|
[12 הקדמות המתכלמין] ההקדמה הראשונה, קביעת העצם הבודד 5. ההקדמה השניה, מציאות חלל ריק 6. ההקדמה השלישית, שהזמן מחובר מרגעים. הקדמה הרביעית, כי העצם לא ייפרד 7 ממספר מקרים. ההקדמה החמישית, שהעצם הבודד נצמדים בן המקרים 8 אשר אתארם, ולא ייפרד 7 מהם. ההקדמה השישית, שהמקרה לא יתקיים שני זמנים 9. ההקדמה השביעית, כי משפט התכונות משפט העדרן 10, ושהם כולם מקרים מצוים זקוקים לפועל. ההקדמה השמינית, שאין שם 11 בכל המציאות כי אם עצם ומקרה 12, כוונתם כל הנבראים, ושגם הצורה הטבעית מקרה. ההקדמה התשיעית, שאין המקרים נושאים זה את זה 13, ההקדמה העשירית, כי האפשרי אינו נבחן בתיאום המציאות הזו לאותו הציור 14. ההקדמה האחת עשרה, שאין הבדל בביטול מה שאין לו תכלית 15 בין שהיה בפועל או בכוח או במקרה. כלומר: שאין הבדל בין שהיו אותן שאין להן תכלית מצוים יחד, או מתוארים 16 מן המצוי וממה שכבר נעדר וזהו שהוא במקרה, כל זה אמרו שהוא בטל. ההקדמה השתים עשרה, הוא אמרם כי החושים עלולים לטעות, ויעלמו מהם הרבה ממושגיהם 17, ולפיכך אין להוכיח בהכרעתם, ואין להביאם בהחלט כהוכחה ראשית. ואחר שמניתים אחל לבאר ענייניהם ולבאר תוצאותיהם 18 אחת אחת. ההקדמה הראשונה וכאשר נקבצים זה על זה יהיה הנקבץ בעל כמות והוא אז גוף, ואפילו נקבצו מהן שני חלקיקים, יהיה כל חלקיק אז גוף, ונעשו שני גופים כדברי מקצתם 21, והם כולם אותם החלקיקים דומים ושווים 22 אין שוני ביניהם בשום אופן. ולא יתכן לדבריהם שימצא גוף כלל כי אם מורכב מן החלקיקים הדומים הללו הרכבת [קלג] צמידות 23, כך שההוויה לדעתם הוא הקיבוץ, וההפסד הפירוד. ואינם קוראים אותו הפסד, אלא אומרים ההוויה היא קיבוץ ופירוד ותנועה ומנוחה. ואומרים כי החלקיקים הללו אינם מוגדרים במציאות 24 כפי שהייתה דעת אפיקורס וזולתו מסוברי החלקיק, אלא אמרו כי ה' יתעלה בורא את העצמים האלה תמיד מתי שירצה, וגם הם העדרן אפשרי, ולקמן אשמיעך השקפותיהם על העדר העצם. ההקדמה השניה והקדמה זו הכרחית היא להם מחמת שהם סוברים את ההקדמה הראשונה, והיא, שאם היה העולם מלא מאותם החלקיקים, היאך ינוע הנע, ולא יצטייר שיכנסו הגופים זה בתוך זה, ולא יתכן קבוץ אותם החלקיקים והתפרדם כי אם בתנועתם, אם כן בהכרח נזקקים הם לקביעת חלל ריק, כדי שיהא אפשר לאותם החלקיקים להיקבץ ולהיפרד, ותתאפשר תנועת הנע באותו החלל הריק אשר אין בו גוף ולא עצם מאותם העצמים 28. ההקדמה השלישית וגם הקדמה זו הכרחית להם מחמת ההקדמה הראשונה, והוא, שהם ראו בלי ספק הוכחות ארסטו 31 אשר הוכיח בהן כי המרחק והזמן והתנועה המקומית שלושתן שוין במציאות, כלומר: שיחסם זה לזה יחס שווה, ושבהתחלק אחד מהם יתחלק השני, ולפי אותו היחס. ואז ידעו בהחלט שאם היה הזמן רצוף 32 וסובל החלוקה ללא סוף, הרי חיובי בהחלט שיתחלק החלק אשר הניחו שהוא בלתי מתחלק 33. וכך אם נניח שהמרחק רצוף, חיובי בהכרח התחלקות הרגע מן הזמן, אשר הניחו שהוא בלתי מתחלק, כמו שבאר ארסטו בשמע, ולפיכך הניחו כי המרחק בלתי רצוף אלא מצורף מחלקים אליהם תסתיים החלוקה. וכך הזמן יסתיים אל רגעים שאינם סובלים חלוקה. למשל, השעה האחת דרך משל ששים דקות, והדקה ששים שניות, והשניה ששים שלישיות, הרי יסתיים הדבר לדעתם אל חלקיקים, או עשיריות דרך משל או יותר קטן מהם שאינו מתחלק כלל ואינו סובל חלוקה, כמו המרחק, והרי נעשה הזמן אם כן בעל הנחה 34 וסדר. ואינם יודעים אמיתת מהות הזמן כלל, וראוים הם לכך 35, לפי שאם מומחי הפילוסופים באו במבוכה בעניין הזמן, ומקצתם לא השכיל עניינו, עד שגאלינוס אמר שהוא עניין אלוהי שאין אמיתתו ניתנת להשגה, כל שכן אלה שאינם שמים לב לטבע דבר מן הדברים. [קלד] ועתה שמע מה שמחייב אותם 36 לפי שלוש הקדמות אלה וקבעוהו לדעה להם. אמרו התנועה היא היעתקות עצם בודד מאותם החלקיקים מעצם בודד אל עצם בודד הסמוך לו. וחיובי אם כן שלא תהא תנועה יותר מהירה מתנועה, כפי הנחה זו 37. אמרו, זה שתראה שני נעים מסיימים 38 שני מרחקים שונים בזמן אחד, אין סבת הדבר מפני שתנועתו של זה שעבר את המרחק היותר ארוך תנועה יותר מהירה, אלא סבת הדבר מפני שהתנועה הזו אשר אנו קוראים אותה איטית נשתלבו בה עצירות רבות, ואותה שאנו קוראים אותה מהירה נשתלבו בה עצירות פחות. וכאשר הקשו עליהם בחץ אשר נורה מקשת דרוכה 39 - אמרו: וגם זה נשתלבו בתנועתו מעצורים. וזה שנדמה לך שהוא נע תנועה רצופה הוא מטעות החושים 40, לפי שהחושים יעלם מהם הרבה ממושגיהם 41, כפי שהניחו בהקדמה השתים עשרה. אמרו להם: האם ראיתם כאשר נע הרכב 42 סבוב שלם, האם לא הקיף החלק אשר בשפתו מרחק העיגול הגדול באותו הזמן עצמו אשר עבר בו החלק אשר הוא קרוב למרכזו את העגול הקטן? נמצא שתנועת החיצון יותר מהירה מתנועת העגול הפנימי, ואינכם יכולים לומר כי אותו החלק נשתלבו בתנועתו עצירות יותר, מפני שהגוף כולו אחד ומחובר, כלומר: גוף הרכב 42. והייתה תשובתם שחלקיו מתפרקים בשעת הסיבוב, ויהיו העצירות המשתלבים בכל חלק הסובב קרוב למרכז יותר מן העצירות אשר נשתלבו בחלק שהוא יותר רחוק מן המרכז. אמרו להם: והיאך אנו רואים את הרחיים גוף אחד שאינו משתבר בפטישים, וכאשר סובב מתפרק, ועם מנוחתו יתדבק וייעשה כמו שהיה, ומדוע לא יושגו חלקיו מפורקים 43. והשתמשו בתשובת דבר זה בהקדמה השתים עשרה עצמה, והיא שאין להתחשב בהשגת החושים אלא בהכרע 44 השכל. ואל תחשוב כי זה שהזכרתי לך הוא המוזר ביותר המתחייב משלש הקדמות הללו, אלא המתחייב מסברת מציאות החלל הריק יותר מתמיהה ומוזרה. ואין זה שהזכרתי לך מעניין התנועה גדול בזרותו מהיות אלכסון המרובע שווה לצלעו לפי השקפה זו, עד שאמר אחד מהם כי המרובע דבר בלתי מצוי 45. כללו של דבר, כי לפי ההקדמה הראשונה יבטלו כל הוכחות ההנדסה לגמרי 46. וייחלק הדבר בהם לשני חלקים: - מקצתן יהיו בטלים באופן מוחלט, כגון סגולות השוני והשיתוף בקווים ובשטחים 47, והוית קוים "מנטקה" 48 ובלתי "מנטקה" 48, וכל מה שנכלל בעשירי של אקלידס 49, וכל הדומה לכך. - ומקצתם תהיה הוכחתם בלתי מוחלטת כאמרנו רצוננו לחלוק קו לשני חצאים, לפי שאם היה מספר [קלה] עצמיו נפרד 50 אין חלוקתו אפשרית לפי הנחתם. ודע כי יש לבני שאכר 51 ספר התחבולות המפורסם, ובו למעלה ממאה תחבולות כולן מוכחות והוצאו לפועל 52. ואילו היה חלל ריק מצוי, לא תתכן מהן אף אחת, והיו בטלים הרבה מפעולות העברת המים 53. ובויכוחים על קיום ההקדמות הללו ודומיהן בלו ימיהם. ואחזור לבאר עניני יתר הקדמותיהם הנזכרות לעיל. ההקדמה הרביעית והקדמה זו אלו הסתפקו בה עד כדי זה, הייתה זו הקדמה נכונה ברורה ופשוטה שאין בה פקפוק ולא טעות 56. אלא שהם אמרו, שכל עצם, אם לא יהיה בו מקרה החיים - הכרחי שיהא בו מקרה המות, לפי שכל שני הפכים לא יבצר 57 המקבל מאחד מהן. אמרו, וכך יהיה לו מראה וטעם, ותנועה או מנוחה, והתקבצות או התפרדות. ואם היה בו מקרה החיים, הרי הכרחי שיהו בו סוגים אחרים מן המקרים, כגון החכמה או הסכלות, או הרצון או הפכו, או היכולת או הפכה 58, או ההשגה או אחד הפכיה, כללו של דבר כל מה שימצא לחי הרי הכרחי שיהא הוא או אחד הפכיו 59. ההקדמה החמישית וביאור הקדמה זו ועניינה, שהם אומרים כי העצמים הבודדים הללו שה' בורא אותם, כל עצם בודד מהם בעל מקרים, לא ייפרד 55 מהם, כגון המראה והריח והתנועה או המנוחה. פרט לכמות, שכל עצם מהם 62 אינו בעל כמות, לפי שהכמות לדעתם אינם קוראים אותה מקרה, ואינם מבינים עניין המקריות בה. ועל פי הקדמה זו סבורים כי כל מקרים הנמצאים בגוף מן הגופים, אין לומר כי מקרה מהן מיוחד בכל אותו הגוף 63, אלא אותו המקרה הוא לדעתם מצוי בכל עצם בודד מן העצמים אשר נתחבר מהם אותו הגוף. המשל לכך, חתיכת השלג הזו, אין הלובן מצוי בכל הכללות בלבד, אלא כל עצם ועצם מעצמי השלג הזה הוא הלבן, ולפיכך נמצא הלובן בכללותן. וכך אמרו בגוף הנע, כל עצם בודד מעצמיו הוא הנע, ולפיכך נע כולו 64. וכך החיות מצויה אצלם בכל חלק וחלק מעצמי הגוף החי. וכן החוש כל עצם בודד מאותה [קלו] הכללות החשה הוא החש לדעתם. כי החיים והחוש, והדעה והחכמה, 65 לדעתם מקרים, כמו השחרות והלובן, כמו שנבאר משיטותיהם. אבל הנפש הרי הם חלוקים בה: - רוב מאמריהם 66 שהיא מקרה מצוי בעצם אחד בודד מכלל העצמים שהורכב מהן האדם דרך משל, ונקראה הכללות בעלת נפש, מפני שאותו העצם הבודד בכללם. - ויש מהם מי שאומר כי הנפש גוף 67 מורכב מעצמים עדינים, ואותם העצמים הם בלי ספק בעלי מקרה מסוים בו נתייחדו ונעשו נפש. ואותם העצמים אמרו מעורבים בעצמי הגוף. והנה אינם משתחררים מהדעה שעניין הנפש מקרה מסוים. אבל השכל ראיתי שכולם מסכימים שהוא מקרה בעצם בודד מן הכללות המשכלת. ובחכמה 65 אצלם מבוכה, אם היא מקרה מצוי בכל עצם ועצם מעצמי הכללות החכמה 65 או בעצם אחד בלבד, והתוצאה בכל אחד משני האופנים זרויות 68. וכאשר הקשו עליהם במה שאנו מוצאים המתכות 69 והאבנים רובם בעלי מראה עז, וכאשר נשחקים נעלם אותו המראה, לפי שאם שחקנו את הפטדה 70 עזת הירקות 71 תהיה אבק לבן, ראיה שהמקרה הזה צמוד לכללות לא לכל חלק מהן. ויותר ברור מזה שהחלקים כאשר נחתכים מן החי אינם חיים, ראיה כי העניין הזה צמוד לכללות לא לכל חלק ממנה. אמרו בתשובת דבר זה, המקרה אין לו קיום אלא נברא הוא תמיד, כמו שאבאר מהשקפתם בהקדמה שאחר זו. ההקדמה השישית עניין הקדמה זו, שהם דימו כי ה' יתהדר ויתרומם, בורא העצם ובורא בו איזה מקרה שהוא יחד בבת אחת, ואין לתארו יתעלה ביכולת על בריאת עצם בלי מקרה, כי זה נמנע 72. ואמיתת המקרה ועניינו הוא, שלא יישאר ולא יתקיים שני זמנים, כוונתם שני רגעים, כי ברגע שנברא אותו המקרה יאבד ולא יישאר, ויברא ה' מקרה אחר ממינו, ויאבד גם אותו האחר, ואז יברא שלישי ממינו. וכך תמיד, כל זמן שירצה ה' קיום מין אותו המקרה *72. ואם ירצה יתעלה לברוא מין מקרה אחר באותו העצם בורא, ואם יחדל מלברוא ולא יברא מקרה יעדר אותו העצם 73. זוהי השקפת חלק מהם והם הרוב, וזוהי בריאת המקרים שהם אומרים 74. אבל מקצתם מן ה"מעתזלה" אומרים, כי מקצת המקרים מתקיימים זמן מסוים ומקצתם לא יתקיימו שני זמנים, ואין להם בכך קנה מידה שיהא קובע בשבילם. ויאמרו מין פלוני מן המקרים יתקיים ומין פלוני אינו מתקיים 75. ואשר הביאם להשקפה זו, הוא שאין לומר שיש שם טבע כלל, ושהגוף הזה מחייב טבעו שיבואוהו מן המקרים אלה ואלה, אלא רוצים לומר כי ה' יתעלה ברא את המקרים הללו עתה שלא באמצעות טבע ובלי דבר אחר. וכיון שאומרים כן, נתחייב לדעתם בהכרח שלא יתקיים אותו המקרה, לפי שאם תאמר [קלז] יתקיים זמן מסוים ואחר כך ייעדר, תתחייב השאלה מה הוא הדבר שהעדירו. ואם תאמר כי ה' העדירו כאשר רצה, לא יתכן זה לפי השקפתם, כי העושה 76 אינו עושה את ההעדר, כי ההעדר אינו זקוק לעושה, אלא אם הפסיק העושה מלעשות, יהיה העדר אותו המעשה. וזה נכון מבחינה מסוימת 77. ולפיכך הביאם הדבר - מפני שרצו שלא יהא שם טבע המחייב מציאות דבר או העדר דבר - לומר בריאת המקרים נרדפים. ואם רצה ה' לדעת מקצתם שיעדר העצם, אינו בורא בו מקרה ואז יעדר. אבל חלק מהם אמרו שאם רצה ה' לאבד את העולם בורא מקרה הכיליון שלא בנושא 78, ואז יהיה אותו הכיליון נגד מציאות העולם. ועל פי הקדמה זו 79 אמרו, כי הבגד הזה אשר צבענוהו אדום לפי דמיוננו, אין אנו הצובעים כלל, אלא ה' הוליד אותו הצבע בבגד כאשר בא במגע עם הצבע האדום אשר אנו מדמים שאותו הצבע עבר אל הבגד. ואין הדבר לדבריהם כך, אלא 80 כבר הנהיג ה' נוהג שלא יולד המראה השחור הזה, דרך משל, כי אם בבוא הבגד במגע עם האסטיס 81, ואינה נשארת אותה השחרות אשר ברא ה' בעת שבא במגע המושחר עם השחור, אלא כולה מיד, ויברא שחרות אחרת. וכן כבר הנהיג ה' נוהג שאינו בורא אחר כלות אותה השחרות אודם או צהבות, 82 אלא שחרות כמותה. וחייבו, כפי הנחה זו, שהדברים הללו אשר אנו יודעים אותם עתה, אינם ידיעותינו אשר ידענום אתמול 83, אלא נעדרו אותם הידיעות ונבראו ידיעות אחרות כמותה. אמרו שכך הוא הדבר מפני שהמדע מקרה. וכך גם הנפש הכרחי למי שסבור שהיא מקרה, שתברא לכל בעל נפש מאה אלף נפשות דרך משל בכל דקה, כי הזמן אצלם כפי שידעת מחובר מרגעים בלתי מתחלקים. וכפי הקדמה זו אמרו, כי האדם אם הניע את העט, לא האדם הניעו, אלא התנועה הזו אשר נולדה בעט היא מקרה בראו ה' בעט, וכן תנועת היד המניעה את העט לפי דמיוננו מקרה בראו ה' ביד הנעה 84. אלא שהנהיג ה' נוהג שתהא תואמת תנועת היד לתנועת העט, לא שיש ליד השפעה כלל, ואף לא סיבתיות בתנועת העט, כי המקרה אמרו אינו עובר את נושאו 85. ומוסכם אצל כולם, כי הבגד הלבן הזה אשר הוכנס ליורת האסטיס ונצבע, לא האסטיס השחירו, אלא השחרות מקרה בגוף האסטיס שאינו עובר זולתו, ואין שם 86 גוף שיש לו פעולה כלל, אלא הפועל העיקרי הוא ה', והוא אשר ברא את השחרות בגוף הבגד בעת מגעו עם האסטיס, כי כך עשה את הנוהג. כללו של דבר אין לומר זה סיבת זה כלל. זוהי השקפת [קלח] הרוב מהם. ומקצתם הודו בסיבתיות ודחו 87 דבריו ב ביטול . אבל מעשה בני האדם, הרי הם חלוקים בהם. שיטת רובם, וכל 88 ה"אשעריה", כי בעת הנעת העט הזה, ברא ה' ארבעה מקרים שאין מקרה מהם סיבה לשני, אלא הם צמודים במציאות לא יותר: המקרה הראשון רצוני להניע את העט 89, והמקרה השני יכלתי להניעו, והמקרה השלישי עצם התנועה האנושית כלומר: תנועת היד, והמקרה הרביעי תנועת העט. לפי שהם דימו, כי האדם אם רצה דבר ועשאו כפי דמיונו, כבר נברא לו הרצון, ונבראת לו היכולת לעשות מה שרצה, ונבראת לו הפעולה, לפי שאינו פועל ביכולת הברואה בו, ואין לה השפעה בפעולה 90. אבל ה"מעתזלה" אמרו שהוא פועל ביכולת הברואה בו. ואחד ה"אשערייה" אמר כי יש ליכולת הברואה השפעה מסוימת במעשה ויש לה בו קשר 91, ודחו את זה בביטול 87. וזה הרצון הנברא, לפי דמיון כולם, והיכולת הברואה, וכן הפעולה הברואה לדעת מקצתם, כל אלה מקרים ואין להם קיום. אלא ה' בורא בעט הזה תנועה אחרי תנועה, וכך תמיד כל זמן שהעט נע. וכאשר ינוח אינו נח עד שיברא בו גם תנוחה, ולא יחדל מלברוא בו תנוחה אחר תנוחה כל זמן שהעט נח, ובכל רגע מאותם הרגעים, כלומר: חלקיקי הזמנים, בורא ה' מקרה בכל פרטי המציאות 92, מלאך וגלגל וזולתם, וכך תמיד בכל עת. ואמרו כי זו היא האמונה האמיתית שה' פועל 93. ומי שאינו בדעה שכך פועל ה', כבר כפר שה' פועל לפי השקפתם. ועל כיוצא בדעות אלו יש לומר לפי דעתי ודעת כל בעל שכל: |
אם כהתל באנוש תהתלו בו 94,
|
|
כי זהו יסוד ההיתול באמת.
ההקדמה השביעית וביאור עניין זה, שהם אינם סוברים שהמנוחה היא העדר התנועה, ולא שהמות העדר החיים, ולא שהסמאון העדר הראות, ולא כל הדומה לזה מהעדר התכונות. אלא משפט התנועה והמנוחה לדעתם משפט החום והקור: כשם שהחמימות והקרירות שני מקרים מצוים בשני הנושאים החם והקר 96, כך התנועה מקרה נברא בנע, והמנוחה מקרה יבראהו ה' בנח. וגם לא יתקיים שני זמנים כפי שקדם בהקדמה שלפני זה. נמצא כי הגוף הזה הנח, לדעתם כבר ברא ה' את המנוחה בכל חלק מחלקיו 97, וכל שנעדרה מנוחה בורא מנוחה אחרת כל זמן שאותו הדבר הנח נח. והוא הדין עצמו לדעתם בחכמה ובסכלות 98, כי הסכלות אצלם 99 מצויה והיא מקרה, ולא תחדל סכלות כולה וסכלות נבראת תמיד, כל זמן שהסכל סכל באיזה דבר. והוא הדין עצמו בחיים ובמות, כי שניהם לדעתם מקרה 1, והם אומרים בפירוש כי חיות כולה וחיות נבראת כל זמן שהחי חי, וכאשר ירצה ה' מותו, בורא בו מקרה המות בעקבות כליון מקרה החיות אשר אינו מתקיים שני זמנים. כל זה הם אומרים בפירוש. ויתחייב לפי [קלט] הנחה זו, כי מקרה המות אשר ה' בורא גם הוא נעדר מיד, ויברא ה' מות אחר, ואלמלי כן לא יתמיד המות. אלא כמו שנבראת חיות אחר חיות, כך נברא מות אחר מות. ומי יתן וידעתי עד מתי יברא ה' מקרה המות במת, האם כל זמן שתארו קיים, או כל זמן שעצם מעצמיו 2 קיים, כי מקרה המות שה' בורא הרי הוא בורא אותו כפי רצונם 3 בכל עצם בודד מאותם העצמים. ואנחנו מוצאים שיני מתים בני אלפי שנים, והנה זה ראיה שלא העדיר ה' אותו העצם, והרי הוא בורא בו מקרה המות כל אותם האלפים, כל זמן שכלה מות בורא מות, זו היא שטת כולם 4. ואחד ה"מעתזלה" אומר, כי מקצת העדר התכונות אינם דברים מצוים, אלא אומר כי אי היכולת 5 - העדר היכולת, והסכלות - העדר החכמה. ואין זה לדעתו כללי בכל העדר, ואינו אומר שהחושך העדר האור 6, ולא שהמנוחה העדר התנועה, אלא עושה מן ההעדרים הללו, מקצתם מצוי ומקצתם העדר תכונה, כפי מה שיתאים לו לפי דעתו. כדרך שעשו בקיום המקרים 7, מקצתם נשאר זמן ממושך ומקצתם לא יתקיים שני זמנים, כי מטרת הכל הנחת מציאות שיתאים טבעה להשקפותינו ושטותינו 8. ההקדמה השמינית ובאור הקדמה זו, שכל הגופים לדעתם מחוברים מעצמים דומים, כמו שביארנו בהקדמתם הראשונה, אבל שונים הם זה מזה במקרים בלבד. ויהיו לדעתם החיות והאנושיות 12 והחוש וההגיון 13 - כל אלה מקרים, כמו הלובן והשחרות והמרירות והמתיקות, עד שיהא הבדל יחידי מין זה מיחידי מין אחר כהבדלי פרט מפרט ממין אחד 14. עד שגוף השמים לדעתם, אף גוף המלאכים, אף גוף כסא הכבוד כפי שמדמים 15, וגוף איזה רמש שתרצה מרמש הארץ, או איזה צמח שתרצה, הכל עצם אחד 16, אבל שונים הם במקרים בלבד, ועצמי הכל הם העצמים הבודדים 17. ההקדמה התשיעית ובריחתם מכך 19 מפני שהיה מתחייב שלא ימצא אותו המקרה האחרון בעצם, כי אם אחרי קדימת המקרה הראשון, והרי הם מתנגדים לכך במקצת המקרים, ורוצים להמציא אפשרות מציאות מקצת המקרים באיזה עצם שיהיה, מבלי שיתייחד לו מקרה אחר, בהתאם לסברתם שכל המקרים הם אשר מייחדים. ומצד שני גם שהמונח 20 הנושא עליו את הנשוא צריך שיהא יציב תמיד במשך [קמ] זמן מסוים. וכיון שהמקרה אינו מתקיים שני זמנים לדעתם, כלומר: שני רגעים, היאך אפשר לפי השערה זו שיהא נושא לזולתו. ההקדמה העשירית ושמע עניינו: הם סבורים כי כל העולה בדמיון יתכן מבחינת השכל: 22 כגון שייעשה כדור הארץ גלגל סובב, 23 וייעשה הגלגל כדור הארץ, ותתכן אפשרותו מבחינת השכל. וכגון שתנוע טבעת 24 האש כלפי המרכז וינוע כדור הארץ כלפי המקיף 25, ואין מקום זה יותר טוב לגוף זה מן המקום האחר מבחינת ההתכנות השכלית. אמרו וכך כל דבר מן הנמצאים הללו שאנו רואים, היות דבר מהם גדול מכפי שהוא או קטן, או בהפך מכפי שהוא מצוי בתארו ומקומו, כגון שיהיה אחד האדם כגודל הר עצום בעל ראשים רבים מרחף באוויר, או שימצא פיל בגודל פשפש ופשפש 26 בגודל פיל, כל זה אמרו יתכן אצל השכל. ועל דרך זו מן ההתכנות יהיה כל העולם, וכל דבר שהניחו מן הסוג הזה אמרו יתכן שיהיה כך ואפשר שיהיה כך, ואין היות דבר פלוני כך, טוב מהיותו כך, מבלי להביט לתיאום המציאות עם ההנחות שלהם, לפי שהמצוי הזה לדבריהם, שיש לו צורות ידועות ושיעורים מוגדרים ומצבים חיוביים בלתי משתנים ולא מתחלפים, אין הווייתם כך אלא על דרך הנוהג. כמו שנוהג המלך שאינו עובר בחוצות העיר אלא כשהוא רוכב, ולא נראה מעולם כי אם כך, ואין מן הנמנע אצל השכל שיהלך רגלי בעיר, אלא הדבר אפשרי בלי ספק ויתכן היותו. כך אמרו, היות הארץ נעה למרכז, והאש אל על 27, או היות האש שורפת והמים מצננים, אינו אלא מהלך נוהג, ואין מן הנמנע בשכל שישתנה נוהג זה, ותצנן האש ותנוע למטה כשהיא אש, וכן יחמם המים, וינוע למעלה כשהוא מים, ועל פי זה נבנה כל העניין. והם עם זאת מסכימים, כי התקבצות שני הפכים במקום אחד וברגע אחד בטל, לא יהיה ולא יתכן בשכל. וכן אומרים עוד כי היות עצם 28 שאין בו מקרה כלל, או מקרה לא בנושא לדברי מקצתם, נמנע ולא יתכן בשכל. וכן אומרים כי הפיכת העצם מקרה, או הפיכת המקרה עצם, לא יהיה. ולא יתכן כניסת גוף בגוף. אלא מודים הם כי אלה נמנעים מבחינה שכלית. אבל מה שכל אשר מנאוהו מן הנמנעות לא יצטייר כלל, ואשר קראוהו אפשרי יצטייר, הוא דבר נכון. אלא שהפילוסופים אומרים, כי זה שאתם קוראים אותו נמנע, מפני שאינו עולה בדמיון, ואשר קראתם אותו אפשרי, מפני שהוא עולה בדמיון, וזה האפשרי אצלכם, הוא אפשרי בדמיון לא בשכל! הנכם בהקדמה זו בוחנים את החיובי, ואשר יתכן והבטל, פעמים בדמיון לא בשכל, ופעמים בתחילת המחשבה הכללית, 29 כמו שהזכיר אבו נצר, כאשר הזכיר את העניין שקוראים אותו ה"מתכלמין" שכל 30. הנה נתבאר, כי כל העולה בדמיון אפשרי הוא [קמא] לדעתם, בין שהיה תואם את המציאות או שאינו תואם. וכל שאינו עולה בדמיון הוא הנמנע. ולא תתקיים הקדמה זו כי אם בתשע הקדמות שהזכרנו לעיל, ובגללה בלי ספק הוזקקו להקדים אותם, וביאור הדבר כפי שאבאר 31 לך ואגלה לך ממסתרי דברים אלו על דרך ויכוח שאירע בין ה"מתכלם" והפילוסוף: אמר ה"מתכלם" לפילוסוף מדוע מצאנו גוף הברזל הזה בתכלית הקושי והחוזק והוא שחור, וגוף החמאה הזה בתכלית הרכות והרפיון והוא לבן? ענהו הפילוסוף ואמר, מפני שכל גוף טבעי יש לו שני מיני מקרים: - מקרים אשר יבואוהו מצד חומרו, כדרך מה שהאדם בריא וחולה, - ומקרים יבואוהו מצד צורתו כהתפלאות 32 האדם וצחוקו. וחומרי הגופים המורכבים הרכבה אחרונה 33 שונים מאוד כפי הצורות המיוחדות לחומרים, עד שנעשה עצם הברזל שונה מעצם החמאה. ונספח להם מן המקרים השונים כפי שאתה רואה, והרי החוזק בזה והרכות בזה, מקרים נספחים לשנויי צורותיהם, והשחרות והלובן מקרים נספחים לשנויי חומריהם הסופיים. ואז סתר ה"מתכלם" כל התשובה הזו באותן ההקדמות שיש לו, כפי שאסביר לך, והיא, שהוא אומר, אין צורה מצויה, כפי שנדמה לך כלל, המייצבת את העצם עד שתעשהו עצמים שונים, אלא הכל מקרים כפי שביארנו מדבריהם בהקדמה השמינית. ואמר עוד, אין שוני בין עצם הברזל ועצם החמאה, והכל מחובר מעצמים בודדים דומים, כמו שביארנו מהשקפותיהם בהקדמה הראשונה, אשר נתחייבו ממנה בהכרח ההקדמה השניה והשלישית כמו שביארנו. וכן ההקדמה השתים עשרה צריכים לה בקיום העצם הבודד. וכן לא יתכן אצל ה"מתכלם" שיהו מקרים מסוימים מיוחדים לעצם זה, עד שיהא בהן מזומן ומעותד לקבלת מקרים שניים, כי לדעתו אין מקרה נושא מקרה כמו שביארנו בהקדמה התשיעית. ואין למקרה קיום כמו שביארנו בהקדמה השישית. וכיון שנתאשר 34 ל"מתכלם" כל מה שרצה כפי הקדמותיו, והיה המושג מהן, כי עצמי החמאה והברזל עצמים שווים דומים, ויחס כל עצם מהם לכל מקרה יחס שווה, ואין עצם זה ראוי למקרה זה יותר מזה. וכשם שעצם בודד זה אין התנועה לו עדיפה מן המנוחה, כך אין עצם מהם ראוי לקבל מקרה החיים או מקרה השכל או מקרה החוש יותר ממקרה אחר, וריבוי העצמים ומיעוטן אינן מוסיפים בכך מאומה, כי המקרה הרי מציאותו בכל עצם ועצם מהם, כפי שביארנו מדבריהם בהקדמה החמישית. והיוצא לפי כל ההקדמות הללו שאין האדם ראוי יותר להשכיל מן החיפושית 35. ויתחייב 36 מה שאמרו מן ההתכנות בהקדמה זו. ובגלל הקדמה זו היה כל העסק, לפי שהיא החמורה 37 מן הכל בקביעת כל מה שרוצים לקבוע כמו שיתבאר. הערה שהשכל מפרק את המורכבות ומבחין בין חלקיהן, ומפשיטן ומשכילן כפי אמיתתן וסיבותיהן, ומשיג מן הדבר האחד עניינים רבים מאוד, שונים אצל השכל כשוני שני בני אדם אצל הדמיון במציאות 41. ובשכל יבחן העניין הכללי מן העניין הפרטי 42, ולא תתאשר 43 הוכחה מן ההוכחות כי אם בכללי. ובשכל יוודע הנשוא העצמי מן המקרי. ואין לדמיון פעולה במאומה מן הפעולות הללו, כי אין הדמיון משיג כי אם הפרט המורכב בכללותו כפי שהשיגוהו החושים, או שמרכיב הדברים שהם נפרדים במציאות ומרכיבם זה על זה 44, והכל 45 גוף או כוח מכוחות הגוף. כמו שמדמה המדמה אדם וראשו ראש סוס, ויש לו כנפים וכיוצא בכך, וזהו הנקרא 'המוצר הכוזב', לפי שאינו תואם שום מציאות כלל 46, ואין הדמיון יכול כלל להשתחרר במושגיו מן החומר 47, ואפילו יפשיט צורה מסוימת בתכלית ההפשטה, ולפיכך אין להתחשב במדמה. ושמע מה שהועילונו המדעים ההכשרתיים, 48 וכמה חשובים הם ההקדמות אשר למדנו מהם. |
