לכבוד המקטרגים למיניהם, באסתר, ובמגילה.

סבליה – ר מיפו

גיליון מס' 39 - אדר א תשע"א * 2/11

מאמר זה הוא חלק מויכוח על מגילת אסתר. וזו רשימת המאמרים המשתתפים בויכוח:

קוים לדמותה של מגילת אסתר – הזמנה לויכוח

הרחבות תרגום השבעים למגילת אסתר

אסתר ותקון, ערכה של מגילת אסתר

רחל ס מיפו, לכבוד המקטרגים למיניהם באסתר ובמגילה

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

הרעיון להביא את השקפתי כאן, בדיון שנפתח על ידי מר יהודה איזנברג בנושא מגילת אסתר, קסם לי מאוד. עלי להודות שמפריעה לי מאוד הביקורת כלפי המגילה, שמטיחים בה אנשים שונים, ללא ידיעה של הדברים, כפי הנראה.

כדי להיות ישרה עם עצמי עלי לספר על עצמי. אני חופשית מדת, אבל מעריצה גדולה של הדת היהודית בגלל היותה דת של האדם, ויש בה דבר מיוחד מאוד והוא ואהבת לרעך כמוך. זו דת חברתית בעיקר, למען החיים, ושיהיו חיי האדם טובים יותר. כך אני קוראת את הדברים.

מכאן אבוא להסביר את טעוני בהגנת המגילה המיוחדת, (מצחיק, כאלו המגילה זקוקה להגנתי) המאפשרת לנו הצצה נדירה אל חיי העם לאחר חורבן בית ראשון, סמוך לעליה הראשונה שאפשרה את הבית השני. אנחנו נמצאים איפה שהוא במאה ה-5 לפני הספירה. העם אירני, הוא אימפריה גדולה ועצומה, בתוכה עמים רבים, והיא מאפשרת, כפי שהיה נהוג בימי קדם, פולחן חופשי לעמים הכלולים באימפריה שלה. בו בזמן מתהווה הדת הזורואסטרית. המלך מתעניין מאוד בדת החדשה הזו, ודת זו מקבלת תנופה באירן. המלך הזה, אחשורוש, נודע בהיסטוריה הכללית כקסרקסיס, המלך האדיר של פרס, ויש המשערים שזה המלך שתקף את יוון וכמעט שטף, וכבש את כל חצי האי ההלני, כולל הפולופונס. קרה להם נס, ליוונים, ובשארית כחם הדל, ובעוז רוחו הנדיר של המלך ליאונידס הספרטני, שנתמלא גבורה, וסחף את בני עמו השבורים להבסת האויב הפרסי הגדול והחזק פי כמה מהם. גם משמים עזרו להם, כאשר הצי האדיר של המלך הפרסי נהרס בלילה אחד של סערה.

כך או כך, קסרקסיס חזר הביתה שבור, אבל החליט לקחת את עצמו ואתעמו בידים, ושוב לתקוף את היוונים. גם המלכה אסתר מציצה אלינו, אמנם תחת שם אחר, היא כפי הנראה אמסרטיס אשתו של קרקסיס. כאן אולי המקום לציין, שהנשים בפרס של אותה תקופה נהנו מחופש יחסי, שלא כמו ביוון למשל. אישה באירן יכלה להיות עצמאית, לרשת, לנהל עסקים, ואפילו לדעת קרוא וכתב. הבעיה הגדולה של האישה האירנית הייתה החוקים הקשים של תקופת הנידה, ואינני רוצה להיכנס לפרטים על הקשיים שנאלצה אישה לעבור בתקופה זו.

רווחת אגדה איך המלך הגיע למלוכה: האם היה יורש ישיר של המלך שקדם לו? היה חתנו? לא ברור. הספור מספר, שהייתה למלך רק בת יחידה, אחשורוש נשא אותה לאישה, וכל האימפריה האדירה באה לו מנישואין אלה.

המבנה החברתי של האצולה היה שבע משפחות נישאות מעם, והם ומהם ממנים את המלך, את האישה שתהיה המלכה וממנה יולד היורש. אלה הם הנבחרים הרואים פני המלך. המלך עומד בנפרד מכל איש, ואיש איננו רשאי לראות את פני המלך, מלבד הקרובים ביותר, קבוצה זו.

חשוב לציין את המבנה הגיאוגרפי טופוגראפי של העיר שושן, עיר הקיט של המלך. עיר ענקית ובה מבצר שהוא ארמון המלך, שזו עיר בתוך עיר. למבצר קוראים בפרסית בירתא. 'בירה' איננה עיר הבירה, כפי שהמושג התגלגל לימינו, אלא מבצר המלך. הארמון שכן בבירתא, מוגן בחומות ביצורים ותעלת מים. העם התגורר בעיר שושן, האצולה גרה בבירתא. מרדכי גר בבירה, כלומר היה שייך למעמד השלטוני. אולי היה לו תפקיד זוטר בשלטון, ולכן יכול היה להיכנס בשער. השער היה מבנה גדול, ובו חדרים ומקומות שונים, ושם מרדכי שמע על ההתנקשות המתוכננת במלך, על ידי שניים מבין החצרונים.

הזכרתי את מעמדן המיוחד של הנשים באירן של התקופה. מעמדן כפי הנראה לא כל כך יציב, כי במגילה מסופר על הפחד של הגברים במסיבה של המלך, וסירובה של המלכה להשתתף בהתהוללות של המלך, הם פוחדים פן הנשים תמרודנה בבעל.

כאן עלינו להפנות מבט אל האישה המלכה ושתי. היא במעמד בכיר משל בעלה. הסירוב שלה הוא בעייתי מאוד. ואנחנו יכולים לפתח את העניין ולחשוב שבעצם המלך הזה רצה להיפטר מהאישה הזו, שהביאה לו את המלוכה והוא חייב לה תודה כל חייו. הוא רוצה אולי להיות עצמאי, והוא תכנן את הכל, כדי שיוכל להיפטר מהמכשול הזה, שנקרא המלכה. אם נעמוד רגע במקום המלכה, נשאל מה היה קורה אלו יצאה והראתה את עצמה. כנראה, שהתוצאה הייתה זהה, ואולי גם אז היה גורלה מוות. בכל מקרה מצבה נראה אבוד

וושתי, והכנוי המודרני שמדביקים לה "הפמיניסטית הראשונה". נו באמת, הרי היא לדעתי הייתה מתפוצצת מכעס, לשמע הכינוי המעליב אותה כל כך. אישה כמוה, אלו ראתה פמיניסטית של ימינו, הייתה מתחלחלת, וקובעת שזה יצור נורא, חסר נימוס אלמנטרי, מפריעה לסדר החברתי. לא היה לה שום אהדה לאישה חופשית כזו של ימינו. אלה היו ימים אחרים עם מושגים אחרים.

ומי הייתה הדסה שהפכו אותה לאסתר, שם אלילי כל כך? הגורל לא היטיב עמה בתחילת חייה. היא יתומה שדודה פרש עליה את חסותו. היא מתגוררת בבית דודה בבירתא, רוב היהודים שהיו שעסקו לרוב במסחר קמעוני, בעלי מלאכה התגוררו בשושן העיר. אסתר הייתה כמסתבר נערה צנועה, שנפלה בסלקציה הזו של בחירת אישה חדשה למלך, מהיותה גרה במקום שגרה. כפי שכל אנשי השלטון הצטוו לתת את בנותיהם למבחן, היה גם על אסתר להיכנס למבחן מלכת היופי כדוגמת הימים ההם.

דבר מוזר קורה כאשר אסתר נשלחת לארמון, דודה, האפוטרופוס שלה, מזהיר אותה לבל תספר על דתה ועמה. וזה מוזר מאוד. הרי כל אלה שעסקו בכך, היו מודעים לכל מי שנבחרה לבוא למבחן הקבלה בהרמון, מהטעם הפשוט שבני המשפחה של הנערות היו מכריזים על כך בקולי קולות והיו מצפים לטובות הנאה ולהתקדמות המשפחה כולה, מהקרבה שתהיה להם לארמון. אין ספק שברשימותיהם של העוסקים באיסוף הבנות היה רשום על כל אחת מאין באה, מי משפחתה ומהי דתה ומי עמה. הדבר חשוב, ולו רק כדי לשכן אותה כראוי ולהביא לה את הנחוץ לה. איך חשב מרדכי להסתיר את העובדות האלה? הם לא ידעו שמרדכי הוא יהודי? למה להסתיר את היהדות כאשר אין רדיפה של יהודים בשלב זה. היהודים נהנים מחופש דתי ככל העמים. רק אחר כך, כאשר תצוץ האיבה הקשה בין המן למרדכי, יזכרו מהאיבה של ימי קדם, שזה שייך לעם ישראל והשני לעמלק. אולי המשפט הזה של הסתרת הדת והעם הוא אנכרוניסטי, ובא כטלאי מאוחר ונשאר שם ללא משמעות ופשר. אבל הוא לא יכול היה להתקיים בתנאים של ההרמון.

אסתר מופיעה כאישיות מיוחדת בצניעותה. בינתיים זו מעלתה הגדולה והמרשימה. היא איננה מבקשת כנערות אחרות טובות הנאה ממעמדה כמשתתפת בתחרות. היא מסתפקת במה שיש, במה שנותנים לה, ומחכה בסבלנות לאודישן שלה, מחכה לתורה.

בינתיים הצניעות הזו כנראה קונה את לב הקרובים אליה לאהבה ולאהדה גדולה. כתוב כך בפרק ב' פסוק ט"ו. היא רכשה לאהבה את סריס המלך, שומר הנשים. בבוא אסתר להרמון קבלה כמקובל שם מעין משק בית משלה, שם הכינה עצמה לקראת הפגישה הגדולה עם המלך. ההכנה וכל הקשר שבין בית המלך לבין האישה המחכה לתורה, תלוי בסריס שלה. ברצותו יקרב, ברצותו ירחיק. והנה הסריס הייתה לו אהדה גדולה אל אסתר. לרוב, המשפחה השולחת את הנערה אל בית המלך, מעונינת בהצלחת הנערה אצל המלך, ובטובות הנאה מהשלטון. לכן המשפחה משקיעה כספים ומשאבים רבים לקידום הבת בבית הנשים. לא ידוע שלמרדכי היו משאבים כאלה שיוכל לקדם את אסתר, ואסתר לא יכלה לשחד את הסריס כפי הנהוג. ובכל זאת הוא אהד אותה מאוד.

מה היה סוד קסמה של הנערה היתומה שהכל כל כך אהבו אותה. זו לא הייתה רק הצניעות. למרות שזו הייתה התחלה בלתי רגילה, לרב הנערות בקשו ודרשו עוד ועוד. המתח היה רב, והנערות חשבו שסוד ההצלחה בקישוטים תכשיטים ותמרוקים, ואם אסתר לא ביקשה דבר זה העיר את תשומת לבם של העומדים לרשותה. דבר אחר אשר לדעתי השפיע מאוד על הסובבים אותה, הייתה אורח חייה הפשוט של אסתר כנערה יהודיה. הספור מנסה להסתיר את העובדה הזו שלא תספר על מוצאה, דבר שלא יכול להתקבל על הדעת. הרשות ידעה היטב את מקור הולדתה של כל נערה, לא היו אוספים נערות שאינן עונות לעניין המעמד. באשר לאורח חייה של אסתר, כאן לא מסופר דבר, אבל אני משערת שהיא לא התנכרה ולא גרעה דבר מהליכות חייה עד כה. והנה הנערה שם בהרמון, בפינה שלה, עם העוזרות שלה והסריס שלה ומגיעה השבת. ברגע זה היא נוהגת כפי שלמדה והתחנכה בבית דודה, היא שובתת מכל מלאכה, ולא רק היא שובתת מכל מלאכה, אלא כל משק ביתה הקטן יושב ונח ביום השבת. ומכאן באה התפנית הגדולה והחשובה בחייה, ובמעמדה של אסתר בהרמון, תפנית שאין אחרת כדוגמתה. המשרתות שלה והסריס שלה, שנידונו ככל העולם לעמול ולעבוד מהשכמה עד רדת הלילה, כל ימות השבוע, פתאום יש להם רגע של הפסקה, רגע של מנוחה, והם כמו גבירתם יכולים לפוש מעט. האם יש לנו מושג מה אומר הדבר הזה לאנשים הסובבים אותה? כל כסף שבעולם לא ישווה לרגע המנוחה שלו הם זוכים יחד עם גבירתם. הם, העבדים המסכנים מועלים לדרגת הגבירה שלהם, שאיננה מבקשת מהם דבר שיעשו למענה ביום זה. הגברת הזו זוכה למעמד של קדושה בעיניהם והם יעשו הכל בשבילה. הם מסורים לה כעת ללא סייג, כעת היא מלכתם, והם מצליחים במאמציהם להביא את אסתר ככליל השלמות אל המלך אחשורוש.

אסתר היא נערה תמימה כמובן. אולי למדו אותה הסובבים אותה מעט על ההעדפות המיניות של המלך, אולי לא. אין לי ספק שהיא לא הייתה המומחית לענייני מין. לעומת הנערות האחרות אשר הכינו אותן כל חייהן לקראת הרגע הגדול שלהן עם המלך. ואולי חוסר ניסיונה, והתמימות שלה היו לה לעזר רב, המלך נתקל במשהו שונה, בבתוליות צלולה עדינה והדבר דווקא תפס את לבו של המלך הרגיל לכל האפשרויות המיניות .

יש לנו אפשרות לראות את ארמונו של אחשורוש בעתיקות של שושן הבירה. (היום כמובן הדבר בלתי אפשרי לארכיאולוגים ולסתם אנשים, אבל בימים כתיקונם אם לא יהרסו את כל זה באיזו מחוות זעם). יש צילומים של יסודות המקום, והארכיאולוגים שיודעים להפיח רוח חיים ביסודות של בנינים, מראים לנו את הארמון, המבצר הענק הזה בכל תפארתו. המקרא מדייק כשהוא מספר על ההפרדה בין המלך והעם, על כך שיש מעט אנשים הרואים את פני המלך. רק לראות את המרחק ממושב המלך ועד המקום שבו נתנה האפשרות לאנשים הבאים אל המלך לעמוד, מתרשמים שאי אפשר לו למלך ולאיש ממולו לדבר בשקט, יש לצעוק כדי לשמוע אחד את דברי השני. ויש צורך במתווך שיבוא אל המלך וימסור את דברי הבאים לראות או נכון יותר לבקר את המלך.

המלך חי בבידוד מתמיד, למלך אין חברה, והוא נתון בתוך מזימותיהם של הסובבים אותו. מי יכול להסב עמו לחברה בשעות מסוימות של היממה? המלכה. זו האישה שיש לו עמה שיח. זו האישה הנאמנה שיכולה להקל עליו את המעמסה של המלכות. ואישה כזו קשה למצוא. כי לרוב חשבו שהאישה תרנין את לב המלך במעשה מסוים מאוד וזה הכל, אבל כפי הנראה זה לא הכל. כפי הנראה המלך היה זקוק למי שהיא שתחלוק עמו את הנטל. ודווקא הנערה הצנועה,שכל כך הזהירו אותה כדברי המגילה, שלא תספר על מוצאה, דווקא היא הצליחה לעניין את המלך בסיפוריה. האמנם היא ספרה לו על עמה ועל דתה המיוחדת? ומכאן ההפתעה המוחלטת של המלך שמשהו יכול להציק, להרע, ולחרוש מזימות דווקא לעמה ולדתה. עד כה, מה ששמע מפיה על עמה השאיר אותו מלא התפעלות מפילוסופיה שונה מזו שהוא הכיר. המלך התרשם מאוד מנערה תמימה זו, שהייתה לאוזן הקשבת לה הוא נזקק, ולא סתם לאוזן, אלא שהיא בגלל חינוכה, יכלה לחלוק אתו את הדברים הסודיים שאיש מתוך רואי פניו לא ידע, כי המלך לא סמך עליהם. לדעתי זו הייתה גדולתה של אסתר.

אסתר ניחנה ביופי, הייתה נעימת הליכות כפי הנראה, והייתה חכמה מאוד מאוד עד שיכלה לשמש את המלך לא רק בעניני תשמיש אלא בעקר להיות לידו, האישה שאתו. ואת זה לא יכול היה המלך לקנות בכל המשאבים הרבים שעמדו לרשותו. את זה הנערה הצנועה הביאה אתה מחינוכה בבית היהודי. העקר הוא להיות בן אדם.

הרהורים רבים עברו בי, הרהורים על כך שאת כל החומר כתבו הגברים, והגברים חשבו כדרך הגברים, ונתנו חשיבות מוגזמת לעניין המיני בסיפור. כאלו הכל עבר בפריזמה של המין. ולא התפנו לחשוב שאולי יש פן אחר בספור הצלחתה של אסתר בארמון. מה עוד שבספור הולכת אסתר ומתבגרת, המאורעות הופכים אותה לאישה בוגרת, חכמה ושקולה היודעת איך לתפקד ולסובב את האירועים שישרתו אותה. אנחנו עדים לשנוי שחל בנערה התמימה והצורך שהיא חיבת לעזור לבני עמה, משנים אותה להיות חכמה במעשיה.

יכל להיות שהספור היה ואולי לא היה. אבל לנו, מגיע לנו ספור יפה כזה של ישועה שבאה על עם ישראל. כל העמים מתגאים בגיבורים שלהם, באבדות שגרמו לאויביהם. ואצלנו גם בכך לשמחתי מספרים, שאומנם נכון הרגו את האויבים וכמובן הגזימו במספרים, אבל מיד מצננים ואומרים שלא נגעו בביזה. והרי בעמים זה כל הכיף שלהם, לקחת ביזה, לאנוס את הנשים וכו' וכו'. עניין זה של לא לקחו ביזה, שמעתי הרבה חיוכי לעג, "הנה הרגו כל כך ומתגאים שלא לקחו ביזה"...

סליחה, אבל לרגע הצלחנו לא למות בהמונינו תחת חרבם, האם עלי להתנצל?