 |
|
שער השביעי - שער הרחמים
|
הרחמים זאת המידה היא משובחת מאוד, והיא אחת משלוש-עשרה מידות המיוחסות להקדוש-ברוך-הוא, כדכתיב: "רחום וחנון" (שמות לד, ו). וכל מה שיוכל האדם להתנהג בה, יתנהג וישתדל. וכמה שהאדם רוצה שירחמו עליו בשעת צרכו, כן ראוי לו שירחם על מי שיצטרך, כמו שאמר הכתוב: " ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). הבורא יתברך חלק זאת המידה לצדיקים ולעבדיו להכירם בה, כאשר ידעת ביוסף "כי נכמרו רחמיו" (בראשית מג, לא). וראוי למשכיל שתהיה מידת הרחמים והחנינה תקועה ונמצאת בלבו כל הימים. ויש כמה מיני רחמנות, והם רחוקים זה מזה. הנה האדון מרחם על עבדו, ואדם המרחם על חבירו במקום שמקווה ממנו תועלת, בכל זה היא טובה מאוד שיתפוס בלבו מידת הרחמנות. אבל הטוב והמעולה שבמידת הרחמנות ואף המגדל יתום, שנאמר עליו: "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כד, כא), מצווה להלקותו בכדי ליישרו לדרך ישרה. אף-על-פי-כן צריך לנהל היתום ברחמים יותר משאר כל אדם, אך לא יניחהו לילך בשרירות לבו. וגם צריך שלא ירחם על עצמו יותר מדי, אלא צריך לייסר עצמו ולכף יצרו הרע. וכן ירחם על קרוביו העניים, כדכתיב: "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיה נח, ז). וגם על העניים ירחם, וביותר ירחם על יראי-השם. וזהו עקר הרחמנות - החונן והמרחם עובדי השם והעושים רצונו. אבל יש רחמנות שהוא רע יותר מאכזריות, כגון המרחם על הרשעים והמחזיק אותם. ויש מכשול גדול לאיש המגביה הרשעים והנותן להם יד, ומשפיל הטובים ומואס בהם. ועל זה נאמר בתורה: "ולא תחוס עינך עליו ולא תחמל" (דברים יג, ט). לא ירחם על עני בדין, כדכתיב: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג,ג) - שלא יטה משפט עבור דחקו של עני (מכילתא דרשב"י, ועיין חולין קלה, א). ויש רחמנות שהיא אכזריות, כגון הנותן צדקה לעני, ואחר-כך מכביד על אותו עני ואומר: נתתי לך כך וכך, צריך אתה לטרוח בעבורי ולעבוד אותי ככל אשר עשיתי לך. ועל זה נאמר: "ורחמי רשעים אכזרי" (משלי יב, י). גם על הבהמות צריך לרחם, כי אסור לצער בעלי חיים, ועל זה אמרה תורה: "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד). וצריך להאכיל לבהמתו קודם שיאכל הוא (ברכות מ, א). מידת הרחמנות הוא סימן לזרע אברהם אבינו, זרע ישראל (יבמות עט, א), כדכתיב: "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" (דברים יג, יח). לכן כל אדם ירגיל עצמו לדבר כל דבריו בלשון תחנונים ורחמנות. גם בעת התפללו, יעשה תפילתו תחנונים. ומאוד יקבל אדם שכר גדול מדברי רחמנות בדברו על לב עני דברים רכים. ורבים יודעים מצוות הדבורים. הלוא תראה כי אמרו רבותינו: הנותן פרוטה לעני, מתברך בשש ברכות; והמפייסו, מתברך באחת-עשרה ברכות (בבא בתרא ט, ב). לכן בדבור שפתיו ילבש צדקה לדבר על לב עני, ויהיו דבריו בנחת לעני ואביון, וינחמהו ממעשיו ומעצבון ידיו, וינשאהו. ואתה בן-אדם תרחם על נשמתך המתקיימת לעדי עד להביאה אל תענוג מופלא אשר לא ראתה עין, ולא יביאך רוב תאוותך לחטא, ותהיה נדחה מאור אל חושך. חמול על עצמך, וחוס על נפשך, ואל תחלל הוד נשמתך בהבלי התענוגים. אמר החכם: מן הנדיבות יעמוד אדם במידת הרחמים. ובדברי שלמה מצווה על הרחמים ועל החנינה באמרו: "הצל לקוחים למות ומטים להרג" (משלי כד, יא). ומעלת המידה הזאת תבחין ותשכיל אשר הבורא מתנהג בה עם כל הברואים, שנאמר: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמה, ט). |
