מורה נבוכים / יוסף בכה"ר דוד קאפח

תרגם לעברית, ביאר והכין על-פי כתבי-יד ודפוסים

מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שלישי

- המשך -

רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שלישי - פרק [מט]

המצוות אשר כללתם הקבוצה הארבע עשרה: [נשים]
הם אשר מנינום בספר נשים, והלכות אסורי ביאה ¹. וכלאי בהמה ² ומצוות מילה ³ מן הקבוצה הזו. וכבר הודענו לעיל ⁴ מטרת הקבוצה הזו, ועתה אחל לבאר פרטיהן.

ואומר, מן הידוע כי הידידים דבר שהאדם זקוק לו כל ימי חייו, וכבר ביאר את זה אריסטו בתשיעי מספר המידות ⁵:

בזמן בריאותו ואשרו יתענג בחברתם לו, ובזמן מצוקתו יזדקק להם, ובזמן זקנתו וחולשת גופו יעזר בהם.

ועניין זה מצוי בבנים יותר וחשוב ⁶, וכן בקרובים ⁷, אלא שהאחוה והאהבה והעזרה נעשית שלמה בקרובים ביחס, עד שאפילו השבט האחד, כאשר אב אחד כוללם, ואפילו רחוק, תהיה ביניהם מחמת כך אהבה ועזרה זה לזה, וחמלה זה על זה שהיא החשובה ביותר במטרות התורה.

[איסור קדשה]
ומחמת עניין זה נאסרה הקדשה, למה שיש בכך מהפסד הייחוסים, ויהיה הנולד ממנה זר לבני אדם, אינו מכיר לעצמו משפחה ⁸, ולא שום משפחה ⁸ מכירה אותו, וזה מצב גרוע מאוד בשבילו ובשביל יולדו ⁹.

ועניין אחר גדול בטעם איסור הקדשה, והוא מניעת ריבוי התאוותנות בתשמיש ותדירותו, כי בשינויי גופי הקדשות תתווסף התאווה, לפי שאין התעוררות האדם לאשה אחת שכבר הורגל לה תמיד כהתעוררותו לגופים מתחדשים שונים בצורותיהם ומצביהם.

ויש באיסור הקדשה תועלת גדולה מאוד, והיא מניעת הנזקים ¹⁰, כי אלו הייתה הקדשה מותרת, כי אז היו פונים לאשה אחת מספר גברים בזמן אחד באופן מקרי, ובהכרח יתקוטטו, ובמקרים רבים יהרגו זה את זה או יהרגוה, כפי שהדבר ידוע תמיד, ובית זונה יתגודדו ¹¹.

[קידושין וגרושין]
וכדי למנוע את הנזקים הגדולים הללו, ולהביא התועלת הכללית והיא ידיעת הייחוסים, נאסרו הקדשה¹² והקדש, ולא תמצא דרך התר לתשמיש אלא בייחוד אשה ונשיאתה בפרהסיה. כי אילו הסתפקנו לכך בייחוד בלבד, היו רוב בני אדם מביא קדשה לביתו זמן מסוים שהסכימו עליו ביניהם, ויאמר שהיא אשתו.

ולפיכך ניתנו הקידושין ¹³ בעשיית דבר מה יהיה בו ייחודה לו והוא האירוסין, ושיפורסם הדבר והוא הנישואין, ויקח בועז עשרה אנשים וגו' ¹⁴.

ואפשר שלא יתאים איחודם ולא יסתדר בנין ביתם, לפיכך הותרו להם הגירושין.
ואילו היו הגירושין אפשריים ¹⁵ בדברים בלבד או בשילוחה מביתו, הייתה האשה נמלכת לפתע ¹⁶ ותצא ותטען שנתגרשה, או אם זנתה עם איש, תטען היא והנואף שכבר נתגרשה מקודם, ולפיכך נצטווינו שלא יתקיימו הגרושין אלא בשטר המעיד על כך, וכתב לה ספר כריתות וגו'. ¹⁷.

[סוטה]
ומפני שהחשדות בזנות והספקות שיארעו [שצד] בכך מרובים מאוד ביחס לאשה, לפיכך נצטווינו בדיני הסוטה, שאותה הפרשה גורמת לכל אשה בעולת בעל להיות צנועה בתכלית הצניעות, ותגדור עצמה בתכלית, ¹⁸ כדי שלא יחלה לב בעלה ממנה, מחשש מורא מי סוטה.

כי אפילו הייתה נקיה ובטוחה בעצמה, הרי אותו המעשה הנעשה בה יפדו עצמם ממנו רוב בני אדם בכל ממונם, ואף יעדיפו את המוות על אותו הביזיון הגדול, והוא פריעת ראש האשה וסתירת ¹⁹ שערה, וקריעת בגדיה עד שיתגלה לבה, והולכתה בכל המקדש במעמד רבים: נשים ואנשים, ובמעמד בית דין הגדול ²⁰. ולפיכך נמנעים מחשש זה מדווים גדולים המפסידים ²¹ סדר כמה בתים.

[מפתה]
ולפי שכל נערה בתולה מועמדת לנישואין לכל מי שיזדמן, לא נתחייב המפתה אותה אלא לקחתה לאשה, כי זה יותר טוב לה, וזה מרפא לשברה בלי ספק ²² משישאנה אחר. ואם לא רצתה בכך היא או אביה יתן מוהר ²³. ונוסף בעונש האונס לא יוכל שלחה כל ימיו ²⁴.

[יבום וחליצה]
אבל טעם הייבום הרי מפורש שהיה מנהג קדום לפני מתן תורה ²⁵, והניחתו התורה.

אבל החליצה היא מחמת זרות ²⁶ אותן הפעולות לפי מנהגי אותם הזמנים, ושמא ימנע מעצמו אותה הזרות ²⁶ וייבם, וזה מפורש בלשון התורה ככה יעשה לאיש וגו' ונקרא שמו בישראל וגו' ²⁷.

[פרשת יהודה ותמר]
ויש ללמוד מפרשת יהודה מידה נעלה וצדק במשפטים, והוא ממה שאמר תקח לה פן נהיה לבוז הנה שלחתי הגדי הזה ²⁸ ופירוש הדבר הוא, שביאת הקדשה קודם מתן תורה כביאת האדם על אשתו אחר מתן תורה ²⁹, כלומר, שהוא מעשה המותר שאין בו תיעוב כלל, ומתן השכר המוסכם עליו לקדשה אז, כמתן כתובת אשה לה עתה בזמן הגרושין ³⁰, כלומר: שזו זכות מזכויות ³¹ האשה שמוטל עליו לשלמו.

ודברי יהודה 'פן נהיה לבוז' מלמדנו, שכל ענייני המשגל, ואפילו המותר מהם חרפה לנו לדבר בו, וראוי לשתוק ממנו ולהסתירו, ואף על פי שיגרום הדבר לנזק בממון. כפי שאתה רואה יהודה עשה באומרו טוב שנפסיד ותכבוש מה שלקחה, מאשר נפרסם את הדרישה ונהיה לבוז ³², וזו היא המידה הנעלה אשר למדנוה מאותה הפרשה.

אבל הצדק אשר למדנוהו, הוא אמרו בנקותו את עצמו, שלא גזלה, ולא שיקר ולא גרע ממה שהסכים עמה עליו: הנה שלחתי הגדי הזה וגו', אין ספק שהיה אותו הגדי בתכלית הטוב במינו, ולפיכך רמז עליו ואמר 'הזה'. וזה הוא הצדק אשר נחלוהו מיעקב ויצחק ואברהם, ³³ שלא לשנות דיבור ולא להחליף מועד ³⁴, וליתן כל החובות בשלמות ובמלואם.

ושאין הבדל בין מה שקיבלת מממון הזולת על דרך ההלוואה או הפיקדון, או מה שמגיע לו אצלך באיזה אופן שהגיע לו בשכר או בזולתו, ושמוהר ³⁵ כל אשה כדין שכר כל שכיר, ואין הבדל בין כובש שכר שכיר, או מי שמחזיק בזכויות אשתו. ואין הבדל בין עושק את השכיר, או מתעולל נגדו בעלילות עד שיוציאנו בלי שכר, או יעשה כן עם אשתו כדי להוציאה בלי מוהר.

[מוציא שם רע]
התבונן נא עומק [שצה] יושר אלה החוקים ומשפטים צדיקים ³⁶, היאך דנו במוציא שם רע. והוא, שהרשע הזה בלי ספק לא מצאה אשתו חן בעיניו, אשר הוציא עליה שם רע, וכעורה היא בעיניו. ואילו רצה לגרשה, כדין כל המגרש את אשתו, לא היה לו בכך מונע. אלא שאילו גירשה היה חייב לשלם כל המגיע לה, לכן שם לה עלילות דברים כדי שיפטר ממנה בלי תשלום, ולכן הזיד נגדה, והוציא עליה שם רע בשקר, כדי להחזיק בזכויותיה המוטלים עליו, והם חמישים כסף, כי זהו מוהר הבתולות הקצוב בתורה ³⁷.
ולפיכך דן אותו יתעלה שישלם מאה כסף, ³⁸ נוהג כפי הכלל 'אשר ירשיעון אלוהים ישלם שניים לרעהו' ³⁹, וכדין עדים זוממין כמו שכבר ביארנו ⁴⁰, כך זה המוציא שם רע זמם להפסידה את החמישים המוטלים עליו - משלם מאה.
זהו עונש החזיקו ממון המוטל עליו וזממו לקחתו.
והיה עונש פגימת כבודה ובזותו אותה בזנות, שפוגמים כבודו בהלקאה בשוט וייסרו אותו ⁴¹.
והיה עונש העדפתו תאוותו ובקשת עצם ההנאה, שנתחייב בה לעולם לא יוכל לשלחה כל ימיו ⁴², כי הגורם לכל מה שאירע אינו אלא כיעורה בעיניו.

וכך מרפאים את המידות הרעות, אם היה המרפאן הציווי האלוהי, לא יחדלו אופני הצדק להיות גלויים וברורים לפניך בכל משפטי התורה הזו כאשר תתבונן בהן התבוננות מעמיקה,

התבונן היאך השווה בין דין מוציא שם רע אשר זמם לכבוש ממון המוטל עליו, ובין דין הגנב אשר לקח ממון זולתו, ועשה דין עד זומם אשר זמם להזיק ואף על פי שלא הזיק, כדין כל מי שכבר עבר והזיק כלומר: הגנב ומוציא שם רע, הדין בשלושתם תורה אחת ומשפט אחד ⁴³.

התפלא והשתאה על חכמת משפטיו יתעלה, כמו שתתפלא על חכמת מעשיו, אמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט ⁴⁴. אומר, כמו שכל מעשיו בתכלית השלמות, כך משפטיו בתכלית היושר, אלא שאין יכולת בשכלינו להשיג שלמות כל מעשיו ויושר כל משפטיו.
וכמו שאנו משיגים מקצת נפלאות מעשיו באברי בעלי החיים ⁴⁵ ותנועות הגלגלים ⁴⁶, כך אנו משיגים יושר מקצת משפטיו, ואשר נעלם ממנו משני המינים יחד יותר ממה שנתגלה בהרבה מאוד.

ונחזור לעניין הפרק.

[איסורי עריות]
אבל איסור העריות, הרי העניין בכולן מכוון למיעוט התשמיש ותיעובו, ולהסתפק ממנו במועט שבמועט.

והנה איסור זכר ובהמה פשוט מאוד, אם היה הדבר הטבעי מתועב לקחת ממנו אלא לצורך, כל שכן הדבר היוצא מדרך הטבע, ודרישת עצם ההנאה.

והעריות מן הנקבות בכללותן כוללן עניין אחד, ואותו העניין הוא שהדבר המרובה מאוד, הוא שכל אחת מהן מצויה עם האדם ⁴⁷ תמיד בביתו, והיא קלה להמצא לו ⁴⁸ וקרוב להשיגה, ואין טורח במציאתה ⁴⁹, ואי אפשר לשופט להוכיח ⁵⁰ אדם על מציאותה של זו אצלו.

ואילו היה דין הערווה כדין הפנויה כלומר: שמותר לישא אותה, ויהיה בה רק איסור היותה בלתי נשואה, היו רוב בני אדם נכשלים בזנות עמהן תמיד. וכיון שנאסרה ביאתן לגמרי והורתענו מכך בהרתעות חמורות, כלומר: במיתת בית דין ובכרת⁵¹, ושאין שום דרך לביאתן של אלו, הושג הביטחון מן הגישה אליהן, ובטלו ההרהורים [שצו] בהן ⁵².

אבל מציאות עניין הקלות הזו בכל ערווה הרי הדבר פשוט מאוד, והוא, שהאדם אם הייתה לו אשה, הרי מן הידוע על הרוב כי אמה וזקנתה ובתה ובת בתה ואחותה נמצאות אצלו ברוב הזמנים, ושהבעל נתקל בהן תמיד בכניסתו ויציאתו והתעסקויותיו, וכך גם האשה נפגשת רבות עם אחי בעלה ואביו ובנו. אבל מציאות האדם עם אחיותיו ואחיות אמו ואחיות אביו ואשת דודו וגדילתו עמהן, הרי ריבוי דבר זה ידוע, ואלה הן כל העריות של שאר בשר. התבונן בהן ⁵³, זהו אחד העניינים אשר מחמתן נאסרו שאר בשר.

אבל העניין השני הוא לדעתי הדאגה לבושת הפנים, כי אירוע מעשה זה בין השורש והענף חוצפה גדולה מאוד, כלומר: ביאת האם או הבת, לפיכך נאסר על השורש והענף שיבוא אחד מהן על השני, ואין הבדל בין אם יבוא השורש על הענף או הענף על השורש, או יתאחדו שורש וענף בביאת אדם שלישי, כלומר: שיהא אדם אחד מגלה ערווה בביאה של שורש וענף.

ומשום כך נאסר לצרור האשה ואמה, וביאת אשת האב, ואשת הבן, כי כל אלה הם גילוי ערוות אדם לערוות שרש וענף.
והאחים כמו שורש וענף. וכיון שנאסרה האחות נאסרה גם אחות האשה, ואשת האח, כי זה איחוד שנים בשורש וענף בביאת אדם שלישי.
וכיון שהוחמר אסור איחוד האחים ועשאם כשורש וענף, ואף האחים כגוף אחד, לפיכך נאסרה גם ביאת אחות האם מפני שהיא במקום האם, ואחות האב לפי שהיא במקום האב.
וכשם שלא נאסרה בת אחי האב ולא בת אחות האב כך לא נאסרה לא בת האח ולא בת האחות, הקש שווה.
אבל זה שהדוד מותרת לו אשת בן אחיו ואסורה על בן האח אשת דודו, הנה זה מתבאר כפי העניין הראשון, כי בן האח מצוי על הרוב בבית דודו, וקירבתו לאשת דודו כקירבתו לאשת אחיו ^*53, אבל הדוד אינו מצוי כך בבית בן אחיו ואין לו קירבה לאשתו, הלא תראה כי האב כיון שיש לו קירוב עם אשת בנו כקירוב בנו לאשתו ⁵⁴ נעשו שני האיסורין שווין ובמיתה אחת.

[נידה ואשת איש]
אבל טעם איסור ביאת הנידה ואשת איש, הרי הוא ברור מכדי לחפש לו טעם.

[הנאות מיצר המין]
וכבר ידעת שנאסר עלינו ליהנות בערווה באיזה אופן שיהיה, ואפילו הראייה במטרת הנאה, כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה ⁵⁵. ושם ביארנו שאין מותר בתורתנו להפנות את המחשבה לענייני התשמיש כלל, ולא לעורר הקשוי בשום פנים ואופן, ושהאדם אם נתקשה שלא בכוונה, חייב להטות את דעתו למחשבה אחרת, ויחשוב בעניין אחר עד שישוך אותו הקשוי ⁵⁶.

אמרו חכמים ז"ל במוסריהם מביאי השלמות לחסידים ⁵⁷:

בני! אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם ברזל הוא נמוח, ואם אבן הוא מתפוצץ, ⁵⁸ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע ⁵⁹.
אומר לבנו בייסרו אותו: אם נתקשית ונצטערת, לך לבית המדרש, למד ועיין ⁶⁰ שאל והשאל, ישוך ממך אותו הצער בלי ספק.

והתפלא על אמרו מנוול זה, ואיזה נוול ⁶¹. ואין מוסר זה מחמת התורה בלבד, אלא הדבר כך גם אצל הפילוסופים, וכבר הודעתיך דברי אריסטו בלשונו, אמר:

החוש הזה, שהוא חרפה לנו.

כלומר: חוש המישוש, הגורם להחשבת המאכל והתשמיש. וקורא בספריו לבני אדם המחשיבים את התשמיש ואכילת המטעמים - 'השפלים ', והאריך בבזיונם והזלזול בהם ⁶². תמצא את זה בספרו במידות ⁶³ ובספרו בהטפה ⁶⁴.

ולפי [שצז] המידה הנעלה הזו, אשר חובה להתכוון לה ולעשותה מטרה חשובה, הזהירו חכמים ז"ל מלהסתכל בבהמה ועוף בשעה שמזדקקין זה לזה ⁶⁵.

[כלאי בהמה]
וזו היא הסיבה לדעתי באיסור כלאי בהמה, כי מן הידוע שאין מין אחד מתעורר למשגל אחד ממין אחר בדרך כלל ⁶⁶, אלא אם הופעל עליו ביד, כמו שאתה רואה השפלים הללו המילדים ⁶⁷ את הפרדות עושין תמיד. ולפיכך תיעבה התורה שיתדרדר אדם מישראל למעשה זה, מחמת מה שיש בו מן השפלות והעזות, וההתעסקות בדברים שתיעבה התורה הזכרתם, כל שכן עשייתם, זולתי בשעת הצורך, ואין צורך להרכבה הזו.

ונראה לי כי גם טעם איסור הצמדת שני מינים באיזו עבודה שתהיה אינה אלא הרחקה מהרכבת שני מינין, כלומר: אמרו לא תחרוש בשור ובחמור יחדו ⁶⁸, לפי שאם יאחד ביניהם, אפשר שירכיב אחד מהם על השני, והראיה לכך שדין זה כולל גם זולת שור וחמור, אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין אלא שדבר הכתוב בהווה ⁶⁹.

[מילה]
וכן המילה, לדעתי אחד מטעמיה מיעוט התשמיש והחלשת האבר הזה כדי שימעט בפעולה זו ויתאפק ככל האפשר.
וכבר חשבו כי המילה הזו היא השלמת חיסרון בבריאה ⁷⁰, ומצא כל מפקפק מקום לפקפק ולומר, היאך נעשו הדברים הטבעיים חסרים עד שיצטרכו להשלמה מבחוץ, עם מה שיתבאר מתועלת אותו העור לאותו האבר.
ואין המצווה הזו להשלמת חיסרון הבריאה, אלא להשלמת חיסרון המידות, ואותו הנזק הגופני הנעשה באבר זה, הוא המטרה, אשר לא יתקלקל בו מאומה מן הפעולות שבהן יציבות האדם, ולא בטלה בה ההזרעה ⁷¹, אבל פחתה בה הלהיטות⁷² והתאוותנות המופרזים מכדי הצורך.
והיות המילה ממעטת כוח הקישוי, ואפשר אף מיעוט ההנאה ⁷³, הוא דבר שאין בו ספק, כי האבר כאשר הוטף ממנו דם והוסר המגן שלו מראשית גדילתו, אין ספק שהוא נחלש ⁷⁴ . ובפירוש אמרו חכמים ז"ל, הנבעלת מן הערל קשה לפרוש ⁷⁵.
וזהו הגדול בסיבות המילה לדעתי. ומי החל במעשה זה? הלא אברהם אשר נתפרסם מפרישותו מה שכבר הזכירו חכמים ז"ל, באומרו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את ⁷⁶.

ויש במילה לדעתי עוד עניין אחר חשוב מאוד, והוא שיהו כל בעלי ההשקפה הזו כלומר: סוברי ייחוד השם, להם סימן ⁷⁷ אחד גופני הכוללם, ולא יוכל מי שאינו מהם לטעון שהוא מהם, והוא נכרי. לפי שאפשר שיעשה כן ⁷⁸ כדי להשיג תועלת או להתנכל לאנשי הדת הזו, ומעשה זה ⁷⁹ לא יעשהו האדם בעצמו או בבנו אלא מתוך דעה ברורה, כי אין זו שריטה בשוק או כויה בזרוע, אלא דבר שהיה קשה מאוד מאוד⁸⁰.

וידוע גם ערך האהבה והעזרה המתפתחים בין בני אדם, אשר כולם באות אחד, והיא כעין הברית והמבטח ⁸¹. וכך המילה הזו, היא הברית אשר כרת אברהם אבינו על הדעה בייחוד השם. וכך כל הנימול הרי הוא נכנס בברית אברהם, ומתחייב בבריתו להיות בדעה על הייחוד להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך. ⁸² וגם זה [שצח] עניין חשוב כמו הראשון בטעמי המילה, ואולי אף יותר חשוב מן הראשון.

ושלימות מצווה זו והשרשתה לדורות לא נתקיימה אלא מפני שהמילה בגיל הקטנות ⁸³, ויש בכך שלוש נקודות חכמה.
הראשונה אלו נשאר הנער עד שיגדל אפשר שלא יעשה.
והשניה שאינו מצטער כצער הגדול, מחמת רכות עורו וחולשת דמיונו, כי הגדול יפחד ויקשה הדבר עליו במה שמדמה את המעשה לפני שייעשה.
והשלישית שהקטן מעמדו קל אצל הוריו בזמן לידתו, כי עד כה טרם התחזקה הצורה במדמה הגורמת לאהבתו אצל הוריו, כי אותה הצורה שבמדמה מתווספת היא במפגשים, והיא מתפתחת עם התפתחותה, ואחר כך הולכת ויורדת ונמחית. כלומר: אותה הצורה שבדמיון, כי אין אהבת האב והאם לנולד בעת שנולד, כאהבתם אותו כשהוא בן שנה, ואין אהבת בן שנה כאהבת בן שש, ואילו נשאר שנתים או שלוש, היה זה גורם לביטול המילה מחמת חמלת האב ואהבתו אותו. אבל בזמן לידתו אותה הצורה שבמדמה חלושה מאוד, ובפרט אצל האב שהוא המצווה במצווה זו ^*83.

והטעם שהמילה בשמיני ⁸⁴, מפני שכל חי בזמן שנולד חלוש מאוד בתכלית לחותו, וכאילו הוא עד כה בבטן עד עבור שבעה ימים, ואז נחשב מן היוצאים לאויר העולם. הלא תראה כי גם בבהמות נקבע עניין זה, שבעת ימים יהיה עם אמו וגו' ⁸⁵, וכאילו הוא לפני כן 'נפל', וכך באדם אחר עבור שבעה נימול, ונעשה הדבר קצוב ולא נחת דבריך לשיעורין ⁸⁶.

[איסור סירוס]
ועוד ממה שכללה אותו הקבוצה הזו, האזהרה מלהשחית אברי התשמיש מכל זכר ⁸⁷ מבעלי החיים ⁸⁸, נוהג לפי הכלל הקיים ומשפטים צדיקים ⁸⁹, כלומר: איזון כל העניינים, לא להרבות בתשמיש כפי שהזכרנו, וגם לא לבטלו לגמרי, אלא ציווה ואמר פרו ורבו ⁹⁰.
כך האברים הללו נחלשים במילה, ואין להשחיתם בכריתה, אלא ישאר הדבר הטבעי כטבעו ולהזהר מן ההגזמה.

[פצוע דכא וכרות שפכה, ממזר]
והזהיר שלא ישא פצוע דכא וכרות שפכה ישראלית ⁹¹, לפי שהיא ביאה נפסדת ובטלה, ועוד שאותן הנישואין יהיו מכשול לה ולכל המבקשה, וזה פשוט מאוד.

וכדי להרחיק מן העריות נאסר שיבא ממזר על בת ישראל ⁹², כדי שידע הנואף והנואפת שאם עושים זאת הרי הם פוגמים בזרעם פגם שאין לו תרופה לעולם.
וגם בגלל פחיתות בן הזנונים תמיד בכל דת ⁹³ ובכל אומה, נתכבד זרע ישראל מלהתערב באותו הממזר.
ומחמת כבוד הכוהנים נאסרה עליהם זונה וגרושה וחללה ⁹⁴.

וכהן גדול שהוא היותר מכובד בכוהנים נאסרה עליו אפילו אלמנה ואפילו בעולה ⁹⁵, וכל זה טעמו ברור.
וכיון שנאסרה התערבות ממזרים בקהל ה' כל שכן עבדים ושפחות. אבל איסור החיתון עם הגויים כבר הוטעם זה בלשון התורה ולקחת מבנותיו לבניך וגו' ⁹⁶.

חתימה: [כל חוק שאין טעמו ברור - להרחיק מעבודה זרה]
וכל שנעלם טעמו מרוב החוקים אינו אלא להרחיק מעבודה זרה. ואותם הפרטים אשר נעלם ממני טעמם ולא ידעתי מה תועלתם, סיבת הדבר לפי שאין הדברים הנשמעים כנראים, ולפיכך אין בכדי מה שידעתי אני משיטות ה"צאבה" ממה ששמעתי מן הספרים, כמו ידיעת מי שראה מעשיהם לנוכח, ובפרט שאותן ההשקפות כבר אבדו זה אלפים שנה [שצט] או יותר ⁹⁷.

ואילו ידענו פרטי אותם המעשים, ושמענו פירוט אותם ההשקפות, היו מתבארים לנו אופני החכמה בפרטי מעשה הקורבנות והטומאות וזולתן ממה שלא נתגבש ⁹⁸ אצלי טעמו. כי אין לי ספק שכל זה אינו אלא למחות אותן ההשקפות הבלתי נכונות מן המחשבה, ולבטול אותם המעשים הבלתי מועילים אשר כילו ימי בני אדם בתהו והבל, והטרידו אותן ההשקפות את המחשבה האנושית מלחקור בציור מושכל או מעשה מועיל, כמו שבארו לנו נביאינו, ואמרו:
'אחרי התהו אשר לא יועילו הלכו' ⁹⁹,
ואמר ירמיה אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל ¹.

התבונן כמה גדול ההפסד הזה, והאם הוא דבר שראוי לתת את כל הכוחות בהסרתו אם לאו.

והנה רוב המצוות כפי שביארנו אינם אלא להסרת אותן ההשקפות, ולהקלת אותו הטורח העצום המיגע, והעמל והצער אשר קבעום אותם העמים לעבודתה, ולכן כל ציווי או אזהרה תורתית ² שנעלם ממך טעמו, אינו אלא רפאות מחלה מאותם המחלות אשר אין אנו יודעים אותם היום, ותודה לאל על כך.
זהו מה שראוי להיות בדעת כל מי שיש לו שלמות, וידע אמתת אמרו יתעלה 'לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני' ³.

והנה דברתי על אחת אחת מכל המצוות אשר כללום הקבוצות הללו, והעירונו על טעמיהן. ולא נשאר מהן שלא נתתי בו טעם כי אם אחדים ופרטים מעטים, ואם כי באמת כבר נתננו טעמים גם להם בכוח ⁴ הקרוב למתבונן הנבון.

הערות:

1. מספר קדושה.
2. מספר זרעים.
3. מספר אהבה.
4. פרק לה.
5. לפנינו ספר ח פרק א. וראה גם ספר ט פרק ד. וקטע מדבריו הביא רבנו גם בפירושו לאבות פ"א מ"ו ראה שם מהדורתי עמ' תיב.
6. כלומר: מצוי יותר וחשוב יותר.
7. כולל כל קירבה. קירבת יחס או קירבה המתהווה על ידי החיתונים.
8. "עצבה" חמימות בית וספיחות שורש. והעדפתי לתרגם"משפחה" כי זו היא הכוונה. ובר"ש "קרוב" ולא דק.
9. נראה שהכוונה לאם, וכעין. מה שאמרו שקורא אבא ואמו משתקתו. ובר"ש "ולאביו".
10. "שרור" ואפשר: פשעים. ובר"ש "קטטות" ולא דק.
11. ירמיה ה ז.
12. טעם נוסף לאיסור הקדשה שהגדירו רבנו "יפה ונאה", ראה בספר המצוות לאוין שנה.
13. "עקד" פעולה שבה מתהווה הקשר המשפטי, בין בלקיחת אשה בין במקח וממכר. וראה פירוש רבנו ליבמות פ"א מ"א מהדורתי הערה 14 ולפיכך תירגמתי "קידושין " ור"ש תרגם רק את העניין.
14. רות ד ב. וצ"ל ויקח עשרה אנשים ואף כי בכתובות ז ב נאמר טעם פירסומי מילתא אליבא דר' אבהו. י"ל כי בנישואין בין לרב נחמן בין לר' אבהו העשרה לפירסומי מילתא, אי מהאי קרא ואי מאידך. וראה הלכות אישיות פ"י הל' ה.
15. אפשר: מתקיימים.
16. תירגמתי כן לפי הנוסחה "תרתאי גפלה" אך ברוב כ"י וכן במונק "תרדאד" "תחזור בה לפתע" ובר"ש "מחזרת אחר פשיעה" ושיבוש הוא.
17. דברים כד [שצד] א.
18. ר"ש השמיט משפט זה. ובכלל בכל הפרק הזה תרגם בצורה כמעט חפשית ותלושה מן המקור.
19. ברי"ח "ולגלח שערה" וכבר ידוע שאינו שם לב למקור ואף אינו יודע משנה.
20. סוטה פ"א מ"ד -מ"ז.
21. אפשר: המקלקלים.
22. ר"ש הוסיף כאן משלו "ויותר מתקן עניינה".
23. שמות כב טו-טז
24. דברים כב כח-כט.
25. בראשית לח ח.
26. "שנאעה" ובר"ש "גנות" והוא אפשרי.
27. דברים כה ט-י.
28. בראשית לח כג.
29. ראה גם הלכות אישות פ"א הל' א.
30. כי אין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או בזמן הגירושין. ונראה שרבנו כתב את הדברים הללו אליבא דר' מאיר, שסובר כתובה דאוריתא, כדאיתא בכתובות נו ב. כי הרי אינו מטעים כאן דברים שמדרבנן. ובהלכות אישיות פ"י הל' ז פסק שכתובה דרבנן.
31. בר"ש "דין מדיני" ולא דק.
32. ודלא כרס"ג שפירש תקח לה את הגדי שוב פעם פן נהיה לבוז שאנחנו מבטיחים ולא משלמים. וראה פירושי רס"ג מהדורתי שם.
33. החל מלמטה למעלה כי יהודה נחל מיעקב. ור"ש שינה וכתב "מאברהם יצחק ויעקב".
34. בר"ש "ולא יחליף תנאו" ואינו נכון.
35. כך הוא תרגום המקור. והכוונה [שצה] על הכתובה.
36. ראה דברים ד ח.
37. דברים כב כט. וברור כי זה אליבא דמאן דסבר כתובה דאורייתא וכדאיתא בכתובות י, א. כט ב, לח ב. ורבנו בהלכות אישות פי"א הל' א פסק כמאן דסבר כתובה דרבנן, יש להחיל גם כאן אותו התירוץ שתירץ רבנו לעיל בתחילת פרק מא, מה שאנו עונשין בממון ולא באבר תחת אבר, ע"ש.
38. שם כב יט.
39. שמות כב ח.
40. לעיל פרק מא.
41. דברים כב יח.
42. שם כב יט.
43. ראה במדבר טו טז.
44. דברים לב ד.
45. וכדלעיל תחילת פרק לב.
46. וכדלעיל ח"ב פרק כד.
47. ר"ש הוסיף משלו "שנאסרה עליו".
48. יותר מדוייק "קלה להסתגל אליו" ובר"ש "ממהרת לשמוע לו לעשות רצונו".
49. אפשר: בזימונה.
50. "אלאנכאר" ובר"ש "להרחיק", ולא דק.
51. וראה גם לעיל פרק מא. וטעם זה הביא רס"ג [שצו] בספרו האמונות ודעות מאמר שלישי פ"ב ראה שם מהדורתי.
52. כעניין מאמר חז"ל בהרבה מקומות: וכיון דלא שרית ליה אסוחי מסח דעתיה.
53. בר"ש הושמט.
*53. לפי כ"י ס, לאשת אביו.
54. לאשת האב.
55. פרק כא הל' א-ב. וראה גם ספר המצוות לאוין שנג.
56. איסורי ביאה פכ"א הל' יט.
57. "ללפצ'לא" ובר"ש "החסרים" וטעות הוא.
58. קדושין ל, ב.
59. ירמיה בג כט.
60. "ונאט'ר" יותר נכון "ושא ותן " ובר"ש "וחלוק".
61. כלשון בני אדם על דרך ההגזמה. כלומר: שהוא הנוול הגדול בעולם המוביל את האדם מטה מטה בזה ובבא.
62. ר"ש הוסיף משלו "ויתלוצץ עליהם" ואינו נכון.
63. אתיקה ניקומכית ספר ג פרק יג. [שצז] 64 ריטוריקה ספר א פרק ב, וראה לעיל ח"ב פרק לו הערה 23 ובכל מה שצויין שם.
65. עבודה זרה כ, ב.
66. אפשר: על הרוב.
67. כלומר: הגורמים להולדתם. ובפסחים נד א, ענה פסול היה, לפיכך הביא פסול לעולם.
68. דברים כב י.
69. בבא קמא פ"ה מ"ז.
70. כוונת רבנו כנראה לרס"ג, ראה אמונות ודעות מהדורתי מאמר ג פ"י העניין השביעי. וראה תנחומא פרשת תזריע ה. וראה גם לעיל ח"ב פרק כח הע' 24.
71. אפשר: ההולדה.
72. ואפשר גם: הרדיפה.
73. כנראה מן הראיה שהביא לקמן שמדובר באשה. דאפשר אמנם לפרשה בדרך רחוקה באיש.
74. ראה גם גמרא מעילה יז א: ימולו בניהם לשמונה ימים ויכחישו.
75. בראשית רבה פרשה פ י.
76. בראשית יב א. וראה משנה אבות פ"ה מי"ז ופירוש רבנו שם.
77. אפשר: אות.
78. להתחזות ולהתראות שהוא יהודי על ידי התחפשות בדבר קל.
79. ר"ש הוסיף פירוש "כלומר: המילה"
80. ובקושי זה זכי ר' תנחום לקיסר ראה סנהדרין טל א.
81. "מית'אק" מבטח עוז, מעין משען ובטחון לדבקות באותו העניין.
82. בראשית יז ז.
83. בר"ש בולבלו כל הקטעים הללו ואינם [שצח) צמודים למקור אלא מרחפים עליו.
*83. קדושין כט א.
84. בראשית יז יב. ויקרא יב ג.
85. שמות כב כט.
86. כלשון חז"ל בשבת לה ב.
87. בר"ש "דבר" וטעות הוא.
88. ראה גם הלכות אסורי ביאה פרק טז הל' י.
89. דברים ד ח.
90. בבעלי חיים בראשית א כב. ובאדם שם א כח. ט, ז. וראה פירוש המשנה מהדורתי אבות פ"ה הערה 1. וספר המצוות מהדורתי האחרונה עשין ריב הע' 6. לאיזה פסוק מתכוון רבנו שהוא הציווי על פריה ורביה.
91. דברים כג ב.
92. שם כג ג.
93. "פי כל סירה" ובר"ש "בכל לשון".
94. ויקרא כא ז.
95. שם כא יג.
96. שמות לד טז [שצט]
97. "או אכת'ר" ולפני ר"ש היה בטעות "ואלאתאר" ולפיכך תרגם"והמחות שמם".
98. "תסתקל" נתייחד בבירור.
99. ראה ירמיה ב ח. וראה גם שמואל א יב כא.
1. שם טז יט.
2. כל עשה ולא תעשה שבתורה.
3. ישעיה מה יט.
4. אף אותן שלא אמרנו בהן טעם בפועל כלומר: להדיא, הרי מכח דברנו וכוונם תבין טעמי כל היתר.