 |
|
שער הראשון - שער הגאווה
|
שער הראשון נדבר על מידת הגאווה הגאווה היא המטבע אשר פסל המלך הגדול ברוך הוא, והזהירנו עליה בתורתו. כמו שנאמר: "השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים" (דברם ו, יב). כי הגאה ישכח יוצרו, כדכתיב: "ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו', ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך וגו', ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלוהיך כי הוא הנתן לך כוח לעשות חיל" (שם ח, יג-יח). ובמלך נאמר: "לבלתי רום לבבו מאחיו" (שם יז, כ). אם הזהירה תורה אפילו במלך, כל-שכן בהדיוטות, שלא ישתררו זה על זה. הגאווה מתחלקת לשני חלקים: והחלק השני - גאוות האדם במעלות החוכמה ובמעשיו. גאוות האדם בגופו יש בו שני חלקים: האחד טוב, והאחד רע. וזאת היא גאוות האדם בגופו הרעה: בעת שתתגבר הגאווה בלב האדם, אז תמשול על האדם מקדקודו עד כף רגלו. בראשו ובגרונו - כדכתיב: "יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון" (ישעיה ג, טז); בידיו וברגליו - דכתיב: "אל תבואני רגל גאווה ויד רשעים אל תנדני" (תהילים לו, יב). ועל רגל גאווה נענשה בת רבי חנינא בן תרדיון, שנגזר עליה לישב בקובה של זונות. כי פעם אחת הלכה לפני גדולי רומי, ושמעה שאמרו "כמה נאה פסיעותיה של ריבה זו!" ואז דקדקה יותר (ע"ז יח, א). בעיניים - כדכתיב: "עינים רמות" (משלי ו, יז). באוזניים - לא ישמע דברי העניים האומללים. בריח אפו - בעמדו אצל עניים או כשנכנס לבתיהם, הם סרוחים בעיניו. ואף בדבריו ידבר על צדיק עתק בגאווה. וגם נכרת בעניין מאכל ומשקה ובמלבושי בגדי גאווה מלבושי נכרי, ועל זה הוזהרנו בתורת משה, שנאמר: "ולא תלכו בחוקת הגוי" (ויקרא כ, כג); וכתיב: "ובחוקותיהם לא תלכו" (שם יח, ג); ונאמר: "השמר לך פן תנקש אחריהם" (דברים יב, ל) - הכל בעניין אחד הוא מזהיר, שיהא ישראל מובדל במלבושיו ובדבריו ובכל מנהגיו מן הגויים, וכן הוא אומר: "ואבדיל אתכם מן העמים" (ויקרא כ, כו). בעלי-הגאווה הם מתועבים בעיני השם אמרו רבותינו: |
כל מי שיש בו גסות הרוח, כאלו עובד עבודת-כוכבים. כתיב הכא: "תועבת ה' כל גבה לב", וכתיב התם: "לא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו). ויש אומרים: כאלו בא על עריות, דכתיב: "כי את כל התועבת האל עשו וגו'" (ויקרא יח, כז). ויש אומרים: כאלו בנה במה (סוטה ד, ב).
|
| ואמרו: |
כל אדם שיש בו גסות הרוח, מתמעט, שנאמר: "רומו מעט ואיננו" (איוב כד, כד); וראוי לגדעו כאשרה, שנאמר: "ורמי הקומה גדועים" (ישעיה י, לג); ואין עפרו ננער, והשכינה מיללת עליו. אמר הקדוש-ברוך-הוא: אין אני והוא יכולים לדור בעולם, שנאמר (תהילים קא, ה): "גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל" (סוטה ה).
|
|
ואמרו: |
האי מאן דיהיר, אפילו אאנשי ביתה לא מתקבל, שנאמר: "גבר יהיר ולא ינוה" (חבקוק ב, ה) - אפילו בנוה שלו (ב"ב צח, א).
|
|
הגאווה מביאה לידי רדיפות ממון להשתרר על בני-אדם. וכבר ידעת מה אירע לקורח ועדתו מחמת גאוותו, שבקש להתגדל ולקח גדולה שלא ניתנה לו מן השמים, ומתוך כך נכנס למחלוקת, ומן המחלוקת יצאה קנאה ושנאה. וכל אלו מידות פחותות מאוד, כאשר יתבאר בעזרת השם. סוף דבר: כל המקשט את גופו כדי להתגאות, הרי זה שוכח השם ברוך הוא, ולא יחוש על המצוות, ולא ירדוף אחר מעשים טובים, כי כל כוונתו - על עצמו, לקשט גופו הכלה, אשר אחריתו רימה. והמקשט גופו, הוא קרוב לזימה, כי יתראה לפני נשים לישא חן בעיניהם, ומתוך כך יתקרב אצלן, ויבוא לידי שחוק וקלות ראש. וגם האישה המקשטת לפני האנשים, בזה היא מדלקת לבם ומכנסת הרהורים בלבם, ובזה עונשה גדול מאוד, שהיא נותנת מכשול לפני רבים, הלוא אסרו חכמים להסתכל בבגדי צבעונים של נשים השטוחים בכותל, אפילו כשאינה מלובשת בהן (ע"ז כ, ב), כל-שכן שיש עונש גדול לאישה המתקשטת לפני אנשים המסתכלים בה. ועוד הגאווה מביאה לידי תאווה. כי המתגאה לבו רחב ומתאווה לכל דבר, ותאווה היא המידה הרעה שבכל המידות, כי יתאווה מחמת גאוותו להתלבש בבגדים יקרים ולבנות פלטרין גדולים ולאכול מאכלים טובים. כי המתגאה לעולם לדברים גבוהים יחמוד, ואולי אינו משיג ידו לדברים אלו, ומתוך כך יבוא לידי גנבה וגזלה. כי המתגאה לבו חומד ורחב כים להתעשר, ולא יהיה שמח בחלקו, כי ימעט בעיניו מה שיש לו לפי רוב הוצאות תאוות גאוותו. ועוד הגאווה גורמת, שלא יהא סבלן לסבול על הבריות, ואין צורך להאריך בפחיתת מי שאינו סבלן, כי ידוע הוא לכל. וזאת היא גאוות הגוף שהיא טובה: המהלך בדרך זה נקרא חוטא. הרי הוא אומר בנזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו, יא), אמרו חכמים: ומה זה שלא פרש עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המונע עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה (תענית יא, א). אמרו חכמים: לא דיך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים (ירושלמי נדרים פ"ט ה"א). על עניין זה וכיוצא בזה אמר שלמה: "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר, למה תשומם" (קהלת ז, טז). הדרך הישר באדם, שיהא נקי בכל ענייניו, כי הנקיות הוא גדר של מעשים טובים. כיצד? ילבש בגדים בינונים, ולא מלבושים עניים המבזים לובשם, אלא בגדים בינונים נאים ונקיים, העני לפי עניו והעשיר לפי עשרו, ואסור שימצא כתם או שמנונית על בגדיו, ולא יהיו קרועים, ולא יהיו מתוקנים כבגדי גסי הרוח. גם מאכלו יהא נקי, ולא יאכל מעדני מלך, אך מאכל בינוני ומשקה בינוני, לפי השגת ידו, ולא ישתה ולא יאכל בכלים מאוסים, פן יעבר על "אל תשקצו את נפשתיכם" (ויקרא יא, מג), אלא הכל יהא בנקיות. גם שולחנו, גם מיטתו תהיה נקיה, וכל ענייניו יהיו נקיים. גם גופו יהא נקי ולא מזוהם, אך יזהר לרחוץ פניו ידיו ורגליו, גם כל גופו לעתים. כאשר מצינו בהלל הזקן (ויקרא רבה לד, ג), שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצווה. אמרו לו: וכי מה מצווה זו? אמר להם? לרחוץ בבית-המרחץ. אמרו לו: וכי זו מצווה היא?! אמר להם: הן! מה אם איקונין של מלכים, שמעמידים אותו בבתי תיאטראות ובבתי קרקסאות, מי שנתמנה עליהן הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות; אני, שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב: "כי בצלם אלוהים עשה את האדם" (בראשית ט, ו), על אחת כמה וכמה. ועוד כתיב (משלי טז, ד): "כל פעל ה' למענהו" (שבת נ, ב). וכל הנזהר בדברים האלו לשם מצווה, ולא כדי להתקשט ולהתגאות, אף-על-פי שאלו דברים נראים כמו גאווה, כיון שכונתו לשם שמים יש בו מצווה. גאוות חוכמה ומעשים טובים יש בה שני חלקים: הגאווה הרעה היא, אשר יבזה בני-אדם בלבו ובפיו, וכולם קטנים ופחותים בעיניו, ומהלל ומשבח עצמו שהוא גדול בחוכמה, ומתוך כך לא יודה על האמת מרוב גאוותו, ולעולם נראה בעיניו חכמתו ועצתו ודבריו ומעשיו שהם משובחים ממעשה וחכמת עצת חבריו, ומתפאר תמיד בחכמתו ובמעשיו, כי הוא חפץ לקבל שבח וכבוד על דבריו הישרים. ועל זה אמר שלמה: "יהללך זר ולא פיך" (משלי כז, ב). הגאה לעולם יחזיק טובה לעצמו, ומתוך כך לא יטרח על התורה, כי לא יחוש על כבוד שמים, רק שיודו לו העולם שהוא אדם טוב וחכם, ובזה יש לו די, ותמיד הוא שמח במכשול חבריו ובמעוט ידיעתם, ומתכבד בקלון חבריו. וזה אחד מעשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה. אדם שכל מעשיו טובים הם, ומתהלל בהם להתכבד, דומה לתבשיל חשוב מאוד בכל אבקת רוכל וראשי בשמים, ועומד אצל האש עד שיהא מקדיח ומסריח, עד שלא שווה לאכול מחמת מרירות שרפת האש - כך האדם המתפאר במעשים, מקדיח ומסריח במהללו מעשיו הטובים. והמתפאר בחכמתו ובמעשיו שאין בו, והלוא אמרו חכמים: אם מכבדים את האדם מחמת שסוברים שהוא יודע שתי מסכתות, ואינו יודע רק אחת, יאמר להן שאינו יודע אלא אחת (ירושלמי שביעית פ"י ה"ח) - כל-שכן וכל-שכן שלא יטעה את העולם שיחזיקוהו בחוזקה גדולה שאינו בו. ודע, שאנחנו מחוייבים שיהיו כל מעשינו מיוחדים לשם הבורא יתעלה, בגלוי ובסתר, וכל מעשה עבודת אלוהים יהיה להגיע אל רצונו בלבד, בלתי רצון בני-אדם לקוות שבח על מעשהו ולקבל כבוד, אך יעשה הכל לשם האל המשקיף אל הלב, כמו שאמר הכתוב: "אני ה' חקר לב, בחן כליות" (ירמיה יז, י); ואומר: "הנסתרת לה' אלוהינו" (דברים כט, כח). לכן אם לא יזהר בחוכמה ובזריזות להינצל מן הגאווה, אף-על-פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, הוא יורש גיהנם, כי היצר אורב לו ומביא טענות וראיות להביא האדם לידי גאווה, ותהיה חכמתו לטרדו מן העולם. לכן אל יתעצל מלנצח יצר הרע יום יום, וזה נקרא מלחמה גדולה. כמו שמצינו באחד מן החסידים. שפגע באנשים הבאים מן המלחמה ושללו שלל גדול. אמר להם: שבתם ממלחמה קטנה, ועדיין אתם עתידים למלחמה גדולה. אמרו לו: מה היא המלחמה? אמר להן: היצר וחילותיו! כי כל אויב שיש לך, שתנצח אותו פעם אחת או שתים או שלוש, אז יניח אותך; אבל היצר אינו פוסק ממך אף אם יהיה ניצוח מאה פעמים, כמו שאמרו רבותינו: ואל תאמן בעצמך עד יום מותך (אבות פ"ב מד), כי כל ימיך יארוב לך אולי תעלים עיניך ממנו, ואם ינצחך בקל שבקלות - סוף ינצחך בחמור שבחמורות. ובעבור שהגאווה שורש להרבה מידות פחותות, וגם היצר משתתף ומתערב בלב האדם, וכל עניין היצר הוא להכזיב האמת ולאמת השקר, והוא מלמד את האדם להתגאות ומביא לו ראיות, ולכן צריך אתה להתחכם כנגדו. תחילת תחבולותיו של היצר הוא מקשה לבו ומגביהו וכך יאמר לו היצר: כבר הגעת למעלת חוכמה וחסידות, וראוי לך להתרצות ולהשתדל למצוא חן בעיני העולם, ולהחניף להם לגלות להם חכמתך וצדקתך כדי שיאהבוך, ויביא לך ראיה מדברי רבותינו: כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו (אבות פ"ג מ"י). וכל זה ראיות שקר, כי אותה הסברא היא ענף מן הגאווה. אבל העניין הזה הוא כמו שאמר הכתוב: "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו" (משלי טז, ז). וכך פרוש העניין: אם האדם לא יתהלל לפני בני-אדם ולא ישתדל למצוא חן בעיניהם בעשותו מעשיו הטובים, ואף-על-פי-כן אוהבים אותו, זהו ראיה גדולה שהקדוש-ברוך-הוא אוהב אותו, וזרה לו אהבה בלבות בני-אדם, ושם לו שם טוב על לשונם. ואמת הוא שונאם כשאינם מקיימים את המצוות, כי אין הקדוש-ברוך-הוא אוהב אלא לומדי תורה ומקיימים אותה. אחר-כך יסיתך היצר לגלות חסידותך ומעשיך הטובים לפני העם, ומביא ראיה: אולי יעשו גם הם כמוך? וגם זה נמשך מן הגבהות. אף-על-פי שמצינו כמה גדולים שנשתבחו (סוכה כח, א) -לא עשו אלא לפני תלמידיהם וחבריהם כדי שימשכו אחריהם ויחזיקו במעשיהם, ודאי זה מצווה כדי לחבב להם מעשים טובים, ואפילו בפני אלו לא יתגאה בלבו באמרו "זה אני יודע" או "זה אני עושה", אבל לפני העולם באמת אסור לגלות להם. גם אם תלך בענווה ותעמוד להתפלל באריכות ותלמד בקביעות, יפתך היצר להתגאות ויאמר לך: עתה הרואים אותך בני-אדם יחשבוך ויכבדוך בעבור דרכיך הטובים, ויש רווח גדול בזה, מתוך שאתה חשוב בעיניהם יקבלו מוסרך ותוכחתך. כל זה הבל, כי בעשותך מעשה הטוב לשם הבורא ברוך הוא לבד, דברי תוכחתך יתקבלו בפני העולם גם אם לא תחשב כך, כי אין קבלת התוכחה תלויה במחשבותיך. ואחרי שתסתלק מכל זה, יסיתך היצר ויאמר לך: לא יתכן שתהיה עבודתך שלמה עד שתתרחק מהן לגמרי, כגון שתכסה מעשיך הטובים ולהורות הפוך ממה שהיה כבר בלבך. תתפלל קצר, וכשתרצה ללמד שום חוכמה - תתייחד, ולא ידע שום אדם זולת הבורא ברוך הוא, ולא תראה שום מידה טובה, אך להראות העצלות במעשה העבודה, כדי שלא יצא לך שם ותפסיד שכרך, ולא תצווה על הטוב ולא תזהיר מן הרע, ולא תודיע חכמתך לאיש זולתך, ולא תראה סימן ירא-שמים ולא אות, כגון תפילין ומזוזה וציצית, אלא תתנהג במנהגם ותלך בדרכיהם, ותהיה מערב עימהם במאכל במשתה ובחדווה וברוב השחוק. כל זה מענייני היצר ללכוד בני-אדם ברשתו, והעושה עניין זה לשם מצווה, מפסיד אלף אלפים יותר משכרו, ודומה לבורח מאש קטנה לאש גדולה. אך הישר הוא: להתפלל בכוונה באריכות, ויצווה על הטוב ויזהיר מהרע, ויעשה כל הטובות בגלוי ובסתר, ואם יכבדוהו על זה וישבחוהו - אין מזיק לו בשבח, אחרי שלא כוון לזה בשעת המעשה. לכן בעת אשר תעשה מעשה הטוב, תבחין בעצמך ממי אתה מקווה הגמול, אשר מהאל - הוא שלם, אבל אם מאחרים - אינו שלם. וגם תבחין אם זה המעשה אשר תעשה לפני העולם, אם היית עושה בייחוד בחדרי חדרים בזה העניין אשר אתה עושה ברבים, ואם יתברר לך זה, אז מעשך שלם. כל מה שספרנו נגד יצר הרע אינו כי אם טיפה מהים נגד מה שהוא חייב להיזהר בו, כי בכל דבר ובכל מעשה ובכל מידה בא היצר לשחת ולקלקל, ופתחנו פתח להודיע עניין היצר למי שלא ידע תחילת דרכיו. והחכם יבין, וימהר לסלקהו מתוכו, "וטהר ידים יסיף אמץ" (איוב יז, ט). הגאווה במעלת החוכמה משובחת והגאווה נגד הרשעים היא משובחת מאוד, להוכיחם ולהכלים אותם, ולא ייכנע להם, ויצווה על הטוב ויזהיר מהרע כפי יכולתו, אף-על-פי שזה דומה בעיני העולם כמשתרר וכמתגאה, אחרי שלבו לשם שמים הרי זה משובח. ולא ייכנע לרשעים, כמו מרדכי שלא נכנע להמן (אסתר ג) ובכל מקום שיש מצווה - עליו לעשות, ולא ייכנע כלל לרשעים לעזוב הטוב מפני השפלתו לפניהם. וזה צריך חוכמה מתי ישתרר נגדם בדבר מצווה, כי פעמים אינו שווה שיעמוד נגדם, שאם יעז פניו נגדם בעבור מצווה אחת, יפסיד אותם מאה מצוות. לכך צריך החכם להתבונן לפי השעה והעניין, ולפי זה יסדר מעשיו, כי יש דבר שצריך לעזוב בשבילם, ויש דבר שלא יניח בשבילם בשום עניין. וצריך בגופו ובמאודו לעמוד נגדם, ולא ייכנע להם. וכל זה בדבר מצווה, אבל בעניין משא-ומתן ייכנע לפניהם ויעשה עימהם לפנים משורת הדין בכל דבר, וזהו מצווה גדולה. ומי שיש בו מידת הגאווה, צריך להשתדל ולשוב ממנה וכיון שהגיע דברינו עד הנה לדבר על הגאווה, שמע דברי חכמים. חכם אחד אמר: |
מי הוא אשר לא תיפרד ממנו הדאגה? זה המבקש לעלות מעלה שהיא למעלה ממנה.
|
| ואמרו: |
מי שמחזיק עצמו בחזקת [בר] דעת, מחזיקין אותו בני-אדם לשוטה.
|
| ואמרו: |
סמוך לגאווה - מעללים רעים. ומי שיש בו מעללים רעים, תהיה עליו שנאת הבריות, והנפשות נוטות מעליו.
|
| ואמר חכם אחד: |
כאשר נעימות הצורה אור הגוף, כך נעימות המידות אור הנפש.
|
| ואמר עוד: |
אין החשיבות בנפש שיהיה המלך מתגאה, כל-שכן בני-אדם אחרים זה אל זה.
|
|
ואמר, שהיה מלך אחד יושב על כסא מלכותו, ולפניו היו כסאות זו למעלה מזו. ואמר להם המלך: איך ישבתם זה למעלה מזה בלא רשותי? והשיב העליון: גודל יחוס משפחתי הושיבני ממעל לרעי. ואמר השני: עליתי על אשר תחתי מפני רוב חכמתי. וענה השלישי: שפלות נפשי ודכאות לבי הושיבני תחתיהם. והעלהו המלך וגידלו. ועל זה נאמר: "כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב" (משלי כה, ז). בעת שרואה אדם שמידת הגאווה מתגברת עליו, צריך לחשב דברים המבהילים את לבו, שבא מטפה סרוחה, וישוב לעפר ורמה, ויתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, ויחשוב כמה גאים שנתגאו ועברו מן העולם, נשתכחו והיו כלא היו מעולם, ומה הועילה להם גאוותם. גדר להתרחק מן הגאווה ומשאר מידות רעות: כיצד? אדם שהיה רגיל ללבוש בגדים חשובים ומתוקנים כמלבושי גסי הרוח, ורוצה לשוב מזה - אם ילבש בגדים טובים ויתקן אותם במידה בינונית, בזה לא יעקר מלבו הגאות; או אם היה מנהגו להתכבד ולהשתדל בדבריו או בשאר מעשיו - אין תקנה לתקן עד שינהיג עצמו בביזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי הסחבות המבזים את לובשיהם, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקר גבה-הלב ממנו. וכן מי שהוא בעל חמה וכעס הרבה, תחילה ינהג עצמו שאם הכו אותו או קללו אותו לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן רב עד שיעקור שורש הגאווה ממנו, ואז יחזור וילך בדרך האמצעי, וילך בה כל ימיו. ועל דרך זה יעשה בכל המידות הרעות: מתחילה יתרחק ממנה עד שלא יוכל להתרחק יותר, וינהג בזה זמן רב, ואז יחזור ויתפוס הדרך הבינוני. ועניין זה הוא רפואה שלמה לכל מידות רעות. ומי שדעתו נמשכת לעבוד הבורא ברוך הוא בכל חלק וחלק במידה המובחרת, ישים זה הדרך לפניו ולפני חברו. ועל זה נאמר: "ושם דרך, אראנו בישע אלוהים" (תהילים נ, כג). |
