מורה נבוכים / יוסף בכה"ר דוד קאפח

תרגם לעברית, ביאר והכין על-פי כתבי-יד ודפוסים

מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שלישי

- המשך -

רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שלישי - פרק [כו]

[האם יש טעמים למצוות]
כמו שנחלקו אנשי העיון מבעלי הדת האם מעשיו יתעלה תוצאה של חכמה או סתם רצון לא לבקשת תכלית כלל ¹, כך נחלקו מחלוקת זו עצמה בציווים אשר ציווה לנו ².

כי יש מי שאינו מבקש לכך סיבה כלל, ואומר כי כל המצוות תוצאת הרצון המוחלט.
ויש מי שאומר כי כל ציווי ואזהרה מהם תוצאת חכמה, והמטרה בו תכלית מסוימת, ושכל המצוות [שלד] כולן יש להם טעם, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן.

מה שהם כולן יש להן טעם, ואין אנו יודעים טעמי מקצתן ולא נדע אופן החכמה בהן, זו היא שיטתנו כולנו ההמונים והיחידים, ולשון הכתוב בכך ברור, חוקים ומשפטים צדיקים ³, משפטי ה' אמת צדקו יחדו ⁴.

ואלה הנקראים חוקים כגון השעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח אשר דברו עליהן ז"ל ואמרו,

דברים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, והשטן מקטרג עליהן ואומות העולם משיבין עליהן ⁵,

אין המון החכמים סוברים שהם דברים שאין להם טעם כלל, ולא נדרשה בהן תכליות, לפי שזה מביא למעשי ההבל כפי שהזכרנו ⁶, אלא סוברים המון החכמים שיש להן טעם, כלומר: תכלית מועילה בהחלט, אלא שהיא נעלמת ממנו, אם מחמת קוצר שכלינו ⁷ או לחוסר ידיעתנו. ⁸והנה כל המצוות לדעתם יש להן טעם, כלומר: שיש לאותו הציווי או האזהרה תכלית מועילה:
- מהן מה שנתברר לנו אופן התועלת בהן, כגון האזהרה על הרצח והגנבה,
- ומהם מה שלא נתבררה תועלתן כמו אלה, כאיסור הערלה וכלאי הכרם.
אותם אשר תועליותיהם ברורים אצל ההמון נקראים משפטים, ואלה שאין תועלתם ברורה אצל ההמון נקראים חוקים.
ואומרים תמיד 'כי לא דבר רק הוא ⁹, ואם רק הוא מכם' ¹⁰, כלומר: שאין הציווי הזה דבר רק שאין בו תכלית מועילה, ואם נראה לכם בדבר מן המצוות שהוא כך הרי החיסרון בהשגתכם.

וכבר ידעת הדבר המפורסם אצלנו, כי שלמה נודעו לו טעמי כל המצוות פרט לפרה אדומה¹¹. וכן אמרם כי ה' הסתיר טעמי המצוות כדי שלא יזלזלו בהן, כפי שאירע לשלמה בשלוש ¹² מצוות אשר נתפרשו טעמיהן. ¹³ ועל היסוד הזה נמשכו כל דבריהם, ולשונות הכתובים מורים עליו.

[דעות חכמים שמשמעם שהמצוות אחר הרצון]
אלא שאני מצאתי לשון לחכמים ז"ל בבראשית רבה ¹⁴, נראה ממנו בעיון ראשון כי מקצת המצוות אין להן טעם אלא עצם הציווי, ולא כוונה בכך תכלית אחרת, ולא תועלת מציאותית, והוא אמרם שם,

וכי מה איכפת לו להקב"ה בין מי שהוא שוחט מן הצוואר למי שהוא שוחט מן העורף, הוי אומר לא נתנו המצוות אלא לצרוף בהן את הבריות שנאמר אמרת ה' צרופה ¹⁵.

ועל אף שהלשון הזה תמוה¹⁶ מאוד, ולא נמצא דומה לו בדבריהם, הנה ביארתי בו ביאור אשמיעך אותו, כדי שלא נצא מנוהג כלל דבריהם, ולא נפרד ¹⁷ מן היסוד המוסכם לדברי הכל, והוא שכל המצוות נדרשה בהן תכלית מועילה במציאות. כי לא דבר ריק הוא ⁹, ואמר לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני אני ה' דובר צדק מגיד מישרים ¹⁸.

[מצוות שחיטה]
ואשר ראוי שיסבור בעניין זה כל מי שדעתו שלמה הוא מה שאבאר, והוא: שכלל המצוות יש להן טעם בהחלט, ובגלל תועלת מסוימת [שלה] צווה בהן. אבל פרטיהן, הן אשר נאמר בהן שהן לפשט הציווי.
המשל בכך, שהריגת בעל חי לצורך המזון הטוב תועלתו ברורה כמו שנבאר ¹⁹, אבל היותו בשחיטה ולא בנחירה, ובחתיכת הושט והקנה במקום מיוחד, הרי אלו ודומיהן לצרוף בהן את הבריות. וכך יתבאר לך מן המשל שאמרו 'שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף', והזכרתי לך משל זה ²⁰ לפי שבא לשונם ז"ל 'שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף'. אבל לאמיתו של דבר, כיון שהביא ההכרח לאכילת החי, הייתה הכוונה להקל מיתתו במה שקל להשיגו, לפי שאי אפשר להכות הצוואר אלא בסיף או כיוצא בו. והשחיטה אפשרית בכל דבר, ²¹ ולהקלת המיתה הותנה חדות הסכין.

[לפרטי הקרבנות אין טעם]
אבל מה שיש להדגים בו באמת מעניין הפרטים ²² הוא הקורבן, שהציווי בהקרבת הקורבן יש לו תועלת גדולה ברורה כמו שאבאר ²³. אבל היות הקורבן הזה כבש וזה איל, ושיהיה מנינן מנין מסוים, לזה אי אפשר ליתן טעם כלל, וכל מי שמעסיק עצמו לדעתי בהמצאת טעמים לאחד מן הפרטים הללו, הרי הוא הוזה הזיה גדולה ²⁴ שאינו מסלק בה זרות, אלא מוסיף זרויות, ומי שמדמה שיש לאלה טעמים, רחוק הוא מן הנכון, כמי שמדמה שהמצווה בכללותה לא לתועלת מציאותית.

ודע, כי החכמה חייבה, ואם תרצה אמור כי הצורך גרם ²⁵, שיהו שם פרטים שאינם ניתנים להטעמה, וכאילו הוא דבר נמנע בעצם המצווה שלא יהא בה דבר מן הסוג הזה, ואופן המניעה בכך.
כי אמרך למה נעשה זה כבש ולא נעשה איל, אותה השאלה עצמה מתחייבת אילו נאמר איל במקום כבש, והרי יש הכרח במין כל שהוא.
וכן אמרך מדוע הן שבעה כבשים ולא נעשו שמונה, שכך היית שואל אילו נאמר שמונה או עשרה או עשרים, והרי יש הכרח באיזה מנין בהחלט, וכאילו שזה דומה לטבע האפשרי אשר לא יתכן בלעדי אחת האפשרויות.
ואי אפשר לשאול מדוע נעשה האפשרי הזה ולא נעשה זולתו מן האפשרויות, כי שאלה זו מתחייבת אילו היה הנמצא במציאות האפשרי השני במקום זה ²⁶.

דע עניין זה והבינהו.
ואשר דברו בו תמיד הוא, שהכל יש לו טעם, והטעם שנתברר לשלמה הוא תועלת אותה המצווה באופן כללי ואין לחקור על פרטיהן.

[תכנית הרמב"ם בטעמי המצוות]
וכיון שהדבר כך, הנה ראיתי לחלק את השש מאות ושלש עשרה מצוות לקבוצות מספר, ותהיה כל קבוצה כוללת מספר מצוות שהן ממין אחד או קרובים בעניינן, ואודיעך טעם כל קבוצה מהן, ואגלה תועלתן אשר אין בה פקפוק ולא דחייה. ואחר כך אשוב לאחת אחת מאותן המצוות אשר כללה אותן אותה הקבוצה ואבאר לך טעמה, עד שלא יישאר מהן אלא מקצת מצוות מעטות מאוד, והם אשר לא נתברר לי טעמן עד כה.

וכבר נתבררו לי גם מקצת פרטי מצוות ותנאי מקצתן ממה שאפשר ליתן טעמו, ואשמיעך כל זה.
וכל הטעמים הללו איני יכול לבארן לך אלא לאחר שאקדים לך פרקים מספר, אכלול בהן הקדמות מועילות כמצע לעניין הזה אשר כוונתי לו.
ואלה הם הפרקים אשר אחל בהן עתה. [שלו]

הערות:

1. וכדלעיל בחלק זה פרק יג.
2. רבנו כולל בזה גם שבע מצוות בני נח לפי הכרתנו.
3. דברים [שלד] ד ח.
4. תהלים יט י.
5. ראה יומא סז ב, שם ליתא בשר בחלב, ובמקומה אכילת חזיר וחליצת יבמה וטהרת מצורע. ובפרק הששי מפרקי הקדמת רבנו למסכת אבות מנה עריות בין החוקים, וכאן לא מנאה. ושם בגמרא לפי הנוסחה שלפנינו נמנו עריות בין דברים שהשכל מחייבן "דין הוא שיכתבו". ואף שכתבתי בהערותי לפרקי אבות שם הערה 14 שברור שלא היה בנוסח רבנו "ועריות", וכך העיר מן דהוא בגמרא בשוליים, נוטה אני כעת לחשוב כי בגמרא מדובר בגילוי עריות באופן כללי, כלומר: ההפקרות בענייני מין שזה דין הוא שיכתבו, ודברי רבנו באבות שם בפרטי העריות שנאסרו עלינו בתורה כגון בת אשתו ובת אחותו שזו אמורה וזו מותרת, אלה בכלל חוקים. ובדרך זו אין סתירה משם לכאן ולא ללשון הגמרא.
6. לעיל בסמוך פרק כה.
7. שאין שכלנו יכול לתפוש את ההשפעה העצומה על נפש האדם בפעולות שהם לכאורה קלות ופשוטות אף שאנו יודעים טעמה.
8. לגמרי את הטעם.
9. דברים לב מז.
10. ראה ירושלמי שבת פ"א הל' ד. כתובות סוף פ"ח. בראשית רבה פרשה כב ד.
11. קהלת רבה לפרק ז מד. וראה גם מדרש הגדול במדבר יט א.
12. נשים סוסים וממון. ובר"ש "שתי" והיא טעות שטעו בלשון הגמרא שכתוב "שתי מקראות" כי שתי מקראות הן שבהן שלוש מצוות. וראה גם בחתימת ספר המצוות לאוין שסה.
13. סנהדרין כא ב. מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מקראות נתגלה טעמן ונכשל בהן גדול העולם. ע"ש.
14. תחילת פרשה מד.
15. תהלים לח יא.
16. בר"ש "נפלא" ואיני חושב שהוא מדוייק כאן.
17. אפשר: ולא נחרוג. [שלה]
18. ישעיה מה יט.
19. לקמן פרק מח.
20. להדגמת דברים רואין לחפש להן טעם מפני שהזכירום, לא שבאמת אין להם טעם.
21. בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה. חוליו טו ב.
22. שאין לחפש להן טעמים.
23. לקמן פרק מו.
24. בר"ש "משתגע שגעון ארוך" ואין צורך לכך.
25. הצורך להנחותם כפי דרכם ולהרימם לאטם לעולם המחשבה. וכפי שיבאר לקמן פרק מו.
26. דומה למי שצמא ולפניו שתי כוסות מים זהות בכל דבר, וכאשר הושיט ידו ולקח אחת מהן אין לשאול מדוע לקה זו ולא זו. כך כנראה אפשר להמשיל לשיטת רבנו כאן. [שלו]

חלק שלישי - פרק [כז]

[מטרת התורה תיקון הנפש ותיקון הגוף]
מטרת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש ותיקון הגוף ¹.

תיקון הנפש הוא כדי שיושגו להמון השקפות נכונות כפי יכלתם ², ולפיכך יהיו מקצתן בפירוש ומקצתן במשל ³, לפי שאין בטבע המוני עמי הארץ ⁴ שתהא יכולתם שלמה להשגת אותו הדבר כפי שהוא.

אבל תיקון הגוף הרי יהיה בתקינות מצבי עסקיהם זה עם זה, ועניין זה יהא שלם בשני דברים:
האחד סילוק העושק מביניהם, והוא שלא והא כל אחד מבני אדם רשאי לעשות כחפצו ועד היכן שתגיע יכולתו ⁵, אלא יכפף למה שיש בו תועלת הכלל.
והשני להקנות לכל אחד מבני אדם מידות מועילות בחברות⁶, כדי שיהו ענייני המדינה תקינים.

ודע כי שתי המטרות הללו -
האחת בלי ספק גדולה בחשיבותה, והיא תיקון הנפש, כלומר: מתן ההשקפות הנכונותו
והשניה קודמת בטבע ובזימון כלומר: תיקון הגוף, והיא הנהגת המדינה ותקינות מצבי כל אנשיה כפי היכולת.
והשניה הזו היא החמורה ⁷, והיא אשר הופלג בקביעתה וקביעת כל פרטיה, לפי שלא תושג המטרה הראשונה כי אם לאחר השגת זו השניה.
והוא, שכבר הוכח שיש לאדם שתי שלמויות, שלמות ראשונית והיא שלמות הגוף, ושלמות אחרונה⁸ והיא שלמות הנפש.

והנה שלמותו הראשונית היא שיהא בריא כפי מיטב מצביו הגופניים, וזה לא יהיה אלא במוצאו צרכיו בכל עת שיבקשם, והם מזונותיו ושאר הנהגת גופו, כגון מדור ומרחץ וזולתם ⁹, וזה לא יתכן לאדם אחד בודד כלל, ואי אפשר שיושג כשיעור הזה לכל אחד כי אם על ידי ההתקבצות המדינית, כפי שכבר ידוע כי האדם מדיני בטבעו ¹⁰.

ושלמותו האחרונה ¹¹ היא שיהא הוגה בפועל, כלומר: שיהא לו דעה בפועל ¹², והוא שידע כל מה שביכולת האדם לדעת מכל הנמצאים בכללותן כפי שלמותו האחרונה.

וברור הוא כי השלמות הזו האחרונה, אין בה מעשים ולא מידות, אלא היא השקפות בלבד שכבר הוביל אליהן העיון וחייב אותן המחקר ¹³ וכן פשוט הוא כי השלמות הזו האחרונה הנעלה אי אפשר להשיגה אלא לאחר השגת השלמות הראשונות, לפי שהאדם אי אפשר לו לצייר מושכל ואפילו יסבירוהו לו, וכל שכן שיתעורר לכך מעצמו, כשיש בו כאב או רעב גדול או צמא או חום או קור חזק. ¹⁴ אלא לאחר השגת השלמות הראשונה אפשר להשיג השלמות האחרונה אשר היא יותר נעלה בלי ספק, והיא סיבת הקיום הנצחי לא זולתה ¹⁵.

ותורת האמת, אשר כבר ביארנו ¹⁶ שהיא אחת לא יותר, והיא תורת משה רבנו, באה להועילנו שתי השלמויות גם יחד, כלומר -
תיקון [שלז] מצבי בני אדם זה עם זה בסילוק העושק ובהתנהגות במידות הטובות הנעלות, כדי שיתאפשר קיום אנשי המדינה ותמידותם בסדר אחיד, כדי שישיג כל אחד מהם את שלמותו הראשונה,
ותיקון הדעות ומתן השקפות נכונות שבהן ¹⁷ תושג השלמות האחרונות.
וכבר דברה תורה בפירוש על שתי שלמויות אלה, והודיעה לנו כי תכלית כל התורה הזו היא השגת שתי השלמויות הללו, אמר יתעלה:

ויציוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה ¹⁸.

והקדים כאן את השלמות האחרונה כפי חשיבותה, כמו שביארנו שהיא התכלית הסופית, והוא אמרו 'לטוב לנו כל הימים'. וכבר ידעת אמרם ז"ל בפירוש אמרו יתעלה 'למען ייטב לך והארכת ימים' ¹⁹, אמרו: 'למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב, והארכת ימים - לעולם שכולו ארוך' ²⁰.
כך אמרו כאן 'לטוב לנו כל הימים' - הכוונה אותו העניין עצמו, כלומר: השגת עולם שכולו טוב וארוך, והוא הקיום הנצחי.
ואמרו 'לחיותנו כהיום הזה', הוא הקיום הגופני הזה הראשון הנמשך זמן מסוים, אשר לא יהיה סדיר אלא בקבוץ המדיני כמו שביארנו.

הערות:

1. וכפי שנפרט לעיל ח"ב פרק מ.
2. ראה גם לעיל ח"א פרק לא.
3. וכדלעיל ח"א פרק לג.
4. "אלג'מהור אלעאמה" ובר"ש הושמט.
5. שלא ישרור מצב של כל דאלים גבר. ובר"ש "וברצונו וביכולתו" ואינו נכון, וכבר העיר עליו שייער במהדורת רי"ח.
6. כלומר: בחברותם וביחסיהם זה עם זה. ובר"ש "בהכרח" וטעות הוא.
7. "אלאכד" שיש להדגישה ולהטפל בה. ורי"ח תרגם "המחוזק" והוא קרוב להיות נכון. ובר"ש "הצריכה יותר תחילה" ואם כי נכון הדבר כשלעצמו, אך אינו תרגום המקור לדעתי.
8. אפשר: סופית.
9. ראה גם הלכות דעות פ"ג ופ"ד.
10. כלומר: האדם מטבעו זקוק לחיי חברה. וראה לעיל ח"א פרק עב ד"ה ודע כי זה שאמרנו. וח"ב פרק מ. וראה גם בהקדמה לסדר זרעים ד"ה התשובה, מהדורתי עמ' מג. וראה גם אריסטו במידות ספר א פרק ז 7.
11. אפשר: הסופית.
12. בר"ש הושמט מן "בפועל" עד "בפועל" ומילת "נאטק" הוגה, שהוא מתרגמה תמיד "דיבור" תרגם כאן "שכל" ואינו נכון.
13. כי רק זו היא הנקראת "דעה" וכפי שבאר לעיל ח"א פרק נ.
14. וראה גם בהקדמתו לאבות הפרק החמישי. והלכות דעות פ"ג הל' ג. ומאורע הלל ביומא לה ב בלמוד הלכות היה.
15. וראה גם פירושו לסנהדרין פ"י מ"א. מהדורתי עמ' רה. והלכות יסודי התורה פ"ד הל' ט. והלכות תשובה פ"ח הל' ג. ומענינת כאן ההדגשה "לא זולתה".
16. לעיל ח"ב פרק מ. וראה גם בפירושו לסנהדרין פ"י מ"א היסוד השמיני והתשיעי. מהדורתי עמ' [שלז] ריד-רטו.
17. בר"ש "כאשר יגיע" ואינו נכון.
18. דברים ו כד. וראה גם לקמן פרק לא.
19. דברים כב ז.
20. קידושין לט ב. חולין קמב א.

חלק שלישי - פרק [כח]

[מטרת המצוות: השקפה נכונה, מידות או סילוק עוול]
ממה שראוי שתתעורר עליו הוא, שתדע כי ההשקפות הנכונות אשר בהן תושג השלמות הסופית, לא נתנה תורה מהן אלא תכליתן ¹, וקראה ² להיות בהן בדעה באופן כללי, והוא:

מציאות ה' יתעלה,
ויחודו,
וידיעתו ³,
ויכולתו
ורצונו,
וקדמותו.

ואלה כולן תכליות סופיות, לא יתבארו בפירוט ובהגדרה, אלא לאחר ידיעת השקפות ⁴ רבות.

וכן גם קראה ² התורה להיות בדעה בדברים אשר סבירתן הכרחית בתקינות המצבים המדיניים. כגון זה שאנו בדעה, שהוא יתעלה יחרה אפו על מי שמרד בו, ולפיכך חובה לירוא ולפחד ולהשמר ⁵ מן המרי⁶.
אבל שאר ההשקפות הנכונות בכל המציאות, ⁷ אשר אלה הם כל המדעים העיוניים לכל ריבוי מיניהם, אשר בהם יתקיימו⁷אותן ההשקפות שהם התכלית הסופית, הרי אף על פי ⁸ שהתורה לא קראה² אליהן בפירוש כמו שקראה אל ההם, כבר קראה ² אליהם באופן כללי. והוא אמרו לאהבה את ה' ⁹. וכבר ידעת את ההדגשה שנאמרה באהבה: 'בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך' ¹⁰.
וכבר ביארנו במשנה תורה, ¹¹ כי האהבה הזו לא תהיה אלא בהכרת המציאות כפי שהיא, ובהתבוננות בחכמתו בה. והזכרנו עוד שם הערת החכמים ז"ל על העניין הזה ¹².

המסקנה מכל מה שהקדמנו עתה בעניין זה היא, שכל מצווה, בין שהייתה ציווי או אזהרה, תהיה מטרתה סילוק עוול ¹³, או זירוז על מידה נעלה המביאה ליחסים טובים בין בני אדם ¹⁴, או מתן השקפה נכונה שצריך להיות בה בדעה, אם כפי הציווי עצמו ¹⁵ או בהיותו הכרחי [שלח] לסילוק עוול ¹⁶ או הקנית מידה נעלה - הרי אותה המצווה טעמה ברור ותועלתה גלויה, ואין לשאול באותה המצווה על תכלית.
לפי שלא נבוך אדם אי פעם כלל, ולא שאל מדוע נצטווינו שה' אחד, או למה הוזהרנו על הרציחה והגנבה, או למה הוזהרנו על הנקמה וגאולת הדם, או מדוע נצטווינו לאהוב זה את זה.

[מצוות שטעמן אינו ברור]
אלא אשר נבוכו בהן בני אדם ונחלקו ההשקפות,
עד שאמר אחד אין תועלת בהן כלל אלא עצם הציוו,
ואמר אחר יש בהן תועלת ונעלמה ממנו,
הם המצוות אשר אין נראה מפשוטן תועלת באחד מאותן שלושת העניינים אשר הזכרנו, כלומר:

שאינם מביאים להשקפה מן ההשקפות,
ואינם מועילים למידה נעלה,
ואינם מסלקים עוול.

ופשט העניין, שאין מבוא לאותן המצוות לא בתיקון הנפש במתן דעה, ולא בתיקון הגוף במתן חוקים מועילים בהנהגת המדינה או הנהגת הבית. כגון האזהרה על השעטנז, והכלאים, ובשר בחלב, והציווי בכיסוי הדם, ועגלה ערופה, ופטר חמור, וכיוצא בהן ¹⁷.
ולקמן תשמע ביאורי לכולן, ונתינת טעמיהן הנכונים המוכחים, זולתי פרטים ומצוות אחדות כפי שהזכרתי לך ¹⁸.

ואבאר שכל אלו וכיוצא בהן, בהחלט יש להן מבוא באחד משלושת העניינים:
או לתיקון דעה,
או תיקון מצבי המדינה שהם נעשים בשני דברים: בסילוק העוול ובקניית מידה נעלה.

והבן מה שאמרנוהו בדעות:
לפי שיש שתהא המצווה מתן דעה נכונה היא המטרה, לא יותר, כגון הדעה בייחוד, וקדמות ¹⁹ האלוה, ושאינו גוף.
ויש שתהא אותה הדעה הכרחית בסילוק עוול או הקנית מידה נעלה, כגון הדעה שהוא יתעלה יחרה אפו על עושה עוול, כמו שאמר 'וחרה אפי והרגתי' וגו' ²⁰, וכגון הדעה שהוא יתעלה עונה לצעקת העשוק או המתאנה מיד: והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני ²¹.

הערות:

1. ולא עסקה בהסברת והקנית הדרכים שבהן מגיעים אל המסקנות הללו. וראה לעיל ח"א פרק לד.
2. "דעת" "קראה" מעין ויקרא שם אברם בשם ה'. ור"ש מתרגם את כולן "ציווי" ואינו נכון לדעתי.
3. כלומר: שהכל גלוי וידוע לפניו.
4. "ארא" ובמילה זו כולל רבנו כאן ההקדמות והכללים ההכרחיים לכל מעיין וחוקר.
5. "ויחד'ר" ובר"ש הושמט.
6. וראה גם פירוש רבנו לאבות פ"א מ"ג.
7. כלומר: יתבררו ויתלבנו למעיין החוקר.
8. בר"ש הושמטו תיבות הללו.
9. דברים יא יג וכב, יט ט. ל, ו טז כ.
10. דברים ו ה. וראה משנה ברכות פ"ט מ"ה.
11. הלכות יסודי התורה פרק ב.
12. שם סוף הל' ב.
13. לא תגזול ולא תגנוב ודומיהן.
14. ואהבת [שלח] לרעך כמוך וכדומה.
15. כגון מציאות ה' וייחודו.
16. כגון שהכל ידוע לפניו ושהוא מעניש כל עושה עוול.
17. וראה גם לעיל בחלק זה פרק כו.
18. שם. ובכל האמור בפרק זה ראה גם בספר המצוות מהדורתי עם המקור בתחילת הכלל התשיעי.
19. "אזליה" ראשון שאין ראשית לראשיתו.
20. שמות כב כג.
21. שם כב כו.