עיון בשיר "התפרשות" מאת חמוטל בר-יוסף

לאה קפלן

גיליון מס' 8 - תשס"ז * 2007

הקדמה על המשוררת והפואטיקה של שירתה
חמוטל בר-יוסף היא משוררת ותיקה ומוערכת, שהוציאה לאר כשמונה ספרי שירה ואף פרסמה מחקרים אקדמיים שונים. היא נולדה וגדלה בקיבוץ ועברה בנערותה לעיר תל אביב. אחיה הבכור נהרג במלחמת השחרור. היא נישאה, ילדה ארבעה ילדים ואיבדה בן אחד (ככל הנראה, התאבד). בעקבות מות אחיה, החלה לכתוב שירים. שיריה עוסקים במעגל חייו של האדם: לידה, התבגרות, אהבה, אמהוּת, זִקנה ומוות.
חמוטל בר-יוסף טוענת שהביוגרפיה של המשורר איננה תורמת בהכרח להבנת שירתו. "הייתי רוצה שהקוראים ימצאו בשירים שלי את עצמם, לא אותי הביוגרפית... אני כותבת כדי שנשמתי תיגע בנשמה של הקורא". ¹
במקום אחר היא אומרת: "אינני כותבת כדי לבטא את עצמי, אלא כדי ליצור לעצמי מראה, ואני מתנגדת לקריאה המפרשת יצירות ספרות כאילו היו רק תיעוד אוטוביוגרפי. אני כותבת אפילו שירים, ועל אחת כמה וכמה מאמרים - כדי לעשות משהו לקורא. לרגש אותו או להשפיע עליו". ²
שירתה של חמוטל בר-יוסף הינה אישית, לירית. שיריה כתובים בשפה מדוברת, יום-יומית. מורגש כי רצונה לדבר אל הקוראים "בגובה העיניים", ומלב אל לב.
השירים מעוצבים בתבניות אסתטיות ועל כך היא אומרת: "אינני מעריכה שירה הנשענת על להטוטים צורניים או כזאת הנגררת אחרי אופנות מתחלפות. אני רוצה לכתוב שירה שתאריך ימים, ולכן התוכן חשוב לי יותר מן הצורה. אני רוצה שהשירה שלי תגיע לקהל הרחב ולא רק למקצוענים. אני מאמינה שהשיר צריך להעניק לקורא לא רק חוויה אסתטית וריגוש, אלא גם תובנות המאירות מחדש ומגדירות את אפשרויות החיים"... ³
בשירתה של חמוטל בר-יוסף ניתן למצוא ביטויים ישירים וגם תמונות לא-ריאליות, שירים הכתובים בשפת סמלים. לעיתים תוך שימוש בהומור. שיריה מכילים מקצב ריתמי וחזרות פנימיות רבות.
על הפואטיקה שלה מעידה המשוררת: "אני חושבת שמתעסקים יותר מדי עם הסגנון ופחות מידי עם מה שהשיר אומר... אני משחקת קצת עם הסגנון, כמובן, כל פעם משהו אחר לפי השיר... לא רוצה שום תחכום יתר סגנוני. אני לא אוהבת את זה בשירים שאני קוראת. לפעמים אומרים לי שהשיר קשה או לא מובן ואני פשוט מתפלאת: נדמה לי שאני כותבת הכי פשוט שרק אפשר". ⁴


חמוטל בר יוסף / הִתְפָּרְשׂוּת
כְּשֶאֲנִי פּוֹשֶטֶת אֶת יָדַי לְלַטֵף אֶת רָאשֵׁיכֶם
כָּל הַשֵׂעָר, שֶׁהָיָה מְתֻלְתָּל וָרַך, מִתְיַשֵׁר וּמִתְעַבֶּה
וְרֵיחַ הַיַּנְקוּת שֶׁהָיִיתִי שׁוֹאֶפֶת מִמֶנוּ לְשָׁכְרָה
מְעֹרָב בִּשְאֵרִית דָּמַי, הוֹלֵך וּמִתְאַדֶּה.

כְּשֶאֲנִי פּוֹרֶשֶׂת אֶת יָדַי לְלַטֵף אֶת רָאשֵׁיכֶם
הֵם גָחִים מֵחֵיקִי, גְבָהִים וּמִתְרַחֲקִים,
וְנִשְׁאָרִים תְּלוּיִים בְּתוֹךְ כַּפּוֹת יָדַי
כְּמוֹ תְּאֵנִים הוֹלְכוֹת וּמַבְכִּירוֹת.

כְּשׁאֲנִי שוֹלַחַת אֶת יָדַי לְלַטֵף אֶת רָאשֵׁיכֶם
כְּשׁאֲנִי מְנַסָּה לֶאֱחוֹז בָּהֶם, לִתְמוֹךְ אוֹתָם בּי,
הֵם נַעֲשִׂים נְפוּחִים, מַעֲלִים קְרוּם,
וּלְפֶתַע נוֹגְעוֹת אֶצְבְּעוֹתַי בְּזִיפִים.

כְּשׁאֲנִי פּוֹתַחַת אֶת יָדַי לְלַטֵף אֶת רָאשֵׁיכֶם
הֵם נִפְזָרִים מִתּוֹכִי לְאַרְבָּעָה עֲבָרִים
הֵם מוֹשְׁכִים אֲלֵיהֶם שׁוּעָלִים וּפַרְפָּרִים
הֵם מְסוֹבְבִים אֶת הָעוֹלָם בְּרֵיחוֹת לֹא מֻכָּרִים.

השיר "התפרשות" הוא אחד משירי האימהות של חמוטל בר-יוסף (שירים נוספים העוסקים בנושא זה: "בשעה זו", "בבית", "לא נסע", "זו אני", "תינוק" ועוד). שיר זה מתאר תהליך התבגרות של בנים מנקודת מבטה של אֵם, המתקשה להסתגל לשינויים המתחוללים לנגד עיניה. השיר מופיע בקובץ שירים הקרוי "ובצפיפות".
הפסיכולוגיה המודרנית מתארת את תקופת ההתבגרות כרצופת קשיים ומהמורות לילדים ולהורים כאחד. בשנים הראשונות לחיי הילד יוצרים עימו הוריו קשרים הדוקים. כשהוא גדל - הוא מבקש להרפות את הקשר ההדוק עימם כדי לפתח את אישיותו הייחודית. ההורים מתקשים לקבל את השינוי.
ההורים מבינים שעל ילדם להיות אדם בוגר ועצמאי ולשם כך עליהם לשחרר אותו. זהו "פרדוקס הפרֵדָה" בהורות - הורים מתקשרים לילדיהם כשהם רכים - אך נאלצים להיפרד מהם כשהם גדלים. ⁵
לשיר "התפרשות" ארבעה בתים. כל בית מתאר שלב בהתבגרות הבנים. באמצעות פעולת ליטוף ראשיהם מבחינה האֵם, באופן מוחשי, בתהליך גדילתם.
השורה הראשונה בכל אחד מבתי השיר חוזרת על עצמה בשינוי קל, המתבטא בפועל משתנה: "פושטת" (בית א'), "פורשת" (בית ב'), "שולחת" (בית ג'), "פותחת" (בית ד'). הבנת המשפט הפועלי על משמעויותיו השונות, היא המפתח לפענוח בתי השיר.
השורה החוזרת היא: "כשאני ... את ידי ללטף את ראשיכם".
השיר בנוי מן התמונה המרכזית של אם המלטפת את ראשי בניהָ. זהו מצב אישי, אינטימי ועם זאת גם יום-יומי, המבטא את האינסטינקט האימהי. כל הורה נוהג ללטף את ראש ילדו. הבחירה בתמונת הליטוף מעוררת הזדהות. היא מביעה אהבה, חמלה ורוך והופכת במהלך השיר לפעולה מורכבת, הטומנת בחוּבָּה פחדים וחששות. תהליך ההתבגרות של הבנים הינו הדרגתי: הוא נפתח בינקות ומסתיים ביציאת הבנים מרשותה של האם לעולם הרחב. תמונת ליטוף הבנים מעלה אסוציאציה ל"ברכת הבנים" ע"י הוריהם לפני סעודת ליל שבת וכן ל"ברכת הכהנים".

בית א':
השיר נפתח בפשיטת ידיה של הדוברת לליטוף ראשיהם של ילדיה. האם פונה אל הילדים בגוף ישיר: "אני". הבנים מופיעים בגוף שני נוכח: "ראשיכם", ולבסוף בגוף שלישי נסתר: "הם". שינוי הגוף של הדוברת תורם ליצירת ריחוק בין האם והבנים. שינוי שמות הגוף תורם מבחינה צורנית ליצירת ריחוק בין האם והבנים.
לפועל פ.ש.ט שתי משמעויות: ⁶ האחת היא פשיטת הידיים לקראת הילדים במשמעות של הושטה. זוהי פעולה טבעית המאפיינת כל הורה. המשמעות השניה טעונה יותר: פ.ש.ט במובן של הסרה, חליצה, הורדה. על פי משמעות זו תנועת ליטוף הראשים איננה אינסטנקטיבית. יש להסיר את הידיים, לחלוץ את השכבות ולהוריד את רמת הציפיות של האם, כדי שתוכל להתקרב לילדיה. משמעות זו טומנת בחובה את המרחק מן האם שילך ויעמיק ככל שיתבגרו הבנים. משמעות נוספת של פ.ש.ט היא במובן של התפרסות, התרחבות (כמו: "כח צה"ל פשט אמש...") עפ"י מובן זה האם צריכה להיפתח לילדיה במספר כיוונים ולא להישאר בגישה ההורית שאִפיינה אותה ביחסה אליהם כשהיו ילדים קטנים. שליחת היד היא פעולה חיצונית אך גם פנימית: האם אמורה לשלח את הילדים לדרכם אך גם אוחזת בהם בו בזמן, מתוך רצון לא-מודע להשאירם ברשותה. .
כשהאם מלטפת את ראשי ילדיה היא מבחינה בשינוי: השיער ה"מתולתל ורך", שמאפיין תינוקות בשנות חייהם הראשונות, "מתיישר ומתעבה".
השינוי במראה השיער ובצורתו הוא אחד מסימני ההתבגרות. לכך מצטרף גם "ריח הינקות" המשכר. שיכרון הריח מעלה אסוציאציות של השתכרות מיין. היין מזכיר את ברית המילה הנערכת לבנים בדרך כלל ביום השמיני ללידתם. ריח הינקות "מעורב בשארית דָּמַי" - מטאפורה זו כורכת יחדיו את רגע הלידה עם ברית המילה, בה נאמר: 'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי". ⁷
פעולת הליטוף מגלה שריח הינקות הולך ומתפוגג וזהו סימן נוסף בתהליך ההתבגרות של הבנים.
הדוברת משתמשת בצורת הרבים "דָּמַי" כדי להדגיש את קשר הדם החזק בינה לבין בניה. .קשר הדם מתואר כ"שארית". בתקופת ההריון האם ועוברה חד הם אך לאחר הלידה הם הופכים לשתי ישויות נפרדות. כעת, כשריח הינקות נמוג, דם האם זורם בדמם של בניהָ אך הוא נמצא שם כשארית בלבד.
בבית זה ישנו ניגוד בין צמד המילים "מתולתל ורך" לבין "מתיישר ומתעבה". הבית מעביר את תחושותיה של אם צעירה, שילדיה הרכים גדלים והיא מתרפקת עליהם בערגה. הבנים עדיין מצויים ברשות האם ולכן נעשה שימוש בגוף נוכח - "ראשיכם". פעולת היניקה מחברת באופן פיזי, את האם לילדיהָ וכן גם קשר הדם..

בית ב':
הדוברת פורשת את ידיה לליטוף ראשי הילדים. לפועל פ.ר.ש משמעויות שונות והמשוררת מטעינה במכוון את המילה, כך שתשתמע במספר אופנים. לפרוש ידיים פירושו להושיט ולשלוח. זוהי משמעותו הפשוטה של הפֹעל. אך לפרוש פירושו גם גם לפרוס, למתוח, כמו שמותחים רשת. זוהי המשמעות הנסתרת של האם המבקשת לפרוש על בניה את חסותה ולגונן עליהם, אך הבנים מתנגדים למהלך. כאשר דגים נלכדים ברשת, נשללת מהם חירותם, כך גם ידיה הפרושות שk האם, נתפסות בעיני הבנים ככובלות וחונקות. לכן הם נאבקים על עצמאותם. האם רוצה ללטף את ראשי הבנים אך הם מסתייגים - "גחים מחיקי, גבהים ומתרחקים". כך מתרחש מעבר מהמישור הגלוי, הפיזי, למישור הפנימי.
הפעל ג.ו.ח פירושו יצא, פרש (כמו תינוק המגיח מרחם אימו). הפועל מתאים לתאור לידה והתבגרות. האם שואפת לבטא את אהבתה ע"י ליטוף ראשי הילדים כשהם שעוּנים בחיקה, כפי שאוחזים תינוק. הראשים מתנגדים לפעולה והם "גבהים ומתרחקים", נשארים "תלויים בתוך כפות ידיי". פעולת התליה מזכירה מוות או מצב ביניים בו האדם תלוי באוויר ועדיין לא הגיע אל הקרקע. זהו ביטוי למצבה של האם האוחזת בבניה בין כפות ידיהָ, אך מרגישה כי זהו ניסיון נואש. הבנים מבקשים להשתחרר מאחיזתה.
בבית זה מתעצם תהליך ההתרחקות של הבנים מאִמם. בעוד האם מתעקשת להמשיך ולאחוז בילדיה כפי שנהגה בקטנותם, הבנים מגלים ניצני התנגדות.
הם מצויים בעיצומו של תהליך התבגרות, וחיקה החמים של האם אינו מתאים עוד לראשיהם, שגבהו וגדלו.
בית ב' מסתיים בדימוי: הראשים נשארים תלויים בכפות ידיה של האם "כמו תאנים הולכות ומבכירות".
דימוי "התאנים המבכירות" מחזק את מצב הביניים. אמנם אין אלו תאני בוסר שאינן ראויות לאכילה אך התאנים טרם הבכירו, כלומר - עדיין לא הגיעו לכלל בשלוּת. התאנים הם סמל לבנים שגדלו אך טרם התבגרו.
בבית זה מופיעים מספר איברי גוף: ידיים (מופיעות פעמיים), ראשים וחיק. לאיברי הגוף תפקיד חשוב בתהליך ההתבגרות.

בית ג':
בבית זה שולחת הדוברת את ידיה ללטף את ראשי הבנים. הליטוף כבר אינו אוטומטי. עליה לשלוח את הידיים, שכביכול אינן נעות בעצמן. האם חשה שפעולת הליטוף האימהית אינה מתקבלת עוד בברכה, עקב השינוי שחל בבנים.
בשני הבתים הראשונים הופיעה האם כשידה על העליונה - היא הפושטת והפורשת ואילו הם -- התלויים. היא חזקה והם נתונים עדיין בחזקתה.
בבית זה משתנה מערך הכוחות. ככל שמתקדם תהליך ההתבגרות של הבנים, האם מנסה "לאחוז" בהם אך ללא בהצלחה. היא חסרת תמיכה ואינה יציבה וזקוקה לבנים שייצבו אותה. לכן היא מנסה "לתמוך אותם" אך לשווא. הניסיון אינו מצליח. הראשים נעשים נפוחים ומעלים קרום. תגובת הראשים מביעה את סלידתם של הבנים ממגעה של האם. הזיפים והקרום מאפיינים את אדישות הבנים, ואת מאפייני גיל ההתבגרות (= זיפי זקן).
הקרום מזכיר את החלב שתינוקות שותים בקטנותם. הקרום חוצץ בין ראשי הבנים לבין מגעה הישיר של האם. אצבעותיה נוגעות בזיפים. המלה "לפתע" מדגישה את מהירות התהליך. חוש המישוש בולט כאן - מגען העדין של האצבעות נתקל בזיפים דוקרניים.
תהליך ההתבגרות של הבנים - מהיר, והאם אינה מעכלת עדיין את השינוי.

בית ד':
בבית זה הניתוק בין האם לבניה מגיע לשיאו. הדוברת פותחת את ידיה ללטף את הראשים, פעולה המסמלת את הצורך בפתיחות כלפי ילדיה. פתיחת הידיים הינה במשמעות של התרה (כמו שמתירים קשר). הידיים היו קשורות ועתה היא פותחת אותן, לאחר שהשלימה עם עובדת התבגרות הבנים. בעקבות פתיחת הידיים מתפזרים הראשים לארבעה כיוונים. הדוברת מעידה כי ההתפזרות נעשית מתוכה, כלומר: הבנים עוזבים את האם ויוצאים אל העולם הרחב, אך הבסיס, נקודת היציאה נותרת היא, האֵם.
בבית זה מוזכרים שועלים ופרפרים. השועל הוא חיה טורפת ומסוכנת ואילו הפרפר ניגודו המוחלט: עדין, צבעוני ויפה. הבנים יוצאים אל העולם הרחב כאנשים בוגרים ועצמאיים. החיים בעולם יזמנו להם שלל התנסויות. חלקן שליליות המיוצגות ע"י ה"שועלים" וחלקן חיוביות המיוצגות ע"י ה"פרפרים".
משלים רבים נכתבו בספרות העולם סביב שועלים (משלי אזופוס - "השועל והחכם", משלי לה-פונטיין - "השועל והחסידה", משלי קרילוב ועוד).
השועל ידוע בערמומיותו, רמאותו ורשעותו. הפרפר לעמתו, הוא חיה קלילה, רכה ועדינה המסמלת את החופש לנוע ממקום למקום, אך תוחלת חייה קצרה במיוחד. הבנים הבוגרים, מפלסים את דרכם בעולם ו"מושכים אליהם שועלים ופרפרים". עליהם להיזהר מכוחות הרשע המוצגים ע"י השועלים, ולהישמר מעדינות היתר של הפרפרים, כדי שלא ירָמסו, חלילה, או ייבלעו בהמון.
חיקה של האם הוא מקום בטוח ומוגן אך הבנים אינם יכולים להישאר לעולם תחת חסותה. עליהם להתמודד עם הסכנות והחוויות, שהעולם מזָמן להם.
השיר מסתיים במשפט: "הם מסובבים את העולם בריחות לא מוכרים". תהליך ההתבגרות הסתיים. כעת הבנים פעילים. הם שולטים בעולם והם מכוונים את מהלכיהם. הבנים שזה עתה התבגרו מביאים אל העולם ניחוח חדש, ייחודי ורענן. לכן ריחם אינו מוכר.
גם בבית זה, כמו בבית הראשון, נוכח חוש הריח. כניסת הבנים לעולם המבוגרים כרוכה בריח לא-מוכּר שמסמל פחד מן הבלתי-ידוע אך גם טומן בחוּבּוֹ חדשנות ומקוריות, שמאפיינת את הדור הצעיר.
השיר נפתח בריח הינקות ומסתיים בריח לא-מוכר של בגרות. הדוברת, שהתקשתה לעכל את השינויים שעוברים על בניה, מקבלת בסופו את המצב החדש, ומפנימה את עובדת התבגרותם. השיר מסתיים בשלב של עצמאות, פיזית ונפשית של האם והבנים.
שמו של השיר "התפרשות" לקוח מן השורה הראשונה בבית השני של השיר: "כשאני פורשת את ידיי ללטף את ראשיהם". השם מיטיב לתאר את רגשות הכותבת ואת נושא השיר.
פעולת פרישת הידיים של האם - סימלית. יש בה בקשה לפרוש חסות על הבנים וגם הבנה שהרגשות העזים שמפעמים בה, צריכים להתפרש לכיוונים שונים, כשם שהבנים מתפזרים לארבעה עברים. כל ילד צריך למצוא את ייעודו בעולם, כשם שהאם צריכה למצוא מחדש את הדרך לליבם של ילדיה. השיר כתוב מנקודת מבט רטרוספקטיבית של האם, המביטה לאחור ונזכרת כיצד בגרו ילדיה, וכל אחד מהם פנה לדרכו. השיר מעורר הזדהות ואמפטיה למקומו של ההורה בתוך התא המשפחתי.
רק אם תשכיל האם לפרוש ידיה על בניה ומהם, להתקרב ולהתרחק, תוכל לזכות שוב מחדש באהבתם.
חמוטל בר-יוסף טענה כי ברצונה להעניק לקורא תובנות המאירות את החיים באור חדש. התובנה העולה מן השיר "התפרשות" היא כי ההורה חייב ללָוות את ילדיו בתהליך ההתבגרות ולא לנסות להשאירם בעולם הינקות. אם ההורה יאפשר את המרחק הדרוש, הילדים יחזרו ויתקרבו אליו, אך הפעם מעמדת מבוגר, שווה בין שווים.

אמצעים צורניים
סוג השיר: שיר אישי, לירי, המבטא חוויה אישית.
נושא השיר: תהליך ההתבגרות של בנים מנקודת מבטה של אִמם.
מבנה השיר: 4 בתים סימטריים. המבנה יוצר אשליה של סדר ושליטה בניגוד לתוכן - האם מאבדת את השליטה על ילדיה עקב התבגרותם.

אמצעים אומנותיים:
דימוי: "כמו תאנים מבכירות".
אנאפורה: "הם", "כשאני".
ניגודים: "ריח" - "מתאדה", "מתולתל ורך" - "מתיישר ומתעבה".
חזרה: "אני", ידי", "ללטף", "ראשיכם".
חריזה: קיימת (למשל: "עברים" - "פקחים"), אך איננה מסודרת.
מיטונומיה: "ראשיכם... --- ... -- ומתרחקים".
"ראשיכם... נפזרים מתוכי".
כותרת השיר: משמעותית ומכוונת את הקורא לנושא המרכזי של השיר.
מוטיב: המוטיב החוזר בשיר הוא מוטיב הידיים, המופיע 5 פעמים לאורך השיר.