים על ה' בצורה הזכה והטהורה ביותר שיכולה להיות בלשון בני אדם, כי כבר אמרנו שאפילו "מצוי" אינו אלא מקרה, וחלילה לאל מכך, ולא בא אלא להחדיר בנו את התודעה שהוא בלתי נעדר, ולפיכך המשיך הכתוב "ואין אלוהים עמדי" לומר כי ה"אני" וה"הוא" הם הביטויים שאין בהם לא שניות ולא הרכבה ולא מקריות ולא שום משמעות ממשמעויות הגשמות או המציאות הבלתי חיובית. מבחינתו הוא הוא "אני" ומבחינתנו אנו הוא "הוא". וכך הוא בראשונה מעשרת הדברות "אנכי ה' אלוהיך". ולפיכך תרגמתי "אנכיות". ויתכן שהייתי צריך לתרגם "אניות" וחשתי פן לא תובן. ור"ש תרגם כאן "ישות" ולקמן בלבל את המונחים וכתב "שאין לו מהות חוץ לישותו". ובלבול גמור הוא. ורי"ח תרגם "הוויה", ואין לדעת אם כוון ל"הוויה" או ל"הוא" כי לא תמיד הוא חושב מה שהוא אומר. 17. אפשר: בטל. 18. כי לשאלה "מה" ביחס אליו, התשובה הנכונה היא "הוא" או מצדו "אני". 19. "ג'זאיהא" שני חלקיה. 20. כדי להחדיר לתודעתנו היאך תהיה השקפתנו ביחס לו יתעלה. 21. "אני" או "הוא". 22. ידיעת העצמויות המושגות בחושים. 23. "מאית" אינו מן הסוג שהמות שולט בו. ותרגמתי "מת" שלא בדיוק. 24. מדובר כאן בשכל הנקנה, הדעה הנרכשת, אשר היא הנצחית לדעת רבנו וכמ"ש בהלכות יסודי התורה פ"ד הל' ח-ט. ובהלכות תשובה פ"ח הל' ג. והיא העלולה אשר עלתה השגת ה' כפי יכולת האדם. 25. כמציאות יתר הנמצאים, אשר מציאותם דיה להם בלבד, ואין בה שיאצלו ממנה וישפעו מציאויות אחרות, וכל שכן שישפע ממנה קיומם הלאה. 26. אפשר: נאצלים. 27. והשוני משתי בחינות, האחת ששפעם של אלה טבעי הכרחי בין שיש מקבל בין שאין מקבל, והמקבל הוא מהווה הקבלה על ידי מציאותו בטוח השפיעה, וביחס לה' שפע רצוני שהוא מהווה את הקיבול. ושניה, שפעם של אלה אין להם שליטה עליו, וביחס לה' הרי הוא המתמיד למקבל כלומר: להווה מן השפע את המשך קיומו ותדירותו. 28. אפשר: אצילות. 29. "ימד" אפשר משיכה, [צב] וכך תרגם הר"ש. ואפשר מעניין "מאדה" חומר, כלומר: שהוא נותן להם החומר לקיומם. 30. ראה גם לקמן בחלק זה סוף פרק סט. 31. בר"ש "חכם". וראה לעיל פרק נו הערה 6. 32. אפשר "וחפץ". 33. "עאג'ז" בר"ש "אינו לואה" ופירשוהו "שאין אתו ליאות ולא יגיעה". ואין הפירוש נכון, אם כי התרגום יכול להיות נכון, שכך תרגם רס"ג, וילאו למצוא הפתח (בראשית יט יא) "עג'זו" שעניינה אי יכולת. 34. חוששני שיותר נכון לתרגם "ולא בלתי יודע", כי מלה זו כלפי מעלה אם כי היא על דרך השלילה נראית גסה מדי. 35. "ד'אהל" הוראתה שכחה מחמת טרדה, כאשר הדבר נעלם מן הזיכרון בשל עסקים אחרים. ואפשר שהיה צריך לתרגם ולא "שכחן". ובר"ש "ולא נבהל" ואינו נכון. 36. לא יזניח את יצירתו ולא יפקירנה ויעזבנה. 37. וכדלעיל פרק מב. 38. בר"ש "בהיות" וט"ס הוא. 39. כלומר: מתנהלים הלאה בהתאם לרצון הראשון, ואינם סוטים מן המסלול שהותווה להם מראש. כי אותו הרצון הראשון הוא בהם בלתי פוסק, לא שיש רצונות חדשים לבקרים, וראה הקדמתו לאבות פ"ח מהדורתי עמ' שצט. וראה גם במאמר תחיית המתים מהדורתי פסקה י, כי בתרגומים הראשונים שובשו כמה קטעים. 40. כי השלילה נחלקת לשנים ייחודית וכללית, הייחודית כגון "עשיו אינו רואה", ובאה להוציאו מיתר האדם. והכללית "הקיר אינו רואה", מובן שבכללה כל הסוג. ואף זה יש בו להוציא נמצאים אחרים שאינם בסוג הזה. ולכן כאשר אנו אומרים כלפי ה' "חי", בטאנו שאינו בלתי משיג, והנה לא דקנו בשתים, משום שעצם המושג בלתי שייך בו, ועוד הרי אין כיוצא בו שיש לו או שאין לו כדי להבדילו ממנו. 41. בר"ש "הרקיע" ולא דק. 42. כאלו מדדנום בזרת, ותרגמתי כן בעקבות רס"ג בתרגום ארחי ורבעי זרית (תהלים קלט ג). 43. קצרה לגמרי יכולת שכלנו להשיג מהותם. וזה כפי השקפת ארסטו שהשמים מיסוד חמישי. וראה לקמן ח"ב פרק ב, ופרק כו. וכבר יצא רס"ג נגד דעה זו בספרו האמונות ודעות מאמר א ד"ה והדעה השמינית, ראה שם מהדורתי, וסבור הוא שהם מארבעה יסודות, וכנראה שצדק. 44. "גיר מחצלה" ובר"ש "בלתי מקיימים לא בחיוב המקיים" ואינו ברור. 45. וכך תרגם גם ר"ש ונראה שאין עניין הדברים שאין להם תחושת טעם ולא ריח, אלא רואין בהם לא טעם ולא ריח. וראה לקמן ח"ב פרק יט. וראה גם [צג] אבי נצר במאמרו "עיון אלמסאיל" קטע יז שם סכם בקצרה עניין זה. 46. רעה לעיל הערה 16. 47. ראה לקמן פרק ע. 48. כי אין קיום האנייה תלוי בקיום הקברניט. מה שאין כן כלפי ה', כפי שכתב רבנו בהלכות יסודי התורה פ"א הל' ב, ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות. 49. "ד'הן" ובר"ש "שכל" ואינו נכון. 50. ראה לעיל הערה 29. 51. כל מה שנדמה לאדם שהוא מדבר בבהירות אינו אלא קוצר יכולת הבעה ואף קוצר וצמצום מחשבה. ובר"ש במקום בהירות "הפלגת דברים" ולא דק. וראה ביאורו המדויק של המונח הערבי "בלאגה" בפירוש לקהלת, מהדורתי עמ' קסא והערה 5, וראה לקמן פנ"ט הערה 36. [צד] |
|
[מה בין השגת ה' של משה רבנו לאחרים] דע, כי כך הוא הדבר, ושהיתרונות בין המשיגים גדולים מאוד 6, לפי שכל מה שאתה מוסיף בתארי המתואר 7 הוא מתייחד יותר ומתקרב המתאר להשגת אמיתתו , כך כל מה שתוסיף לשלול ממנו יתעלה, אתה מתקרב להשגה, ותהיה קרוב אליו יותר ממי שלא שלל מה שהוכח לך אתה שלילתו 8. ומשום כך יש שייגע האדם שנים מספר בהבנת מדע מסוים ובירור אמיתת הקדמותיו כדי שיתפוס דבר נכון, תהיה תוצאת כל אותו המדע שנשלול מה' עניין מסוים שלמדנו בהוכחות כי בטל הוא ליחס לו אותו העניין 9. ואחר מן הרשלנים 10 בעיון לא הוכח לו זה, ויהיה באותו הדבר אצלו ספק, האם ימצא אותו הדבר לה' או לא ימצא לו. ואחר מעוורי הראות יחייב לו אותו העניין אשר הוכחה שלילתו, כגון מה שאוכיח [צד] שאינו גוף 11. ואחר יסתפק ולא ידע האם הוא גוף או שאינו גוף. ואחר יחליט שהוא גוף ויפגע 12 בה' בדעה זו. הנה כמה הבדל בין שלושת האנשים: הראשון בלי ספק יותר קרוב אל ה' 13; והשני רחוק ממנו 14; והשלישי יותר רחוק 15. וכן אם נניח רביעי שהוכח לו מניעת ההתפעלויות ביחס לו יתעלה 16, והראשון אשר שלל את הגשמות לא הוכח לו זה, הרי הרביעי הזה בלי ספק קרוב יותר אל ה' מן הראשון. וכך תמיד, עד שאם ימצא אדם שהוכח לו מניעת דברים רבים ממנו יתעלה, שהם אצלנו אפשר שימצאו לו או שיבואו ממנו 17, כל שכן אם אנו בדעה שאותו הדבר חיובי, הרי אותו אדם יותר שלם ממנו בלי ספק. [ככל שהשלילה רבה יותר - השגתו גדולה יותר] ודע שכל זמן שתחייב לו דבר אחר 24 יהיה ריחוקך ממנו משני דרכים: האחד מפני שכל מה שתחייב 25 הוא שלמות לנו; והשני שאין שיך בו דבר אחר אלא עצמותו הם שלמויותיו כמו שביארנו 26. וכיון שכל אחד הבין 27 שאין להגיע להשגת מה שיש בכוחנו להשיג כי אם על ידי השלילה, והשלילה אינה מסמנת מאומה בשום אופן מאמיתת הדבר אשר נשלל ממנו הדבר שנשלל 28, אמרו כל בני אדם בהדיא, החולפים והעתידים, כי ה' יתעלה לא ישיגוהו השכלים 29, ולא ישיג מה הוא כי אם הוא, ושהשגתו היא אי היכולת להגיע לחקר 30 השגתו. וכל הפילוסופים אומרים 31: הוארנו בהודו 32, ונעלם ממנו מעוצם גילויו, כמו שנעלמת השמש לפני הראות שהיא חלשה מלהשיגה 33. וכבר האריכו בזה במה שאין [צה] תועלת לחזור עליו כאן. והיותר בהיר 34 בכל מה שנאמר בעניין זה אמרו בתלים: |
לך דמיה תהלה 35,
|
|
פירושו הדומיה ביחס אליך היא התהילה. וזו בהירות36 עצומה מאוד בעניין זה, לפי שכל דבר שנאמר, וכוונתנו בו לרומם ולהלל, נמצא בו שגיאה כל שהיא כלפיו, 20 יתעלה ונרגיש בו מגרעת מסוימת. ולכן השתיקה טובה יותר, וההסתפקות 37 בהשגות השכל.
כמו שצוו השלמים *37 ואמרו: |
אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה 38,
|
|
[האל הגדל הגיבור והנורא] |
ההוא דנחת קמיה דר' חנינה, אמר האל הגדול הגיבור והנורא האדיר והחזק היראוי והעזוז.
אמר ליה: סימתינהו לכלהו שבחי דמרך?! השתא אנן תלת קמיתא אלמלא דאמרינהו משה רבנו באוריתא, ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה, אנן לא יכלינן למימרינהו, ואת אמרת ואזלת כולי האי?! משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, ומקלסין אותו בשל כסף. והלא גנאי הוא לו 40. |
|
כאן נסתיים דבר החסיד הזה. התבונן תחילה סלידתו 41 והרחקתו ריבוי תארי החיוב, והתבונן היאך ביאר כי התארים, אלו הונחנו 42 להכרעת דעתנו בלבד, לא היינו אומרים אותם כלל, ולא נבטא במאומה מהם. אלא שכאשר דחקנו 43 הצורך לדבר עם בני אדם במה שיתן להם מושכל מסוים, כמו שאמרו דברה תורה כלשון בני אדם 44, לתאר להם את ה' בשלמויותיהם, הרי כל מה שאנו רשאים הוא להיעצר עם אותם האמרות, ולא נקראהו בהם אלא בשעת קריאתם בתורה בלבד. אך כיון שבאו גם אנשי כנסת הגדולה, והם נביאים, ותקנו להזכירם בתפלה, הרי תכליתנו 45 שנאמרם בלבד. והנה תוכן מאמר זה, שהוא ביאר כי שני גורמים נצטרפו שאנו מתפללים בהן: האחד מפני שנאמרו בתורה, והשני מפני שתקנו הנביאים להתפלל בהם. שאלמלא הגורם הראשון לא היינו אומרים אותם, ואלמלא הגורם השני לא היינו מעתיקים אותם ממקומם ולא היינו מתפללים בהן, ואתה ממשיך 46 בתארים?! הנה נתבאר לך עוד מלשון זה, שלא כל מה שתמצא מן התארים המיוחסים לה' בספרי הנביאים מותר לנו להתפלל בהם ולאמרם. לפי שלא אמר 'אלמלא דאמרינהו משה רבנו לא הוה יכלינן למימרינהו', אלא תנאי אחר: 'ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה', ואז הותר לנו להתפלל בהם. [נגד פיוטים המתארים את ה'] ורבה ההפקרות בדבר זה אצל הפייטנים והחרזנים 52, או אצל כל מי שנדמה לו שהוא אומר פיוט, עד שנתחברו דברים מקצתם כפירה מוחלטת 53, ומקצתם יש בהם מן השטות והדמיון הנפסד מה שמשחיק את האדם כפי טבעו בעת ששומעם 54, ומביאו לידי בכי בעת שמתבונן היאך נאמרים אותם הדברים כלפי ה' יתהדר ויתרומם. ואלמלא שאני חס לזלזול המחברים, הייתי מביא לך מהם מעט כדי שתתעורר על מקומות הפשע שבהם, אלא שהם דברים שמגרעתם גלויה מאוד למי שמבין. וראוי שתתבונן 55 ותאמר: אם היה לשון הרע והוצאת שם רע עבירה חמורה *55, כמה חמור יהיה שחרור הלשון ביחס לה' יתעלה ותיאורו בתארים יתרומם מהם. ואיני אומר שזה מרי 56, אלא חירוף וגידוף בשגגה מצד ההמון השומעים, ומאותו הסכל האומר. אבל מי שהכיר מגרעת אותם הדברים, ואומרם, הרי הוא לדעתי מכלל מי שנאמר בהם: |
ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלוהיהם 57,
|
| ונאמר: |
ולדבר על ה' תועה 58.
|
|
ואם אתה ממי שיחוס על כבוד קונו 59 אין ראוי לך לשמעם כלל, כל שכן שתאמרם, כל שכן שתעשה כמותם. וכבר ידעת גודל חטאת המטיח דברים כלפי מעלה 60. ואין ראוי לך כלל להזדקק לתוארי ה' החיוביים כדי לרוממו לפי דמיונך, ואל תחרוג ממה שתקנו אנשי כנסת הגדולה בתפילות ובברכות, כי יש בכך די בהתאם לצורך, בהחלט די 61, כפי שאמר ר' חנינה. אבל שאר מה שנאמר בספרי הנביאים, קוראים אותו בעת שעוברים עליו 62, אלא שצריך להיות בו בדעה כמו שביארנו, 63 שהם תארי פעולות; או להורות על שלילת העדרן. וגם עניין זה אין לפרסמו להמון, כי עיון מסוג זה מתאים ליחידים אשר רוממות ה' אצלם אינו בכך שיאמרו מה שאין ראוי, אלא במה שמשכילים כפי הראוי. ואחזור להשלים את ההערה על דברי ר' חנינה ודיוקו 64. לא אמר משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרין, לפי שאז היה מורה משל זה, כי שלמויותיו יתעלה [צז] יותר שלמות מן השלמויות הללו שמיחסים לו, אלא שהם ממינם, ואין הדבר כן כפי שהוכחנו 65. אלא דיוק משל זה הוא אמרו "דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף". ללמד כי אלה שהם אצלנו שלמויות, אין כלפיו 66 יתעלה מסוגם מאומה, אלא כולם מגרעת ביחס אליו, כמו שבאר ואמר במשל זה "והלא גנאי הוא לו". הנה השמעתיך כי כל מה שאתה מדמה בתארים הללו שהוא שלמות, הוא מגרעת ביחס אליו יתעלה אם היה ממין מה שאצלנו. וכבר הדריכנו 67 שלמה ע"ה בעניין זה במה שיש בו די ואמר: |
כי האלוהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים 68. [צח]
|
|
|
|
הערות:
1. וכפי שקדם לעיל פרק נז, שגם הביטוי "מצוי" הוא רק בשל אי יכולתנו לבטא אחרת. 2. יתרונות המשיגים ובעלי העיון והמחשבה זה על זה. ולעיל בפרק ל"ו ביאר רבנו יתרונות בעלי המגרעות המחשבתיות זה על זה. 3. הזכיר רבנו שני אלה, כי ביחס למשה אין צריך לומר אב בתורה אב בחכמה אב בנביאות (מגלה יג א) ואשר על ידיעותיו בטבע שלא בדרך נבואה אמרו "וכי משה רבנו קניגי היה או בליסטרי היה" חולין ס ב. לפיכך הזכיר שלמה, שעליו נאמר: ויחכם מכל האדם... וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים. מלכים א, ה יא-יג. 4. אם כל הידיעה היא ידיעת "מציאותו". 5. =והרי ידוע. 6. ראה גם לעיל פרק יח. 7. מן הברואים. 8. ההתפעלות וההשתנות, ההרכבה והריבוי, ההעדר והמגרעות, וכדומה. 9. והשוה גם לעיל פרק לד ד"ה והסיבה השלישית. 10. "מקצרין". אפשר לתרגם "רשלנים", והכוונה שמחמת בטלנות ועצלות לא עיין. ואפשר לתרגם "מוגבלים", והכוונה חוסר יכולת [צד] שכלית. ובר"ש "ואחד מן המקצרים". 11. לקמן ח"ב פרק א. 12. "וילקי אללה" כולל תפלה שבח והודאה. ולפיכך העדפתי לתרגם "יפגע" כלשון הכתוב ירמיה ז טז וכפירוש חז"ל ברכות כו ב. ובר"ש "ויקדם פני הבורא". וראיתי מהביל שהציע לתרגם "וישליך הבורא". 13. שהוכח לו שלילת דבר נוסף. 14. המסופק. 15. המחייב שהוא גוף. 16. שכבר נתבארה שלילתן לעיל פרקים לה, לו, נד, נה. 17. בר"ש מאתו. 18. שלילת תואר חיובי כל שהוא, או מאורע כל שהוא ממאורעות הגופות. 19. בר"ש "מדמה" ולא דק. והטעות היא בחשבך אותו נושא לתארים שזה ממאורעות הגופות. 20. אפשר: ביחס אליו. 21. בר"ש "שהתחייב" ולא דק. 22. "מלכה" תכונה מדותית או מחשבתית שהשתרשה באדם. וכדלעיל פרק נב המשל הראשון. ובר"ש קניין - קניינים. וראה הקדמת רבנו לאבות מהדורתי פ"ד הערה 3. 23. לא כל תכונה מצויה בפועל לכל בעל תכונה בכוח, ואם כן הרי הוא יוצא מן הכוח אל הפעל. וכדלעיל פרק נה. 24. נוסף על ה"אני" או ה"הוא", וכל דמיון ודימוי הרי הוא נוסף. 25. מסוג התארים שהם שלמויות. 26. לעיל פרק נב ובכמה מקומות. 27. כל אדם אפילו, בעל החדירה המחשבתית המוגבלת, כבר הבין את זאת שאין ביכולתנו להתקרב להשגתו יתעלה כי אם על ידי השלילה. 28. וכדלעיל פרק נח. 29. פשט הלשון שכלי בני אדם. אך יתכן שכוונת האומר, או רבנו, לכלול השכלים הנבדלים, בבחינת: ומשרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו. 30. אפשר "לתכלית". והכוונה שההכרה שהגיע אליה האדם מתוך החקירה והעיון שאין ביכולת האדם להגיע לחקר השגתו, היא הקרבה הרמה ביותר להשגתו, כיון שכבר שלל כל מה שיכול להטעותו, ונשאר לו רק מסך אחד מצד האדם, והוא היותו אדם. ומסך שני מצד המושג וכדלקמן. 31. מקור האמרה אינו ידוע לי, אך כבר הובאה על ידי אלגזאלי בספרו "מיעאר אלעלם". 32. בר"ש "נצחנו בנעימותו" ורי"ח "גבר עלינו והבהילנו ברב הודו" והבל המה. 33. ובשם ארסטו כתב רבנו בהקדמתו לאבות סוף פ"ח (מהדורתי עמ' תו): "כי אין יכולת בשכלנו לדעת מציאותו יתעלה בשלמות, וזה מחמת שלמות מציאותו וחוסר שכלנו, ואין למציאותו סיבות שיודע בהן, ושקוצר שכלנו מלהשיגו כקוצר ראות העין מלהשיג אור השמש שאין דובר מחמת [צה] חולשת אור השמש אלא מפני שהאור הזה יותר חזק מן האור הרוצה להשיגו". 34. בר"ש "והמופלג" וראה לקמן הערה 36. 35. תהלים מה ב. והן הן דברי ר' יעקב איש כפר גבורייא, בירושלמי ברכות פ"ט הל א "סמא דכולא משתוקא". 36. בר"ש "וזה המרצת דברים" וראה לעיל פרק נח הערה 51. 37. כלומר: ויהיה די לנו בהשגות השכל בלי להרבות במלים. ובר"ש "וההשתקפות". *37. לפי כ"י ס. ק. כמו שצווה השלם שבשלמים ואמר. 38. תהלים ד ה. וראה גם לקמן ח"ב פרק ה. 39. "מחפוטיה" זכורה על פה. 40. ברכות לג ב. בשינוים. ואף בנוסח הר"ש יש כמה שינויים שאין צורך להעיר עליהם כאן. 41. "תאפפה" ובר"ש "שתקו ומאסו" וברי"ח "רוב דאגתו וכעסו" ולא דברו נכונה. 42. כלומר: אלו הונח הדבר רק להכרעת דעתנו. 43. דחק אותנו. 44. ראה לעיל פרק כו. 45. הרי כל מה שאנו רשאים הוא לומר אותם בלבד ולא שנוסיף עליהם, ואף אלה רק במקום שתקנום ולא יותר. 46. "מסתמר" ההמשך וההתמד באותה השטה ואותו הדרך. ובר"ש "מרבה". 47. ידוע הוא יחסו של רבנו לפייטנים ולפיוטיהם, לחזנים ולחזוניהם. ראה פירושו לסנהדרין פ"י מ"א, מהדורתי עמ' רי. ותשובותיו הוצאת י. בלאו סי' קפ, רז, רח, רנד, רס. והקדמתו [צו] לספר המצות, ראה שם מהדורתי האחרונה. 48. "מדרסה'" אנכי הבינותיה מעניין "דרס" שנון של שגרה, והר"ש תרגם "מדרס" ורי"ח "מדרך" ושניהם נתכוונו לדבר יחד, ותרגומם אפשרי. 49. "יט'נון" מחשבה בלתי נכונה, השערת שווא. 50. דברי רבנו אלה מזכירים לעג אליהו במלכים א, יח כז. 51. שאנחנו חייבים לבארם ולהסבירם ולחפש את אופן ההשאלה או השיתוף שבהם, ואותם הנבערים מדעת אלוהים משתמשים בהם כפשטן. 52. אפשר "והמטיפים", ובר"ש "והמליצים" וכך ברי"ח שהוא אחד מהם. 53. שמא כדאי להזכיר כאן דברי הראב"ע בפירושו לבמדבר טו לט, שראוי להתעטף בציצית כל היום מאשר בשעת התפלה, כי בשעת התפלה לא יתור אחר לבבו ע"ש, ולדברי רבנו הרי פייטנים אלה מטים את האדם לכפירה בעל כורחו בבית הכנסת, כדי לספק תאוות החזנים לעשות מעשה זמרי. ואם כן יש ויש צורך לציצית גם בבית הכנסת, כדי לזכור מצוות ה' ולהתרחק מאותם פיוטים. וראה עוד פירוש הראב"ע לקהלת ה א. 54. היאך אדם מסוגל לכתוב דברי שטות בדמותו שהוא אומר דברי חכמה. 55. שתדון קל וחומר. *55. ראה הלכות דעות פ"י הל' א-ו. וראה גם הלכות תשובה פ"ג הל' יד, ופ"ד הל' ד. 56. שזה רק מרי בלבד, אלא אף חירוף. 57. מלכים ב, יז ט. וראה גם בהלכות טומאת צרעת פט"ז הל' י. 58. ישעיה לב ו. 59. ראה לעיל פרק לב. ובפירוש המשנה חגיגה פ"ב מ"א פירש באופן אחר, ע"ש מהדורתי עמ' שעח. 60. ראה סוכה נג א. תענית כה א. מגלה כב ב. 61. "ואי כפאיה" אפשר להבינה בפי שתרגמתי. ואפשר לתרגם "ואיזה צורך" כלומר: שאין לו יתעלה צורך בתארים הללו, וגם לאדם עצמו אין צורך, ובר"ש "וביותר מדי" וגם זה אפשרי. ורי"ח בלבל כמנהגו. 62. בעת שלומדים אותם המקראות. 63. לעיל פרק נג, ופרק נח. 64. בר"ש "וחכמותיו" ולא דק. 65. לעיל פרק נו. 66. בר"ש "אין אצלו". [ צז] 67. אפשר: הנחה אותנו. 68. קהלת ה א. וראה גם לקמן ח"ג פרק נב, ואף באגרת השמד מהדורתי קטע ב עמ' קיב. [צח] |
