שער העשרים וששה - שער התשובה

- ה מ ש ך -



ויש ארבעה דברים בענייני התשובה:
הראשון - השב מחזק הכרתו את אלוהיו, והוא כמו עבד הבורח מאדוניו, וכשחושב בטוב אשר גמלו, שמרצונו מבקש מחילה ממנו. ובכמוהו אמר הכתוב: "אם תשוב ישראל נאום ה' אלי תשוב" (ירמיה ד, א) - קודם בוא העונש; ואומר: "שובו אלי ואשובה אליכם" (מלאכי ג, ז).

והשני - ששב מחמת שיש לו מוכיחים המכלימים אותו עד שישוב, והוא כעבד שברח מאדוניו, ופגע בו עבד נאמן והוכיחו והכלימו על שברח מאדוניו, ומייעץ אותו לשוב, והבטיחו שימחל לו, ושב אליו ונכנע.

השלישי - כשהוא רואה עונשים שהבורא יתברך מעניש למי שיצא מדרכיו, אז ישוב אל ה' מיראת עונשו, והוא כעבד הבורח מאדוניו, כשישמע העונשין שעשה למי שברח ממנו, ואז ישוב.

הרביעי - שבא עליו עונש וצרות ושב, והוא כעבד שברח, ופגעו בו לסטים ותפשוהו ויסרו אותו על בריחתו, ושב. והמשכיל יאחז תשובתו בדרך הראשון, ולשוב מאהבת גדולתו.

ששה דברים יעוררו לב האדם לשוב:
האחד - כאשר תמצאנה את האיש צרות, ישיב אל לבו ויאמר: אין זה כי אם מחמת עונותיו ודרכיו הרעים, וישוב אל ה' וירחמהו, כמו שנאמר: "ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (דברים לא, יז). והתשובה הזאת לפני השם, לא כמנהג בשר-ודם - כשיחטא איש לאיש ובעת צרתו מתחרט ונכנע אליו מפני שהוא צריך לעזרתו, זאת החרטה היא גרועה בעיניו, כמו שאמר יפתח: "ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם" (שופטים יא, ז); אבל מן חסדי האל יתברך שהוא מקבל תשובה מתוך צרה והוא מתרצה בה, שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך, כי כשלת בעונך" (הושע יד, ב), וכתיב: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וגו'" (משלי ג, יב). ואם אין האדם עושה תשובה בעת צרתו, אז עונשו כפול, כמו מלך בשר-ודם, אם איש חטא לו והוא מייסר אותו ואינו רוצה לקבל מוסרו, יוסיף לייסרו ויכביד עולו, וכן מידת הקדוש-ברוך-הוא, כדכתיב: "ואם עד אלה לא תשמעו לי, ויספתי ליסרה אתכם" (ויקרא כו, יח). ואם לא יתבונן שהרעות באות עליו מפני חטאיו, אלא יאמר מקרה הוא, בזה יש קצף גדול על האיש ההוא, שאינו מאמין שמחמת עונותיו באין לו יסורין. תדע ותשכיל, כי מוסר השם ברוך הוא שהוא מייסר את האדם, הוא עושה להיטיב לו שתי טובות:
האחד - לכפר חטאיו, כמו שנאמר: "ראה עניי ועמלי, ושא לכל חטאותי" (תהילים כה, יח).
השני - כדי להוכיחו ולהשיבו מדרכיו הרעים, כמו שנאמר: "אך תיראי אותי, תקחי מוסר" (צפניה ג, ז). ואם לא עשה תשובה מפני הצרות, אז אוי לו, שסבל יסורין ולא נתכפרו עונותיו, ועוד נכפלו עונשיו, שאינו מאמין שבעבור חטאיו נתייסר. ויש על הבוטח בשם ברוך הוא לידע, כי הצרות הם לטובתו ולהיטיב באחריתו, שנאמר: "אל תשמחי איבתי לי, כי נפלתי קמתי, כי אשב בחשך ה' אור לי" (מיכה ז, ח); ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: אלמלא שנפלתי, לא קמתי; ואלמלא שישבתי בחשך, לא היה אור לי (שחר טוב כב ז). לכן כל איש, כשיש לו צרה בגופו או בממונו או בבניו, יתן לבו להתענות בעת צרתם, כאשר תקנו חכמינו זיכרונם לברכה (תענית י, א). לכן בעת צרה יחפש במעשיו; חפש ולא מצא עון, בידוע שייסורין של אהבה הן (ברכות ה, א).

השני - כאשר יבואו ימי הזקנה ויראה חלישות כוחו, אז יחשוב אחריתו ויזכור קצו, וישוב אל השם וירחמהו. ומי שאינו חוזר לעת זקנתו, יהיו עונשיו כפולין, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ארבעה אין הדעת סובלתן: דל גאה, עשיר מכחש, זקן מנאף ופרנס מתגאה על הצבור בחנם (פסחים קיג, ב). וכשאדם רואה שימיו הולכים, ובנין גופו מתדלדל והולך, וזהו התחלת הנסיעה שהוא נוסע לבית עולמו, הלוך ונסוע יומם ולילה - זהו תימהון גדול, איך לא יתן אל לבו להכין צידה לדרכו הגדול והרחוק! אין זה בא אלא מחמת מעוט אמונה, והם חוטאים לשם ברוך הוא מאוד, שלא יראו אור התשובה. והם כמו חולה שאינו מרגיש בחוליו, ומתוך שאינו מרגיש חוליו לא יחשוב על הרפואה, כך זה האיש אינו מרגיש חטאיו ואינו מתבונן לקצו, ועל-כן לא יחוש לתקן ענייניו. ויש אנשים, אשר כל חפצם וכל מחשבותיהם וכל ענייניהם - על עניני גופם, ועוסקים כל היום בהבלי העולם, ולא יתנו חלק לתורה וליראה את השם ברוך הוא, כמה הם במדרגה התחתונה! לכן מי שהלך בשרירות לבו בנעוריו, לעת הזקנה יתן אל לבו לגרש מקרבו עניני העולם הזה, ויתייחד תמיד להתבונן ביראת השם ולבקש תורה ומצוות.

השלישי - כאשר ישמע מוסר חכמים וישמע המוכיחים אותו, בזה יעורר לבו לחזר בתשובה ויקבל עליו כל דברי התוכחות; ואחר שיקבל, אז יזכה זה האיש זכות גדולה, ובשעה קטנה יוצא מאפלה לאור גדול, ויש לו שכר וזכות על כל המצוות ועל כל המוסרים, כיון שגמר במחשבתו לקבל עליו. ואשרי לזה המקבל, שזכה בשעה קלה. וכן אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: "וילכו ויעשו בני ישראל" (שמות יב, כח) - וכי מיד עשו? והלוא לא עשו עד ארבעה-עשר לחדש! אלא כיון שקבלו עליהם לעשות, מעלה עליהם הכתוב כאלו עשו (מכילתא שם). ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה (אבות פ"ג מ"ט, אבות דר"נ כב): כל שמעשיו מרובין מחכמתו - חכמתו מתקיימת, שנאמר: "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז). פירוש זה העניין: אדם שקבל על עצמו בלב נאמן לשמור ולעשות את כל דברי התורה, ולעשות כאשר יאמרו לו חכמים, ואחרי אשר קבל לקיים הכל, דורש וחוקר ושואל לחכמים מה לעשות, אז יש לו שכר אפילו מאותן המצוות והמוסרים שאינו יודע, כיון שקבל עליו וגמר בלבו לעשות, כמו שאמרו ישראל על הר סיני "נעשה ונשמע", שהקדימו עשייה לשמיעה (שבת פח, א), וכעניין אחר לא יתכן שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו. וכעניין זה נאמר בדניאל איש חמודות, כדכתיב: "אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלוהיך נשמעו דבריך" (דניאל י, יב), אלמא כשאדם נותן אל לבו לעשות הטוב מיד מתקבל לרצון לפני השם ברוך הוא. ומי שאינו מתעורר לשוב מחמת מוכיחיו, הלוא יהיו עונשיו כפולים.

הרביעי - כשיקרא האדם מצוות האל, ויקרא בנביאים ובכתובים ובדברי חכמי התלמוד, ויראה האזהרות והעונשין והמצוות והמוסרים הנעימים, אז יתעורר בלבו ויחשוב: איך אקרא עניין התורה כמשל בעלמא, אך אתן אל לבי דברי התורה לשמור ולעשות כל אשר אקרא, כמו שכתוב אצל יאשיהו: "ויהי כשמע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו" (מ"ב כב, יא), ובעניין עזרא נאמר: "כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה" (נחמיה ח, ט). ואדם שלא ישית לבו לדברי השם ברוך הוא, רבו על זה פשעיו, כמו שנאמר: "ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם" (ירמיה לו, כד). ואמרו חכמים (ירושלמי ברכות פ"א ה"ב): כל הלומד ואינו מקים, נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאוויר העולם. ונאמר: "אכתב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" (הושע ח, יב); ונאמר: "איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו, אכן הנה לשקר עשה עט שקר ספרים" (ירמיה ח, ח).

החמישי - כאשר יגיעו עשרת ימי-תשובה, אז כל אדם יעורר לבו ויזדעזע נגד יום הדין, כי יחשוב כי כל מעשיו בספר נכתבין, ובעת ההיא האלוהים יביא במשפט את כל מעשה וכל נעלם אם טוב ואם רע, כי האדם נדון בראש-השנה וגזר-דין נחתם ביום-הכיפורים (ר"ה טז, א). הלוא בשעה שמביאים האדם למשפט לפני מלך בשר-ודם, הלוא יחרד חרדה גדולה, וישית עצות בנפשו, ולא יעלה על לבו לעשות שום דבר אחר זולתי למצוא זכות איך ינצל מן המשפט, לכן מה נואלו ומה נשתטו אלו שאינן יודעים איך יהיה משפטם, ועוסקים בדברים בטלים זולתי התשובה למצוא חן לפני הדין הגדול. לכן ראוי לכל ירא-שמים למעט עסקיו באשמורת ולהתעסק בדרכי התשובה, לא שיעשה כענייני העולם, שמתעניין ומקדימים להתפלל, אבל אינן עורכים מערכות נגד העונות לסלק מהן כל דבר מכער, כי כל איש שמתפלל ומתענה ומתודה ואוחז דרכיו הראשונים - אין זה דרך התשובה, אלא יתעורר האדם לשוב בתשובה שלמה בעשרת ימי-תשובה, שהם עת רצון והתפילה נשמעת בהם, כמו שנאמר: "בעת רצון עניתיך, וביום ישועה עזרתיך" (ישעיה מט, ח). ואמרו רבותינו: "דרשו ה' בהמצאו" (שם נה, ו) - אלו עשרה ימים שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים (ר"ה יח, א). ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (יומא פה, ב) כי יום-כפור מכפר עם התשובה, על-כן הזהירנו הכתוב שנשוב ונטהר לפני השם ברוך הוא בתשובותינו, ויכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו.

השישי - לעולם יראה אדם עצמו כאלו הוא נוטה למות, ולא יאמר "כשאזקין אשוב", שמא ימות קודם שיזקין, על-כן בכל עת יכון לקראת אלוהיו, כי אין אדם יודע עתו, על-כן יעורר את נפשו להיות טהור להשיב רוחו בטהרה אל האלוהים אשר נתנה בו, ויחפש מעשיו בכל רגע, כמאמר רבי אליעזר (שבת קנג, א): שוב יום אחד לפני מיתתך. אמרו לו תלמידיו: רבנו, וכי אדם יודע מתי ימות? אמר להם: ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה, ויהיה מתקשט בכל שעה כאלו עתה יבוא לפני המלך הגדול (עיין קהלת-רבה ט ו). לכן ידאג אדם לעולם, אפילו כשהוא שלו ושקט, וירעד מיום המות, שאז צריך לתן דין וחשבון, ויתוודה בכל עת בלב נשבר ונדכא כאלו עתה ימות, ויהא מורא שמים עליו. ויש לאדם לחדש מצווה בכל יום, אולי הגיעה עת מותו, ואם יעשה כך אז אינו חסר מכל המצוות אפילו אחת, כי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (עיין קהלת-רבה ג כד): כל העושה מצווה אחת סמוך למיתתו, דומה למי שקים כל התורה כולה. לכן יקיץ האדם משנת תרדמתו ויתעורר להבין אחריתו, לקשט עצמו בתכשיטי המצוות להיות לפני האלוהים בכל רגע.

ארבע מיני תשובות הן:
תשובת הבאה,
תשובת הגדר,
תשובת המשקל
ותשובת הכתוב.

תשובת הבאה כיצד?
אם חטא באשה או בגנבה, ובאה האישה או אותו עון לידו, והיה יכול לחטוא כבראשונה, והוא עדין בחוזק תאוותו ובחשך יצרו, ולבו בוער אחריה והיא מתרצית לו, ועוצר רוחו ומנתק תאוותו מיראת-שמים לבד, זהו תשובה שלמה.

תשובת הגדר כיצד?
לא יראה שחוק נשים ובתולות, ולא יסתכל באשה בפניה או בין דדיה, ואפילו באשתו בעוד שלא טבלה; וכן יעשה גדר לכל המצוות.

וכתב הראב"ד ז"ל: וראינו לרבותינו, שהיו חסידים גמורים, והיו גודרים עצמם בכמה גדרים. והיה מהם מי שפרש מאשתו אחרי שקים מצוות פריה ורבייה, וכל אחד ואחד היה גודר עצמו לפי מה שהיה מכיר את עצמו, אדם שיש לו תאווה לעבירה אחת ואין לו תאווה לעבירה אחרת, כגון לאחד יש תאווה לזנות ולא לגנב, ולשני יש תאווה לגנב ולא לזנות. לכן כל אחד יעשה גדרים לפי מה שרואה שיצרו מתגבר עליו: אם דעתו נמשך לגנבה - יתרחק מלקבל פיקדונות ולהשתדל בשל אחרים, וכן בעניין הזנות - יגדר עצמו גם במותר לו, וכן יעשה גדרים לכל דבר, וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה על אברהם אבינו, עליו השלום, שהיצר השלים עמו (ב"ר נד, א), ועל זה נאמר: "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו" (משלי טז, ז); דוד המלך עשה מלחמה עם יצרו, וראה שלא היה יצרו רך וטבעו נוח, ולא היה יכול לו, ועמד והרגו, שנאמר: "ולבי חלל בקרבי" (תהילים קט, כב). פירוש: אברהם היה יצרו רך, וטבעו נוח וערב, ולא היה צריך לעשות עמו מלחמה, כדאמרינן: בתחילה לא היה אברהם מלך אלא על מאתים ארבעים ושלושה איברים, ולבסוף המליכו על מאתים ארבעים ושמונה איברים, והוסיף לו ממשלה על שתי עינים ושתי אוזניים וראש הגויה (נדרים לב, ב); אבל דוד היה לעולם יצרו קשה וחזק, והיה צריך לעשות עמו מלחמה בכל יום, וכאשר ראה שאינו יכול לעמוד בו, עמד עליו והרגו. יש אומרים, שהרגו בתענית; ויש אומרים, שפרש מן האישה לגמרי, כי ירא שמא מן ההיתר יסיתו לאיסור. ובין כדברי זה ובין כדברי זה, אחרי שראה שיצרו מתגבר עליו, שם פניו להכניעם ולהלחם עמו עד שהכניעו והכריעו.

הגדר המועיל להכנעת היצר הוא רעבון הנפש, למעט התענוגים וההנאות במאכל ובמשתה, רק שייהנה מן הריח הטוב, והן רחיצת חמין למי שהחמין ערבין עליו, והמאכל המועט יהיה מתובל ומתוקן יפה בעבור שיערב עליו ותהיה נפשו מקבלתו ומתפיסת במעט ממנו. ולעולם יניח מעט מכדי צרכו ומהשלמת תאוותו, ולא ישתה יין כי אם מזוג, כדי שלא ישתכר. ועל זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: סעודה שהנאתך ממנה, משך ידך ממנה (גטין ע, א). ושני תקנות יש בעניין:
האחד - שלא תזיקנו אכילתו,
והשני - היא כניעת היצר ושבירת תאווה. וכמו שבארנו בסעודה, כן הדרך בכל ההנאות ותענוגים שבעולם, שלא ימלא אדם כל תאוותו, ואין צריך לומר שישמר אדם עצמו מן המאכלים שהוא מכיר שהם מזיקים אותו, כי האוכל דברים שמזיקים אותו ואפשר לו במאכל אחר. הרי הוא פושע בגופו, מפני שהולך אחר תאוותו ואינו חושש על אבדת גופו, והרי זה דרך יצר הרע ועצתו, שמסיתו מדרך החיים אל דרך המות. וידע כל חי שאין דרך ליצר הרע אלא דרך הסתה: מתחילה מסיתו אל המותר למלא תאוותו, ואחר שהורגל למלא תאוותו מן ההיתר, והרעיב נפשו להיות שוקקה בכל עת למלאת תאוותו, אז מסיתו אל האסור הקל, ומן הקל - אל החמור. על-כן היזהר בהיתר לעשות גדר למעט תאווה מן המותר, ואז אם יעלה בלבך האסור, מזה אתה נושא קל-וחומר בעצמך, ומובטח לך שאתה פורש מן ההרהור וכל-שכן מן המעשה.

ואל יתענה אדם עינוי נפש, פן ייחלש לבו ויתערב מוחו, ויהיה הפסדו מרובה משכרו, כי יבטל מן התורה, שילך בטל מן החלשות, ואפילו בשעה שלומד לא יוכל לדקדק כראוי ולהבין העניינים, לפי שאין תורה נקנית אלא מתוך שמחה. ואל ימנע עצמו מכל שמחת מצווה ומכל הנאת מצווה, כדי שיהיו עיניו פקוחות כנגד היצר הרע, ויהיה נזהר עליו פן ימלא כל תאוותו. ואם ייחלש לבו על מעוט אכילתו, טוב לו שיאכל שתי פעמים ביום מעט מעט, ולא ימלא כרסו בפעם אחת. ואם לא יזדמן לאכול שתי פעמים, יהיה אצלו מן המרקחת המשמחת הלב, ויאכל ממנה מעט ויתחזק לבו. גם אם יראה בעיניו שיהיה צריך להתענות יום או יומיים בשבוע, יתענה לפי תקנתו, כי היושב בתענית והוא צריך לו - נקרא קדוש, ובלבד שלא יתבטל מן התורה ומן המצוות עבורה.

כל אדם יכול לדעת בעצמו איך יגדר לפי ענייניו, והראש לכל הגדרים - שישמור עיניו ממה שאינו שלו, ואם ימעט ראייתו ממה שאינו שלו, נקרא צנוע ובישן, כמו שאמרו (שבת נג, ב) על אותה אשה, שהייתה גדמת, ולא הכיר בה בעלה עד יום מותה, ואמרו עליו: כמה צנוע איש זה, שלא הכיר באשתו! ואם ישמר עיניו, נמצא שלבו שמור; ומתוך שלבו ועיניו שמורים, נמצא כולו שמור.

תשובת המשקל כיצד?
כפי הנאה שנהנה מן העבירה יעשה לו צער בתענית ובמעוט אכילה ושתייה, בעניין המשכב ובעניין כל ההנאות ימעט.

תשובת הכתוב כיצד?
אם בא על הנדה ויש לו בזה כרת, או שעבר על חייבי מיתות בית-דין או מלקות, יקבל עליו להצטער ולעשות צער לעצמו כעניין הכתוב בתורה. והנה הרוקח כתב איך יעשה צער לעצמו על כמה עבירות. וכן מצינו בתלמוד, שהיו רגילים בתענית אפילו על חטא קל מאוד, אפילו בדבור בעלמא, כמו שאמר חכם אחד: "בושני מדבריכם בית-שמאי", ועל זה ישב בתענית עד שהושחרו שניו (חגיגה כב, ב). וכן מעשה ברב חסדא שאמר לרב הונא: תלמיד ורבו צריך לו, מהו שיעמוד לפניו? אמר לו רב הונא לרב חסדא: לא צריכנא לך! ועל זה ישבו בכמה תעניות (בבא מציעא לג, א). וכן מצינו (תנדב"א ב) בדוד, שנסתלקה שכינה ורוח-הקודש ממנו עשרים ושתים שנה, ובכל יום ויום היה מוריד דמעות, והיה אוכל פתו באפר, שנאמר: "כי אפר כלחם אכלתי" (תהילים קב, י). אמר לפניו: ריבונו של עולם! קבלני בתשובה שלמה לפניך כדי שאזכה הרשעים בעולם, שנאמר: "אלמדה פשעים דרכיך" (שם נא, טו) - כל אדם ילמד מדוד בעניין התשובה. וכן אדם הראשון, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב מאה ושלושים שנה בתענית, ופרש מן האישה, והעלה זרזי תאנים על בשרו (ערובין יח, ב).

ואם אדם עשה תשובה וחוזר לסורו, אפילו עושה כן הרבה פעמים, לעולם יכול לעשות תשובה, אך יש להחמיר בתשובה שניה ושלישית יותר מבראשונה. וגרסינן בירושלמי (פאה פ"א ה"א): מי שהיה רשע כל ימיו ועשה תשובה, הקדוש-ברוך-הוא מקבלו. אמר רבי יוחנן: ולא עוד, אלא כל עבירות נעשו לו כזכויות. ובפרק יום-הכיפורים (יומא פו, ב): אם עשה תשובה מאהבה, זדונות נעשו לו כזכויות; מיראה, זדונות נעשו לו כשגגות. וכל אותן שאין להם חלק לעולם הבא ונדונים בגיהנם לדורי-דורות - דווקא אותן שמתו ברשעתם, אבל אם עשו תשובה, אין לך דבר שעומד בפני בעלי-תשובה. ולא יחשוב אדם: הואיל וחטאתי והחטאתי אחרים לא אוכל לשוב, ומרפה ידו מן התשובה - חלילה מעשות זאת, כי אמרו בפרק חלק (סנהדרין קב, א): אפילו ירבעם, שחטא והחטיא, הקדוש-ברוך-הוא אמר לו "עתה תשוב", ולא רצה. (פרקי ר"א פמ"ג) צא ולמד מאחאב מלך ישראל, שגזל וחמד ורצח, וקרא ליהושפט מלך יהודה ונתן לו מלקות בכל יום שלוש פעמים, והיה משכים ומעריב בצום ובתפילה לפני הקדוש-ברוך-הוא, והיה עוסק בתורה כל ימיו, ולא שב אל מעשיו הראשונים, ונרצית תשובתו, שנאמר: "הראית כי נכנע אחאב מלפני, יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו" (מלכים-א כא, כט), ואמרו בפסיקתא (פסיקתא דרב כהנא כ"ה, פיסקא דשובה): אם היה רגיל לאכול בשלוש שעות, היה אוכל בששה שעות; אם היה רגיל בששה שעות, היה אוכל בתשע שעות. ומהו "ויהלך אט" (שם פסוק כז)? אמר רבי יהושע בן לוי: שהיה הולך יחף. וממנו ילמד כל אדם. ועוד צא ולמד ממנשה בן חזקיה, שעשה התועבות הרעות שבעולם, וקבלו הקדוש-ברוך-הוא בתשובה (פרקי ר"א מג). ותני תנא קמיה דרבי יוחנן: מנשה עשה תשובה שלושים ושלוש שנה, וקבלו הקדוש-ברוך-הוא (סנהדרין קג, א).

ועתה בדורות האלה, אשר בני-אדם חלשים מאוד בגופם ואין להם כח כבראשונה, מה יעשה אדם שחטא כל ימיו בלשון הרע ובחניפה ובכל המידות כולן, ולא נזהר כל ימיו בגופי המצוות, שלא היה מקיים אותם מחמת שלא ראה אדם מקים אותן שילמד ממנו, ולא חש כל ימיו להתפלל ולברך הברכות, וכן בכל המצוות - איך יסבול צער לפי מה שעבר? כי הלוא אין חקר ואין מספר לרובי העבירות לאדם שאינו מדקדק במעשיו. לכן יש לשום דרך לפני בני-אדם המתנדבים לשוב.

ויש חלוק בין אדם לאדם. כיצד? אם זה החוטא בעל-תורה, ואם יכבידו עליו בענייני הצער ובתענית, אז לא יוכל לתקן מידותיו הרעים - יש להקל עליו במיני התענית והצער, יש להורות לו שיעסוק בתורה בעסק גדול. וכן אמרו בויקרא-רבה (כה, א): אם נכשל אדם בעבירה ונתחייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה? אם הוא למוד להיות קורא דף אחד, יקרא שני דפים; לשנות פרק אחד, ישנה שני פרקים; אלמא יש כפרה ברוב למוד. ויעשה חסד ואמת, ובזה יתכפרו עונותיו, שנאמר: "בחסד ואמת יכופר עון" (משלי טז, ו). ויטרח לעשות כל מצווה ומצווה כמאמרה. ויטרח לזכות הרבים, ולגמל חסדים לבני-אדם, ולהתפלל בכוונה ובהכנעה ובקריעת הלב, ולבקש מחילה מאת ה' על כל פשעיו. וימנע עצמו משחוק וטיולים ודברים בטלים ומלשמוע חידושי העולם. וכן ימנע מכל הדברים. וישער בעצמו בשיעור מכוון איזה דבר יוכל לעשות ומה יוכל לסבול עם עסק התורה והמצוות. וישתדל לעולם שיהיה נכנע לאלוהים, ולכל הפחות יום אחד בשבוע יתענה, ובאותו היום יפנה עצמו מכל דבר שבעולם, וישב יחיד לבדו ויערך מחשבות בלבו לאלוהים להידבק בו ולהיות מר-רוח על שעמד במרד נגד המלך הגדול, ויבכה ויתאבל בשיברון הלב, וירבה בתחנונים, וירבה בתשבחות, וילקה עצמו באותו היום שלוש פעמים, ובשעה שמלקים אותו יאמר: "והוא רחום יכפר עון ולא ישחית וגו'" עד "כל חמתו" (תהילים עח, לח), וכן יאמר בכל מלקות ומלקות שלוש פעמים. וכן יעשה כל הימים, עד שימצא חן לפני המלך העליון.

ואם החוטא הבא לעשות תשובה הוא אדם שאינו יכול ללמוד, או שהוא מטופל, או שהוא עם-הארץ, או שהוא למדן אך אינו יכול לכף עצמו לשמור את כל דברי הספר הזה - לכל אלה יש להחמיר לסבול יסורין קשים. ואין הייסורין שווים לכל אדם, כי יש אדם שהוא בריא מאוד, ויש שהוא חלוש. הלוא בהיות בית-דין בירושלים בלשכת הגזית, והיו דנים דיני נפשות ומלקויות, היו אומדים במלקויות כפי כח האיש הנלקה, וכך יש לעשות עכשיו הכל לפי עניין האיש. יש אדם, אם מחמירים עליו בעניין הצער, יעזוב לגמרי ולא יעשה תשובה, לכן צריך החכם לחקור עניין האיש ולהורות לפי ראות עיניו.

ועתה יש לכתוב עניני הצער לפי כל עבירה ועבירה
הבא על הגויה - יתענה וילקה, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין לכל הפחות ארבעים יום, או יתענה שלושה ימים לילה ויום שלוש שנים, פעם לשנה. ואם אחר התשובה חזר לסורו, יחמיר יותר עליו: בימות החמה ילך במקום נמלים הרבה וישב ביניהם ערום, ובימות החורף ישבור הקרח וישב במים עד החוטם. ואם עוד יחזר לסורו, יחמיר עליו יותר ויותר.
המוציא שכבת-זרע לבטלה - יתענה ארבעים יום, ואפילו אינם רצופים, וישב במים בימות החרף כדי צלית ביצה וגמיעתה כל ארבעים יום, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ודבר חם לבד משבתות וימים-טובים, וירחץ הראש מעט במים, פעמים או שלוש, כל אותן ארבעים יום.
אם חבק או נשק אשתו נדה - יתענה ארבעים יום.
הבא על אשתו נדה - יתענה ארבעים יום רצופים, וילקה בכל יום, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יאכל מאכל חם לבד משבתות וימים-טובים, ולא ירחץ כל אותן הימים, ויתוודה בכל יום.
המנשק שאר נשים או מחבקם - יתענה שני וחמישי, וירחק מפתח ביתם.
רבע בהמה, חיה או עוף - יתענה ולא ירחץ ארבעים יום, ולא יסתכל בבהמה חיה ועוף בשעה שנזקקים זה לזה.

רוצח - ילך בגולה שלוש שנים, וילקה בכל עיר ועיר, ויאמר "רוצח אני". ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא יגלח שער ראשו וזקנו אלא פעם אחת בחודש. ויקשר ידו אשר רצח בה בזרועו ובצווארו, וילך יחף, ויבכה על חטאתו, ויתענה בכל יום עד שיגמור תעניתו וגלותו. ואחר-כך יתענה שנה אחת שני וחמישי. אם יחרפוהו - ישתוק. ואותן שלוש שנים לא ילך בטיול ושחוק. וכשיגלה, ישכיב עצמו לפני פתח בית-הכנסת, ויעברו עליו העוברים ושבים, אך לא ידרכוהו.

משומד - יסיר מלבושיו הנאים, ויתאבל ויבכה ויצטער כל ימי חייו, וישפיל רוחו וגאוותו, ויתוודה שלוש פעמים בכל יום, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין כי אם בשבתות וימים-טובים. וירחץ מעט ולא יחף ראשו כי אם פעם אחת או פעמים בחודש. ולא ילך לשחוק ולא לנישואין כי אם בברכת נישואין לבדה. וירחק מעבודה-זרה ועובדיה, ולא ישב אצל גלחים וכמרים, ולא במקום שמדברים דברי מינות, ויתרחק מפתח ביתם ולא ייהנה מהם. ומיד כשישוב צריך טבילה. ויסבול צער ויסורין כנגד חטאיו, כי כפר בעיקר וחלל שבתות ובעל נכריות ועבר כריתות ומיתות בית-דין, לכן צריך ייסורים גדולים ותשובה גדולה.

הבא על אשת איש או נערה המאורסה, הרי זה אסורה על בעלה, כיון שנתרצית, וחייב עליה מיתת בית-דין, לכן יסבול צער הקשה כמיתה: בימות החורף ישב בשלג או בקרח בכל יום פעם אחת או פעמים או שלוש פעמים. ובימות החמה ישב לפני זבובים או לפני הדבורים, או שאר ייסורים הקשים כמיתה. ויתוודה בכל זה בבכי ואנחה. ושנה תמימה לא יאכל מאכל חם, ולא ירחץ כי אם בערבי-שבתות וימים-טובים מעט. ולא יראה שום שחוק, רק לשמוע ברכות חתנים. ולא יעדן עצמו בשום דבר. וילקה בכל יום. וישכב על הארץ או על דף אחד בלא כר וכסת, כי אם בשבתות ויום-טוב ישכב על תבן וקש וכר בראשו, עד כי יסיר הרוח הגסה שבו ואותה תאווה. וחיי צער יחיה, וילבש שק על בשרו, ולא ידבר מעניין תאוות נשים, ולא יסתכל בנשים ובתכשיטיהן אפילו כשאינן עליהן, ולא ישמע קול נגונן, ולא יהיה עסקו עם הנשים כלל, לא ברמיזה ולא בשום דבר, ואפילו עם אשתו כשהיא נדה לא יתייחד עמה בשום יחוד.

הנשבע לשקר או מעל בחרם - יש לו ללקות כמה פעמים כל ימי חייו, ויתוודה ימים רבים, ולאחר כן יזהר לבלתי ישבע אפילו באמת, לא בתורה ולא בנשמות אבותיו, אך ידור בחיי ראשו; אבל ישבע לקיים את המצוות. ויזהר שלא יוציא שם שמים לבטלה מפיו, ויזדעזעו איבריו כשיזכיר את השם ברוך הוא, ויזהר בברכה לבטלה; ואם שגג וברך ברכה לבטלה, יאמר אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואותם המרגילים בפיהם ובפי זרעם להזכיר שם שמים לבטלה, אוי לנפשם ולזרעם, כי כן למדו לשונם. לכן ישמר ויגדר עצמו וזרעו וחבריו הנשמעים לו מלהזכיר שם שמים לבטלה. ואם הוצרך זה השב לעשות שבועה לבעל-חובו אפילו באמת, יתענה אותו היום בכל שנה.

אם הורגל לדבר בבית-הכנסת ולעשות שחוק וקלות-ראש - מעת שישוב יזהר שלא ידבר בבית-הכנסת שום דבר של חול. ואפילו שלא בשעת התפילה, וישב במורא גדול ויתפלל בהכנעה. ויתענה ארבעים יום, בין רצופים בין מופלגים, וילקה בצנעה בכל יום.

המכה חברו וצערו, בין בממון בין באונאת דברים - אין לו כפרה אם לא ירצה את חברו, ואין יום-הכיפורים מכפר אלא עבירות שבינו ובין המקום, אבל שבינו ובין חברו צריך לפייסו (יומא פה, ב). המגביה ידו על חברו, אף-על-פי שלא הכהו, נקרא רשע (סנהדרין נח, ב) - יבקש ממנו מחילה ויתכפר. המלבין פני חברו - יתענה ארבעים יום או יותר, וילקה בכל יום ויתוודה כל ימי חייו. המכנה שם לחברו - יבקש ממנו מחילה בפני רבים, ויתענה ארבעים יום, ויתוודה בצנעה בכל יום. המאנה את הגר - יבקש ממנו מחילה, וילקה, ויתוודה, ויתענה ארבעים יום.

המקניט את חברו - יביא שלוש שורות של שלושה בני-אדם, שנאמר: "ישר על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שווה לי" (איוב לג, כז). ואין צריך לבקש ממנו יותר משלוש פעמים. ואם מת - יוליך עשרה בני-אדם על קברו, ויאמר: חטאתי לה' אלוהי ישראל ולפלוני זה שהקנטתי אותו (יומא פז, א). ומתחילה ילך המקניט למי שהקניטו, ויאמר: פשעתי בך; ואם אינו מקבל - יביא עשרה בני-אדם ויבקש ממנו מחילה בפניהם. ודווקא שלא בזהו ברבים, אבל בזהו ברבים, לא די מחילה בבקשת פיוס בינו לבינו. ולא יהא המוחל אכזרי (ב"ק צב, א). ואם הקניטו והוציא עליו שם רע - אין לו מחילה עולמית. (ירושלמי ב"ק פ"ח ה"ז), אלא-אם-כן יתענה וילקה בינו לבין עצמו ארבעים יום או יותר.

המחלל את השם - חילול השם הוא עון גדול מאוד. ומהו חילול השם? אמר רב: כגון אנא, דאזילנא לבי-טבחא ושקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר. פירוש, מביא עצמו לידי חשד זלזול דגזל, והעולם לומדים ממנו ומזלזלים יותר. רבי יוחנן אמר: כגון אנא, דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין - העולם מזלזלים ולומדים ממנו להקל יותר. דבי רבי אמי אמרי: כל שחבריו בושים מחמת שמועתו. פירוש, שאומרים עליו מעשים שאינם מהוגנים, ובני-אדם לומדים ממעשיו, ונושאים קל-וחומר ממנו, ומורים היתר על גופי עבירות (יומא פו, א). אמר רבי אבהו משום רבי חנינא (קדושין מ, א): נוח לו לאדם שיעבר עבירה בסתר, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. פירוש: שלא ילמדו בני-אדם ממעשיו. ואמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירים אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. ופרש רבנו חננאל: חס ושלום שהותר לו לעבר עבירה, אלא חכמים עמדו נגד יצר הרע, שאינו מתאווה אלא אל האסור ולמלאת תאוותו, וכיון שהולך למרחוק ולובש שחורים אז לבו ישתבר וימנע מן החטא, אבל לעשות אסורים כלל וכלל לא, אך מעשים הללו משברים רע יצר הרע ומונעים אותו מלעבר, כדאמר רבי אלעאי, כי יגיעת דרכים ואכסניות ולבישת שחורים משברים יצר הרע ומונעים אותו מן העבירות. ואמרו: כל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא בא לעולם (חגיגה יא, ב). ואמרו בגמרא: אמר רב יוסף: זה העובר עבירה בסתר. ואמר רבי יצחק: כל העובר עבירה בסתר, כאלו דוחק רגלי השכינה.

חילול השם היא עבירה שיש לה פירות, כי כשעשה דבר רע אז אחרים לומדים ממנו. ומזאת העבירה יש לכל אדם לירא מאוד מאוד, כי חילול השם ישנו בכמה דברים, ואין לו שעור, כי כל המבזה מצווה אחת ומקל בכבוד שמים נקרא מחלל השם, כי אחרים ילמדו ממנו ויקלו יותר, לכן צריך אדם ליזהר מאוד בכל מעשיו, שלא ילמדו ממנו להקל ולזלזל.

עבר אדם על כריתות ומיתות בית-דין - תשובה ויום-כפור מכפר מחצה, וייסורים מכפרים מחצה; אבל נתחלל שם שמים על ידו, אין כח בתשובה לתלות ולא יום-כפור לכפר ולא בייסורים למרק, אלא הכל תולין ומיתה ממרקת (ירושלמי יומא פ"ח ה"ז, ועיין יומא פו, א). על-כן יזהר כל אדם מחילול השם, ויתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ועיקר תשובה של חילול השם - שיודיע פשעיו לנגד רבים, ויאמר: אל תלמדו ממני, כי אני חטאתי, עויתי ופשעתי, חיללתי השם יתברך באולתי. ויתענה כמה תעניות, ויתוודה בכל יום עד יום מותו.

על כל עבירה ועבירה שאדם עושה, בין בשוגג בין במזיד, כגון שנגע בנר או הדליק ואינו זוכר שהוא שבת, או שעשה בלא ידיעה - יש לו להתוודות ולהתענות לכל הפחות שני ימים, שני וחמישי; וכן על כל עבירות, גדולות וקטנות, שאדם עושה - יתענה, ובזה יש בו שתי טובות: אחת - שהתענית מכפרת,
והשנית - שימנע מעבירות, כי יחשוב: אם אעשה זה, אצטרך להתענות, וימנע מתוך כך מן העבירה. וזהו הגדר הגדול לפני כל העבירות, שיקנוס עצמו - או ליתן צדקה או לעשות צער בגופו - כשעובר. וכן יעשה לכל העבירות שהוא רגיל בהם, כגון שנאה וקנאה, ושמח לאיד חברו, ודברים בטלים ולשון הרע, או שלא התכוון בברכות ובתפילה, שזרק הברכות מפיו בלא כוונת הלב, וכל כיוצא באלו, הרבה מאוד יבדוק עצמו בכל יום באלה העניינים, אם פגע באחת מאלו ועבר עליהם, ימהר להצטער ולהתאבל ולהתוודות על איזה עון שעשה, ולבקש מחילה מאת השם יתברך בלב נשבר.

ועניין גדול הוא הווידוי
וכן שנו רבותינו זיכרונם לברכה (סנהדרין מג, ב): היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות, אומרים לו: התודה, שכן דרך המומתים מתוודים, שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא, שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע: "בני שים נא כבוד לה' אלוהי ישראל ותן לו תודה, והגד נא לי מה עשית, אל תכחד ממני. ויען עכן את יהושע ויאמר: אמנה אנכי חטאתי לה' אלוהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי" (יהושע ז, יט-כ).
ומנין שכיפר לו הוידוי? דכתיב: "ויאמר יהושע מה עכרתנו, יעכרך ה' ביום הזה" - ביום הזה אתה עכור, ואין אתה עכור לעולם הבא.
ואם אינו יודע להתוודות, אומרים לו: אמר "תהא מיתתי כפרה על כל עונותיי".

כל מצווה שבתורה, בין עשה ובין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשוגג - כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה', ואשמה הנפש ההוא. והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו-ז) - זה וידוי דברים. וכל בעלי חטאות ואשמות וכל חייבי מיתות בית-דין או מלקות, אין מתכפר להם במיתה או במלקות או בקרבן עד שיעשו תשובה ויתוודו. וכן החובל בחברו ומזיק ממון חברו, אף-על-פי שישלם לו, אין מתכפר לו עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם.

וכיצד מתודה? יאמר: "אנא השם, חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה". זהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה, הרי זה משובח. וגם זה עקר הוידוי: "אבל אנחנו חטאנו".

טוב מאוד לפרש החטא שלו בתוך הוידוי, כגון אם אכל נבלות וטרפות או שאר דבר איסור - כשיאמר "אשמתי", יאמר "אכלתי דבר אסור". ואם חטא בזנות - כשיאמר "בגדתי", יאמר "בעלתי בעילת זנות", ויפרש בה אם בעל גויה או נדה. ואם גנב - כשיאמר "גזלתי", אז יאמר "מפלוני ומפלוני גנבתי וגזלתי". ואם הוציא שכבת-זרע לבטלה - כשיגיע ל"העויתי", אז יאמר "הוצאתי שכבת-זרע לבטלה". ואם זנה עם עריות - כשיגיע ל"זדתי", יאמר "זניתי". ואם חילל שבתות - כשיגיע ל"חמסתי", אז יאמר "חיללתי שבתות". ואם חמד - יאמר "חמדתי". וכן לכל אלפא ביתא, לכל אות ואות שבווידוי יאמר מעין אותה עבירה שעשה. ויאמר בבכי: "יעזב רשע דרכו, ואיש און מחשבתיו, וישב אל ה' וירחמהו, ואל אלוהינו כי ירבה לסלוח" (ישעיה נה, ז); ואז יועיל לו. ובסוף הוידוי יאמר:
עברתי על מצוות עשה ועל מצוות לא תעשה, עברתי על חייבי כריתות ומיתות בית-דין, עברתי על התורה שבכתב, עברתי על התורה שבעל-פה, שכחתי שמך הגדול, שכחתי עול מלכותך ויראתך, ואתה צדיק על כל הבא עלינו.

ואיתא בירושלמי (יומא פ"ח ה"ז): כיצד מתודה? ריבון העולמים, הרע בעיניך עשיתי, ובדרך רע הייתי עומד, ושוב איני עושה כן. יהי רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי, שתכפר לי על כל פשעי ותמחל לי על כל עונותיי ותסלח לי על כל חטאתי. כללו של דבר: ישוב אדם מכל המידות הרעות. המידות הרעות הם צריכים חיזוק גדול מאוד, כי כבר אדם מורגל בזה וקשה לו לפרש מהן, ועל זה נאמר: "יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו" (ישעיה שם).

ואל יחשוב בעל-תשובה, שהוא מרוחק ממעלות התשובה מפני החטאים והעונות שעשה - אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד לפני הבורא יתברך כאלו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם חטא ופרש ממנו וכבש יצרו.

ואמרו חכמים: במקום שבעלי-תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות לד, ב). כלומר, מעלתם גדולה ממעלתם של אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהן כובשים את יצרם יותר מהם. וכל הנביאים כולם צוו על התשובה (ברכות שם), ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה (סנהדרין צז, ב). וכבר הבטיחה התורה, שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הם נגאלים, שנאמר: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבת אל לבבך וגו'. ושבת עד ה' אלוהיך וגו'. ושב ה' אלוהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך וגו'" (דברים ל, א-ג). גדולה תשובה, שמקרב את האדם לשכינה, שנאמר (השוע יד, ב): "שובה ישראל עד ה' אלוהיך" (יומא פו, א), ונאמר: "ולא שבתם עדי נאום ה'" (עמוס ד, ו). ונאמר: "אם תשוב ישראל נאום ה' אלי תשוב" (ירמיה ד, א); כלומר, אם תחזר בתשובה - אלי תדבק.

התשובה מקרבת את הרחוקים
אמש היה זה שנוא לפני המקום ברוך הוא, משוקץ ומרוחק ומתועב, והיום הוא אהוב ונחמד וקרוב וידיד. וכן אתה מוצא, בלשון שהקדוש-ברוך-הוא מרחיק את החוטאים בו מקרב את השבים, בין יחיד בין רבים, שנאמר: "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי" (הושע ב, א). על יכניה ברשעתו נאמר: "כתבו את האיש הזה ערירי וגו'" (ירמיה כב, ל), "אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני, כי משם אתקנך וגו'" (שם שם, כד); וכיון ששב בגלותו, נאמר בזרובבל בנו: "ביום ההוא נאום ה' צבאות, אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאום ה', ושמתיך כחותם" (חגי ב, כג).

כמה מעולה מעלת התשובה!
אמש היה זה מובדל מהשם אלוהי ישראל יתברך, שנאמר: "עונותיכם היו מבדלים ביניכם לבין אלהיכם" (ישעיה נט, ב); צועק ואינו נענה, שנאמר: "גם כי תרבו תפילה אינני שמע" (שם א, טו); ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו, שנאמר: "מי בקש זאת מידכם רמס חצרי" (שם שם, יב), "מי גם בכם ויסגר דלתים" (מלאכי א, י), "עלותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר" (ירמיה ז, כא) - והיום הוא מודבק בשכינה, שנאמר: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם" (דברים ד, ד); צועק ונענה מיד, שנאמר: "והיה טרם יקראו ואני אענה" (ישעיה סה, כד); ועושה מצוות ומקבלים אותן בנחת ובשמחה, שנאמר: "כי כבר רצה האלוהים את מעשיך" (קהלת ט, ז); ולא עוד, אלא שמתאווה להם, שנאמר: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמניות" (מלאכי ג, ד).

בעלי-תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר. ואם יחרפו אותם הכסילים במעשיהם הראשונים, ויאמרו להם "אמש היית עושה כך וכך", אל יתרגזו, אלא שומעים ושמחין, ויודעים שזהו זכות להם, ושכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהם, זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת. חטא גדול הוא לומר לבעל-תשובה "זכור מעשיך הראשונים", או להזכירם לפניו כדי לביישו, ועל זה נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז). ומי שהוא בעל-תשובה יש לו לדרוש במעשים טובים, ולהתרחק מן עשתונות העולם הזה, ולהתחזק בעצת השם ברוך הוא, וחרפת אוילים ובזיון, ולהיות כחרש וכעור וכמת, כעניין שנאמר: "כי עליך נשאתי חרפה וגו'. ואתנה לבושי שק וגו'. ואני תפלתי לך ה' עת רצון" (תהילים סט, ח-יד).